ידועה המעשה ממורנו הבעש"ט נ״ע אשר בשנת תקט״ז או תקי״ז, בהתאסף החבריא קדישא לחוג את חג הפסח אצל מורנו הבעש״ט נ״ע, הנה שאיבת המים למצת מצוה בי״ג אחר מנחה היתה בשמחה גדולה, אמנם אח״כ בשעת בדיקת חמץ היה מורנו הבעש״ט במרירות עצומה, מה שגרם רוב צער להחבריא קדישא, בידעם מהלך רוחו הקדוש של הבעש״ט להיות בשמחה, ובפרט בזמן העבודה של קיום מצוה שהיה שש ושמח, ואז היה במרירות, וסיים הבדיקה במהירות והתבודד בחדרו שעה ארוכה.

בשעה מאוחרת בלילה בחר מנין מתלמידיו הק׳ נ״ע וצוה אותם לסדר תקון־חצות בכוונות מיוחדות בחדר הסמוך לחדרו, ואם ירגישו שנשתתק, אזי יפסיקו לאמר התקון רק יאמרו תהלים, המזמורים שהורה אותם, בכוונה גדולה, עד שיראו ששבה נפשו אליו.

התלמידים הק׳ הבינו שעת צרה וקטרוג רחמנא ליצלן היא, וע"פ הוראת מורנו הבעש״ט הלכו לטבול וקיימו ככל אשר צוה עליהם, באמרם סדר התקון הרגישו שמורנו הבעש״ט נשתתק, והתחילו מיד באמירת תהלים כמצוה עליהם, בתוך כך נכנס הרה"צ ר״צ זצ״ל הסופר והודיע להחבריא הק' שמורנו הבעש"ט נ״ע שוכב על הרצפה בלי שום תנועת חיים. התלמידים הק׳ נבהלו מאד והתחילו לבכות במר נפשם ואמרו המזמורים בבכיות עצומות.

כשהאיר המזרח ושאר התלמידים הק' (לבד המנין הנבחר) באו לבקר בבית מורנו הבעש״ט ונודע להם הדבר, נבהלו מאד ורצו למקוה ועסקו ביחודים וכוונות ההצלה, עד אשר נשמע נשימת רוח חיים ממורנו הבעש״ט, אבל כה נחלש עד שהוכרחו לשאת אותו בכסא לבית הטבילה, וכשעלה מהטבילה היו פניו הק׳ לבנים כסיד ועיניו בולטות, וכלם ראו שהוא בעולם אחר לגמרי.

קודם התפלה אמר הבעש"ט לתלמידיו, אשר בתפלה זו יכוונו הכוונות של תפלות ר"ה, והוא בעצמו עבר לפני התבה, ובחזרת הש״ץ אמר עננו מה שהבהיל את התלמידים הק׳ ורוחם נפלה, וארכובותיהם דא לדא נקשן מרוב הפחד והצער, כי לא ידעו מה זה, רק הבינו שאירע איזה מאורע גדול.

אחר התפלה אמר הבעש"ט תורה לפני התלמידים. ותוכן הדברים היה בענין מדת הבטחון, שעיקר הבטחון הוא כאשר הבוטח אינו רואה שום מבוא ומוצא לישועתו, והוא בוטח בה׳ לבדו. וביאר ענין הבטחון כמבואר בחובת הלבבות ואמר אשר חיזוק הבטחון הוא השמחה וצוה להתלמידים שלא יטעמו מאומה כל היום, וקודם חצות הלך לטבול והיה בשמחה גדולה, ואח"כ הלך לאפות מצת מצוה.

בתפלת המנחה צוה לתלמידיו עוד הפעם לכוון הכוונות דר״ה, ואח״כ בעת אמירת קרבן פסח היה במרירות גדולה, ותפלת ערבית דפסח היתה בדבקות גדולה בלולה במרירות ושמחה, וכן עריכת הסדר היה במרירות ודבקות גדולה. התלמידים הק׳ היו מלאי צער ואמרו סדר ההגדה בלחישה ובמרירות.

בכל שנה ושנה היה מנהגו של מורנו הבעש"ט נ"ע להפסיק בשעת אמירת ההגדה בדברי תורה בפירושי מאמרי ההגדה (וכידוע כמה מאמרים וספורים שחזר וספר הוד כ״ק אדמו״ר הזקן נ״ע, מה ששמע מרבו מורנו המגיד ממעזריטש נ"ע ומהחברים הישישים שהיו אצל מורנו הבעש״ט נ"ע) לא כן בשנה זו שלא הפסיק כלל, ואמירתו ההגדה אף שהיה בקול ניגון שמח כרגיל אבל היה מהול בקול בוכים ותחנונים, מה שגרם צער גדול להתלמידים הק' ממצב רוח רבם ומורם הק׳ בכלל, ובפרט מהעדר דבוריו בפירוש סדר ההגדה כרגיל, שהיו תאבים לשמוע פירושיו הק'.

