הצהרת אמונה
במעוז הכפירה

לפני חג הפסח של אותה שנה [תרצ"ט, השנה בה נאסר ר' לוי יצחק] התקיים גם מפקד אוכלוסין של כלל האוכלוסייה, ובין כל השאלות שעליהן נדרשו הנפקדים לענות הייתה השאלה: "האם אתה מאמין?"

היו מאמינים שחששו לכתוב שהם אכן כאלו. בשבת עלה אפוא בעלי על הבימה בבית־הכנסת, בשעה שנכח בו קהל גדול, והכריז שתשובה שלילית על שאלה זו היא בגדר כפירה של ממש, ואסור ליהודי לעשות זאת.

לדברים אלו הייתה השפעה כה רבה, עד שיהודי אחד, שעבד במוסד ממשלתי, עבודה שהייתה נחוצה לו לפרנסתו, ואשתו כתבה בשמו שהוא אינו מאמין - פנה אל המשרד שריכז את הנתונים הסטטיסטיים, והורה לתקן ולכתוב שהתשובה הקודמת לא הייתה נכונה, ושהוא אכן מאמין. האיש היה מלא סיפוק על כך שהיה לו העוז לעשות זאת, ובא להודות לרב על כך שהשפיע עליו בכיוון זה.

לימים, במהלך החקירות שלאחר המעצר - חקירות שנערכו על־פי רוב בסביבות השעה שלוש־ארבע לפנות־בוקר - נשאל בעלי: כיצד עלה בידו, בשנה של מחסור חמור בקמח ובמוצרי מזון בכלל, להוציא אל הפועל פעילות שכזו בהיקף כה נרחב כפי שעשה בעניין אספקת המצה, ולא עוד אלא לצורך ענייני דת?!

על כך השיב בעלי, שהוא שיחד את קלינין כשביקר אצלו, ותמורת זאת העניק לו קלינין את הרשיון לכך... החוקר, ימח־שמו, השתתק.

שאלה נוספת ששאלו אותו במהלך החקירה הייתה בעניין השאלה על האמונה במפקד האוכלוסין. היה ניכר שהדברים שנשא בעלי בבית־הכנסת נמסרו להם מלה במלה. מסתבר שהם הציבו בבית־הכנסת איש משלהם, שישים לב לאופן הנהגתו של בעלי ולמידת השפעתו על הקהל. כפי שנודע לנו אחר כך, נמצא להם אדם כזה מקרב המתפללים עצמם.

על שאלה זו השיב בעלי, שמאחר שהשלטון הסובייטי מקפיד שהכל יתנהל על־פי מידת האמת, והרי ייתכן מצב שיהודי שהוא אכן מאמין יכחיש את אמונתו ויענה תשובה שאינה אמיתית, מחשש שהדבר יפגע בפרנסתו או בדברים אחרים - הוא ראה צורך להבטיח שהציבור לא ירמה את האחראים על מפקד האוכלוסין באמצעות תשובה כוזבת...

אח, כמה מחוכמת וכמה פקחית הייתה הדרך שבה השתמט מהם בעלי! ואכן, תשובותיו של בעלי סתמו את הגולל על שתי שאלות אלו.

הרב והסופר פרץ מרקיש

היום קראתי בעיתון שהסופר פרץ מרקיש הוגלה למקום כלשהו ברוסיה, ואיש אינו יודע לאן. ידיעה זו הזכירה לי גם עובדה מחייו של בעלי ז"ל.

בשנת תרצ"ז (1937) נפטר בעירנו אביו של הסופר. היה זה יהודי מבוגר, בן־תורה, שנמנה על המבקרים בקביעות בביתנו. לפני מותו ציווה שכל ההליכים הקשורים בקבורתו יתבצעו על־פי הוראותיו של הרב שניאורסון.

כשהודיעו לבנו של הנפטר - דהיינו הסופר הנ"ל, פרץ מ. - על פטירת אביו, הגיע לעיר יחד עם אחותו, מזכירה במקצועה. באותה תקופה הוענק לו כבר עיטור הכבוד של "מסדר לנין", ולא הותר לבקרו בביתו ללא אישור מיוחד. הוא היה אז אחד האישים החשובים בברית־המועצות.

מאחר שאביו היה שומר תורה ומצוות, הוא לא התערב בשום דבר מהליכי הקבורה, ולא רצה שייוודע על נוכחותו בעיר. אבל אחותו המזכירה - אף היא חברת מפלגה - הגיעה לביתנו, יחד עם אחות נוספת שבביתה התגורר הנפטר, ומסרה בשמו של הסופר שאמנם באופן אישי נבצר ממנו להיפגש עם הרב, אבל רצונו שהרב יידע שמבלי הבט על דעותיו ועל מעמדו, מעריך הוא מאוד את שניאורסון כאדם, ומתייחס אליו ביראת־הכבוד הגדולה ביותר. כל זאת מהתרשמות אישית, ובנוסף לכך - המכתבים שאביו היה כותב לו לעתים קרובות עשו עליו רושם רב.

בכל הנוגע לקבורתו של אביו - הוא מסר את כל הדרוש לכך באמצעות המזכירה, אך ביקש שימעטו לדבר על הנושא.

נוסף על כך שהקבורה עצמה, רכישת מקום הקבורה ושאר העניינים הכרוכים בכך התקיימו על כל פרטיהם בצורה הטובה ביותר (ככל שהתאפשר באותם ימים), גבה בעלי מילדיו של המנוח גם סכומים גדולים להחזקת מוסדות התורה - לימוד תורה עם ילדים ופעולות דומות נוספות, שהתנהלו במחתרת מתוך מסירות־נפש.

עוד באותו לילה עזבו הסופר והמזכירה את העיר, ואיש מתושבי העיר לא ידע על ביקורם.

