אהבתה של החסידות לסיפורי הצדיקים אינה דבר סתמי. במקומות רבים אפשר לראות כיצד ניתן להם מקום של כבוד בצד לימוד תורת החסידות, ולעתים אף קודם לו.
ר' הלל מפאריטש, שנודע בקרב חסידי חב"ד כמחנך פנימי בעל חוש מופלא, היה נוהג שבכל פעם שהגיע אליו אברך להתחנך אצלו היה מוסרו ראשית כל לזקני החסידים ש'ימלאו' אותו בסיפורים. הוא ביקש לספר כל סיפור כמה פעמים, להתעכב על כל פרט, כדי שיחדור לפנימיות הנפש.
הסיפורים אינם רק העלאת זכרונות והתרפקות על העבר. דרך הסיפור אנו לומדים תורה, ומי שיודע לשמוע סיפור הוא כלומד מפי בעל השמועה עצמו[1]. לימוד התורה הכתובה נמשל לחוש השמיעה. אדם שומע דבר מה מרבו, אך לאחר מכן הוא שוקע בתוך עצמו. עיקר מלאכת הלימוד נעשית בתוך האדם פנימה, בפענוח הנשמע, צירופו וליבונו.
החיסרון בשמיעה הלימודית היא חוסר קשר העין עם בעל השמועה. כשאין רואים, אין קולטים את הבעת הפנים, את הנימה בה נאמרים הדברים, את עושר דמותו של הצדיק – שרק מתוך המפגש עמה יהיו דברי התורה מובנים כל צרכם, חיים.
כבר כתב זאת אדמו"ר הזקן[2]:
שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש.
כשקוראים סיפור שומעים אחרת. "וכל העם רואים את הקולות"[3] – דמותו של הצדיק כאילו קמה וניצבת מול עינינו. ניתנת לנו הזכות ללמוד כמו מפי הצדיק עצמו, כאילו יושבים אנו לפניו בבית מדרשו.
למוד הגדה!
כך הוא בצדיק שעליו אנו מספרים, ויותר מכך הוא במי שעליו מספרים את כל הסיפורים – בה' יתברך.
דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומִדַּבֵּק בדרכיו"[4].
לכן פתח הוא את ספרו שלו במעשיות וסיפורים – סיפורי האבות הקדושים. כדי ללמדנו שקודם ללימוד תורה יש להכיר אותו יתברך, היכרות שהיא קודמת ונצרכת ללימוד עצמו[5].
כל התורה כולה היא סיפור. לא משה ולא הקב"ה מספרים אותה, שהרי גם הם נזכרים בה בגוף שלישי. ישנו מספר אחר, הרואה את כל המתרחש מלמעלה ומעביר אלינו את התמונה[6]: "ויאמר ה' אל משה", "וידבר משה" וכו'. המספר הזה הוא עצמותו ומהותו יתברך, "אנכי מי שאנכי"[7] – מקור התורה המרומם והנעלה גם ממנה.
כשה' מתגלה אלינו ואומר לנו דבר מה, אין אנו שומעים אלא את ה' כפי שהוא מתלבש ומצטמצם עד ששייך שידבר אלינו ונבין את דבריו. אך אותו עצמו, איך נוכל להכיר?
רק בדרך הסיפור שבתורה – ברמזים קלים, בתחושות חמקמקות, בהשראות מקיפות, בכל שלל הדרכים בהן מדבר אלינו הסיפור – שכולן אינן ברורות ומפורשות, אך מותחות חוטים עדינים מפנימיות הנפש אל עצמותו ומהותו יתברך.
בשלשה ספרים ברא הקב"ה את עולמו – "בספר, סופר וסיפור"[8]. ה'ספר' הוא ספר התורה, ספרה של המציאות הנבראת מתוכה ("אסתכל באוריתא וברא עלמא"[9]).
