לכל חג יש עניין מיוחד, ובהתאם לזה יש לכל חג עבודה מיוחדת המתאימה לו. מהי העבודה המיוחדת של חג השבועות?
הרבי הריי"צ מתבטא בכמה בשיחותיו שבחג זה יש שני עניינים: א) מתן תורה. ב) קבלת התורה. "מתן תורה" הוא חלקו של הקב"ה בחג השבועות, שהוא מצדו נותן את התורה בכל שנה מחדש, ואילו "קבלת התורה" היא חלקו של עם ישראל ביום זה, הבאים מצדם לקבל את התורה הניתנת מאת ה'. וזה תלוי בעבודתו הפרטית של כל יהודי עם עצמו, ולפי מידת מוכנותו לקבלת התורה, כך הוא יזכה לקבל ולהפנים את האור החדש המאיר ביום זה.
את מהות העבודה הנדרשת לכך ניתן להבין על פי דברי המשנה "ביום חתונתו זהו מתן תורה": בחתונה זו הקב"ה הוא החתן ובני ישראל הם הכלה (והתורה היא ה"כלי" שבו הקב"ה נותן את עצמו לבני ישראל, וכלשון המדרש (שמות רבה פרשה כג) "מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה"). נמצא אם כן שעבודתו של כל יהודי לחג השבועות היא להיות "כלה" הנישאת לקב"ה. ואכן בזהר שאומרים בסוף תיקון ליל שבועות מפורש כי כל ימי ספירת העומר הם ימי ההכנה וההיטהרות של הכלה לקראת נישואיה, וליל שבועות עצמו הוא הלילה הקודם לנישואין שבו הכלה מתקשטת בתכשיטים.
את המושג "כלה" מפרש אדמו"ר הזקן מלשון "כלות הנפש". כמו כלה שעליה נאמר "ואל אישך תשוקתך", כך "זהו עיקר עבודת האדם להיות נכספה וגם כלתה נפשו ממש אליו יתברך" (ליקוטי תורה פרשת במדבר, מאמר וארשתיך לי).
ההשתוקקות של האדם באה לידי ביטוי בכמה תחומים, אך הבולט שבהם הוא - עד כמה האדם מתכונן לקראת האירוע. וכמו בכלה כפשוטה, הרי חלק מהגדרת מצבה כ"כלה" הוא - ההכנה של זמן בלתי מבוטל לקראת מועד הנישואין (כלשון המשנה (כתובות פרק ה, ב) "נותנין לבתולה י"ב חודש לפרנס את עצמה"). נתאר לעצמנו שמגיע מועד החתונה, החתן מגיע לחופה, הכלה מגיעה גם היא, ובו במקום היא מתחילה להתארגן ולהתכונן, להשיג ביגוד ותכשיטים... הבעיה בזה אינה נקודתית, של חוסר ההתארגנות וכיוצא בזה, אלא חסר כאן בכל ההגדרה שלה כ"כלה"!
אם בחתונה של בשר ודם נדרשת תקופת הכנה, קל־וחומר בהכנה ל"יום חתונתו" של הקב"ה, שכן ישנו הבדל מהותי בין נישואי איש ואשה במשל, ובין הנמשל - הנישואין שלנו עם הקב"ה: במשל נישואי איש ואשה, הרי האשה יודעת משהו אודות האיש שהיא עומדת להינשא לו. אולם בנישואין עם הקב"ה הרי לנברא אין שום 'היכרות' ח"ו עם הבורא. הנברא הוא גופני ובעל גבול בעצם מהותו, ואילו הבורא הוא בלתי נתפס בהגדרה גופנית ואינו מוגדר כלל בעצם מהותו, וכלשון הי"ג עיקרים: "ולא ישיגוהו משיגי הגוף". הקשר הרגיל שיכול להיות בין הנברא לבורא הוא בכך שהנברא מקבל ממנו חיות ושפע לקיום גופו וכל צרכיו, אולם קשר זה הוא רק לשפע המתקבל מאת הבורא, ולא עם הבורא בעצמו.
לכן הקשר עם הקב"ה מוכרח להיות באופן של השתוקקות להתבטל אליו בתכלית עד לדרגת "כלות הנפש". בדרך זו מבואר בחסידות מאמר חז"ל בשבחם של בני ישראל (שבת פח, א) ש"הקדימו נעשה לנשמע", "נשמע" - היינו שמיעת והבנת פרטי המצוות וכל הלכותיהן ודקדוקיהן. ביטול המבוסס על הכרה שכלית מוקדמת אינו מלא ומוחלט, אלא הוא מוגבל לפי מידת התפיסה וההכרה של האדם, ולפי ה"ציור" שיש בשכלו, וזה הרי לא שייך כלפי הקב"ה. לכן ההכנה למתן תורה היתה הקדמת נעשה לנשמע: "נעשה" פירושו התבטלות אל הקב"ה בעצמו, ללא שום ידיעה והשערה מוקדמת, וללא שום "ציור" כיצד יהיה ומה יאמר וכו'.