מסירות נפש
למען חינוך יהודי לנוער

בדרך נסיעתי לאמריקה, בשנת תש"ו (1946), התעכבתי למשך שבוע בלמברג, כדי לסדר אי־אלו מסמכים.

במשך שהותי שם התגוררתי בבית כלשהו, יחד עם כמה נוסעי־מעבר נוספים. התהליך כולו היה חשאי, ואסור היה שתיוודע זהותי.

כפי שקורה לעתים קרובות בחיים - בעל־הבית של דירה זו היה מיקטרינוסלב. הדבר נודע לי רק לאחר שכבר הייתי שם:

לילה אחד, כשיצאתי מחדרי, החל האיש לנהל אתי שיחה, וסיפר שרבה של עירו יקטרינוסלב הוגלה מהעיר, ולאחר־מכן נפטר. האיש החל לשבח בפני - לפי מדת הבנתו - את הרב, ולספר לי עד כמה כל תושבי העיר העריכוהו, ועד כמה עדיין אין הם יכולים לשכוח אותו. הוא אף הוסיף וסיפר שהוא עצמו הוביל אל בית הרבנית (הוא לא זיהה אותי) קילוגרמים אחדים של סוכר כדי לשלוח אליו בחבילה למקום גלותו.

לאחר־מכן נזכרתי שהסיפור אכן היה אמיתי. באותה תקופה לא ניתן היה להשיג סוכר בעיר, ובנו של איש זה היה מנהל של חנות ממשלתית, והוא שלח אלי את הסוכר באמצעות אביו כדי שאשלח זאת אל הרב.

כל אימת שהיתה לבעלי הזדמנות כלשהי לבוא בדברים עם הציבור - הוא תמיד ניצל זאת.

יום אחד החל לבקר בביתנו נער בשם מיטיא גוראריה. אביו היה פקיד אצל קרוביו למשפחת גוראריה בעיר. הנער, שלא היה שומר מצוות, היה אז תלמיד בבית־הספר התיכון, בעל אופי הגון ואצילי מאוד.

הנער התיידד עם ילדינו, החל להגיע לאמירת חסידות, וקשר את עצמו מתוך התמסרות רבה לסגנון חיים זה. הוא החל לשמור שבת, וניתן לומר שהפך לירא־שמים במלוא מובן המילה.

עדיין היה עליו לסיים את לימודיו בבית־הספר, אבל חבריו ומוריו הבחינו כבר בהתקרבותו לחיי תורה ומצוות, והחלו לרודפו. בשל כך הוא התקשה להתקבל לאוניברסיטה, ושוב ושוב דחו את בקשותיו. פעם אמר לו רקטור האוניברסיטה, ששניאורסון יעזור לו, שכן הם אינם יכולים לעזור לו...

לבסוף הגיע שלב שכבר לא יכלו לדחותו, וקיבלוהו לאוניברסיטה, אך בתקופת הפגרה שלחוהו לקולחוז כדי שיעבוד שם. מדי יום היו מגיעים אלינו מכתבים מלאי שאלות - מה מותר לעשות שם ומה אסור.

כששלחו אותו מן הקולחוז אל העיר בנסיעת עסקים, כדי לרכוש את כל הדרוש עבור משרדי הקולחוז - החברים שנסעו יחד אתו הביאו עמהם אל העיר חמאה ומוצרים דומים אחרים, כדי להרוויח כסף ממכירתם; ואילו הוא בירר היכן מתגוררים יהודים, ומה בדיוק נחוץ להם מבחינת צרכי דת. תיקו היה מלא במזוזות, ציציות, סידורים, לוחות אל"ף־בי"ת וכדומה, אותם היה מביא עמו בגנבה ומחלק במקומות שונים, הכל על־פי ציוויו של הרב.

בגלוי הוא היה חבר קומסומול בכל מאת האחוזים, והכל חיבבוהו - אפילו הגויים.

מדי יום ביומו היה מתפלל כשהוא עטור בתפילין, אבל אסור היה לאף ילוד אשה להבחין בכך. הוא סידר לעצמו מקום לתפילה בשדה, ולפנות־בוקר - בשעה שהגויים עדיין לא התעוררו כולם - היה יוצא אל השדה, למקום שבו צמחה תבואה לגובה רב, ובהיותו נמוך־קומה היה מתחבא בין השיבולים ומתפלל כשתפיליו מכוסות בכובעו.

באותה תקופה חלו ימי החנוכה, והרי צריך להדליק נרות חנוכה ולברך עליהם.

הממונים עליו היו שבעי־רצון מאוד מעבודתו, והורו לו להתגורר ב"פינה האדומה", ומשם היה עליו להפיץ את "אור ההשכלה" בקרב הכפריים. הוראות כיצד לנהוג בעניין זה - קיבל משניאורסון, והכל עבר בשלום.

אולם, פעם אחת נשלח אל הקולחוז צעיר יהודי מהעיר כדי לעמוד מקרוב על העבודה המתבצעת בקולחוז, ובשעה שתים־עשרה בלילה הגיע אל "הפינה האדומה", וראה שם את נרות החנוכה דולקים... כיהודי הוא הבין היטב במה מדובר, על־אף שה"חנוכייה" שדלקה שם לא היתה אלא שמן בתוך תפוחי־אדמה.

כדרכם בקודש - הדבר דווח מיד לקומסומול, ולא יצאו ימים מועטים עד שהנער פוטר מעבודה זו.

כך המשיך ללמוד תורה מתוך מסירות־נפש, ולהקפיד על כל דקדוק קל של דברי סופרים.

בימים הנוראים נהג להתפלל בביתנו, כדי ששכניו לא יבחינו בכך שהוא מתפלל, ובבוקר היה הולך אל האוניברסיטה רק כדי להירשם.

