"וכל אדם לא יהיה בבואו לכפר"
בפרשת אחרי נאמר[1]: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש". כאשר הכהן הגדול היה נכנס אל קודש הקודשים ביום הכיפורים, אף אדם לא היה נוכח שם. יותר מכך: בירושלמי כתוב[2], שהפסוק "וכל אדם" שולל גם את המלאכים עליהם נאמר[3] "ודמות פניהם פני אדם". גם הם לא היו נוכחים במעמד הזה של כניסת הכהן גדול אחת בשנה אל תוך קודש הקודשים.
דבר זה מלמד, שביום זה האירה בקודש הקודשים הארה אלוקית נעלית כל־כך, שאפילו המלאכים לא היו 'כלים' לקבל אותה.
לאמיתו של דבר, קודש הקודשים מצד עצמו, גם ללא יום הכיפורים וללא כניסת הכהן גדול אליו, הינו מקום נעלה ביותר, בו מאירה הארת השכינה באופן מיוחד. אדרבה, מדברי חז"ל עולה, שהכהן הגדול זקוק לזכות מיוחדת בכדי להיכנס אל קודש הקודשים. כמבואר במדרש[4] על הפסוק[5] "בזאת יבוא אהרן אל הקודש": "באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים כו', זכות המילה היתה נכנסת עמו".
הקשר בין זכות המילה ליום הכיפורים
מבואר בספרי חסידות[6], שהסיבה שמצוות מילה היא שעמדה לאהרן להיכנס לקודש הקודשים היא, מפני שמילה ניתנה בשמיני. המספר שמונה מסמל בחינה נעלית מאוד באור האלוקי, הנמשכת באמצעות מצוות מילה, ובכוחה נכנס הכהן גדול אל קודש הקודשים אחת בשנה.
הכלי־יקר, בתחילת פרשת שמיני, מבאר את העילוי של המספר שמונה על המספר שבע (שלכן דווקא ביום השמיני למילואים הייתה התגלות ה', כמסופר בפרשה) וזה לשונו: "כי כל מספר שבע חול ומספר שמיני קודש. כדעת המדרש האומר שכל קילוסו של משה היה ב'אז'. 'ומאז באתי לדבר בשמך'; 'אז ישיר משה כו''. כי 'אז' היינו אחד רוכב על זיי"ן, והוא להשליט את השי"ת . . על כל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית. על כן נראה להם ה' ביום זה דווקא, מצד היותו שמיני, כי מספר זה מיוחד אליו יתברך".
משמעות הדברים היא, שענייני הבריאה קשורים במספר שבע, שבעת ימי בראשית; ואילו המספר שמונה מייצג את האחד שמעל ל'שבע' - האלוקות שמעל הבריאה.
יתירה מזו, באור האלוקי עצמו ישנם שני העניינים של שבע ושמונה. במספר שבע נכלל גם האור האלוקי כפי שהוא הצטמצם לפי ערך הבריאה, שלגביו ענייני הבריאה תופסים מקום כביכול. בדרגה זו אפשר לומר שהאלוקות מסמלת את השלמות האמיתית של ענייני הבריאה.
למעלה מזה הוא האור האלוקי הבלתי־מוגבל, שלמעלה לגמרי משייכות לעולם. לגבי דרגה זו כל ענייני העולם אינם תופסים מקום כלל - "כולא קמיה כלא חשיב". ומובן, שהכוונה היא גם לאותם עניינים שבבריאה הם נחשבים למעלות ולשלמויות (כחכמה ומידות טובות), שלגבי הקב"ה אף הם "כלא חשיב". זו בחינת שמונה - האלוקות שלמעלה משייכות לעולם.
זהו תוכן המשך דברי הכלי־יקר "שמילה שבשמיני דוחה השבת שבשביעי כי הרוחני דוחה הגשמי". לכאורה, הרי גם על השבת נאמר ש"ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"[7] - קדושה שעניינה הפרשה שלמעלה מהעולם; מדוע אפוא נחשבת השבת בכלל ענייני הבריאה השייכים למספר שבע, וכ"גשמי" לעומת מצוות מילה?
