בגשמיות וברוחניות
פעם ישבו אדמו"ר הזקן וחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, להתוועדות. בהתוועדות אמר אדמו"ר הזקן "לחיים!" ואיחל לשאר בני החבורה, "יהי רצון שה' יתברך יעזור לנו בגשמיות וברוחניות".
"מדוע מקדים אתה את הגשמיות לרוחניות?", שאלו אותו. השיב אדמו"ר הזקן: "הרי גם יעקב אבינו הקדים גשמיות לרוחניות, באמרו: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", גשמיות, ורק אחר כך אמר: "והיה ה' לי לאלקים", רוחניות".
"נו, כיצד משווה אתה?!", ניסו חבריו להשיב לו על טענתו. "הלא מדובר ב"גשמיות" מסוג אחר לגמרי, "גשמיות" של יעקב אבינו...".
"נו, הלא מדובר גם ב"רוחניות" של יעקב אבינו!", השיב להם אדמו"ר הזקן באותה מטבע לשון. "מסכים אני עימכם כי הגשמיות שלו שונה משלנו, אך ברור ומובן כי אפילו אצל יעקב אבינו הרוחניות שלו גבוהה מהגשמיות, ולמרות זאת הוא בחר להקדים את הגשמיות לרוחניות!...".
(על פי שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 43)
להתפלל עם הסטנדר
פעם שאל אדמו"ר הזקן את בנו, האדמו"ר האמצעי: "דובער, במה התפללת בראש השנה האחרון?". "בשעת התפילה התבוננתי במאמר חסידות בעניין "וכל קומה לפניך תשתחווה"", השיב הבן. "ובמה אתה התפללת, אבא?" שאל הבן את אביו.
השיב אדמו"ר הזקן: "אני התפללתי עם ה"סטנדר" (=עמוד התפילה), שהרי התהוות הגשמיות היא מהעצמוּת".
¡¡¡
הרבי זי"ע סיפר את הסיפור וביאר אותו: "וכל קומה לפניך תשתחווה" - כל סדר ההשתלשלות, כל העולמות כולם על כל פרטיהם, מתבטלים לפני הבורא יתברך. ככל שדרגת הנברא גבוהה יותר, ושכלו גדול יותר, יהיו הביטול וההשתחוויה שלו גדולים יותר.
הסטנדר, לכאורה, נמצא בתחתית סדר ההשתלשלות. הוא שייך לקטגוריית הדומם - הדרגה הנמוכה ביותר בבריאה. עם זאת, דווקא החפץ הדומם מסייע ליהודי, נזר הבריאה, לעסוק בעבודה נעלית ביותר - תורה או תפילה.
ההתבוננות ברעיון שגם חיותו של הסטנדר הדומם היא אלוקות, מגעת בעומק יותר וחודרת יותר מאשר התבוננות בביטולם של הנבראים האחרים, המדבר, החי והצומח.
(על פי תורת מנחם, חלק לד, עמ' 325. סיפורי חסידים, עמ' 450)
אסתכל באורייתא וברא עלמא
כאשר היה אדמו"ר הזקן בבית הכלא בפטרבורג, בעקבות ההלשנה עליו לשלטונות, נודע לשרי הממשלה כי איש אלקים, מופלג בחכמה ובתבונה, נמצא בבית המעצר. כמה מהם החליטו לנצל את ההזדמנות ולהיכנס אליו, כדי לשוחח עימו ולבחון את חכמתו.
באותה תקופה הגיעה לרוסיה מפה חדשה של כדור הארץ, שכללה גם את ציור יבשת אמריקה - היבשת החדשה שהתגלתה זה לא מכבר.
"האם בקי אתה בחכמת ציור כדור הארץ?", שאלו השרים את הרבי.
כשהשיב להם הרבי בחיוב, פרשו בפניו את מפת כדור הארץ החדשה, וציפו לראות את תגובתו. עיין הרבי מעט במפה והעיר מיד כי נפלה טעות בשרטוט היבשת החדשה. החלו השרים להתווכח עמו, והיו ביניהם אף כאלו שלגלגו על השגותיו, אך לבסוף התברר כי אכן הצדק עימו.