ביום קיצי אחד, בעיצומו של הקורס השלישי באוניברסיטה, הלך לרחוץ בנהר, ולא שב ר"ל. היה זה שבר גדול. הוא היה בן יחיד להוריו, ונוסף לכך היה מפורסם מאוד בקרב ציבור שומרי־התורה.

פטירתו עשתה רושם חזק גם על האוניברסיטה. האוניברסיטה שלחה משלחת אחרי משלחת כדי להודיע שבכוונתה לערוך את ההלווייה על חשבון הממשלה, בשל הערכתם הרבה לנפטר.

למיטיא זה, עליו השלום, היתה אחות, אף היא הגונה ואצילית מאוד, אבל קומוניסטית. היא הגיעה כבר לדרגת מזכירת התא הקומוניסטי מטעם הקומסומול במפעל פטרובסקי - דרגה שלא כל אדם זוכה לה...

גם במשלחות מטעם האוניברסיטה היו קומוניסטים, והם פנו אליה בעניין סדר הלוויית אחיה. היא ענתה להם שהוריה הם שומרי מצוות, והיא כקומוניסטית אינה יכולה להתערב בכך. היא באה אלינו בריצה, בוכייה: "רבי, אני יודעת שרצונו של מיטיא הוא רצונכם, וככל שתצוו - כך נעשה"!

מובן מאליו שההלווייה היתה דתית לחלוטין, כשם שהנפטר היה שומר־דת. השתתפו בה יהודים מבוגרים וצעירים. הרחוב היה שחור מאנשים. המלווים נשאו את הנפטר אל בית־הכנסת שבו התפללו הוריו, ושם הספידוהו (כך היו מכנים זאת שם).

מהאוניברסיטה הגיעו סטודנטים רבים בלוויית מספר מורים במסגרת משלחת רשמית, אבל הם עמדו מרחוק ולא נטלו חלק בהלווייה עצמה.

גבאי בית־הכנסת הוציאו שולחן אל הרחוב הסמוך לבית־הכנסת, וביקשו מהרב לשאת דברים.

הרב נאם למעלה משעה. הוא סיפר על כל הנהגותיו של הנפטר בחייו, על התנהגותו בזמן הלימודים ועל אורח־חייו בביתו, הכל מתוך תוקף ועוז־רוח. הרב פנה אל הנוער והוכיח להם שיכול אדם לחיות חיי תורה ומצוות מבלי שהדבר ימנע אותו מלהיות מעורה גם בענייני העולם.

דבריו נחלו השפעה עצומה על השומעים. רבים סברו שבוודאי הרב ייעצר בתום דבריו. למעשה התרחש מאורע זה, כמדומתני, בשנת תרצ"ה (1935), ואילו בעלי נעצר לראשונה בשנת תרצ"ט (1939).

בשנת תרצ"ו (1936), כשהגיע זמנה של אחות הנפטר להצטרף ל"קודש־הקדשים" של הקומסומול - למפלגה עצמה - נאמר לה: לעת־עתה - לא! פנייתה אל שניאורסון בעת פטירת אחיה כדי להתייעץ עמו כיצד להתנהג בהלווייה מוכיחה כי היא אינה ראויה עדיין ל"גדולה" זו. עם הזמן יבדקו שוב אם היא ראויה לכך...

מניין נודע להם על פנייתה אל הרב - קשה להבין. כנראה מעוף השמים ... היא עצמה בוודאי לא סיפרה על כך, וגם מביתנו איש לא גילה עובדה זו. מפליא כיצד הם יודעים שם על הכל.

זמן רב לאחר־מכן היו עדיין הלווייה זו והספדו של הרב שיחת־היום בכל החוגים.

חבילת מזון? לא בשבת!

לאחר חמישה חודשים של חיפושים אחרי בעלי [מאז שנעצר בט' בניסן תרצ"ט], ונסיונות להשיג מידע על מקום הימצאו ולברר אם קיבל את הדברים ששלחתי על שמו לקייב ולדנייפרופטרובסק - בירורים שעליהם תמיד נעניתי ש"הוא איננו", ובעוד אני מחפשת עצות כיצד לפעול (עם מי להתייעץ לא היה לי, משום שהכל חששו לקחת חלק בעניין) - קיבלתי הודעה מבית־הכלא שביקטרינוסלב, ובה נאמר כי "ל. ז. שניאורסאהן" נמצא שם בתא שמספרו כך וכך, וכי אני יכולה להעביר אליו מצרכי מזון וכסף.

לכל־לראש שימחה אותי הידיעה על כך שהוא עודנו בחיים, ושנית - שיש ביכולתי להעביר אליו מה שניתן להעביר. סוף־כל־סוף - לאחר כל הקשיים והסידורים הרשמיים, אותם הייתי מוכרחה לעבור - העברתי אליו חבילת מזון.

מועד קבלת החבילות נקבע לפי סדר האלף־בית הרוסי, והתפרס על־פני עשרה ימים. בפעם הראשונה בעלי אכן קיבל את החבילה, וקיבלתי על כך קבלה בחתימתו. בפעם השנייה חל תורו של בעלי, על־פי האות הראשונה של שמו, ביום השבת. הכנתי אפוא את הכל מערב שבת, ובשבת בבוקר לקחתי עמי נערה רוסייה כדי שתטלטל את החבילה.

יותר מארבעה קילוגרמים של מזון לא הותר להעביר לבית־הכלא, ובמשקל זה נכלל גם לחם. לולא הייתי באה באותו יום - היה עלי להמתין עשרה ימים נוספים. מארבעת הקילוגרמים של לחם ששלחתי לו - נטלו פעמיים "מעשר"... ומאחר שהיה ברור שהוא לא אכל דבר ממאכלי בית־הכלא - סברתי שלכל הדעות מותר לי להעביר אליו מזון בשבת.

