סדרה זו, שבינתיים הופיעו בה שלושים כרכים, מאגדת את מכתביו של הרבי עד שנת תשל"ה (1975), כשנים עשר אלף מכתבים. האמת היא שרבים יותר מאלה הם המכתבים שלא הופיעו עדיין בדפוס.

ספרי האיגרות מסודרים לפי סדר כרונולוגי, מה שמאפשר לעקוב מעט אחר עבודתו הגדולה של הרבי במשך כחמישים שנה, ואולי גם להעיף מבט חטוף אל סדר יומו העמוס. גם דפדוף מהיר עשוי לעורר התפעלות: בזה אחר זה מופיעות כאן התכתבויות עם סופרים ואנשי רוח, פוליטיקאים ואנשי ממשל, גדולי תורה ורבנים, אנשים, נשים, נערים צעירים – עם כולם מצא הרבי שפה משותפת, ומטבע הדברים, מוזכר בין אלפי העמודים כמעט כל נושא שאפשר להעלות על הדעת. יש התכתבויות תורניות ופסקי הלכה, דיונים בנושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים, רפואיים, והרבה על נושאים בוערים שעל סדר היום הציבורי. דעתו של הרבי, בכל נושא, היא לעולם בהירה ומוצקה. מי שקורא לעתים קרובות באוצר המכתבים ימצא את עצמו עד מהרה מתרגל לסגנון חשיבה חד ויציב.

חלק ניכר מהאיגרות הוא תשובות לאנשים שהתחבטו בסתירות לכאורה שבין תורה ומדע. הרבי, שבקי היה בכמה וכמה מדעים, לא האמין שסתירות כאלה אפשריות בכלל, וכשלעצמו לא התייחס בחומרה יתרה לשאלות בסגנון זה.

כאשר צעדו רגליו של ניל ארמסטרונג על הירח והעולם כולו רעש וגעש, שאל מישהו את הרבי האם המאורע הזה אינו עומד בסתירה לפסוק בתהילים "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם". הרבי השיב לו בהומור, במכתב שהתפרסם באחד הכרכים האחרונים, שעל-פי הלוגיקה הזאת מתעוררת שאלה גדולה גם על פסוק אחר באותו ספר, דווקא בפרק העוסק בטבע ובפלאיו, "הרים הגבוהים ליעֵלים, סלעים מחסה לשפנים" – הלוא עינינו הרואות שבהרים הגבוהים ובין הסלעים עשויים להימצא יצורים שונים, לאו דווקא שפנים או יעלים... מה שלא הופיע במכתב היא העובדה שעשר שנים לפני כן שאל העיתונאי שלמה נקדימון מ"מעריב" את הרבי, האם לדעתו אכן אפשר להגיע לירח. הרבי השיב לו שאין ספק שהדבר אפשרי.

לא מעט אנשים פתחו את לבם לפניו, בעל-פה ובכתב, ואולי אין זה מפתיע לגלות שדווקא הרבי, אמן הנפש הגדול, האיש שכאב את כאבו של כל יחיד ועשרות אלפים ראו בו אב ומורה דרך אישי, לא תמך בחיטוטים פנימיים מכאיבים מדי. אמנם לפעמים צריך לדעת היכן נמצאת הבעיה כדי לתקן, אבל אסור לשקוע בתוך הבוץ. כמה אנרגיה חשובה מתבזבזת בוויכוחים פנימיים אינסופיים! והרי כל ההרהורים הפילוסופיים שבעולם, חזר הרבי וכתב, אינם יכולים ליצור ולו מעשה טוב אחד...

באחד הכרכים מופיע מכתב לאישה שפתאום החלו להציק לה שאלות ותהיות שונות בנושאים העומדים ברומו של עולם, והיא חשה שהן אינן מאפשרות לה להמשיך בחיים יומיומיים סדירים. הרבי, שהאמין שמעשה אחד חשוב יותר מאלף-אלפי דיבורים ומחשבות, הציע לה לקחת שנה של פסק זמן. בכל פעם שיעלו בראשך הרהורים מסוג זה, כתב, אמרי לעצמך שיש לדחות את העיסוק בכך רק עד סוף השנה... לאדם אחר שייסרו אותו לבטים ודאגות קשות, ייעץ הרבי, "היֵה עסוק".

הרבי האמין בהחלטות ברורות ועודד לעשייה יהודית חיובית. לפעמים היו כאלו שפחדו לעשות צעד בטרם היו שלמים אתו לגמרי, הם דרשו להבין קודם למה עליהם לעשות כך או אחרת. הרבי המשיל זאת לאדם רעב, שמסרב לאכול עד שיתברר לו איך בדיוק פועלת מערכת העיכול. הרי אם אדם זה לא יאכל, כתב, ילך וייחלש עד שגם כשיסבירו לו, לא יהיה בו עוד כוח להבין. והמציאות הזאת נכונה שבעתיים בחיי הנפש: ההבנה וההכרה הנכונה בוא יבואו לאחר טיפוח נכון של הנשמה, על-פי הוראותיה המדויקות של התורה.

במכתבים האלו באה לידי ביטוי באופן מיוחד האמונה הגדולה של הרבי. מעולם לא זלזל באדם או במעשה בודד. מעולם לא איפשר לאי-מי לשקוע בדיכאון או ברחמים עצמיים. הרבי כותב לאנשים על אמת ועל אחריות ברצינות תהומית; אין אדם שלא זכה ממנו לאמון ביכולותיו ובסיכוייו להצליח.

אתה יושב וקורא מילים שנכתבו לאנשים אחרים בזמנים אחרים, ומשום מה אתה חש שהן מצליחות לגעת גם בך. אולי זה פשוט משום שאי אפשר להתעלם מהאהבה הכנה והאכפתיות שהדפים האלה ספוגים בהן כל-כך. לפעמים זה מדהים להיווכח איך הרבי זוכר דברים שאנשים כתבו לו לפני שנים. אנשים העלו על הכתב את קשייהם ומצוקותיהם ברגעים של משבר, ולא תיארו לעצמם עד כמה הרבי לוקח הכל ללב. אבל הרבי זכר הכל – את כל המכתבים האלה הוא הביא אתו אל קבר חותנו, רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, שאותו נהג לפקוד לעתים קרובות, לפעמים פעמיים בשבוע. שם קרא אותם והתפלל במשך שעות ארוכות, עד רדת הלילה.

ספרי "אגרות קודש" הם עדות לקיומה של אכפתיות-אמת בעולמנו האנוכי כל-כך. על דפי הספרים האלה חרותות פעימותיו של הלב הגדול, שיחד עם דאגתו המפורסמת לגורל האומה כולה, ידע להעניק לכל יחיד יחס אישי, תשומת-לב ואהבה של אמת.