המשמעות החסידית למושג "עבודה"

חסידות חב"ד מחפשת בכל דבר את הנפש והנשמה שבתוכו, ומסבירה זאת בדרך החסידית-חב"דית, בביאור והסברה שכל אחד יכול להשיג ולהבין. לפי חסידות חב"ד, בעבודת ה' ברוך הוא ישנם שני אופני עבודה.

מהי המהות של המושג "עבודה" - הרי יודעים כל אלה שלמדו "תניא", שם רבינו הזקן מסביר שעבודה היא כמו עיבוד עורות, עורות בהמה מעובדים.

כדי להכין מעור בהמה קלף דק לבן ועדין, יש להתייגע יגיעה גדולה. בראש ובראשונה מן ההכרח להסיר מהעור את השערות ואת חתיכות הבשר והחלב שנדבקו לעור מגוף הבהמה. אז משרים את העור בסיד המבער את הפסולת ומרכך את העור. לאחר מכן זקוקים להרבה יגיעה להפיכת העור הרך לקלף דק, וזאת על־ידי קרצוף וחיתוך. לביצוע המלאכות הללו נדרשת ידיעה ואומנות - כך שבסופו של דבר העור הגס והמלוכלך הופך לקלף דק לבן ועדין.

זוהי משמעות דברי רבינו הזקן שעבודה היא מלשון "עיבוד עורות". "עבודה" היינו, קודם כל, שהעובד המכין עצמו לגשת אל הקודש להיות עובד ה' ולהתעסק בעבודה, צריך בתחילה שתהיה לו עבודת הכשרה מסויימת שיוכל להיות עובד ה'.

מומים רוחניים מולדים ונרכשים

עבודת ההכשרה דומה לעבודה הגדולה של עיבוד עורות, עם יוצא מן הכלל - שאין זה עור בהמה כי אם מומי בני אדם וחסרונותיהם: הן הטבעיוּת והרגילוּת הרעה שטבועות באדם מלידה והן הטבעיוּת והרגילוּת הרעה שהרגיל האדם את עצמו בהן.

יש שקרן, חונף, בעל גאוה וכו' מלידה; ויש מי שנעשה שקרן, חונף ובעל גאוה וכו'. בעצם המעמד והמצב הרע - מצב רוחני מלוכלך - של בעל המום המוסרי האומלל, אין שום הבדל, אם המומים והחסרונות הם מלידה או שנדבקו לאדם במרוצת הזמן. ההבדל נוגע רק לאופן ולדרכי הרפואה של המומים הרעים. אינם דומים אופני ודרכי הרפואה שיש להשתמש בהם לריפוי המומים שמלידה, לאופני ודרכי הרפואה שיש להשתמש בהם לריפוי המומים שהאדם הרגיל את עצמו בהם.

והנה למרות שאופני ודרכי הרפואה שונים הם, אך יסוד הרפואה זהה הוא בשני האופנים, שמן ההכרח להסיר את כל הלכלוך והזיהום, לרכך ולעדן את ההתקשות הגסה, דבר הבא בעבודה ממושכת קשה ומרה.

לכך התכוון רבינו הזקן באימרתו: עבודה מלשון עיבוד עורות, היא עבודת ההכשרה להיות עובד ה', שאחרי ההכשרה מתחילה האפשרות של עבודה מסודרת בעבודה אמיתית בעבודת הבורא ברוך הוא. שהרי לפני ההכשרה, לא שייך בכלל ענין העבודה, אדרבה הוא מאבד את התורה, המצוות והתפלה בכך שהוא מלכלך אותן בלכלוך וזוהמא.

עניין זה - שללא הכשרה עצמית לעבודה, מלכלכים את התורה, המצוות והתפלה - מוזכר רבות ברשימותיי בזמנים שונים ובאופנים שונים.

לפעמים מוסבר העניין בביאור ומשל על־דרך מי שמניח מאכלים טובים ומתוקים בכלים בלתי נקיים, שאז הרי הוא מאבד את המאכלים הטובים.