לאחר המתנה מייגעת מהשעה שבע בבוקר עד השעה שבע בערב, כשכבר החשיך לחלוטין, נמסר לי פתק - שתוכנו אף הוקרא בקול רם על־ידי המפקד, בנוכחותם של אנשים רבים שעמדו אף הם בתור (אם־כי הם לא הבינו את פירושו של הפתק שהוקרא): "מכיוון שהיום שבת, סירבתי לקבל את החבילה"!...

בנסיונות שכאלה ניתן לעמוד רק באמצעות החוסן הרוחני ויראת־השמים של בעלי.

כל זאת - לאחר שישה חודשים שבהם חי בעלי על לחם שחור ומים בלבד וסבל ייסורים גדולים, וביודעו שעליו להמתין זמן ניכר עד שיוכל לקבל חבילה נוספת!

בעמל רב הצלחתי לשכנע את האחראי למסור לו את החבילה כעבור שלשה ימים - אם־כי בעלי נהנה מאי־קבלת חבילת המזון בשבת יותר ממה שנהנה מקבלתה לפני הזמן הקבוע...

לאחר־מכן כונה בעלי על־ידי פקידי הכלא: "האיש שאינו מקבל חבילות בשבת".

ב' ניסן - יש לומר חסידות!

זה זמן רב שלא כתבתי. הכתיבה קשה עלי משום־מה.

יום זה - ב' ניסן - הזכיר לי את הפעם הראשונה שנסעתי אל בעלי למקום גלותו לחג הפסח. היה זה בשנת ת"ש (1940).

פיסית, בעלי חש מאוד שלא בטוב. היה זה חודשיים לאחר מסעו אל הגלות, וגם תנאי החיים שם היו קשים במידה שלא שיערתי קודם לכן. אך ביום זה שכח בעלי את כל זאת.

"היום הרי הוא יום ב' ניסן [יום ההילולא של הרבי הרש"ב]. מן הראוי היה לומר חסידות - אבל הרבה שומעים אין. הייתי רוצה לכתוב עניין בחסידות - אבל נייר לכתוב עליו אין. עלי איפוא לצאת ידי חובתי במחשבה. יעזור ה' שיהיה לי כוח לחשוב"...

[שבוע לפני חג הפסח נסעתי לעיר קזיל־ארדא, והבאתי משם שתי מחברות, אבקה להכנת דיו וקסת כדי להביא את הדיו בתוכה. את השמחה שהדבר גרם לבעלי - לא ניתן לתאר. הוא נחלץ מיד למלאכת הכתיבה, ביתר מרץ מאשר לאכילת הלחם שהבאתי לו לאחר רעב כה ארוך וכבד].

זמן־מה ישב בעלי כשהוא שקוע במחשבותיו, ולאחר־מכן החל לדבר על הרבי נ"ע, כשהוא שוכח כליל על מקום הימצאו ועל מצבו.

החום היה אז כה גדול, עד שלא ניתן היה להישאר בלבוש מלא. אני זוכרת שבערב הבאתי לבעלי בגדים נקיים, ובסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתה החולצה מכוסה בנקודות שחורות. הדבר נגרם על־ידי הזבובים שטינפו את החולצה במהלך הלילה. הדבר היה בלתי־נסבל. לאחר זמן־מה עלה בידינו למצוא חדר שבו הייתה כמות הזבובים קטנה במקצת.

בשעה שבעלי דיבר, היה תמיד מעיף מבט על הכתמים שעל החולצה, ומתרומם לעולם אחר לחלוטין. הוא סירב בתכלית לשים לב לקשיים מסוג זה.

לבקש חמץ בערב פסח?!

כשהשגתי עבור בעלי את האישור לקבלת הקצבה - היה זה כבר שבוע לאחר חג הפסח. אולם יום אחד לפני פסח, בשעה שהייתי טרודה בהכנות ליום־טוב, נאלץ בעלי ללכת בעצמו למקום מסויים בעניין קצבת הלחם.

מי שלא חווה זאת על בשרו - אינו יכול בשום אופן לתאר לעצמו את הפחד מלהישאר רעב ללחם ממש. עכשיו שבעה אני ב"ה בכל מאת האחוזים, אך אני זוכרת עדיין היטב את הפחד שאחז אותי אז. וכך, אם־כי בתקופה זו בשנה לא היה לבעלי כל חשק ללכת להגיש בקשות בענייני חמץ, הוא נאלץ לעשות זאת; לא ניתן היה לדחות זאת לזמן אחר.

בדרכו למקום חלוקת הלחם למטרה זו, הבחין בו מנהל של בית־מסחר ממשלתי גדול, שבו היה ניתן להשיג הכל עבור ה"מיוחסים" הגדולים. האיש ניגש אל בעלי מתוך הדרת־כבוד גדולה, ואמר לו: "מה מעשיכם כאן - מבין אני היטב, שכן דומני שהנכם מן ה'שניאורסונים'... אמרו לי, האין אתם מיקטרינוסלב?"

"גיסי" - המשיך האיש - "עמד בפניכם בשנת... לדין־תורה בבוררות, ושני הצדדים נסעו במיוחד לשם כך מהומיל לרציצא. פרטי המאורע אינם נוגעים עכשיו, אבל האם אוכל לסייע לכם עכשיו במשהו? אולי זקוקים אתם לכלים כלשהם לצורך חג הפסח? אספק לכם אותם, אך עליכם להסתיר את הכלים כך שלא יבחינו בהם אצלכם, משום שאסור לי לעשות זאת, ויש בכך משום סכנה עבורי".

תוך התחכמות רבה הוציא האיש אל בעלי ארבע כוסות זכוכית חדשות עם תחתיות. אינני יכולה לתאר בכתב עד כמה חגיגיים נראו הכוסות בתנאים שבהם חיינו אז - לא רק כלים כשרים לפסח, אלא כלים חדשים!