'סופר', כי אם אין אנו משתדלים להכיר מתוך הספר את הסופר – תורה למה לנו? לא נהיה כאותם האומרים שכיון שנכתב הספר יצא כבר מרשות סופרו. אנו מבקשים לקרוא את הספר ולדבוק על ידו בסופר שכתבו, לשם כך ניתן בידינו.
ו'סיפור', כי למצוא את הסופר אפשר רק אם מבינים את הסיפור, אם יודעים איך לקרוא אותו ואיך להפיק מתוכו את הטמון בו.
בשורות הבאות ננסה להתחקות אחר פשרו של סיפור אחד, מסיפוריו הנפלאים של הוד קדושת מורנו רבי ישראל בעל שם טוב נבג"מ זי"ע.
ועוד מעט ואין רשע
כשברח הצדיק הקדוש ר' ישראל מרוז'ין מרוסיה[10] ועבר את גבול אוסטריה, הגיע לכפר אחד ושאל: מה שם הכפר? אמרו לו: 'סרוליבה'. ושאלם: הידוע לכם פשר השם הזה? ואמרו לו: אין אנו יודעים, אולם בקצה הכפר יש זקן אחד שהוא בן מאה שנה, קשה לו ללכת וכמעט כל הזמן הוא שוכב, אולי יודע הוא.
ביקש הצדיק שישאלו אותו אם הוא יודע, וישאלוהו ויאמר להם: יודע אנכי. ביקש הצדיק שיביאוהו אליו, ויביאוהו בעגלת חורף, ויספר:
בהיותי צעיר לימים הייתי רועה צאן בסביבה זו בין ההרים. פעם ראיתי זאב בא ומתקרב אל צאני והתחלתי לצעוק, אך לא היה איש שבא לעזרתי. נפחדתי מאוד, והזאב הלך והתקרב עד אשר הגיע אל הצאן, לקח שה אחד ופנה והלך לו.
למחרת והנה שוב ראיתי מרחוק שהזאב מתקרב, נפחדתי ולא ידעתי מה לעשות, והזאב בא ושוב לקח שה והלך לו. ביום השלישי כבר פחדתי ללכת לרעות שם את צאני, וביקשתי כמה ממכרי שילכו אתי. ויקחו עמהם מקלות ואבנים, ויבואו עמי. והנה ראינו את הזאב בא, ויפול פחד על כולם.
לפתע ראיתי שלמעלה על ההר יושב איש אחד 'סרול' ['ישראל', כינוי ליהודי]. אני ראיתיו כבר כמה פעמים בא לכאן, מתבודד ולומד, ועכשיו כשראיתיו יושב התחלתי צועק אליו: סרול, בוא לעזרי!
וירד סרול מן ההר וילך לכיוון הזאב, והוא הולך ומתקרב אל הזאב והגיע ממש אליו, וכבר חזר אלי ואמר לי: אל תירא, הזאב איננו חי עוד! עניתי לו: הרי הנני רואהו עומד! ויאמר לי סרול: הוא איננו חי, בוא עמדי ואראה לך. נתקרבנו אל הזאב – והנהו כבול עץ.
אמר לי היהודי: יש לך סכין? אמרתי לו: כן. אמר לי: פשוט את העור ממנו ותהיה לך פרווה ללבוש, ועשיתי כן. ובשעה שסיפר הגביה את בגדו העליון והראה לצדיק מרוז'ין שאת הבגד הזה הוא לובש, וימשיך בסיפורו:
כשראינו זאת, הבנו כולנו שאיש זה קדוש הוא. למטה באותו אזור היה מעיין ובאר שהיהודי היה בא לפרקים לטבול בהם, והואיל והיה זה בחורף, וכשיצא מן המים ועמד על הקרח, נדבק עור רגליו לקרקע והיה משאיר עקבות דם על הקרקע, לכן לקחו סמרטוטים והניחו שם, שלא ידבקו רגליו של יהודי קדוש זה לקרח.
במשך הזמן נודע הדבר לכפרים שבסביבה, ויחליטו האנשים לגדור את הבאר ואת המעיין כדי שבעלי החיים לא ישתו שם מים, וקראנו למעיין – 'המעיין הקדוש'.