לפעמים מוסברת הנקודה שהלכלוך המוסרי מלכלך את עניני התורה והמצוות ועבודת התפלה במשל של מילוי מעי בלתי מנוקה בקמח סולת ושומן, שאז הרי מלכלכים ומאבדים את הסולת והשומן.

יהודי של "בדיעבד"

ברשימתי מוזכר - בקיצור - סיפור מאחת התוועדויות החסידים בליאזני, מה שאירע עם החסיד המפורסם ר' שמואל מונקעס:

[כדי להבין את נקודת העומק של הסיפור, יש להקדים ולומר:] אבי מורי [הרבי הרש"ב] אמר פעם, שכדי להרגיש "ריח רע גשמי", לא צריכים להיות בעל כשרון ולא בעל חוש, אלא גם אדם פשוט לגמרי יכול להרגיש אף הוא בריח רע כזה. מה שאני אומר "ריח רע גשמי" אין כוונתי גשמי ממש כמו ריח רע של כלי מלוכלך או של מעי לא מנוקה, ריח רע כזה הוא חומרי שגם בעלי חיים, להבדיל, מרגישים בו. מה שאני אומר "ריח רע גשמי", הריני מתכוון שזו בעיה ביראת שמים שניתן להריחה בקלות: הבלעת מלים בתפלה, חיפוש ומציאת היתרים וקולות - בעולם הלמדני זה נקרא "יהודי של בדיעבד", ובעולם החסידי זה נקרא "יהודי קל".

ה"בדיעבד" תופס מקום גדול בעולם הלמדני, ומקיף כמעט את כל סדר החיים של האדם, ציצית (של) בדיעבד, תפילין (של) בדיעבד, תפילה (של) בדיעבד; וכאשר ה"בדיעבד" נמצא ליד חברו האהוב "הפסד מרובה", הרי אז בכלל כבר טוב לגמרי. אבל ביני לביני, עושה ה"בדיעבד" את ה"יהודי של בדיעבד", ל"קל שבקלים".

מ"היהודי של בדיעבד" נודף ריח שניתן לחוש בו בקלות, וריח זה הוא "ריח גשמי", שגם אדם פשוט ביותר חש ומרגיש בו. אך כדי להרגיש ב"ריח רוחני" צריכים להיות בר דעת ובעל חוש הריח. ושבעל חוש הריח ירגיש בריח רע רוחני - זאת יוצרת תורת ועבודת החסידות.

"עובד" חסידי מרגיש ריח "רע רוחני" באמת.

כשכולם חמדו את הריאה המטוגנת...

היה זה באחת ההתוועדויות החסידיות הגדולות, בימי נשיאותו הראשונים של רבנו הזקן - כאשר היו עדיין ארזי הלבנון, זקני החסידים שזכו עוד להיות אצל הבעל שם טוב, חסידים שהיו שנים רבות אצל המגיד ממזריטש, בעלי הכשרונות האמיתיים מתלמידיו הראשונים של רבינו הזקן שהיו אבירי החכמה ואדירי הידיעה. לסעודה הובאה ריאה מטוגנת לאכילה.

בהתוועדות זו נכח גם החסיד ר' שמואל מונקעס. בין גדולי הלומדים בנגלה והמשכילים החסידיים היה נחשב ר' שמואל מונקעס ל"שובב חסידי". לא שמעוהו אף פעם מדבר בלימוד, לא בנגלה ולא בחסידות. תפלה ארוכה חב"דית לא ראו אצלו, אלא תמיד היה שמח ושובב. בכל התוועדות חסידית היה הוא השמש, להביא משקה ולחלק את קינוח הסעודה.

כשהביאו את הריאה המטוגנת מר' נתן השוחט, מסרו את הקערה לר' שמואל מונקעס לחלק לנוכחים. הוא היה מרוצה מאד, רקד הרבה, עשה "קונצים" רבים עם הקערה, וכמה שביקשוהו לחלק את הריאה המטוגנת, הרי בתגובה הוא רוקד וקופץ, אך בשום אופן אינו מוכן לתת משהו מן הקערה.