בעניין ההשתדלות שלשמה יצא בעלי באותו יום - השיבוהו ריקם; יחד עם זאת, מאחר שכבר יצא מהבית, הלך לטבול את הכלים החדשים, והיה שבע־רצון מכך.

אולם כשנכנס אל החדר, החל לדבר במר־לבו על שפל המצב שאליו נקלע: "במה העסקתי את עצמי יום לפני חג הפסח - בהתרוצצות לבקש חמץ!"... כך האריך בעלי בדבריו כשהוא מתאר בפירוט את השפל שבדבר, ולבסוף פרץ בבכי רם, בכי־תמרורים מעומק לבו.

חגי תשרי ברוסיה הקומוניסטית

דומתני שהמאורעות דלהלן התרחשו בשנת תרצ"ה-תרצ"ו [מספר שנים לפני המאסר].

באותה עת נותרו בעירנו שני בתי־מדרשות קטנים בלבד: אחד בקצה העיר, וחברו במרכז העיר. בית־כנסת זה לא הוחרם על־ידי השלטונות, מאחר שמייסדיו ומתפלליו היו פועלים ובעלי־מלאכה.

בבית־כנסת זה התפלל הרב. הגבאי היה חייט, הגזבר - סנדלר, ורוב המתפללים היו אף הם בעלי מקצועות דומים. הם ניהלו שם את ממלכתם הזעירה, והיא נוהלה לפי כוחותיהם.

משהחל שניאורסון להתפלל שם - החלו להגיע בעקבותיו מתפללים רבים שהשתייכו למעמדות שונים לחלוטין, והמלאכה נעשתה קשה מדי עבור ההנהלה הקיימת. יחד עם זאת היה מן ההכרח שהם ימשיכו בתפקידיהם, כדי שהנהלת בית־הכנסת תהיה על טהרת הפרולטריון (ישנם קוריוזים שניתן לספר על אופן התנהלותם, אך אין זה חשוב כל־כך).

בכל הנוגע לרב - הם היו נוהגים לומר שהם מתייחסים אליו בכבוד גמור ומתוך תכלית הביטול. הם לא הכירו אותו קודם לכן, ולאחר שהתוודעו אליו אמרו: "ככל הנראה הרב הוא יהודי טוב והגון מאוד - נראה שהוא אינו עושה יד אחת עם ה"בורגנות", וניתן אפוא להאמין לו בכל"...

חזנים מקצועיים - כמעט לא היו אז ברוסיה. אך לקראת חודש תשרי היו אנשים רבים שהיה להם מושג בנגינה יהודית, או ידעו פרק בנוסח התפילה - בדרך־כלל היו אלה פקידים במוסדות ממשלתיים, שהגיעה להם חופשה של חודש, והשתדלו שחודש המנוחה שלהם יהיה בחודש תשרי - נוסעים בדרך־כלל לעיר אחרת, מחוץ לעיר מגוריהם, ושם היו משכירים את עצמם לשמש כשלוחי־ציבור בימים הנוראים.

חזנים אלו הביעו בתפילתם את אשר היה על לבם - כל מה שהצטבר שם במשך שנה תמימה.

תמורת שירותם שולם להם סכום־כסף נאה, גם זאת בסתר. בגלוי הוצג כאילו שולם להם שכר מינימלי, כדי שלא יהיה עליהם לשלם על כך מסים, בהתאם לחוקים ששררו שם.

ליקטרינוסלב הגיעו ממוסקבה למטרה זו, למשך הימים הנוראים וחג הסוכות, שני אנשים: אחד מהם שימש כל ימות השנה כזמר בתיאטרון אופרה, ונחשב מהטובים שבשחקנים. לבושו ומראהו הכללי היו דומים למקובל בקרב השחקנים שם. יחד עמו הגיע אדם נוסף, שנראה דומה יותר לשליח־ציבור. במשך כל השנה עבד אדם זה כרואה־חשבון במשרד ממשלתי, והוא ניחן בכשרון לשיר. הוא אף היה יודע־ספר, והיה מצאצאיו של הרב מסלאוויטא.

השחקן היה, כמדומתני, מצאצאיו של ר' אברהם המלאך, שמנוחתו כבוד בעיר פסטוב הסמוכה לקייב. שם משפחתו של השחקן היה ליבר, ולדבריו היה זה שם משפחתו של סבו. פניו היו מאופרות, נטולות שפם; אך הוא היה מספר סיפורים ששמע מסבו, וסיפורי חסידים בכלל, מתוך שברון לב, כחסיד אמיתי.

שני החזנים סיפרו ששאיפתם הייתה שהתפילות, והחיים באווירת חודש תשרי בכלל, יהיו בסביבה יהודית, וכששמעו במוסקבה על אופן הנהגתו של שניאורסון באותה תקופה - החליטו לנסוע ליקטרינוסלב.

בהגיעם לעיר פנו השניים היישר אל שניאורסון, כדי שייעץ להם כיצד לסדר שיקבלו שכר תמורת עבודתם, אבל גם כדי שיסייע להם לנצל את תפילתם כדי לעורר ולחזק את אותם רגשות יהודיים שהשלטונות חפצים לחסל. "לשם כך באנו אליכם, הרב", אמרו.

הם נשכרו לשמש כחזנים, כמובן, בבית־הכנסת שבו התפלל בעלי בימים הנוראים ובחג הסוכות.

יכולות הכתיבה שלי דלות מכדי לתאר את האווירה ואת השתפכות הנפש ששררה בבית־הכנסת באותם ימים, תחת השפעתם של הרב ושלוחי־הציבור.

רבים מוכרחים היו לצאת לעבודה גם בראש־השנה וביום־הכיפורים. משום כך הנהיג עבורם שניאורסון בראש־השנה מניין נפרד, שכונה "מניין ראשון". התפילה במניין זה הסתיימה עד השעה שמונה בבוקר, ומבית־הכנסת יצאו המתפללים לעבודתם.

