מסופר, שבהיות רבינו הזקן בן עשרים שנה, רצה לגלות למקום תורה. "התלבטתי ביני לבין עצמי" - סיפר רבינו הזקן - "וחשבתי להיכן ללכת. ידעתי שבווילנה יכולים להתלמד ללמוד, ובמעזריטש איך להתפלל. ללמוד ידעתי קצת. אך להתפלל - לא ידעתי כמעט כלום... והלכתי למעזריטש".

ואכן, במעזריטש למד רבינו הזקן כיצד להתפלל, וידועה הפלאת עבודת התפלה שלו, שנמשכה שעות רבות, מתוך שירה וזמרה ובהתלהבות גדולה, עד כדי כך שהתפלין שלו נשמטו ממקומם מרוב הדבקות, ואחרי שגילו לו על כך, הוא קנה מראה בכדי לבדוק שהתפלין אכן במקומם^[1].

לימים, בעת ייסדו את חסידות חב"ד, ביסס רבינו הזקן את מעמדה של התפילה, הכניס אותה כיסוד בעבודת האדם לפי דרך החסידות, ביאר את אופן העבודה שבלב בפרטי פרטיות, הדריך את חסידיו בעבודה פנימית זו ודרש ללא הרף להתמיד ולהתייגע בה שוב ושוב.

לדוגמא, מצינו במכתבו שנדפס ב"אגרת הקודש"^[2] דברים חריפים ששלח לחסידיו וז"ל "וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהי' נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח ומכלל לאו אתה שומע הן ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה וכו'".

ובמכתב שבקונטרס אחרון שבסוף ספר התניא כותב וז"ל ". . עיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמ"ש הרח"ו ז"ל בע"ח ופע"ח, ומכש"כ וק"ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני ק"ש יוצר ואהבה לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחי' גילוי בהתגלות הלב בשעת ק"ש עצמה שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו' בכל לבבך כו' הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח מצוות עשה".

עד כדי כך הגיעו הדברים, שבכתב המלשינות שהוגש נגדו, נטען עליו כי הוא מיסד 'יהדות חדשה', והראיה לכך – שהוא שם דגש על עבודת התפלה, מה שלא היה בדורות הקודמים. רבנו הזקן ענה על כך באריכות גדולה, ותיעוד הדברים נחשף לאחרונה בארכיון הממשל הרוסי, ונדפס  באגרות קודש שלו^[3].

התפילה - דביקות נפשית בקב"ה

בנוסף למצוות האהבה המתקיימת בתפילה, הרי ידועה שיטת הרמב"ם בריש הלכות תפילה, שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מצוות־עשה של תורה, ומקור המצווה הוא בכתוב "ועבדתם את ה׳ אלקיכם״. הווי אומר: עיקרה של עבודת ה' היינו עבודת התפילה.

אלא שכמו בנושאים אחרים כך גם בנושא זה, החסידות הכניסה רוח חיים חדשה בחשיבותה של התפילה, במשמעותה ואופנה. בשורות הבאות נעמוד על מהותה של התפילה לאור תורת חסידות חב"ד שייסד אדמו"ר הזקן.

משמעותה הפשוטה של התפילה היא - בקשת צרכיו של האדם. כך עולה מפרטי הברכות בתפלת שמונה עשרה, שעיקרם הוא בקשת כל צרכינו, הגשמיים והרוחניים, מה'. אלא שכדי שאדם ירגיש שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה ומבקש מאיתו את צרכיו - יש צורך בהכנה לפני התפילה - "דע לפני מי אתה עומד", וכן בעת התפילה עצמה צריך האדם להתאמץ לכוון כדבעי ולא להסיח דעתו ח״ו מהכרה זו שהוא עומד לפני הקב״ה.

לפי תפיסה זו, מהות התפילה היא בקשת צרכיו של האדם; אלא שבכדי לבקש כראוי מהמלך יש צורך בכוונת הלב.