קרה פעם שבנו של איש אחד היה חולה, ושתה ממי המעיין הקדוש והתרפא. ויוודע הדבר לכולם ויקחו הכל מהמים האלה לרפואה. במשך השנים התחילו להתיישב סביב המעיין והבאר עד שהוקם הכפר הזה, ונקרא לו 'סרוליבה' – וכך נשאר שם זה.
לאחר ששמע הצדיק מרוז'ין את הסיפור, הודה לזקן. הזקן חזר לביתו, ובהגיעו שמה נפטר. וגילה הצדיק מרוז'ין שאותו יהודי 'סרול' היה הבעל שם טוב הקדוש זי"ע.
שמועות וסיפורים (הרב רפאל נחמן כהן) א, עמ' 9
לסיפור המופלא הזה זכינו בזכות דבר אחד פשוט – מעיל פרווה. המעיל הוא ששימר את זכרון נס ההצלה אצל הגוי. חייו של הגוי שלובים במעיל הזה, עד יומו האחרון הוא לובש אותו – וכשהוא מספר ומעיד על מהותו ומקורו הוא מסתלק, כאחד שהשלים את יעודו. נראה שלא לחינם יזם הבעל שם טוב את עשיית המעיל. צדיקים עושים פעולות שונות בימי חיותם בעלמא דין, שנועדו להמשיך את אורם גם לאחר הסתלקותם.
אורו של הצדיק מאיר בימי חייו רק במיעוטו, ורובו הגדול נובט ויוצא מהעלמו רק לאחר סילוקו. נכונים הדברים בין באור תורתו שזרע בלבבות תלמידיו ושומעי לקחו, ובין באור דרכיו והליכותיו שזרע בכל פינה בה דרך – "צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי"[11].
והתבוננת על מקומו ואיננו
הריגת הזאב נעשתה בצורה מיוחדת, הוא נשאר על עומדו – אך כל רוח לא היתה בו. מדוע דוקא באופן זה נפסקה חיותו?
"לא ברעש ה'"[12]. דוקא כשהנפש פורחת בצורה שקטה כל כך, ללא מאבק, כמעט בלא שירגישו בה – ניכר שחיים ומות ביד ה', ובידו בלבד. אפשר היה להרוג את הזאב גם בצורות אחרות, שמבחינה חיצונית הן מרשימות יותר. ברקים, קול רעש גדול, קללה מפורשת וכו' כיד הדמיון הטובה… אך אם נעמיק להתבונן ולחוש, נגלה כי בצורה בה מת הזאב נחשפו הרואים לקיומו של דבר מה אחר לגמרי, למציאותו של כח עליון ובלעדי שלו שליטה מוחלטת בחיי כל היצורים, שליטה שאין לפקפק בה.
הריגה מתוך מאבק יכולה לעורר את הרושם כאילו היה להורג עניין בכך, כאילו חש בסכנה מצד הזאב ולכן התעצם בכחו ובגבורתו עד שניצחו כליל. אך הבעל שם טוב רצה לגלות לעיניהם את מציאותו של יוצר כל, אדון הנשמות. הוא רצה להראותם שגם מה שנראה לעיני בשר חי ומאיים, אין בו דבר מלבד רצון ה'. הנה, כרגע אפסה ממנו כל חיותו.
אמנם, לפי רוח הסיפור לא השתנתה תפיסת האלקות של הגויים הללו, ועיקר פעולת המעשה עליהם היתה במה שהחלו להעריץ את הבעל שם טוב ולכבדו. אך נראה ברור שלא תפסו אותו כמין גיבור וחזק, אלא כאיש אלקים. כאדם הבא במגע עם כח עליון שמעל ומעבר לכל הכחות הקיימים בעולם הזה.
לא רק מול זאבים, אלא גם מול הרע שבאדם נקט הבעל שם טוב בדרך זו. בדרך החסידות מקובלים אנו כי "המתאבק עם מנוול מתנוול"[13] – אין נלחמים בכל מידה רעה לחוד, אלא ממצים את הכחות כולם במלחמה אחרת, כוללת יותר, המתמצה כולה בנקודה אחת – האם "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם"[14], או ח"ו לא.