מניין זה התקיים גם ביום־הכיפורים, אלא שביום זה לא שבו המתפללים מעבודתם לבתיהם, אלא חזרו לבית־הכנסת. הם היו מגיעים לתפילת נעילה. בשעת תפילת נעילה היה בית־הכנסת מלא מפה לפה, וגם ברחוב התגודדו אנשים רבים.

כולם היו יגעים, פשוט פיזית, מהצום ומההליכה הרגלית למרחקים גדולים מאוד. נוסף על כך היה מצב־רוחם מר מאוד בשל הידיעה שהם נאלצים לעבוד ביום שכזה. לא ניתן לתאר את שברון־הלב שמשל בכיפה בתפילות אלו.

הכל הודו לבעלי מקרב לב על כך שהגה עבורם את הפתרון שאפשר להם להתפלל בציבור, ולו בשעת בוקר מוקדמת.

כשהיה בעלי משוחח עם המתפללים על נושא זה, היה בוכה כשדמעות שליש ניגרות מעיניו. הוא נהנה מאוד מההתעוררות הרוחנית של אנשים אלה, והיה אומר במין שמחה שכזו: "אח, זוהי מהותם של יהודים!"

הכל חששו להרבות בדברים על מעשים כגון דא; בעלי היה שבע־רצון על כך שעלה בידו להגשים זאת במעשה.

מיד לאחר חצות יום־הכיפורים החל בעלי, בצורה דיפלומטית, לנהל את סדר הזמנים של התפילות כך שהמתפללים לא יצאו מבית־הכנסת מוקדם מדי. הציבור מצדו רצה לסיים את הצום מוקדם ככל האפשר; הרי בין המתפללים היו אנשים מכל החוגים, ובבתי־הכנסת האחרים סיימו את התפילה בשעה מוקדמת בהרבה. כדי שהדבר לא יקרה גם כאן, היה בעלי עושה יד אחת עם החזן כדי לנהל את התפילות, כך שבתפילת נעילה כבר לא נותר זמן להאריך בשירה.

אחד מבעלי המלאכה - שהחשיב עצמו, וגם חבריו החשיבוהו, ללמדן ויודע־ספר - התרגז כל־כך על העובדה שבעלי מעכב את הציבור עד שעה כה מאוחרת, עד שהתפרץ בדברים ואמר (אם־כי הוא אמר זאת ליד הדלת, לא בשבתו ב"מזרח"...) שהרב הוא נכדו של "מורד" - עוד אביו זקנו ישב במאסר בגלל מחלוקת, ועכשיו נוהג גם הוא כך!...

הדבר עלה לבעלי במאמץ רב. נעימי ההליכות שבין המתפללים הסתירו את אי־שביעות רצונם מכך, ואילו הגסים יותר הביעו זאת בגלוי. עבור בעלי, לעומת זאת, הייתה זו שמחה של ממש - אמנם הוא נאלץ לכפות עליהם זאת בכוח, אבל הוא לא התחשב בכך, ועלה בידו להביא לידי כך שיהודים לא יעשו את האסור עליהם! כך נהג לומר תמיד.

בשובו הביתה במוצאי יום־הכיפורים, לא היה בעלי יכול להיכנס בבת־אחת לעולם החולין.

[הוא נהג כך תמיד - הן בתקופה שהחיים היהודיים עדיין היו ביתר הרחבה, והן לאחר־מכן, בשעה שכמעט ולא ניתן היה לנהל חיים כאלה אלא כל אחד בארבע אמותיו].

כשהיה נכנס הביתה, בשעה מאוחרת למדי, הסתפק בשתיית כוס תה, ומיד היה יושב ומתוועד, כשהוא לבוש ב"קיטל" וחגור באבנטו של הצמח־צדק, עד השעה שתיים־שלוש לפנות־בוקר.

היו ממקורבינו שידעו על כך, והיו אוכלים כמובן בבתיהם את ארוחת־הערב עם בני משפחותיהם, ולאחר־מכן מגיעים לביתנו. בעלי היה אומר דברי חסידות, שתמיד עסקו עדיין בענייני תפילות היום. בשנים האחרונות היה בעלי מדבר על גדלותם של בני־ישראל, על מסירות־נפשם למען היהדות, ועל אהבת־ישראל המתגלית בתקופות אלו.

ההתוועדות הייתה נמשכת בריקודים, מעין שמחת־תורה. תמיד היו משתתפים בה כעשרה עד חמישה־עשר אנשים.

לאחר־מכן הגיע יום שמחת־תורה.

מכל העיר, בכל מקום שבו היה יהודי שרצה לשמוח בשמחת יום־טוב - הוא הגיע לביתנו.

בלילה, לאחר שהחשיך היום, היו מתגנבים לביתנו גם צעירים. ומאחר שהמקום בביתנו היה צר, ובנוסף לכך, כל אחד מהבאים לא רצה שחברו יראה שהוא הולך אל הרב - היו הבאים מסתתרים זה מזה, והיו באים אלינו בקבוצות נפרדות. עם כל קבוצה בנפרד היה בעלי מתוועד בצורה כה מרשימה, עד שלמשך זמן זה שכחו המתוועדים באיזו ארץ ותחת איזו ממשלה הם חיים.

החזנים - שאותם הזכרתי לעיל - השתתפו אף הם בהתוועדות זו. יחסו של השחקן שביניהם לכל עניין התפילה והשהייה במחיצת בעלי השתנה מ"שלא לשמה" ל"לשמה". הוא החל לעסוק בכך לשם פרנסה, אך עם הזמן החלו התפילות יוצאות מקירות לבו, והדבר השפיע על כל המתפללים ועורר אותם. הוא אמר שעל השינוי לטובה שהתחולל בו עליו להודות אך ורק לרב.