ובעודם עסוקים ושקועים איש איש במחשבותיו והרהוריו, הנה לפתע פתאום שמעו קול צחוק אדיר יוצא מפי קדש מורנו הבעש״ט נ״ע, וישאו עיניהם ויראו והנה פניו הק' של הבעש"ט לוהטים כשלהבת קדש, עיניו עצומות והוא צוחק מאין הפוגות.

בין כך פתח הבעש"ט את עיניו הק׳ ואמר בשמחה רבה מזל טוב, מזל טוב, ברוך הוא ברוך שמו הגדול הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, אז אפילו עמו זיינען ישראל'קס, און מאכען בעסער, ווידער ישראליק בעל שם טוב מאכט. (= אפילו “עמו" [פשוטי העם] הם “ישראל'יקים" [וראויים להיקרא “ישראל"] והם עושים [את המוטל עליהם] יותר טוב מכפי שישראל'יק בעל שם טוב עושה).

התלמידים הק׳ לא הבינו דבריו, רק ראו שנעשה שינוי גדול ואור השמחה עטר אותם. אבל איש מהם לא הרהיב לשאול לסבת המרירות שהיה מתחלה, ומדוע נעשה פתאום שינוי הגדול הזה ממרירות לשמחה.

הנה נודע אשר מורנו הבעש״ט נ"ע היה הראשון בדורו להכניס עצמו בטובתן של ישראל בעניני מחיה וכלכלה כי בעת ההיא, אף שעבר כבר יותר מיובל שנים משנות הפרעות דשנת ת״ח־ת"ט שנמשכו עד שנת ת״ך, היה עדיין פחד גדול מרחף על ראש ישראל וידל ישראל מאד.

מורנו הבעש״ט נ"ע בזמן התבודדותו היה סובב בכפרים וישובים שונים, מהם כפרים וישובים אשר קודם שנת ת״ח היה שם מושב של יהודים, ומהם אשר לא היה שם מושב יהודים כלל, ובדרך הילוכו התבונן אל מצב יושבי הכפרים, וגם חקר ודרש על טבעם ומהלך רוחם של האדונים בעלי הכפרים וארחות חייהם, ובא לידי מסקנא, אשר טוב הוא שבני ישראל יתיישבו בכפרים ובישובים שונים.

בשלשת שנים האחרונות קודם התגלותו, בעת שהיה חליפות כתבים בינו ובין ר׳ אדם בעל שם נ״ע בענין ההתגלות כמבואר בארוכה במכתבים, אשר הבעש"ט מיאן להתגלות ור׳ אדם בעל שם מוכיחו עבור זה, הנה בעת ההיא התחיל הבעש״ט נ"ע לעשות תעמולה, לעורר את בני ישראל שיתאחזו בכפרים ובישובים, ולהיותו בקי במקומות שונים של כפרים וישובים ושמותיהם של בעלי האחוזות, היה הולך מעיר לעיר ומספר בשבחה של כפר פלוני או ישוב פלוני ואשר יושביה הם אנשים ישרים, וגם אדוני האחוזות בעלי יושר המה, ויש אפשרות למשפחה ישראלית להתפרנס שמה בריוח.

תעמולתו זו של רבנו הבעש"ט נ״ע, עשתה פרי רב, כי לפי מצב העת ההיא אשר תנאי החיים בעיירות היו קשים מאד, המסחר היה בשפל המצב, והוצאות דירה וצרכי אוכל היו ביוקר, נמצאו מאות משפחות אשר נאותו להתיישב בכפרים ובישובים שונים.

כאשר נתגלה מורנו הבעש״ט נ״ע והכניס עצמו בטובתן של ישראל היתה ראשית עבודתו להתעסק בהטבת מצב אנשי הישוב (ישובניקעס) חוכרי נהרות, טחנות, בתי מלון וכדומה אצל האדונים בכפרים ובפרשת דרכים, היה מלוה הלואות להמתעסקים בזה עד שיסתדרו, היה נוסע אל האדונים לטעון עבור אלו שלא שלמו דמי חכירה בזמנם, והיה עוסק בפדיון שבויים שהאדונים שמו במאסר, בשביל שלא שלמו את השכירות.