עברו מספר שעות והאברכים החליטו לקחת את המאכל בכוח הזרוע. כשר' שמואל ראה שהאברכים רוצים לקחת את הקערה בכוח הזרוע, קפץ ממקומו וזרק את הקערה ומה שהיה בתוכה אל תוך המים המלוכלכים, ויצא בריקוד קוזאקי שמח.

כולם נרעשו מדבר זה! לעבור על "בל תשחית" ועל ביזוי אוכלין בצורה כזו לא יכלו לעבור בקלות כל כך, והחליטו לקיים בו "פסק" [להלקותו במספר מלקות...].

בשמעו את ה"פסק", קפץ ר' שמואל במהירות על השולחן והיה מוכן לקבל את פסק הדין, וחבורת האברכים נתנו לו ביד רחבה. כשסיימו האברכים לקיים בו את פסק הדין, ירד מהשולחן בקור רוח והלך לחפש תחליף לריאה המטוגנת. היה כבר מאוחר, אחרי חצות הלילה, בכל זאת מצא אחד מתושבי ליאזני שהיה ער וקיבל אצלו קערה גדולה של כרוב כבוש. ר' שמואל שב לבית המדרש בריקוד של שמחה והעמיד את קערת הכרוב על השולחן.

חבורת האברכים שרצו לטעום מהריאה המטוגנת, הסתכלו על ר' שמואל מונקעס בעין לא טובה, ובתוך כך נכנס לפתע לבית המדרש הקצב בצעקה וזעקה גדולה: "יהודים! אל תאכלו את הריאה, הריאה טריפה!".

כולם נדהמו מצעקתו של הקצב.

טעות מרה קרתה, הקצב היה בכפר, ואשתו נתנה לאשת השוחט ריאה טריפה במקום הכשרה. כשהקצב חזר מהכפר נודע לו שמביתו של ר' נתן השוחט קנו אצלו ריאה. כשהבין את הטעות המרה, רץ מהר לביתו של ר' נתן השוחט, שם נודע לו שאת הריאה לקחו לבית המדרש של הרבי.

כשזקני החסידים שמעו זאת, קראו לר' שמואל מונקעס ושאלוהו: "מה לך ולמופתים ורוח הקודש?" בראש ובראשונה גזרו שצריכים לקיים בו פסק, ורגע כמימרא, ר' שמואל מונקעס שוכב כבר שוב על השולחן. אלא שאז עמדו מסביבו לא האברכים כי אם זקני החסידים.

זקני החסידים הורו לו לרדת מהשולחן ולספר כיצד זה ידע שהריאה טריפה הייתה.

השיב להם ר' שמואל מונקעס: "אני לא ידעתי משום דבר לגבי הריאה. ברם, כשהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי [רבינו הזקן] ב"יחידות" הסכמתי בלבי שלא לרצות בשום דבר גשמי מעודן. כשהביאו את הריאה רציתי מאד לאכול ממנה, ובראותי שגם הקהל משתוקק לכך - החלטתי שבוודאי יש כאן איזה דבר איסור, כי דבר היתר אין לו כוח מושך כזה. כפי שהרבי אומר: "'ורב תבואות בכח שור', כוח המושך של הנפש הבהמית גדול וחזק מכוח המושך של הנפש האלקית שהיא בחינת אדם", ולכן זרקתי את הריאה למים המלוכלכים.

על ־ידי יגיעה - כל אחד יכול

זהו חלק קטן בלבד מאותה רשימה ארוכה, בה מדובר על אופני העבודה וההוראות איך ובמה צריכים לעשות את ההכשרה להיות עובד ה'.

העתקתי רק את הסיפור בר' שמואל מונקעס, משום שהוא פירוש חי על מה שרבינו אומר שעבודה היא מלשון עיבוד עורות, בהתכוונו לכך שכשם שעל־ידי יגיעה מסודרת מסויימת יכולים לעבד את עור הבהמה הקשה והמלוכלך, ולהפכו לקלף דק לבן ועדין; כך על־ידי יגיעה ועבודה גם איש פשוט לחלוטין יכול להיות בעל חוש בעבודת ה'.

(ספר השיחות תש"ג, עמ' קעה ואילך)