השרים נדהמו. "הרי זו המפה הראשונה שהגיעה לרוסיה! מנין לך ידיעה כה מפורטת בציור יבשת אותה מעולם לא ראית?".
השיב אדמו"ר הזקן: "באות בי"ת של המילה "בראשית" הפותחת את ספר התורה, מצויר כל העולם כולו. משם יודע אני כיצד נראית היבשת החדשה - באופן מדויק!...".
(על פי מגדל עז, עמ' רנו)
שותפות עם אביי
כשהגיע אדמו"ר הזקן לליאזנא, היה עדיין אברך צעיר, ולא רבים הכירו בגדולתו. באחד הימים הראה אדמו"ר הזקן מופת, וה"מתנגדים" שדרו בעיר לא ראו זאת בעין יפה. הם דרשו מהאברך להתייצב בבית הדין בויטבסק, ולהסביר את מעשיו.
בעמדו לפני בית הדין, אמר אדמו"ר הזקן: "אין לי מה לומר. אוכל רק לספר מעשה אותו שמעתי ממורי ורבי, המגיד ממזריטש".
¡¡¡
הדבר אירע בטרם התפרסם שמו של הבעל שם טוב בעולם. פעם הראה הצדיק מופת בעיר ברוד. אנשי העיר חששו שכוחו לחולל מופתים אינו נובע מכוחות הקדושה, חלילה, ורצו להחרים אותו.
אמר להם הבעל שם טוב שלא בכוחות עצמו עשה את המופת, אלא בשיתוף עם אביי. הוא הסביר את דבריו בכך שראשי התיבות של הפסוק "ואם בריאה יברא ה'" (האות הראשונה של שם ה' כפי שהוא נכתב בתורה היא י') מרכיבים את המילה "אביי". הכוח לחולל את המופתים הוא, אפוא, מאביי...
שאלו את הבעל שם טוב: "הרי המילה הראשונה, "ואם", מתחילה בו', ולא בא'! איפה יש כאן, אם כן, ראשי תיבות של "אביי"?". הבעל שם טוב השיב שגם אביי לא יכול היה לעשות דבר ללא אותה ו', הרומזת על "המשכת" וגילוי התורה. אביי היה מקור התורה שבעל פה, ורק על ידי התורה אפשר "להמשיך" ולגלות את פי הגיהינום. אביי, באמצעות הו' המקדימה יכול היה לחולל מופתים עצומים כאלו, מנוגדים לטבע העולם בתכלית.
¡¡¡
"עיקר חטאם של קורח ועדתו היה זה שהם "נועדים על ה'", הם התנגדו להתנהגות שלמעלה מדרכי הטבע.
"ובני קורח לא מתו, הם נמצאים בכל הדורות...", סיים אדמו"ר הזקן, והמסר הובהר היטב.
(על פי ספר השיחות, תש"א, עמ' 137)
אבחנת הפסיכיאטר
בעת ישיבתו במאסר, נבדק אדמו"ר הזקן על ידי פסיכיאטר, בהתאם לדרישת החוק. בסיום הבדיקה, סיכם הרופא המומחה את חוות דעתו על האסיר: "אני מרגיש שיש בליבו של האיש תשוקה עצומה ביותר לדבר שלעולם לא יוכל להשיגו..."
ממצאי הבדיקה חיזקו לכאורה את טענת המלשינים כי אדמו"ר הזקן מורד במלכות והוא שואף לכונן ממלכה משלו. הגויים המגושמים לא יכלו לתאר לעצמם כי הרבי איננו משתוקק לכתרו של הצאר הרוסי, אלא לקרבת מלך מלכי המלכים. כפי שהרבי העיד על עצמו, שהאהבה העצמית לאלוקות נמצאת אצלו תמיד בהתגלות...