אך בדרושי החסידות של רבינו הזקן, אנו מוצאים הסתכלות חדשה על נושא התפילה. ובלשון רבינו הזקן^[4]: "תפילה הוא לשון חבור, כמו נפתולי נפתלתי. ובלשון המשנה התופל כלי חרס שמתחברים במקורם . . וכן בעבודת ה' היא התקשרות ודבקות הנפש בשרשה".

לפי תפיסה זו, מטרת התפילה היא - גוף העמידה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה! מהות התפילה היא - הדביקות של היהודי בקב"ה, ועצם ההרגשה של היהודי שהוא עומד לפני המלך היא היא המטרה והתכלית.

באחת משיחותיו^[5], חזר אדמו"ר מהוריי"צ על פתגם אדמו"ר הזקן האומר כך: "זעהן זיך מיט עצמות אור אין סוף איז נאר אין דאוונען״ - "'להתראות' עם עצמות אור אין סוף, זהו רק בשעת התפילה".

לאמיתו של דבר, גם הגדרה זו לתפילה - להדבק במלך מלכי המלכים הקב״ה - מפורשת בחלק הנגלה של התורה. כדברי הטור בהלכות תפילה^[6]: "כך היו עושין חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה״^[7].

ובשולחן־ערוך אדמו"ר הזקן^[8] עניין זה מודגש עוד יותר: 

"חסידים הראשונים היו שוהין ט׳ שעות ביום [בתפילה] ולא היו חוששין לביטול תורה, אף שתלמוד תורה כנגד כולם, מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב״ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות תלמוד תורה וקודמת אלי׳ כמ״ש ראשית חכמה יראת ה׳״^[9].

מכך למדנו, שהכוונה בתפילה אינה פרט צדדי בה, אלא היא תכלית לעצמה - קיום "מצות הדביקות האמיתית"^[10].

על־פי זה מובן שהתפילה היא יסוד לכל ענייני התורה ומצוותיה:

המטרה הכללית של כל ענייני עבודת ה׳ היא, לחבר את האדם עם קונו. כל חלק מעבודת ה' הוא עוד נתיב ועוד אופן שבו ועל־ידו האדם מתקשר ומתחבר עם הקב״ה. על־ידי לימוד התורה - מחבר האדם את כוחות שכלו עם חכמתו של הקב״ה; על־ידי קיום המצוות המעשיות - הוא מחבר את פעולותיו ואברי גופו עם רצונו של הקב״ה; וכן על זו הדרך בכל ענייני עבודת ה׳. אלא שבלימוד התורה האדם עוסק בפועל בהבנת שכל התורה, ובקיום המצוות האדם עסוק בפועל בקיום המעשי של הדברים. עיסוק זה עלול לגרום לחיסרון כלשהו בהרגשת החיבור עם הקב"ה נותן התורה ומצווה המצוות. מה־שאין־כן התפילה - כל מהותה היא הדביקות והחיבור עם האלוקות.

ונמצא, שהתפילה היא ה"נשמה״ של כל ענייני עבודת ה'. כל כולה אינו אלא עניין ההתחברות וההידבקות עם הקב״ה.

דברים אלה בולטים במיוחד לאור הגדרתו של אדמו"ר הזקן באחד ממאמריו^[11] שהתפילה היא כמו "חוט השדרה" של כל המצוות כולן:

"והנה על־דרך־משל באדם יש בגופו רמ"ח אברים הנמנין במשנה ספ"ק דאהלות שלשים בפיסת הרגל כו' ח"י חוליות השדרה כו'. אך החוט השדרה עצמו הנמשך בתוך החוליות אינו ממנין האברים ועם כל זה הוא המעמיד ומקיים את כל האברים, שמבריח מן הראש עד הירכיים ועל ידו נמשך החיות מהמוחין לכל האברים שהאברים מחוברים בצלעות והצלעות בחוליות והחוליות בחוט השדרה. והחוט אינו בכלל האברים רק שהוא המקשר כו' ומתחיל מהמוח ומתפשט עד הרגלים ולכן אם נפסק חוט השדרה כו'.