'ימים נוראים' בגלות נוראה

ביום־הכיפורים בשנה שעברה - זוכרת אני - ישבנו בחדרנו בשלושה (השלישי היה היהודי הגולה שהתארח אצלנו בכל יום־טוב). מחזור - הבאתי מביתי. את הטעם שהרגשנו אז בשעת התפילה - אין באפשרותי לתאר.

תוך כדי תפילה - זוכרת אני - הבחנו דרך החלון (על־אף שהווילון כיסה את החלון היטב, כדי שלא ניתן יהיה לראות דרכו) באדם צעיר המציץ אל תוך הבית. מובן שנבהלנו מאוד, שמא מדובר במרגל. האורח פחד להכניס את האיש הביתה, אולם בעלי ז"ל פתח את מנעול הדלת והורה לו להיכנס.

היה זה גולה צעיר מליטא. לאן התגלגלו הוריו - לא ידע; אותו עצמו גייסו ושלחו לשם לעבודת כפייה. פעם, כשנסע בעגלה במסגרת עבודתו, הבחין בבעלי, ומיד החליט שעליו לברר היכן הוא מתגורר. הוא ראה איכשהו בפניו של בעלי - כך סיפר - שבמחיצתו ייקל עליו לשפוך את לבו ביום־הכיפורים. הדבר היה שבוע לפני יום־הכיפורים, ובמהלך שבוע זה עלה בידו למצוא את כתובתנו.

הצעיר ידע תפילות רבות בעל־פה. עד השעה אחת־עשרה עבד, נוסע ממקום למקום בעגלתו. הוא פחד לבקש שישחררוהו מעבודתו ליום זה, ולכן עבד כמחצית היום, ובשעה שתים־עשרה כבר היה בביתנו, כשבגדי החול כבר אינם עליו.

כעבור מחצית השעה נכנסה לחדרנו יהודייה, כולה פחד וחרדה. היא הגיעה לכאן מניקולייב עם בעלה, ושמעה ממישהו שאנו מתגוררים כאן. מקום מגוריה היה במרחק ארבעה קילומטרים מכפרנו. בעלה טען שאם הקב"ה יכול היה לעולל כך לעם ישראל - אין הוא רוצה להתפלל אליו; האשה, לעומת זאת, טענה שדוקא עכשיו רוצה היא להתפלל יותר מבכל השנים, ולכן צעדה את המרחק הרב ברגל - כשהיא שרויה, כמובן, בצום, ובנוסף לכך חוששת לשאול לכתובתנו, שכן הליכה אל רב - ולא עוד אלא רב גולה - הייתה מעשה שהצריך זהירות רבה.

בראותי התכנסות זו של מתפללים, איש איש עם תנאי חייו הקשים ולבו השבור - אינני יודעת מה עוד יכול לגרום שברון־לב כה גדול.

"גודלה ועוצמתה של אהבת התורה של אדם זה"

לאחר־מכן הגיע חג הסוכות. סוכה - בנינו על חשבוננו כתוספת לבית, כביכול כחדר־מבוא אל חדרנו, כדי שהקור לא יחדור ישירות אל החדר עם פתיחת הדלת. בעלת־הבית דרשה שנבנה גם גג על־גבי החדר, ואמרנו לה שבינתיים אין לנו כסף לכך, ובחורף - כשיגיעו ימי הכפור - נעשה זאת.

לאחר־מכן הגיע יום שמחת־תורה. ספר־תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. האורח שהיה אוכל אצלנו בימים באותה תקופה - קיבל עבודה כשומר, ובליל שמחת־תורה היה עליו לשהות בשדה ולשמור שהתבואה הצומחת שם לא תיגנב. היינו איפוא אני ובעלי לבדנו בחדר.

הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן־ערך כמוני לתאר את החוויה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!" הוא אמר את מלות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו - בלילה הראשון בבית־הכנסת, בנוכחות מאות רבות של יהודים, ולמחרת - בלילה השני - בביתנו, בנוכחות המקורבים בלבד, שמנו מניינים אחדים. בבית כמו בבית־הכנסת - לא זו בלבד שהיו ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה...

בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד - בינו לבין עצמו, כמובן - כשבפיו הניגון שכונה בעירנו "ניגונו של הרב". בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: "זך וישר הושיעה נא... טוב ומטיב עננו ביום קראנו" - ניתן היה לחוש במלים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. "יודע מחשבות הושיעה נא... לובש צדקות עננו ביום קראנו"...

הייתה זו עבורי חווייה קשה ביותר. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות.

למחרת בבוקר אמר בעלי מתוך אותה חיות את הפיוט "שישו ושמחו בשמחת־תורה".

הסתלקותו

בדרך־כלל [בימי מחלתו] התפלל בעלי מדי יום במיטתו. את התפילין הניחו לו אחרים.

מאחר שראשו נעשה צנום יותר, לא נאחזו בו כראוי רצועות התפילין של ראש. הוא הורה לי אפוא לשלוח אחרי יעקב־יוסף [הרה"ח ר' יעקב יוסף רסקין ז"ל] כדי שיבוא לשנות את מידת הקשר. היה זה כבר שלושה ימים לפני ההסתלקות. יעקב־יוסף אכן הגיע ושינה את קשר התפילין, ובעלי הספיק להתפלל בהן בשלושת הימים הבאים.

בבוקר האחרון לחייו לא פסק פיו מלמלמל, ושפתותיו נראו מרחשות כל העת. אך את התפילין לא הניחו לו עוד.

באותו יום סבל בעלי נוראות. מספר פעמים במשך היום ביקש ממני שאשנה את תנוחת גופו לשכיבה או לישיבה. עשיתי זאת והדבר לא קשה עלי כלל. בזמן שכזה מתגלים, מסתבר, כוחות נעלמים.