כדי לבנות קשר עם הקב"ה בעצמו, ולמעלה מזה - להגיע למצב של השתוקקות לדבוק בו, ולמעלה מזה - למצב של "כלות הנפש" להתכלל בו, נדרשת תקופת הכנה, שבה ילמד האדם אודות גדולת ה', לא כדי שיצטייר בשכלו משהו, אלא להפך - כדי להבין עד כמה הקב"ה הנו נעלה מכל ציור ומכל תפיסה. והלימוד עצמו אינו מספיק, אלא יש להתבונן בכך "אדעתא דנפשיה", וכך לעורר את התשוקה של הנשמה להידבק בבוראה, כך שהיא תתגלה ותורגש בכוחות הגוף והנפש החיונית. וכך ניגשים לקבלת התורה ככלה לחופתה.
זהו ההסבר לדבר פלא שאנו מוצאים בקשר לחג השבועות, שבשונה מאשר בחגים אחרים, כאן התורה עצמה נותנת ימי הכנה. ישנה ההכנה של ערב חג השבועות, שבו הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, ולפני כן - שלושת ימי הגבלה בפרישה והגבלה, ולפני כן - ראש חודש סיון, "ביום הזה באו מדבר סיני - כאיש אחד בלב אחד", שמטעם זה אין אומרים תחנון החל מראש חודש סיון (מגן אברהם אורח חיים תצד, ד), ועוד לפני כן - "שבעה שבועות תספר לך" לתקן את כל המידות, את כל ההנהגה האישית לפרטיה, שתהיה מתוך ביטול לאלוקות, ואז באים מוכנים למעמד החופה - "כפה עליהם הר כגיגית", המרמז על האהבה העליונה שמאיר הקדוש ברוך הוא על עמו ישראל, "שאהבה זו 'תחבקני' לכנסת ישראל ומקיפה אותו מכל צד" (תורה אור מגילת אסתר, מאמר חייב אינש).
כידוע, המנהג המקורי והקדמון בליל שבועות הוא אמירת ה"תיקון", אבל מוזכר בפוסקים גם המנהג ללמוד גמרא בלילה זה, וכך נוהגים רבים. מהי המעלה שבאמירת התיקון דווקא?
ראשית, הרי בזהר הנ"ל מבואר שהוא מ"תיקוני הכלה" (התכשיטין), ולזה יש "למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזין דחכמתא, בגין דאילין אינון תיקונין דילה". כלומר, הזהר הקדוש מודיע לנו שאלו הם ה'תיקונים' והתכשיטים שבהם אנו מכינים עצמנו לקראת קבלת התורה.
אם רוצים קצת הסבר לדברים, הרי יש לזכור שככל שאנחנו מבינים בדברי התורה, הרי התורה כשלעצמה היא למעלה מהבנתנו והשגתנו, ומה שאנחנו מבינים ממנה משהו הוא רק מפני ירידתה ממדרגה למדרגה עד שנתלבשה בסברות המובנות לנו. המשפיע רבי שלמה חיים קסלמן ע"ה ביאר את זה במושגי תורת הקבלה, שמבואר בספרים שבחג השבועות מתגלה בחינת ה"כתר", והכתר הוא למעלה מהחכמה והבינה. לכן לימוד התורה בשבועות הוא לא בהבנת והשגת התורה, אלא באותיות התורה שלמעלה מההשגה - שהרי קוראים מספר פסוקים מההתחלה והסיום של כל פרשה, בלי שום קשר ביניהם - כי "כתר" התורה הוא עצם התורה, וביום זה ההדגשה היא על עצם התורה.
ומשמעות הדברים בעבודת ה' - חג השבועות מבטא התקשרות עם הקב"ה "נותן התורה", שהוא הרי למעלה מהשגה ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". אלא שהוא נתן לנו את עצמו בתורתו, וביום זה הדגש הוא על עצם ההתקשרות אתו יתברך, וזאת דווקא על ידי אותיות התורה למעלה מהשגה.
נקודה נוספת יש בזה, בהמשך לנאמר לעיל אודות בחינת "כלה": מצינו בגמרא (כתובות יז, א) שיש "כלה נאה וחסודה" ויש כלה "חיגרת או סומא". זאת אומרת, אם היא עומדת בכיליון והשתוקקות כמו שצריך להיות, אזי היא "כלה נאה וחסודה"; אולם אם אינה עומדת בהרגשה כזאת, אזי היא מכונה בתואר "חיגרת" או "סומא", המרמז לסיבה להעדר הרגשת הכיליון - משום שהנשמה נמצאת במאסר בתוך הגוף ונפש הבהמית. והעצה למי שנמצא במצב זה היא, "כאשר יתבונן באמונה האמיתית בה'... מצד עצמותו ומהותו קודם שבא לבחינת השפעה וכו'", כי דווקא דרגה עליונה זו יכולה להגיע ולחדור עד הלב גם כשהוא במצב רוחני ירוד ביותר (ראה בארוכה ליקוטי תורה שם). ויש לומר שבלימוד התורה עצמו, ה"אותיות" של התורה שלמעלה מההשגה, הן המבטאות את עצמותו יתברך שלמעלה מגדר השפעה.
