מאמרים, קונטרסים ו'המשכים' – בשלש צורות אלו באו לידי ביטוי הרעיונות החב"דיים של הרבי מליוובאוויטש, רבי שלום-דובער.
מאמרים – זוהי הצורה הרגילה של כל האדמו"רים החב"דיים, מראש השושלת- מחולל חב"ד ויוצרה - אדמו"ר הזקן מלאדי, ועד היום.
רבי שלום-דובער היה נוהג מפרק לפרק לפרסם אף קונטרסים מיוחדים בכתב, שלא נאמרו בתורה שבעל פה. 'קונטרס התפילה', 'קונטרס עץ חיים' ועוד.
ה'המשכים' הם מאמרים ארוכים, עמוקי-העיון, שנאמרו במשך זמן ידוע. בכל שבת היה המאמר מתחיל כאילו ב'דיבור' חדש, אלא שתיכף אחרי השאלות הראשונות של "ויש להבין" וכיוצא, היה עובר לביאור הדברים על יסוד המאמר שקדם לו. ידועים ביותר ה'המשכים' של תרס"ו, עת"ר ותער"ב. נקראים בשמות: 'המשך יום-טוב של ראש השנה, רס"ו' (כולל ששים אחד מאמרים), 'המשך עת"ר', ו'המשך בשעה שהקדימו, תער"ב' (מאה וארבעים וארבעה מאמרים).
ה'מעיין' שלפנינו, יש בו מן הקונטרס ומן ה'המשך' כאחד. נקרא שמו בחב"ד: 'קונטרס ומעיין', שכן נמסר מהרבי להפצה בכתב בין החסידים בתורת קונטרס. אלא, שלא כשאר הקונטרסים, נאמר קודם לכן אף בתורת מאמרים בעל-פה בשבעה 'המשכים', בשבתות חוקת-עקב תרס"ג.
ביום הראשון לגמר כתיבתו (ח"י אלול, תרס"ג) – כך מספר הרבי הריי"צ בהקדמתו – נעתק הקונטרס במכונת הכפלה: "שתי מאות העתקות בשביל אנ"ש ומאה העתקות עבור התלמידים" (חניכי ישיבת 'תומכי תמימים'). מאז נעתק הקונטרס הרבה פעמים במכונות-כתיבה והכפלה שונות, עד שמצא עכשיו תיקונו בדפוס.
ה'מעיין', כשאר הקונטרסים, נועד לקהל הרחב של הציבור החב"די. ולפיכך אין בו מרזי הקבלה וסודותיה מצד אחד ומעמקי ה'השכלה' על "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם" של ה'המשכים' מצד שני. ודאי, אף כאן מדובר בין השאר על סדר השתלשלות הבריאה ועל התלבשות האורות בכלים וכיוצא. אבל מלבד מה שלא בהם נקודת הכובד של הקונטרס, הרי אף עניינים אלה גופם נכתבו בצורה פופולרית יותר. מטרתו של הקונטרס – לא פירושי הפסוקים והמאמרים המובאים בו (אף –על-פי ש'הדיבור המתחיל' הוא פסוק בנביא), ואף לא השכלת הענינים המופשטים כשהם לעצמם, אלא ה'עבודה'. החובה המעשית. ה'יוצא מזה'.
"ומעיין מבית ד' יצא והשקה את נחל השיטים" – פסוק זה משמש יסוד הקונטרס. שני מובנים ל"שיטים" ושרשם אחד – שט. המדרש מפרש שיטים במובן שטות; 'ספר השרשים' – מלשון הטייה. ענינם אחד – השטות היא ההטייה מדרך האמת. ולכן באו שני המובנים בפירוש של "כי תשטה אשתו" – רש"י פירש: תט מדרכי הצניעות; מגמרא: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".
ומאליו מובן: אין המכוון כאן לבלשנות וחקרי לשון. תכלית המכוון – עצם העניין. להוכיח באופנים שונים את ה'שטויות' של אלו "הנוטים מדרך האמת ודרך הטוב" ואת "העצה היעוצה להתגבר על הרוח שטות" כשכבר הוא שקוע בשטות זו.
לעשרים ושמונה 'מאמרים' מתחלק הקונטרס ולששים וששה פרקים. ביסודם – ניתוחים דקים של מחשבות אדם ותחבולותיו במובן של הצדקת מעשיו בלתי הטובים לשעבר והמשכתו אחריהם בהווה. ויחד עם זה ביטול אמיתותם וסתירת החשבונות המוטעים. גילוי השטות שבהם. מתחיל מ"ההמשכה אחרי התאוות ותענוגים גשמיים על ידי הסתת היצר הרע לומר לו כי טוב לפני דבר זה וכי תאוה הוא לעינים". מבאר כמה מיני תענוגים שבעולם, זה למעלה מזה: תענוגי מאכלים ערבים, תענוגים גשמיים וגופניים, תענוג של שמיעת קול ערב, תענוג בהשפעת טוב וחסד לזולתו, תענוג שבשכל וחכמה ("וכמו בהמצאת איזו השכלה חדשה שיש בזה תענוג נפלא, וכן בהשגה והבנה כשלומד איזה ענין ומבינו בטוב שיש בזה תענוג הנפש") – ועל כולם התענוג בעסק חכמת התורה, אשר גברא והיא תכליתו ("תכלית כל דבר הוא כשעולה למעלה ממדרגת עצמו, וכמו תכלית הצומח הוא כשנכלל בחי...").