אלא שבשבת אכן מאירה בעולם קדושה שלמעלה מששת ימי החול, אבל זו קדושה שקשורה עם העולם. האור האלוקי שמאיר בשבת הוא בחינת האור האלוקי שצמצם את עצמו לפי ערך העולם. לכן השבת היא בכלל שבעת ימי בראשית. מה־שאין־כן מצוות מילה שורשה בבחינת העצמיות של הקב"ה שלמעלה משייכות לעולם, ולכן היא במספר שמונה ה"מיוחד אליו יתברך". זו הסיבה שמכניסים את התינוק לברית עוד לפני שהוא מבין בשכלו את העילוי שבקיום המצווה. זו ברית עצמית בין בני־ישראל לקב"ה, שאינה בנויה על חישובי השכל.
[אמנם גם שבת "אות היא ביני וביניכם"[8], אבל תוכן הברית של שבת הוא ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"[9]. זו מנוחה שבאה בהקשר לבריאת העולם. המנוחה שבאה אחרי העבודה אינה מנותקת מהעבודה, אלא זהו שלב שבא בהמשך למלאכה ובהקשר אליה. אדם שלמעלה לגמרי ממלאכה, אינו זקוק כלל למנוחה שבעקבותיה. מלכתחילה הוא מובדל ומרומם מזה. וכך גם במשמעות הרוחנית של השבת: ביום זה, האור האלוקי מתעלה מהתלבשותו בנבראים הנחותים, אבל בדקות, גם העלייה מענייני העולם שייכת עדיין לגדרי העולם.
עניין זה מרומז בדברי רש"י על הפסוק[10] "ויכל אלוקים ביום השביעי" - "מה היה העולם חסר? מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". רש"י בא לתרץ שאלה: איך ניתן לומר "ויכל אלוקים ביום השביעי", הרי גמר המלאכה היה ביום השישי ולא ביום השביעי? על כך אומר רש"י, על־יסוד דברי חז"ל, "באת שבת, באת מנוחה". וכיוון שבאה מנוחה לעולם, אזי - "כלתה ונגמרה המלאכה". סיום המלאכה הוא כביכול בשבת, כאשר ישנה גם מנוחה.
ולכאורה, הרי המנוחה מתחילה רק אחרי המלאכה? כל תוכן המנוחה הוא לנוח ולהינפש מהעבודה, ומדוע המנוחה נחשבת כמסיימת את המלאכה? אלא שכיוון שהמנוחה באה בהמשך ובהקשר לעבודה, אם כן, בדקות גם היא נחשבת כחלק ממנה. גם המנוחה שבאה בהמשך לבריאת העולם היא פרט במלאכת הבריאה. משמעות העניין ברוחניות היא, שהאור האלוקי המאיר במנוחה זו - שייך עדיין לגדרי הבריאה.
מה־שאין־כן עניינה של ברית מילה שונה לגמרי. הברית מילה מבטאת התקשרות עצמית של יהודי עם הקב"ה כפי שהוא למעלה לגמרי מענייני הבריאה].
"סוד ה'"
על־פי ביאור זה במעלת ברית מילה, יובנו דברי חז"ל במדרש[11], "איזהו סוד ה'? זו מילה, שלא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור, עד שעמד אברהם ונתנה לו". ברית מילההיא סוד שהקב"ה נתן לבני־ישראל דווקא.
והביאור: בזוהר נאמר[12], שבישראל ובקוב"ה יש "גליא" ו"סתים". ה"גליא" שבקוב"ה הוא בחינת האלוקות שהצטמצמה להיות בשייכות לבריאה. בבחינות אלה שהתלבשו בתוך הבריאה, ניתן להתבונן ולהגיע להכרה שכלית מסוימת. ואפילו בבחינת השבת, המנוחה והעליה שבאה לאחר המלאכה - גם בה יש הכרה כלשהי. ניתן להכיר ולהשיג את ההפלאה של בחינה זו הנרמזת באופן כללי במספר שבע; אולם את הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו, לפני שהצטמצם והתלבש בנבראים - לא ניתן להשיג כלל, לא בהשגת החיוב ואף לא בידיעת השלילה. זו בחינת ה"סתים", מספר שמונה שלמעלה, הנעלמת ונסתרת לגמרי מהנבראים.