[כעבור שנים רבות הגיע כתב ידו של אדמו"ר הזקן לידיה של גרפולוגית מפורסמת. גם היא, בדומה לפסיכיאטר הרוסי, הבחינה מיד בצימאון העצום של הרבי לאלוקות. להלן מספר ציטוטים מהניתוח הגרפולוגי:
"אישיות איתנה מאד, מסוגלת להיות תמיד נתונה תחת השפעת יראת הכבוד בפני השראת כוחות רוחניים..."
"מסוגל להתייצב בפני התמודדות של שתי השאיפות המקבילות ששררו בתוך נפשו... השאיפה האחת - לפתח את כל חושיו... והשאיפה השנייה - להעלות ללא רחם את כל היסודות... ולהאצילם לרוחני בלבד..."
"כתיבת היד אינה יכולה לפתור את החידה: מה היה בקרבו גדול ממה - רצונו להעניק משלו לאחרים, לתת לאחרים מחזיונותיו ומאצילות התבוננותו ההתלהבותית - או סגולתו המופלאה שכבש לו, להקדיש את עצמו במידה אין סופית לאין סוף עצמו". [הניתוח הגרפולוגי התפרסם במעיינותיך מס' 8. המערכת].
(על פי אוצר סיפורי חב"ד, חלק ד, עמ' 267)
לאבד את ה"מהרה"
בימי נעוריו נהג אדמו"ר הזקן לשבת שעות ארוכות בבית המדרש של סבו, רבי משה פוזנר, וללמוד תורה. באחד הימים, בעת שהותו בבית המדרש, הבחין כי אחד הלומדים קורא מתוך הספר במהירות רבה. ניכר היה שהוא מבין היטב את הנלמד, אולם החיפזון בו דילג מדף לדף לא מצא חן בעיני העילוי הצעיר.
"מדוע אתה ממהר כל כך?" הוכיח אדמו"ר הזקן את הלומד.
"מהיר אני בטבעי", התנצל הלומד.
"אם כך, עליך לשנות את הטבע", פסק העילוי.
"איני יכול לשנות את טבעי", טען הלומד.
"לכל יהודי יש נשמה, אשר מעניקה לו כוחות לשנות את טבעו בדרך של קבלת עול. תחילה תרכוש הרגל חדש, ועם הזמן יהפוך ההרגל לטבע שני. הרגל שנעשה לטבע מסוגל לשנות אפילו טבע עצמי. זכור כי קבלת עול היא היסוד החשוב ביותר בתורה ובעבודה".
המשיך אדמו"ר הזקן: "הפסוק אומר: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה". "ארץ" מלשון רצון. ה' נתן לך מתנה, "ארץ טובה", רצון וחשק בלימוד תורה ובעבודת ה'. דע לך, שכאשר מתברכים בחשק בלימוד, יש לקיים את "ואבדתם מהרה" - לאבד את ה"מהרה", את המהירות המופרזת, וללמוד תורה במתינות, לתת לנשמה להתענג על הנועם של התורה".
לימים, הפך הלומד לחסידו של אדמו"ר הזקן.
(על פי ספר השיחות, קיץ ת"ש, עמ' 59)
מהרפש כבר יצאנו
מחוגי השעון השלימו סיבוב נוסף. עוד שעה חלפה לה, וההקפות טרם התחילו.
החסידים לא העתיקו עיניהם מהדלת הסגורה. הם הגיעו לבית מדרשו של רבי מנחם מנדל מויטבסק, כדי להסתופף בצילו בירח האיתנים. חלפו הימים הנוראים, ואחריהם חג הסוכות, זמן שמחתנו. כעת משתוקקים כולם להשתתף בהקפות במחיצת הצדיק. אולם, משום מה, שוהה הרבי בחדרו ולא יוצא אל חסידיו מלאי הציפייה. מחוגי השעון ממשיכים לנוע והדלת נותרת סגורה.
מספר חסידים אזרו עוז ונקשו על הדלת.
"יואיל נא רבינו לצאת אל חסידיו ולומר "אתה הראת"", ביקשו בקול תחנונים.