אחד מאלו שהיה מחסידי הבעש״ט נ״ע, איש בינוני בלימוד תמים במעשיו ממארי עובדין, היה חשוך בנים ר"ל ובערב פסח הזה היה [הוא] ואשתו עוסקים בהכנות לחג, ובהתקדש ליל החג ישבו שניהם לבדם אל השלחן, הבעל קדש על הכוס כדת ואשתו שתתה ג״כ כוסה והתחילו לאמר ההגדה.

הבעל ספר לאשתו כל מה שידע ע״ד הצרות והיסורים שסבלו אבותינו במצרים, וכשהגיע לגזרת כל הבן הילוד געתה האשה בבכי. אמר לה אישה מה את בוכיה הלא הקב"ה גאל אותנו משם, השיבה האשה אם הקב״ה היה מזכה אותנו בבן, לא הייתי נוהגת עמו כדרך שהקב"ה מתנהג עם בניו, שגם עתה הם בגלות בין הגויים נדחקים ונלחצים, והאם הגויים הדוחקים ולוחצים אותנו הם טובים וישרים בעיני ה׳ מישראל, וכה התחילה להמליץ טוב על ישראל, והוסיפה בטענה, הלא כתוב בתוה״ק שבכל עת יזכור לנו זכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב.

וכה דברו ביניהם הבעל ואשתו, הוא מצדיק את הדין כי צדיק ה׳ בכל דרכיו, והיא טוענת, אבל איה מדת הרחמים. עד שהגיעו לכוס שני ואח"כ לכוס שלישי ורביעי, ובהיותם עיפים ויגעים ומעונים מעבודת היום פעל עליהם היין ששתו, עד כי יצאו במחול ורקדו בשמחה רבה.

כאשר טענה האשה להמליץ טוב על ישראל, נעשה רעש למעלה, מליצי יושר עמדו על צדה להמליץ טוב על ישראל, ומלאכי רע התחילו לקטרג.

כשראה מורנו הבעש״ט נ״ע את הרעש שנעשה למעלה, שאלו מהפכים בזכות ואלו כו׳ נפל במרירות גדולה, כי לא ידע מי יגבר. אבל פתאום ראה שנעשה שמחה גדולה למעלה, ובטלו כל הקטרוגים שהיה על מושב אחד ממושבי אחינו בני ישראל, והתחיל לשמוח וצחק מרוב שמחה, שראה איך שהבעל ואשתו מרקדים בשמחה רבה על גאולתם של ישראל.

מורנו הבעש״ט ראה, אשר התלמידים הק׳ מתגעגעים לדעת פשר דבר, ויספר להם, אשר ביום י״ג ניסן נגזרה גזרה קשה על מושב אחד אשר שם כארבע מאות משפחות מאחב״י, אשר ביום א׳ של פסח (שהיה בשנה ההיא יום ראשון לאידיהן) יכו הנכרים את ישראל, והיה בצער גדול, ועשה מה שעשה כדי לבטל הגזרה ולא עלתה בידו, וכאשר ראה כי עשה הכל ולא פעל, התאמץ במדת הבטחון.

וכשראיתי - סיים הבעש״ט נ"ע את ספורו - אשר כל עבודתנו בהתעוררות רחמים לבטל הגזרה לא הועילה מאומה, נתעוררתי במדת הבטחון.

ויספר להם את אשר ראה, המסופר לעיל מהבעל ואשתו, ויקח את מטפחתו ויניחה על השלחן ויצו לתלמידיו לאחוז בקצה המטפחת ולסגור עיניהם, ומיד ראו כולם את הבעל ואשתו מרקדים בשמחת גאולת ישראל.

pהוד כ״ק אדמו״ר הזקן ספר מעשה זו לנכדו הוד כ״ק אאזמו"ר הרב בעל צ״צ נ"ע, כפי ששמעה מפי מורנו המגיד נ״ע, ואמר אשר מורנו הבעש״ט הסביר אז, אשר מצות מדת הבטחון הוא רק על עצמו - אויף זיך - כשמגיע לאדם איזה צרה ח"ו, הנה ע״פ התורה צריך לעשות כל מה שביכלתו, ולבטוח בה׳ שבודאי יעזר ויושיע. ומשרשי מצוה זו הוא גם כשרואה אדם שאין שום מבוא ומוצא לישועה בעיני בשר, יהיה בטחונו חזק בה׳ בכל מיני חיזוק.

אבל כל זה הוא על עצמו ובשרו, אבל להשתמש במדת הבטחון על זולתו - הוא עבירה, אם רואה אדם אשר ח״ו מגיע לאדם איזה צער, ויאמר אשר בודאי יעזר הקב״ה, הוא רע גמור, אלא צריכים להתאמץ בתפלה ובבקשת רחמים עליו.

מכתב מחודש ניסן תרצ"ד,
אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ,

חלק ג' עמוד ע"ב ואילך