וגם אצל בני־ישראל יש שני עניינים אלה. בחינת ה"גליא", השבע, הן שבע המידות שיש לכל יהודי. אהבה ויראה, כמו גם שאר המידות שבנפש, הן תכונות שישנן גם בענייני עולם־הזה. הן חלק מענייני הבריאה. כשם שיש אהבת ה' ויראתו, כך ייתכן שתהיה אהבה ויראה לענייני העולם; אבל יש אצל יהודי רגש פנימי ועמוק יותר של התקשרות לקב"ה. הוא לא יכול לפרש ולהסביר מה זה, אבל זו עובדה קיימת. זו בחינת "סתים" - "סוד ה' ליראיו". זהו עניין כזה שכל כולו קדושה, ואין לו שום שייכות ופירוש בענייני חולין. ועניין זה, הנרמז במספר שמונה, מתגלה ביהודי על־ידי הברית מילה שניתנה בשמיני.
מכל זאת ניתן ללמוד את גודל העילוי של קודש הקודשים. בכדי להיכנס לשם, יש צורך בזכות המיוחדת של המילה. הברית העצמית עם הקב"ה שהאירה אצל אהרן הכהן בגלוי, היא נתנה לו את היכולת להיכנס למקום נעלה זה.
ואף־על־פי־כן, בכל השנה כולה המלאכים יכלו להיות נוכחים שם, ואילו בעת כניסת הכהן הגדול לעבוד את עבודת יום הכיפורים לכפר על בני־ישראל, מאיר אור נעלה ביותר, עד כדי כך ש"כל אדם", כולל המלאכים העליונים, "לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש".
מכל האמור עולות שתי נקודות הפכיות: מצד אחד הכהן גדול הוא למטה מדרגת קודש הקדשים. לכן הוא היה צריך זכות מיוחדת להיכנס אל הקודש - את הזכות המיוחדת של המילה. ומצד שני, לאחר כניסתו בזכות המילה לעבוד את עבודתו ולכפר על עם ישראל, האיר בקודש הקודשים אור נעלה עוד יותר, שאפילו המלאכים העליונים לא היו כלים לקבלתו.
ריצוי הנובע מהתגלות המהות
גם עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים שייכת למספר שמונה. הכהן הגדול היה מזה שמונה הזיות בקודש הקודשים, ואם כן גם גוף עבודת יום הכיפורים קשור למספר מיוחד זה.
מכך מובן, שבבחינת השמונה עצמה, יש שני עניינים: ישנה בחינת השמונה המאירה בקודש הקודשים מצד עצמו; וישנה בחינת השמונה, הנעלית יותר, המאירה בהקשר לעבודתו של הכהן הגדול ביום הקדוש.
שתי בחינות אלה שונות זו מזו במהותן. בברית מילה בחינת השמונה באה אחרי השבע שקדמו לה, וכדברי חז"ל[13] "שיעבור עליו שבת אחת", ורק אחר כך מלים. וכך היה גם בשבעת ימי המילואים - קודם באו שבעת ימי המילואים, שהיו הכנה להשראת השכינה "ביום השמיני"[14]. מה־שאין־כן בנוגע לעבודה הפועלת את כפרת בני־ישראל, ההזיות שנעשו בקודש הקדשים, הסדר הוא שונה: "אחת למעלה ושבע למטה". קודם באה הבחינה האחת ורק אחר כך השבע[15].
ביאור הדברים: כפי שהוזכר לעיל, בחינת השבע מורה על ההגבלה של סדר ההשתלשלות, ובחינת השמונה רומזת לאור עליון שלמעלה משייכות להשתלשלות העולמות. אבל למרות המרחק העצום בין הבחינות, סדר הדברים הוא שבחינת השמונה באה לאחר בחינת השבע. דבר זה מורה, שלמרות העילוי הגדול של השמונה, בכל זאת יש לו קשר ושייכות עם השבע. עצם העובדה שבחינת השבע היא כעין הכנה אל בחינת השמונה, מלמדת שיש שייכות כלשהי ביניהן.
אבל ישנה בחינה נעלית עוד יותר במספר שמונה. זו בחינה מובדלת כל־כך, שלא ייתכן שבחינת השבע תהיה הכנה אליה. כאן הסדר הוא הפוך: מתחילים מלמעלה למטה - בתחילה הבחינה האחת המובדלת לגמרי מהשתלשלות, ורק אחר־כך מגיעה בחינת השבע.
בחינה נעלית זו שייכת לעבודה המיוחדת של הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים. "בבואו לכפר בקודש", לפעול כפרה לבני־ישראל, אזי "כל אדם לא יהיה באוהל מועד", כיוון שמתגלה בחינת השמונה שלמעלה לגמרי משייכות לשבע.