אם כן הדבר, הרי שחיותן של הקליפות והמידות הרעות תכלה מעצמה ללא צורך להתאבק עימהן. ואם לאו, מוטב להמשיך ולעורר את עצם הנשמה בתורה ותפילה עד שתחפץ, מאשר להילחם מלחמה אבודה ואין סופית של כפיית הגוף והנפש ללכת בדרך הטוב בכל פרט כפי שהוא עומד לעצמו[15].
אומרים שאם שובר אדם את יצרו, לא הועיל בדבר: במקום יצר אחד, יש לו כעת שני יצרים… אם היה הבעל שם טוב הורג את הזאב באופן אחר, היו הגויים סבורים שבכחו הרג אותו. אז היו ניצלים אמנם מאותה צרה, אך היו מוסיפים לפחד מזאבים אחרים – כשאין הבעל שם טוב לצידם. אך בדרך בה פעל האיר הבעל שם טוב את התמונה באור האמת, וגילה שאין בזאב כח להזיק כלל.
אין ברע כח עצמי, אלא זה שאתה נותן לו בפחדך ממנו ובאמונה שאתה מאמין בעוצמתו[16]. אם תדע שלא לירא משום דבר בעולם, רק מה' יתברך בלבד – תראה ש"רשעים בחייהם קרויים מתים"[17], "ועוד מעט ואין רשע – והתבוננת על מקומו ואיננו"[18].
לפועל רחמיו בדין
מי שעמד והתבונן בהריגת הזאב, אפשר שחשב שלא ידו של הבעל שם טוב היתה בו. הרי רק עמד שם, ומאליו מת הזאב.
אפשר שאכן כך היה, שלא הבעל שם טוב הרג אותו, אלא מעצמו פרחה נפשו ממנו. "אין חיה רעה שולטת באדם, אלא אם כן נדמה לו כבהמה". אם אין האדם מפחד מן הבהמה – אזי בהכרח נופל פחדו עליה.
אמנם בפשטות התכוון הבעל שם טוב לבער את הזאב מן העולם, כחלק מן המצוה הכללית של "וביערת הרע מקרבך"[19]... עם זאת, הדרך בה נקט מפיחה רוח של גאולה בעבודה הזו, רוח הנושבת בתנועת החסידות מאז ועד היום. כך מספרים על תלמיד תלמידו של הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן:
אדמו"ר הזקן קבל פעם תשורה מאחד מחסידיו – קופסת טבק מכסף. לא אהב אדמו"ר הזקן את המתנה, באומרו: אבר אחד יש באדם שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, וגם אותו רוצים למלא בתאווה? פירק את המכסה והשתמש בו כמראה לצורך הנחת תפילין של ראש במקומם המדוייק. היו שאמרו ששברו, ואמר הצמח צדק כי ודאי לא שברו – "מעולם לא שבר סבא דבר".
החסידות לדורותיה התרחקה מכל פעולה שיש בה משום שבירה ושלילת מציאות. לא היה זה מתוך הזנחת הצורך להילחם ברע ולהעבירו מן העולם, אלא מתוך תפיסה שיש לעדן ולרומם את דרך ההתמודדות עמו.
ערב הגאולה, משתנה תמונת המצב בשדה הקרב בין טוב לרע. בחסידות אנו לומדים כי תופעות שבעבר היה צורך לשבור ולדחות לגמרי – יש להן כיום אפשרות להתקרב ולהיתקן, וכי גם ההתמודדות עם קליפות שאין להן תקנה – כדמותו של הזאב בסיפורנו, חיה טמאה ורעה המצרה לאדם – אינה דורשת עוד עימות חזיתי ונקיטת עמדה של שלילה ושל הרג (מה שבעבר נעשה לא אחת, כמו למשל במעשה שמשון עם הארי, ובמעשה דוד עם הארי והדוב[20]).