כמו כן הנמשל בבחינת המצות שהם רמ"ח אברים דמלכא, הנה ארז"ל מצות צריכות כוונה. והכוונה היינו בחינת התפילה שהיא בחינת כוונה ופנימית להמצות והיא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מצות־עשה, והיא כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים אף על פי שהוא בעצמו אינו ממנין רמ"ח אברים".

לעורר ולגלות את רגש האהבה לה'

מהו עניינה של אותה "דביקות האמיתית" של היהודי עם הקב"ה, וכיצד אכן ייתכן שאדם, נברא מוגבל, יצליח להתאחד ולהידבק בבורא? גם עניינים אלה נידונים בהרחבה בתורת חסידות חב"ד שנוסדה על־ידי רבינו הזקן.

בפרק ב' של ספר התניא מבאר רבינו הזקן שבכל איש מישראל "יש חלק אלקה ממעל ממש״. בכל יהודי שוכנת נשמה קדושה שמהותה האמיתית היא אלוקות, "אַ ג־טלעכע נשמה״. נשמה זו "חבוקה ודבוקה בך״, ואין שום דבר בעולם שיכול להחליש דביקות זו. ובכוח נשמה קדושה זו, יכול איש הישראלי לדבוק בבורא בטבעיות גמורה.

אלא שליהודי יש גם גוף ונפש־בהמית המכסים על נשמה קדושה זו, בדוגמת קליפה המכסה על הפרי. הנשמה היא במאסר וגלות בתוכם, ואינה מתגלה באדם אלא אם־כן הוא "שובר״ ומסיר את ה"קליפה״ ומסלק את הדברים המסתירים ומעכבים את גילוי נשמתו.

ונמצא, שהדביקות באלוקות אינה דבר חדש שצריך לפעול באדם, במוחו וליבו; אלא כל הנדרש הוא לגלות את מהותו האמיתית.

וזהו עניינה של עבודת התפילה: לקבוע זמן בכל יום ויום לבקש, למצוא ולעורר את הנשמה הקדושה! התפילה היא "חוויה נשמתית״ ("אַ נשמה איבערלעבעניש״), המגלה את רגשותיה של הנשמה האלוקית במוחו ולבו של היהודי.

וכך כותב אדמו"ר הזקן אל קהל החסידים^[12]:

"ולזאת אותה אבקש ממבקשי ה' יבינו וישכילו יחדיו ולהיות לזכרון בין עיניהם . . בפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא, יום יום ידרשון ה' בכל לבם ובכל נפשם ונפשם תשתפך כמים נוכח פני ה', וכמרז"ל בספרי עד מיצוי הנפש כו'".

זהו תוכן דברי חז״ל על־הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם״ - "איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה״:

אין הכוונה רק שהתפילה דורשת כוונת הלב, שהרי יש מצוות נוספות שבהן יש צורך בכוונת הלב; כוונת הדברים היא, שכל תוכנה ומהותה של התפילה הוא לעורר ולגלות את רגש האהבה לאלוקות של הנשמה. ובלשון אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע^[13]: "כל העבודה והיגיעה של עובדי ה׳ בתפלה הוא לבוא למדת האהבה״.

אהבה היא דביקות נפש האוהב בנאהב, אם־כן "מצוות הדביקות האמיתית" באלוקות מתקיימת בעיקר על ידי התעוררות האהבה בלב.

מטעם זה מצוות קריאת־שמע נסדרה יחד עם התפילה: כיוון שעניינה של עבודת התפילה הוא "לבוא למדת האהבה״, לכן קבעו חז״ל את התפילה בסמיכות לקריאת שמע בה אומרים "ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״. קריאת־שמע היא עת התעוררות האהבה לאלוקות, וזהו עניינה של התפילה.

ועל נקודה זו הולכת וסובבת התפילה כולה - פסוקי־דזמרה, ברכות קריאת־שמע, קריאת־שמע ושמונה־עשרה.