"צר לי, אך היום לא אוכל לומר את הפסוק "אתה הראת"", השיב הרבי בנימת התנצלות. "מהשמים גילו לי מאה פירושים לפסוק זה, והיות ולא הצלחתי עדיין להשיג ולהגיע אל אותן דרגות בעבודתי, לא אוכל לומר את הפסוק".
הנוכחים חיכו שעה ארוכה, מקווים שהחלטת הרבי תשתנה במהרה. לבסוף, מספר חסידים אמיצים נכנסו לחדרו של הרבי וחזרו על בקשת הציבור. למרבה האכזבה, נתקלו בסירוב נוסף.
היחיד שלא היה שותף לרגשות הקהל, היה אדמו"ר הזקן, אשר ניצב בפינתו, אחוז דבקות. הוא יכול היה להמשיך לעמוד כך עוד שעה ארוכה, לולי החסידים חסרי האונים, אשר החליטו לבקש את עזרתו.
"שובו לחדרו של הצדיק, ואימרו לו שהיות והחסידים קיבלו אותו לרבי, עליו לצאת ולומר את סדר ההקפות. אם הוא ימשיך לסרב, הזמינו אותו לדין תורה, ואני אוכל להיות הדיין", הורה אדמו"ר הזקן.
החסידים הנבוכים נקשו על דלת החדר ומסרו את דברי אדמו"ר הזקן. הצדיק עמד בסירובו והם נאלצו להזמינו לדין תורה.
"דין תורה בפני רבי זלמניו? אני מוכן!" אמר הרבי.
שני הצדדים התייצבו לדין תורה. החסידים טענו כי קיבלו את רבי מנחם מענדל לרבי, ולכן עליו לנהוג כרבי ולומר את פסוקי "אתה הראת". רבי מנחם מענדל טען מצידו כי כל עוד לא הצליח ליישם בפועל את כל פירושי הפסוק "אתה הראת", איננו יכול לומר את סדר ההקפות.
"רבי, הפסדתם בדין", פסק אדמו"ר הזקן, ונימק את החלטתו: "ראשית, ההיגיון מחייב שלא ניתן להגיע אל האופק. ככל שהאדם יתקדם יותר, יראה למרחק רב יותר. הדבר נכון הן בגשמיות והן ברוחניות. ככל שתגיעו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, תהיה ראייתכם למרחק גדול יותר, וגם אם תיישמו בעבודתכם את כל מאה הפירושים, תשאפו שוב להגיע לדרגה גבוהה עוד יותר, ולא יהיה לכך סוף".
"שנית, אוכל להביא משל שימחיש את הצדק שבפסקי", הוסיף אדמו"ר הזקן, וסיפר: "מעשה בזוג שהתגורר למרגלות ההר. כל מי השופכין שנזלו ממורד ההר התנקזו אל פתח ביתם, ומעונם היה מלא רפש וטיט דרך קבע. חייהם היו קשים מנשוא, ובאחד הימים החליטו לעזוב את מקום מגוריהם ולבנות את ביתם החדש במעלה ההר, הרחק מהלכלוך והזוהמה. טיפסו בני הזוג במעלה המדרון, עד שאזלו הכוחות. נשא הבעל עיניו כלפי מעלה, ופרץ בבכי: "גם אם כל ימינו נטפס עוד ועוד, עדיין לא נגיע אל הפסגה", התייפח בייאוש. השיבה לו הרעיה החכמה: "איננו מוכרחים להגיע אל הפסגה. מספיק שיצאנו מהביצה, כך שנוכל לעצור בנקודה הנוכחית ולבנות כאן את ביתנו".
כולם הקשיבו בסקרנות, מצפים לשמיעת הנמשל.
"גם בנוגע לענייננו, מן הרפש יצאנו כבר. בימים הנוראים נפרדנו, ברוך ה', מהחטאים, ומה אם לא הגענו עדיין אל פסגת ההר?"
פסקו המנומק של אדמו"ר הזקן מצא חן בעיני רבו, ורבי מנחם מענדל יצא לאמירת פסוקי ההקפות.
(על פי רשימות דברים, חלק ד, עמ' קנט. סיפורי חסידים - מועדים, סיפור מס' 217)