כתוב שלעתיד לבוא "הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה"[21]. עצם ריבוי האור עושה דין בקליפה, ומיוחדת צורת הדין הזו שרק תיקון יש בה ולא שבירה.
אצל תנאים ואמוראים אנו מוצאים כי "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"[22]. אור עיניו של הצדיק לוכד את ניצוצות החיים השבויים בבטן הרשעה, ומוציאם ממקומם מבלי לשבור דבר. אמנם לאחר הוצאת הטוב חדל הרע מלהתקיים, אך שבירה אין כאן. "אריא קטילא קטלת"[23] – הקליפה היא מפורדת וחסרת חיות מעצם מהותה, ורק הניצוץ הקדוש שבה מקיים אותה כל זמן היותו שבוי בתוכה. שמא הביט הבעל שם טוב בזאב בשעה שהתקדם לעברו, ופעל בדרך זו.
בשתי הדוגמאות הללו, פועל התיקון אינו עומד על מישור אחד של התמודדות עם הרע המיתקן. כשמתגלה הקב"ה לעיני הרשעים, הם מתבטלים מאליהם וניצוצי חיותם שבים למקורם. כך הוא, לפי ערך, גם אצל הצדיקים.
אמנם גם אנשים כערכנו יש להם תועלת והוראה למעשה מן הדרך הזו. זוהי המשמעות להיותנו עומדים ערב הגאולה, שאורו של עולם אכן קרוב אלינו מאוד, והוא מאיר לעומת הרע בתוקף ועוז. התגלות זו, גם אין עינינו רואות בה, חודרת אל תוך מציאות הרע ונוקבת אותה עד השיתין ממש. יותר ויותר הוא נופל לפנינו, ולשם מיגורו אין אנו נדרשים אלא להאמין ולדעת שהאור המתגלה בנו מניס את כל הצללים.
ובעבודתנו תלוי הדבר. "אל תֵחַת מהם, פן אֲחִתְּך לפניהם"[24]: אם אנו איננו יודעים את כחנו, ומציאות הרע הכושלת ונופלת מייראת אותנו – אין אנו יכולים עוד לבטלו כלאחר יד. כך לא נותרת לנו ברירה, אלא ללחום בו ולשוברו בכלי הזיין ובכל תכסיסי המלחמה.
אך אם נדע להשתמש באוצר הגאולה הניתן לנו ונלך לאורו במסירות נפש, לא נהיה זקוקים לאלה כלל. כשהאור מאיר בבטחון ובתוקף, אצים ניצוצותיו הפזורים בשביים להיחלץ מכלאם ולהתכלל בו. עצם חיי הרשעה מתנגדים להמשכם.
העלאת המדות
רבי ישראל מרוז'ין הוסיף וסיפר מעשה אחר מעין זה, ובו ביאור פנימי עוד יותר לדרך ההתמודדות עם הרע[25]:
סיפר הרה"ק מרוז'ין: הבעל שם טוב הקדוש התפלל פעם ביער, ובעומדו בתפילת שמונה עשרה בא לפניו אריה. ונתלבש הבעל שם טוב ביראת שמים, כי אריה אותיות יראה, וכשגמר את תפילתו מצאו את האריה קרוע לשניים.
ובזה פירש הכתוב: "ואתנם לו מורא וַיִּרָאֵנִי"[26]. שכשנותנים לאדם מורא גשמי, אז – ויראני. שישתמש עם המורא ליראת שמים, וממילא יסור הפחד הגשמי.
עבודת העלאת היראה הנפולה לשורשה שייכת למה שמכונה בחסידות 'העלאת המידות'. כל 'מחשבה זרה' או התעוררות של רגש כלשהו שאינו בקדושה, מקורם בתופעה דומה שיש לה מקום בקדושה. כך מקור הפחד מן הזאב הוא ביראת ה', כיון שמידת היראה העליונה היא מקור כל הפחד שבעולם. תאווה לתענוג גשמי כלשהו מקורה באהבת ה', כיון שמידת האהבה העליונה היא מקור כל האהבה והחשק שבעולם.