ובדוגמת המנפח בגחלת בכדי להוציא את ניצוץ האש הטמון בה, שברוב הניפוח האש מתלהטת ומתפשטת בגחלת כולה. כך גם בנמשל: הניצוץ האלוקי של הנשמה טמון בליבו של האדם, ועבודת התפילה היא "לנפוח״ בניצוץ זה ולגלותו עד שתהא שלהבת עולה מאליה. העבודה בפסוקי־דזמרה היא כמו תחילת ניפוח הגחלת המלהיבה ומבעירה את הניצוץ האלוקי, עד שבקריאת־שמע הניצוץ מתפשט ומתגלה לגמרי באמירת "ואהבת את ה׳ אלקיך״; ובתפילת שמונה־עשרה היהודי מגיע לביטול מוחלט אל הקב"ה - "כעבדא קמי מריה".

וכפי שכתב אדמו"ר הזקן בספר התניא פרק יב, ששעת התפילה היא שעת הכושר לעבודה זו:

"שעת קריאת שמע ותפילה (ש)היא שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו".

דע את אלוקי אביך

אך בכדי שהתפילה תהיה כנדרש, צריכה להיות ההכנה לפניה. כמו שפסק הרמ״א להלכה^[14], שקודם התפילה צריך האדם "לחשוב מרוממות הא־ל ושפלות האדם״. עניינה העיקרי של ההכנה לתפילה הוא - המחשבה וההתבוננות בגדולת הבורא^[15].

שהרי כיצד יוכל היהודי לעורר את ליבו לאהבת ה'? הדרך לכך אינה אלא על־ידי הלימוד וההתבוננות. כדברי דוד המלך ע"ה: "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם״^[16]. בכדי שתוכל להיות העבודה "בלב שלם", צריכה להיות קודם הידיעה במוח - "דע את אלוקי אביך"; "לחשוב מרוממות הא־ל ושפלות האדם״.

זהו אחד היסודות המבוארים בספר התניא^[17]:

"השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה . . [וכאשר] מתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו . . נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו . . כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב".

כל הרגשות שבנפש, המידות - אהבה, יראה וכו׳, הן תולדות של השכל - חכמה, בינה ודעת. בכדי לעורר בלב רגש כלפי הקב"ה, יש צורך בעבודת המוח. כך הטביע הקב״ה בטבע הנפש, שהמידות נגררות אחרי השכל. דבר זה נראה במוחש: רק לאחר שאדם מבין בשכלו שדבר פלוני טוב עבורו, אזי בדרך ממילא יימשך לבו אחריו ויתעורר בו רצון להשיגו. וכך גם באהבת ה׳ - בכדי לעורר אהבת ה׳ בלב האדם, מוכרח שתחילה הוא יבין במוחו את גדולת ה׳.

ובעצם, הדברים מבוארים ברמב״ם^[18]:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים ויראה מהן חכמתו כו׳ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול״. ובמקום אחר כתב^[19]: "אינו אוהב את הקב״ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהי׳ האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, ולפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג״.

הרי מפורש, שהדרך לבוא לידי אהבת ה׳ היא על ידי ההתבוננות בגדלות הא־ל.

זו המטרה באמירת "פסוקי דזמרה״ כחלק מנוסח התפילה. סיפור שבחו של מקום באריכות גדולה, זו היא מטרה לעצמה - לעורר את האדם המשבח. מזמורי תפלה אלו נועדו לתת לאדם "חומר למחשבה״ כביכול. במזמורים הללו מתוארת גדולתו של הקב״ה, ועל־ידי ההתבוננות בהם מתעוררת האהבה אליו ית׳.

בהמשך לתיאור גדולתו של הקב"ה בענייני הבריאה, מגיעים לקריאת־שמע שם מבואר עניין אחדותו של הקב"ה וגם זה הוא הכנה והקדמה להתעוררות האהבה. כלשון רבינו הזקן בהקדמתו לחלק שני של ספר התניא, "שער היחוד והאמונה״: "ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן, היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה״.

וכפי שזה בסדר הפסוקים של קריאת־שמע: תחילה אומרים "שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״, ומיד אחר־כך אומרים "ואהבת את ה׳ אלקיך״. הרי שהדרך להגיע לאהבת ה' היא על־ידי ההתבוננות באחדותו.