אבל איזה טעם יש בקריאת פסוקים או משניות ללא הבנה? האם יום מתן תורה הוא לא הזמן המתאים ביותר לחזק בלבבות את הרגשת המתיקות והעונג שבלימוד התורה?
האמת היא שזאת שאלה יסודית מאוד - האם באמת המעלה העליונה שבלימוד התורה היא בלימוד מתוך עונג והנאה. אנו מוצאים בכמה מקומות לשון חז"ל "עול תורה" ("כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו וכו'"). המושג "עול" מתפרש בדרך כלל כדבר המנוגד לעשייה מתוך הנאה ותענוג. "עול" הוא דבר המוטל על עבד, העושה את מה שנצטווה מתוך ציות מוחלט, ואף מבלי להבין כלל את המטרה בפקודה שהטילו עליו. לפי זה, לכאורה, "עול תורה" הוא - לימוד תורה ללא שום הנאה!
אכן, בדרך כלל רוצים לפרש ש"עול תורה" מתייחס לתנאים של לימוד התורה, כמו לימוד שעות רצופות מתוך תענית דיבור, או לחיות אורח חיים של הסתפקות במועט כדי שיהיה אפשר להקדיש יותר זמן ללימוד התורה. באופנים אלו ה"עול" הוא לא בעצם הלימוד אלא בתנאים צדדיים יחסית. אבל "עולה של תורה" אמיתי הוא - כשהלימוד עצמו הוא מתוך עול.
ובאמת המשפיע רבי שלמה חיים קסלמן ע"ה סיפר על קבוצת חסידים בעבר הרחוק, שדרשו מעצמם רמה גבוהה ביותר של לימוד התורה לשמה, עד כדי כך, שהם אף שללו מעצמם את האפשרות ללמוד תורה מתוך הנאה, אלא מתוך "עול תורה" טהור, ללא הרגשה של סיפוק כלשהו! מה עשו אותם חסידים? הם התחילו ללמוד סוגיה מסוימת, וכאשר נכנסו לעומק הסוגיה והתחילו לקבל טעם ועונג בלימודם, מיד הם סגרו את הספרים ועברו לנושא אחר לגמרי. ולעיתים הם 'החמירו' על עצמם עוד יותר, ועברו 'מעבר חד' לסגנון לימוד שונה לגמרי: מלימוד בעיון ללימוד בקיאות, מלימוד נגלה ללימוד נסתר - כדי לשלול מעצמם כל רגש של הנאה!
אולם ברור הדבר שאין זו ההנהגה לדורנו, וכיום צריך בפירוש שתהיה חיות והנאה בלימוד. יחד עם זאת, מותר שבחג השבועות, יום קבלת התורה, נרגיש קצת "עולה של תורה" גם כן, ונקרא את האותיות הקדושות של התורה גם ללא התענוג שבהבנה!
ובשאר ימות השנה, בלימוד שיש בו הבנה, כיצד ניתן ללמוד מתוך "עול תורה"?
בהזדמנות מסוימת פירש הרבי זי"ע את המשנה באבות: "הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק. הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש". המפרשים מקשים: וכי התנא בא לייאש את הזקן ולומר לו שאין לו מה לנסות להתחיל ללמוד כי בלאו הכי הוא לא יקלוט?...
אלא, מבאר הרבי, משנה זו באה להדריך כל יהודי בכל גיל, כיצד עליו לגשת ללימוד התורה: "זקן" הוא "מי שקנה חכמה". זהו אדם שניגש ללימוד הסוגיה אחרי שנים רבות של לימוד, הוא בעל ידיעה רחבה בתלמוד ובפוסקים. אדם כזה בדרך כלל ניגש ללימוד עם דעות קדומות, ומיד בתחילת הלימוד הוא כבר מנסה למצוא בסוגיה ראיות ואסמכתאות לחידושי התורה שהוא חידש בעבר...
אומרת המשנה שלימוד אמיתי הוא "הלומד ילד". גם תלמיד חכם וגאון, כשהוא ניגש ללימוד, עליו לגשת מתוך ביטול מוחלט, וללמוד את הסוגיה כאילו לא למד מעולם שום דבר, וכל כולו נתון כעת רק לקלוט את מה שהתורה הקדושה אומרת. צורת לימוד זו היא אמיתית, שכן עיקר הלימוד הוא, כלשון הפסוק, "תען לשוני אמרתך" - כעונה אחרי הקב"ה שאומר את דברי התורה שהיהודי לומד. לכן מוכרח להיות ביטול מוחלט אל מה שה' אומר באמת. אם ישנו ניסיון לערב סברות זרות, ייתכן שיש בזה הרבה עומק וחריפות, אבל זו לא תורת ה'... זה מה שיש גם לנו, המבוגרים, ללמוד מצורת הלימוד של ילד, שלא בא "להעמיס" ברמב"ם את כל מה שהוא חידש עד היום, אלא הוא באמת רוצה לקלוט ולהבין מה אומרת התורה הקדושה...
בדרך זאת נהיה ראויים לעול תורה, ונזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