מה המיוחד בעניין הכפרה? מדוע פעולת הכפרה מגלה בחינה נעלית כל־כך?
המושג כפרה אינו רק סליחה ומחילה על העונש, אלא זו התרצות של הקב"ה אלינו. התרצות זו נובעת מהתגלות ה"סתים" שלמעלה הקשור עם בחינת ה"סתים" של ישראל. כאשר מתגלה שיהודי הוא בנו של הקב"ה, והוא קשור עמו בקשר עצמי שלא בנוי מפעולה כזו או אחרת והוא אינו יכול להשתנות על־ידי פעולה כזו או אחרת, אזי מתברר שכל הדברים הבלתי־רצויים הם רק פרטים חיצוניים ביהודי. אזי מתגלה שאהבת ה' אל בני־ישראל אף פעם לא נפסקת, והקשר ביניהם לעולם לא נפגם.
כאשר הבן עושה מעשים לא טובים, ואחר כך מבקש את סליחת אביו והאב סולח לו, אין זו סליחה היוצרת קשר חדש הנעשה מכאן ולהבא; הסליחה מגלה, שמצד נקודה עצמית זו מלכתחילה הוא לא עשה דברים לא רצויים. העבירות נעשו רק מצד החיצוניות של הבן המסתירה על מהותו הפנימית והאמיתית, שהיא ההתקשרות החזקה עם האב והרצון לעשות ככל אשר יורה.
אלא שבכל השנה כולה, נקודה עצמית זו אינה נרגשת. וזהו המיוחד ביום הכיפורים: ביום זה מתגלה האמת, מתגלה הקשר האמיתי בין הקב"ה לישראל, וכאשר מתגלה האמת - שהם קשורים בקשר עצמי וחזק בדוגמת האב עם בנו, אזי ממילא נפעלת הכפרה. זו כפרה כזו שכלפיה לא היה פגם מלכתחילה.
כיצד נפעלת הכפרה?
זהו עניינו של "עיצומו של יום": הקביעה ש"עיצומו של יום" מכפר על העבירות, דורשת ביאור: אם פירושה של "כפרה" היה שהקב"ה מוותר על העונש, אפשר היה להבין כיצד ה"עיצומו של יום מכפר" - ביום זה רוצה הקב"ה לסלוח, ולכן הוא מבטל את העונש. אבל משמעותה של כפרה היא גם קינוח (כמו שכתוב בתניא בתחילת אגרת התשובה: "כפרה היא לשון קינוח שמקנח לכלוך החטא"). החטא גורם זוהמה וכתם בנפש, והכפרה מקנחת ומנקה את הזוהמה. אם כן, כפרה שבאה על־ידי תשובה, שעניינה צער וחרטה על העבירה, מובן איך הכתם מתנקה על־ידה - על־ידי הצער והחרטה נעקר הרע מנפשו ומתנקה הפגם; אבל כאשר מדובר בכפרה שמצד "עיצומו של יום", כיצד נפעלת פעולת הכפרה, קינוח החטא?
ההסבר בזה: האפשרות של פגם וכתם יכולה להתקיים כל עוד האדם הוא מציאות לעצמו והתקשרותו לקב"ה היא על־ידי קיום רצונו. במצב כזה, אם הוא פועל נגד רצונו של הקב"ה נפגמת ההתקשרות ונוצר כתם; אלא שעל־ידי פעולות מיוחדות ביכולתו לנקות את הלכלוך ולשוב להתקשר עם הקב"ה. זו הכפרה שעל־ידי תשובה.
אבל כאשר מתגלה העצם של יהודי, שמציאותו האמיתית היא הקשר עם אלוקות, אזי מתברר שמלכתחילה לא היה שום פגם. הוא תמיד דבר אחד עם הקב"ה.
זו המשמעות של "עיצומו של יום מכפר": ביום קדוש זה, מתעורר ומתגלה הקשר העצמי של הקב"ה עם בני־ישראל, ומצד זה לא שייך כל עניין של פגם.
זהו עניינו של יום הכיפורים. הקב"ה נותן יום מיוחד בשנה שבו הוא עצמו פועל את כפרת בני־ישראל. וכאשר הקב"ה עצמו פועל את כפרת בני־ישראל מצד התקשרותו העצמית עמם - אין מקום לשום נברא, אפילו למלאכים העליונים, להיות נוכח.