ואכן, במאמריו של אדמו"ר הזקן, ובמאמרי חסידות חב"ד שאחריו, מצוי מאוד שתוך כדי העיסוק בהתבוננות הנדרשת בתפלה, מאריכים מאוד בהסברת עומק עניין אחדותו של הקב״ה על־פי חסידות, כיוון שההתבוננות בעניין זה היא היסוד המעורר את אהבת ה' הראויה.

ואם תימצי לומר, עבודה זו של התבוננות ויגיעת המוח היא היא עיקר היגיעה בתפילה. וכלשון הרמב״ם: "אינו אוהב את הקב״ה אלא בדעה שידעהו״ - אין דרך ואין נתיב להגיע להתעוררות הלב בלא עבודת המוח!

וכפי שכתב החסיד הנודע רבי אייזיק מהאמיל ז״ל (מגדולי חסידי אדמו״ר הזקן), בספרו "שני המאורות״:

"שמעתי פנים אל פנים מאדמו״ר נ״ע [אדמו״ר הזקן] בזה הלשון: "כך קבלתי מהרב המגיד דמעזריטש וכך קבל הוא ז״ל מהבעל שם טוב, שמצות 'ואהבת' היא לתקוע מחשבתו ודעתו (ובלשון אידיש: מען זאָל זיך אריין טאָן) בדברים המעוררים את האהבה״^[20]."

עבודת המוח אין משמעותה רק לימוד וידיעה כפשוטם, אלא האדם צריך להעמיק דעתו בעניין, בחוזק ובהתרכזות גדולה. ובלשון אדמו״ר הזקן עניין זה נקרא "דעת״, וכלשונו בספר התניא פרק מב:

"עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת ה׳ מפי סופרים ומפי ספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה׳, ולתקוע מחשבתו בה׳ בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו, כנודע שדעת הוא לשון התקשרות״.

זהו המקור למנהג חסידים במשך הדורות ללמוד חסידות בעיון לפני התפילה, ולהבין, להשיג ולהכיר בגדולת הא־ל, כל אחד לפי ערכו; אחר־כך, בהיותם לבושים בטלית ותפילין, קודם התחלת התפילה, מתבוננים ומתעמקים משך זמן בנושא הנלמד^[21]; ורק אחר־כך עומדים להתפלל במתינות, מתוך התעמקות הדעת והתעוררות הלב.

שעת צלותא שעת קרבא

בזוהר נאמר^[22], שהתפילה היא כמו מלחמה, "שעת צלותא שעת קרבא״.

העניין יובן היטב, על־פי המבואר לעיל שתוכן התפילה הוא לגלות ולעורר את האהבה של הנשמה האלוקית. תכליתה של התעוררות זו היא שתיחקק ותיקבע באדם, באופן שלפחות רושם ממנה מהתפילה יישאר דבוק בו במשך היום כולו, עד שגם חייו ועיסוקיו הגשמיים יהיו "נשמתיים״ - חדורים בכוונה אלוקית.

אך ליהודי יש נפש־בהמית שתפקידה הוא למנוע את התגלות הנשמה האלוקית באדם, על־ידי הפיתויים השונים המפנים את תשומת־ליבו לענייני עולם־הזה ותאוותיו.

לכן, בכדי לשנות קצת את תוכן חייו של האדם ולהחדיר בהרגשתו רגש של כוונה אלוקית, אין עצה ואין תבונה אלא "לברר ולזכך״ את הקליפה של הנפש־הבהמית. וככל שהיא תזדכך יותר, כך אור הנשמה יחדור יותר במוחו וליבו של האדם.

לשם כך ההתבוננות של האדם בגדולת ה' צריכה להיות בעומק שכלו, באופן ברור ונהיר עד שגם המוח האנושי של הנפש־הבהמית יוכל להשיג זאת.