העלאת המידות באה על מנת להתמודד עם המציאות המבולבלת הזו, המלמדת על כך שעולמנו הוא עולם התהו – עולם בו המושגים מבולבלים ומעורבבים. הבלבול התפיסתי מורה על בלבול קיומי־עובדתי: עולם התהו הוא עולם שנשבר, מציאות שכל ה'רכיבים' האלקיים המהווים אותה התנפצו והתפזרו, ואת חיותם הם משפיעים בכל מקום אליו הגיעו – ראוי או אינו ראוי.
שליחותו של אדם בעולם היא למצוא את ניצוצות הקדושה שנפלו ונשבו במציאות שקרית של טומאה או של חולין, ולהשיב אותם אל מקורם. לבנות על חורבותיו של עולם התהו את עולם התיקון.
אמנם, על מנת להצליח בשליחות הזו צריך אדם להיות מבורר בתוכו פנימה. אם בתוכו הוא שוררת מציאות של תהו, לא יוכל לתקן את מה שמחוצה לו.
לכן כתב אדמו"ר הזקן[27] שהעלאת המידות היא עבודת הצדיקים. המחשבות הזרות הבאות אל הצדיקים אינן מבלבלות אותם, כי הם עצמם נקיים מכל בלבול. מקור המחשבות הזרות אינו בהם, נהפוך הוא – בגלל הבהירות השוררת בתודעתם באות אליהם המחשבות הזרות על מנת לבוא על תיקונן.
אולם הבינונים, שהמחשבות הזרות באות מתוכם ומעידות על בלבול פנימי שהם נתונים בו, אינם יכולים להתיר את עצמם מבית האסורים. המעשה הנכון ביותר מבחינתם, יהיה לברוח מן ההתמודדות ולהתעלם מן המחשבה הזרה.
וכדברי אדמו"ר הזקן[28]:
אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המידות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם, כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?[29]
אלא שעם זאת, אין אזהרת אדמו"ר הזקן אמורה אלא בשעת מעשה, כשהמחשבה הזרה מתנשאת בתוקף לבלבל ולהפיל את האדם ממדרגתו. אבל לפני מעשה, בהחלט יוכל גם הבינוני להכין את עצמו לקראתה באותו אופן שבו ינקוט הצדיק כשהוא פוגש בה ממש.
כך מובא גם בתניא[30], שכל אדם צריך להתבונן במיאוס התאוות הגשמיות שנפלו ממקורן בשמרי האופנים וזיעת חיות הקודש (כמבואר בדא"ח), ובאו להופיע במציאות חולפת ונפסדת.
יגיעת השכל שייכת לכולם, זו היא דרך ההתבוננות החבדי"ת – מוח שליט על הלב. יגיעה זו מזכה את העמל בה לפחות בהבנה השכלית איך הכל מושרש בקדושה, ולפעמים אפשר לבוא על ידה גם למעין מדרגת צדיק – כשהדברים נכנסים אל תוך הלב והופכים לטבע[31] (וכמבואר שם ש"כולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו").
[1]. ראה ירושלמי שבת פ"א ה"ב.
[2]. בהקדמה לספר התניא.
[3]. שמות כ, יד.
[4]. ספרי דברים פיסקא מט.
[5]. בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" (ראה ויקרא רבה ט, ג), שיכולה להתפרש לא רק במובן של קדימת המידות הטובות הטבעיות ללימוד התורה, אלא גם במובן של הנחות יסודיות שצריכות להיות מושרשות בנפש עוד בטרם תיגש לדעת את ה' בכלי הלימוד וההשגה.
[6]. ראה הבחנה זו – שהתורה מסופרת מפי 'שלישי המדבר' – בדברי הרבי מליובאוויטש במאמר ד"ה "לא תהיה משכלה" ה'תשי"ב (ושם ציין למקור הדברים בהקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה).
[7]. ראה זח"א קסז, ב.