לפנות־ערב חש בעלי ברע מאוד. בביתנו נכח אז קהל ניכר. הרופא הובהל אל בעלי, והוא רשם מספר תרופות שכמובן הובאו מיד.

כשלעצמי הבחנתי כבר בכך שהמצב אינו טוב, אבל סברתי שהוא עלול להימשך כך עוד יום או יותר, ולכן יצקתי לפיו של בעלי כפיות אחדות מן התרופה, והוא שתה אותן עד תום. ככל הנראה הוא הבין היטב את מצבו.

לידו עמדו כמה מידידינו הטובים והקרובים, שיכולתי לסמוך עליהם. פניתי אפוא לשכב מעט, כדי שיהיה לי כוח לעשות עבורו מאוחר יותר את כל הנדרש.

כשהתעוררתי, כעבור כמחצית השעה, החדר כבר היה מלא מפה לפה. אחד הצעירים שהיו שם הציע לי ללכת ללון בביתו של השכן כדי שאוכל להחליף כוח. היה זה כבר "אחרי הכל", והוא ביקש להעלים זאת ממני. מובן שלא נעניתי לעצתו.

נשאלתי אילו דברים היה בעלי מעוניין שיעשו בעת הקבורה. אמרתי מה שזכרתי - שהתכריכים יהיו עשויים מפשתן נקי (שהיה אחד הדברים הקשים ביותר להשגה שם), ושכל העוסקים בטהרתו ילכו תחילה לטבול.

מקוה - הרי לא היה שם, וכולם - כמה מניינים - הלכו מרחק ניכר כדי לטבול בנחל. יוסף נימויטין סבל מחום של ארבעים מעלות, ובכלל היה אדם חולני, ולמרות זאת הלך לטבול גם הוא.

כל האנשים הללו לא עבדו במשך שלושה ימים רצופים. ברובם היו אלה עובדי סריגה שעבדו עבור מפעלים ממשלתיים, והיו חייבים לספק את המכסה היומית, אך בימים אלה הם לא עשו גם זאת.

בשני ימי חייו האחרונים של בעלי נטשו לחלוטין אנשים זרים אלה - שההיכרות ביניהם ובין בעלי נמשכה חודשים אחדים בלבד - את בתיהם ואת עבודתם, ושהו כל העת בביתנו. מפעם לפעם היה אחד מבני כל משפחה הולך הביתה כדי להעיף מבט בנעשה שם.

על האנשים שהגיעו לביתנו נמנו צעירים, מבוגרים, שומרי מצוות ושאינם כאלה. היו ביניהם אנשים שהיו מסוכסכים קשות זה עם זה בענייני עסקים, ואחרים שהיו מסוכסכים בשל המחלוקת בין החסידים לאלו שאינם חסידים, אך כאן התאחדו כולם. תחת השפעתו של בעלי פשטו הכל מעליהם את ענייני החול, ונכנסו אל עולם נעלה יותר.

בעלי נפטר בשעת לילה. בבוקר נסעו מספר אנשים, משני הצדדים בהנהגת הקהילה, אל בית העלמין כדי לבחור מקום לקבורתו. גם מהעיר עצמה הגיעו לשם כמה מגבאי בתי־הכנסת, וכן בנו של מדליה [הרב שמריה יהודה ליב מדליה הי"ד, אב"ד ויטבסק ומוסקבה] שכיהן שם כרקטור במכון אקדמי. נרכשו עבור בעלי שישה מקומות, כדי שלא ייקבר לידו אדם שאין זה לפי כבודו להיקבר בשכנות אליו.

כאן, בחדרו, בוצעו כל הפעולות הנדרשות. מספר אנשים לנו בביתנו בלילה. אני עצמי לנתי בחדר שבו היה בעלי מונח על הרצפה.

בבוקר התעוררה בעיה גדולה נוספת - השגת קרשים כדי לבנות את הארון. הייתה זו משימה קשה למדי, אבל תמורת סכום כסף גדול הושגו גם אלו. הארון הורכב במקום שבו היו הקרשים, והובל מרחק גדול למדי לאורך הרחוב, כשכל העוברים ושבים עוצרים להביט בנעשה. כדי שלא יתעוררו שאלות רבות מדי, וכדי שלא תזיק "עין הרע" - לבש הצעיר, שהוביל את הארון בעגלה, מדי צבא...

--

"לו היה פה ולשון לדפים אלו, היה להם הרבה לספר"

רשימת הרבנית חנה על ספר התהילים של
בעלה

זה התהילים שייך לבעלי ז"ל, ששלחתי לו על פי בקשתו למקום גלותו אז בכפר "טשילי" במדינת קאזאחסטאן.

לו היה פה ולשון להדפים האלו, היה להם לספר הרבה. כל דף ודף נטבע תמיד בדמעות והיה לח מהם. מיום שנאסר בתפיסה נשתנו כחותיו הגשמיים לרע מיום ליום, רוחו היה חזק. קשה מאד היה לשמוע הבכיות היוצאים מקרב לב עמוק ושברון לב שסבל יותר על העדר החיים הרוחניים, מהסבלנות [=הסבל] פשוט מרעב ממש בלי לחם ועד תנאי החיים האיומים.

הספר הזה היה אצלו עד יום מותו בכ' מ' אב תש"ד (1944) באלמא אטא עיר הבירה של המדינה האמורה למעלה.

על פי רב השתדלות של ידידים נאמנים, שעבודתם בעניין זה הייתה במסירת נפש וסכנה נפשית גדולה, עלתה בידם שיתנו רשיון לבעלי לוי יצחק ז"ל, להעתיק מקומו מהכפר לעיר הגדולה, וזה היה יותר טוב בכל הפרטים בגשמיות ורוחניות, והעיקר כי ישוב יהודי היה שם. יזכר ה' להאנשים האלה את מעשיהם הטובים, וישמרם מכל רע, אמן.