וככל שהאדם מתעסק יותר בהתבוננות זו ומשייכה גם לרמת ההבנה של הנפש־הבהמית, ומשתדל לקרב את הדברים יותר ויותר אל מציאותו ושוב ושוב מעורר את ליבו אל העניין האלוקי - אט אט יחול שינוי במהותו, עד שמצב זה נעשה דרגתו האמיתית. העבודה עצמה מנתקת את נפשו־הבהמית במידת־מה מהחומריות, והיא מזדככת והולכת ("זי ווערט אויסגעאיידלט״). לתאוות גסות ביותר היא כבר אינה מתאווה מלכתחילה, וגם התאוות הדקות יותר כבר אינן חזקות כל כך. יש בו הכרה פנימית שישנם מושגים עליונים וחשובים מהבלים אלו.

אם־כן מטרת התפילה החסידית אינה רק לפעול אצל הקב״ה שימלא את בקשות המתפלל ויספק לו צרכיו, אלא העיקר הוא לפעול באדם עצמו - להזדכך יותר, להתעדן יותר, ולהיעשות קרוב יותר לרוחניות ולאלוקות.

לכן שעת התפילה היא "שעת קרבא". זוהי העת שחז״ל קבעו לאדם להתרכז ולעסוק בזיכוך נפשו־הבהמית.

על־פי זה מובן מדוע במשך הדורות האריכו יותר ויותר בנוסח התפילות. בתחילה כלל לא היה נוסח אחיד לתפילה ורק אנשי כנסת הגדולה תיקנו זאת. אולם גם הם תיקנו רק את נוסח שמונה־עשרה ברכות וברכות קריאת־שמע, ובדורות שלאחריהם התווספו מזמורים נוספים ועוד תפילות שונות.

כיוון שעבודת התפילה היא "שעת קרבא״ - מלחמה עם הנפש־הבהמית ובירורה וזיכוכה - אם־כן הזמן וההשקעה הנדרשים עבור מלחמה זו תלויים בחוזקו של האויב. לכן, בדורות הראשונים, כאשר הגופים היו מזוככים יותר והנשמות האירו בהתגלות, היה די בתפילות קצרות; אולם ככל שהדורות הלכו ונתמעטו, כך נדרשה יותר ויותר עבודה ויגיעה בעת התפילה, והתפילה תופסת מקום חשוב ונעלה יותר בחייו הרוחניים של היהודי.

וכך הם דבריו הנוקבים של רבינו הזקן^[23]:

"ואנחנו צריכים להתפלל יותר ויותר בהתלהבות מאד, וכן בכל דור ודור למטה צריך להתפלל בהתלהבות גדולה. ולא כי אכשר דרי, אדרבה, מפני גודל הרע אשר נתערב ונתרבה בכל דור ודור צריך להפרידו על ידי אש חזק בתפלה״.

תפלות כנגד קרבנות תקנום

לפי הבנה זו שבשעת התפילה האדם צריך לזכך את נפש־הבהמית, ניתן להבין את הקשר בין תפילה לקרבנות - "תפילות כנגד קרבנות תיקנום״. כיוון שעבודת התפילה היא זמן המלחמה עם הנפש־הבהמית לבררה ולזככה, מובן הקשר להקרבת הקרבנות. תוכן הקרבת קרבן על גבי המזבח הוא, שלוקחים בהמה גשמית וזובחים אותה לה׳. מוציאים מהבהמה את חיותה, ומקריבים את חלבה ודמה לה'. וזהו עניינה של התפילה: "לזבוח״ את יצרו הרע ונפשו־הבהמית של האדם. בתפילה על האדם לפעול בעצמו לקרר את החיות וההתלהבות בחומריות, כאשר המטרה הסופית היא, שה"בהמה״, הנפש־הבהמית, עצמה - תתקדש בקדושה האלוקית, עד שתהיה חדורה באש האהבה של הנפש האלוקית.

בקשת צרכיו בשמונה־עשרה

הגדרה זו לתפילה, שעניינה הוא "הדביקות האמיתית" בבורא, מעוררת שאלה כיצד דבר זה תואם לתוכנן של שמונה־עשרה הברכות שבתפילה, שהן החלק העיקרי של מצוות התפילה, שהן בקשות על צרכי האדם?