[8]. ראה ספר יצירה פ"א מ"א.
[9]. זח"ב קסא, א.
[10]. מפני רדיפות הצאר שהיתה עינו צרה בהנהגותיו המלכותיות, וחשב אותו למורד במלכות.
[11]. אגרת הקודש סימן כז, ומקורו בזח"ג עא, ב.
[12]. מלכים א יט, יא.
[13]. תניא פרק כח.
[14]. תהלים עג, כו.
[15]. מובן שאין הכוונה לחדול ח"ו מן המאמץ החיצוני ללכת בדרכים ישרות, לסור מרע ולעשות טוב. ההבדל הוא בשאלת המשקל, במה ממצים את עיקר המאמץ במשך חיים שלמים, אל מה מכוונים את מרכז תשומת הלב. התפיסה החסידית טוענת שהנצחון השלם ובר הקיום יכול לבוא רק מהתעוררות עצם הנשמה, "צור לבבי". כדוגמה לישום התפיסה הזו ניקח את ה'בינוני' של ספר התניא, זה שכל חייו מתאמץ ומשתדל להיות צדיק במעשיו באתכפיא חיצונית, אך יודע לכוון את עיקר רצונו ותפילתו להשתנות הפנימית העמוקה יותר – זו הבאה בעקבות התפילה ועבודת הלב שסביבה.
[16]. ראה ברכות לג, א: "אין ערוד ממית, אלא החטא ממית".
[17]. קהלת רבה ט, א.
[18]. תהלים לז, י.
[19]. דברים יג, ו.
[20]. שופטים יד, ה־ט. שמואל א יז, לד־לו.
[21]. נדרים ח, ב.
[22]. ברכות נח, א; שבת לד, א; בבא בתרא עה, א.
[23]. איכה רבה א, מא. בפירוש מאמר ההגדה "רשע – אף אתה הקהה את שיניו", מבואר בספרים שיש להוציא את שיניו של הרשע (השי"ן שב'רשע'), את עיקר עצמיותו שבה הוא נושך והורג. עצמיות זו אינה משלו אלא מן הקדושה באה לו, וכאשר תצא ממנו ותשוב למקורה לא יוותר אלא רע בלבד – קיום רעוע שיפול ויכלה מעצמו לאלתר. ומוסיפים ודורשים שמעשה כזה רואים בסיפור יציאת מצרים, כאשר פרעה הרשע אומר "פן ירבה", ורוח הקודש משיבה ואומרת "כן ירבה" (ראה שמות א, י; דברים רבה (ליברמן) ד"ה "אמר להם הקב"ה", תנחומא (בובר) שמות סימן ח). והנה, את השן הקטנה והעקומה שבפ"א הוציא ה' יתברך, ומיד נהפכה הקללה לברכה – "כן ירבה".
[24]. ירמיה א, יז.
[25]. מובא בספר מאמר מרדכי, אות יג.
[26]. מלאכי ב, ה.
[27]. תניא פרק כח.
[28]. שם.
[29]. מספרים שחסיד אחד ניגש אל רבו וביקש ממנו ברכה שיזכה להסיר מתוכו את המחשבות הזרות. אמר לו רבו: מחשבות זרות? לי יש מחשבות זרות, אך אתה מנין לך? והביאור הוא כדברינו למעלה, שהתכוון לרמוז לו שיתבונן בכך שכל אותן מחשבות אינן באות לו מבחוץ על מנת שיתקנן, כפי שהן באות אל הצדיקים. הן באות אליו מכיון שהן שייכות ומתאימות לו, בהיותו שקוע בעצמו בבוץ במחשבה, דיבור ומעשה.
[30]. פרק יד.
[31]. אמר אחד הצדיקים כי "והיו הדברים האלה… על לבבך" (דברים ו, ו) משמעו שיש לשים את הדברים על פתח הלב, גם אם סגור הוא. כי יום אחד, או אפילו רגע אחד, יפתח הלב – ואזי יפלו הדברים אל תוכו ויתנו את פריים.