עניין זה עצמו, אף שהוא מאיר במשך כל יום הכיפורים, מתגלה ביתר שאת בתפילת נעילה, התפילה החמישית של יום זה שהיא כנגד הבחינה החמישית שבנשמה, בחינת ה'יחידה'. לכן[16] תפילה זו נקראת בשם 'נעילה' - כי אז ננעלים כל השערים וגם נבראים הכי נעלים, אפילו נאצלים עליונים, אינם יכולים להיכנס, אלא "ישראל ומלכא בלחודוהי".
את ביטויה של התגלות עצמית זו שביום הכיפורים רואים במוחש. במשך יום זה ניתן לראות בבתי־הכנסת יהודים רבים שבמשך השנה כולה לא ביקרו בהם אפילו פעם אחת. גם את אלו שלא רואים בתחילת היום, לפחות בסופו, בתפילת נעילה, מגיעים גם הם. תוכנו הפנימי של ביקור זה אינו לשם חרטה ואמירת וידוי בלבד, וגם לא רק לשם קבלה על העתיד. הם באים להראות את שייכותם לקב"ה. זו התגלות הקשר העצמי.
למרות שבחינת שמונה זו המאירה ביום הכיפורים היא האחת שלמעלה משבע, מכל מקום לאחר האחת ממשיכים ומונים את השבע. דבר זה מהווה הוראה בעבודת האדם:
אמנם עיצומו של יום הכיפורים מגלה את עצם הנקודה היהודית, אבל יהודי צריך לוודא שנקודה עצמית זו לא תישאר מופשטת ומובדלת מסדר החיים שלו. אחרי גילוי בחינת ה'אחת', צריך להזות עוד שבע הזיות: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת". אחרי הנקודה העצמית, ה'אחת', ממשיכים למנות "אחת ואחת". בחינת ה'אחת' הנעלית, חודרת אל האישיות של האדם. ראשית כל במידת החסד; אחר־כך "אחת ושתיים" - במידת הגבורה, וכן הלאה בכל שאר המידות.
באופן זה, השבע אינן הכנה ל'אחת', לשמונה; אלא להיפך - הנקודה ה'אחת' יורדת ופועלת בבחינת ה'שבע', באישיות האדם, בכל מידותיו.
[1] טז, יז.
[2] יומא פרק א הלכה ה.
[3] יחזקאל א, י.
[4] שמות רבה פרשה לח ח.
[5] אחרי טז, ג.
[6] אור התורה יום הכיפורים עמ' א'תקנה. ספר המאמרים מלוקט חלק א עמ' עד.
[7] שמות כ, יא.
[8] שמות לא, יג.
[9] שם יז.
[10] בראשית ב, ב.
[11] בראשית רבה פרשה מט, ב.
[12] חלק ג עג, א.
[13] ראה ויקרא רבה פרשה כז, י. זוהר ח"ג מד, א (ברעיא מהימנא).
[14] יש להעיר, שגם בחינה זו קיימת בשייכות לעניינו של יום הכיפורים: המשנה בתחילת מסכת יומא אומרת, "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו". ונמצא, שיום הכיפורים הוא היום השמיני מאז הפרשתו והכנתו לעבודת יום מיוחד זה. ובגמרא (ד, א) אף מוצאים דמיון בין היום השמיני להפרשת הכהן גדול, ליום השמיני למילואים: "אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד . . מכאן אמרו שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין".
ברם, עניינו המיוחד של יום הכיפורים מתבטא דווקא בהזיות הכהן בקודש הקודשים, שבהן באה לידי גילוי בחינה נעלית יותר במספר שמונה, כדלקמן.
[15] גם בדרגת ה"סתים" של ישראל, הקשורה עם ה"סתים" של קוב"ה, יש שתי דרגות: ישנה הפנימיות המתגלה על־ידי ההכנות של בחינת ה'שבע' - על־ידי עבודת המידות על־פי טעם ודעת, מגיעים לעבודת ה' שלמעלה מטעם ודעת. באופן זה, ש"סוד ה'" מתגלה "ליראיו", לאותם יהודים העובדים אותו ביראה, ישנה שייכות בין עבודת האדם לגילוי הנשמתי המתגלה בעקבותיה; וישנה הפנימיות העצמית של היהודי המאוחדת לגמרי עם הקב"ה, שאינה שייכת כלל לבחינת השבע.
[16] ספר המאמרים מלוקט שם עמ' פא.