על־כך מבאר רבינו הזקן באחד ממאמריו, שהבקשות בשמונה־עשרה אכן לא נועדו רק לצורך בקשת צרכי האדם, אלא המטרה הפנימית של בקשות אלו היא התגלות האלוקות בעולם!

וזה לשון רבינו במאמרו^[24]:

"הח״י ברכות שבתפילה לכאורה הם בשביל האדם, כמו ברכת רפאנו וברכת השנים, אבל האמת אינו כן... לא נתקנה הברכה בשביל האדם להתפלל על צרכיו, והראיה אדם שהוא עשיר ומה צריך לברכת השנים, וכדומה לשאר ברכות, אלא ודאי כמו שאמרנו שהוא רק המשכת אלקות... שהמשיך אלקותו על ידי אותה ברכה, כגון ברכת השנים כשמתברכת השנה בכל טובה אזי יש התגלות אלקות בעולם. וכן קיבוץ גליות, כשמקבץ אותנו מן הגלות אזי יהא ניכר גדולתו ית׳, וכשיש לאדם חולה ח״ו בודאי צריך לאותה המשכה כשיתפלל אזי יהי׳ המשכת אלקות, אבל לא שיתפלל להנאת עצמו, וממילא יובן שהאדם לא נברא אלא לכבוד הבורא ית׳".

כלומר: התוכן של הבקשות בשמונה־עשרה אינו תפילה "להנאת עצמו . . אלא לכבוד הבורא יתברך״. בכדי שיהיה גילוי אלוקות בעולם באופן מוחשי, מתפלל האדם ומבקש את השפעת צרכיו בעולם הזה. וכאשר הקב״ה משפיע את כל צרכי עמו ישראל, הן בגשמיות והן ברוחניות - השפעות אלו הן גילוי אלוקותו לעיני בשר^[25]!

מובן מאליו, שתפלה זאת בשלמותה קיימת אצל צדיקים, בעלי מדרגה גבוהה; אולם אצל רוב בני־אדם, התוכן העיקרי של בקשות התפילה הוא במובנן הפשוט - בקשות למילוי צרכיו הגשמיים והרוחניים של האדם^[26]. אך מכל מקום, דבריו אלו של אדמו״ר הזקן מכוונים גם אלינו. כי אף שבני־אדם רגילים אינם יכולים להגיע לדרגה נעלית זו, מכל מקום שמץ מנהו ואפס קצהו נדרש מכל אחד ואחד.

וכשם שההתחברות עם האלוקות בעבודת התפילה, יש בה דרגות רבות מן הקצה אל הקצה, כך גם הרגש הנפשי שממנו באות הבקשות של תפילת שמונה־עשרה - יש בו דרגות רבות, מן הקצה אל הקצה.

ככל שהתפילה מחברת יותר את האדם עם האלוקות והנפש האלוקית שבו מאירה בגלוי יותר, הרי צרכיו והנאותיו הגשמיים כשלעצמם תופסים פחות מקום בנפשו, והכוונה האלוקית שבהם מורגשת בגלוי יותר.

כאשר האדם עוסק בעבודת התפילה לפי תוכנה הפנימי, והוא מתבונן בפסוקי דזמרה, ברכות קריאת־שמע וקריאת־שמע בגדולת ה' ומעורר את אהבתו לה' - הרי כאשר יגיע לתפילת עמידה לאחר התבוננות זו, ממילא כל מחשבותיו יהיו מכוונות אל הקב״ה בלבד, וגם בבקשותיו יורגש התוכן האלוקי שבצרכיו הגשמיים. או אז השפעות אלו אכן יהיו "התגלות אלקות בעולם״.

לכן נמשלה התפילה ל"סולם״ ה"מוצב ארצה״ אבל "ראשו מגיע השמימה״^[27]. בתפילה על האדם לעלות אט אט, דרגה אחר דרגה, עד שיגיע אל ראשו של הסולם. אי־אפשר לתבוע מהאדם שבין רגע יאחז בדרגה זו שאינו חושב על "הנאת עצמו״ כלל וכל רצונו הוא "התגלות אלקות בעולם"; התפילה החב"דית היא "דרך ארוכה וקצרה״^[28] - זה דורש יגיעה יום אחר יום, שלב אחר שלב, כל ימי חיי האדם, אבל זו גם דרך בטוחה שעל־ידה יוכל האדם לפעול שינוי פנימי בנפשו.

 

^[1].  ראה שמועות וספורים ח"ג אות ל. תורת מנחם רשימת היומן ע' שלג.

^[2].  אגרת הקודש (שבסו"ס התניא) סימן א.

^[3].  עמוד רי ואילך.

^[4]. תורה אור עט, ד.

^[5]. ספר השיחות תש״א עמ׳ 42.

^[6]. סימן צח, והמחבר הביאו בשולחן ערוך שם.

^[7]. מקור הדברים בגמ׳ ברכות לב, שחסידים הראשונים היו שוהים ג׳ שעות בכל תפלה ותפלה. כלומר, הם היו עוסקים תשע שעות ביום בעבודת התפילה!

^[8]. הלכות תלמוד תורה פרק ד.

^[9]. במראי מקומות שם צוין לספר חרדים והשל״ה הק׳.

^[10]. עניין זה נראה גם מלשונותיהם של כמה מרבותינו הראשונים אודות מהותה של התפלה. לדוגמה: החובת הלבבות (בשער חשבון הנפש פרק ג) כתב: "תדע כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו״. ובספר חסידים (סימן יח) כתב: "שורש התפלה שמחת הלב בהקב״ה שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה׳״. ובכוזרי (מאמר ג׳ אות ה): "[התפלה] הוא מעמד להדבק בענין האלקי״.

^[11]. לקוטי־תורה בלק ע, ד.

^[12]. תניא אגרת הקודש סימן א.

^[13]. קונטרס העבודה בתחלתו.

^[14]. הלכות תפלה סימן צח.

^[15]. בנוגע ללימוד קודם התפלה כהכנה אליה - ראה לקוטי־תורה תבוא מג, ב. ושם נתבאר שבנוסף להכנה שעל־ידי הלימוד, ישנן הכנות נוספות לתפלה והן - טבילה במקווה טהרה ונתינת צדקה.

^[16]. דברי הימים א כח, ט.

^[17]. פרק ג.

^[18]. הלכות יסודי התורה ריש פ״ב.

^[19]. סוף הלכות תשובה.

^[20]. ועיין בספר הערכים־חב״ד ערך אהבת ה׳ בתחילתו שם הובאו מקורות נוספים לעניין זה.

^[21]. כ״ק אדמו״ר מוהריי"צ מאריך באחת מרשימותיו (ספר המאמרים קונטרסים עמ' מה) בגודל התועלת של "מחשבה בדא״ח [ - דברי אלקים חיים, היינו מאמרי חסידות] בטלית ותפילין״ קודם התפלה, וכיצד הדבר פועל שהתפלה תהיה במעלה יתירה, ועל־ידי כך גם הנהגת האדם במשך היום כולו תהיה באופן אחר.

^[22]. ראה זוהר ח"ג רמג, א. וראה לקוטי־תורה ריש פרשת תצא.

^[23]. לקוטי־תורה חוקת סב, א. וראה גם שם במדבר ב, ג.

^[24]. מאמרי אדמו״ר הזקן על פרשיות התורה ח״ב עמ׳ תשלח־ט.

^[25]. מעין רעיון זה נמצא בתורת המגיד ממעזריטש בספרו "אור תורה״ ר״פ ויגש.

^[26]. וראה לקוטי־שיחות חלק יט שיחה לראש השנה, שפנימיותה של התפלה אצל כל בני־ישראל היא לשם השלמת הכוונה העליונה של עשיית הדירה לו ית' בתחתונים, עיי"ש.

^[27]. "סולם דא צלותא" - ראה זוהר ח"א רסו, רע"ב.

^[28]. ראה דף־השער של התניא.