וה'שטות': "כשנמשך אחרי הענינים הגשמיים והגופניים, הרי לא זו בלבד שלא נשלם הכוונה והתכלית שנברא בשביל זה, הרי אדרבה הוא מוריד נפשו ממעלתו ומהותו הנעלה ויורד למדריגת הבעל-חי הגרוע ונחות ממנו באין ערוך..." ומ'שטות' ל'שטות' – "כך היא אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך..." המעבר מדברים המותרים לדברים האסורים מתבאר ב'מאמר' השני באריכות. "כמה חילוקי מדרגות בטבע הנפש הבהמית: יש מי שהנפש הבהמית שלו אינו חזק כל כך והיינו שיש דברים שמתאווה להם ויש דברים שאינו רוצה ומתאווה כלל ומה שמתאווה גם כן אינו בתוקף גדול כל כך. ויש מי שהנפש הבהמית שלו הוא בתוקף גדול, דהיינו כל מה שעיניו רואות וכל הידוע לו שיש מציאות דבר תאווה הרי הוא מתאווה לזה והתאווה היא בתוקף גדול בהתעוררות גדולה... ויכול להיות גם כשנפש הבהמית אינו בתוקף גדול מצד עצמו הרי הוא נעשה בתוקף על ידי ריבוי השיקוע רחמנא ליצלן בעניני התאוות. שנעשה על ידי זה עב וגס בעצם". ומכאן המבוא לעבירות ממש, אשר "עם היות שאינו כופר ח"ו בד' ובתורתו ויודע שהתורה אמת ושזה אסור על פי התורה, אמנם אינו נרגש בנפשו האיסור שזה יהיה לו מניעה ועיכוב" כי "מפני ריבוי השיקוע בתאוות היתר הרי הנפש הבהמית שלו נתגבר ביותר והנפש האלקית נחלשה ביותר".
והסתה של 'שטות' אחרת: "שמסיתו שגם אם יעשה הדבר הרע הזה עם כל זה אינו נפרד כלל מאחדותו יתברך". אמנם "גם קל שבקלים מוסר נפשו על קידוש השם, מפני שאינו יכול להיות נפרד מאחדותו יתברך", אבל היצר הרע מסיתו שעם כל זה אינו נפרד מאלוקות". בחינת "והתברך בלבבו לאמר..."
ומכאן – 'שטות' אחרת, שכן לשון הכתוב מורה ש"יתברך בלבבו" ש"שלום יהיה לו" דוקא מפני (ולא: "אף על פי") "כי בשרירות לבו ילך". אלא שבכדי להגיע ל'שטות' זו, אדם צריך להיות כבר בקי קצת בקבלה ובחסידות. 'שוטה' כזה כבר יודע שהשפעה המתקבלת מבחינת מקיף, שלמעלה מסדר ההשתלשלות, נמשכת למקום שאינו ראוי כמו למקום הראוי. משם, אף הקליפות ועוברי רצונו יכולים לקבל, אף שאינם כלים הראויים כלל. האור של סדר ההשתלשלות, שהוא אור פנימי ומתלבש בכלי, הוא מוגבל לפי ענין הכלים, אבל אור המקיף אינו מוגבל, בחינת "אם תגביה כנשר", ומשם נמשך השפע בלי דין וחשבון ובריבוי ביותר.
"וזהו הטעם בהצלחת העכו"ם ריבוי עושר וכבוד בעולם הזה (וגם המה שולטים על ישראל) דהשפעה לישראל היא על ידי תורה ומצוות ובאה בסדר ההשתלשלות, וההשפעה לעכו"ם היא מלמעלה מסדר ההשתלשלות והיא בלי חשבון וגבול". בארוכה הוא מבאר את טעמו של הבדל זה, ובארוכה הוא מוסיף לבאר ה'שטות' של ה"מתברך בלבבו" שאף הוא אם "בשרירות לבו ילך" לא יקבל ריבוי שפע כהעכו"ם.
האומות מקבלים רק מחיצוניות המקיף וישראל הם בעצם מבחינת הפנימיות, כי "חלק ד' עמו", ולכן כשחוטאים מקבלים ענשם עד שישובו "ואינו אלא מטעה את עצמו כשחושב שאף הוא יקבל השפעה מחיצוניות המקיף". והוא סוד האמור: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים..."
ושוב 'שטות' טבעית, שטות שאינה זקוקה לידיעות של קבלה וכיוצא: "כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם", ובאמת "אינו כן שהכל רואים ויודעים ומכירים". מרוב התאוות עושה אדם "כמה שטותים אשר השכל הבריא לא יסכים על זה כלל... שבזה נעשה חשוד בעיני בני אדם ונותנים דעתם עליו לידע ענייניו וכמו שאנו רואים במוחש בכמה עניינים שונים בדיבור ובתנועות שונות שהאדם בעצמו מגלה ענייניו הפנימיים כי ברע הוא".
ו'שטות' של הצדקת עצמו: "טבע האדם לתלות סיבת רעתו וחסרונותיו בזולתו" (חברים רעים וסביבה רעה), "לפעמים הוא תולה שכל זה בא לו לסיבת תגבורת החום הטבעי" וכיוצא. וכאן – ביאור בארוכה שניתנו לאדם כוחות רוחניים חזקים שיוכל להתגבר על החום הטבעי.
ו'שטותים' אחרים: שטותי הגאוה והחזקת טובה לעצמו (והם "חמורים הרבה יותר בזה שהם גורמים היזקות יותר גדולים משטותי העבירה"), שטותי בעלי העסקים המוטרדים יומם ולילה עד שנמנעים מלימוד התורה ומלהתפלל בצבור, וכיוצא.
ועל כולם – "ומעיין מבית ד' יצא והשקה את נחל השיטים". אף בקדושה יש שטות. בחינת "אהניא ליה שטותיה לסבא". עניינו: למעלה מהטעם והדעת. והוא שקראו לנביא משוגע. והוא שאמר עקביא: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי..." והוא הכח של "עם קשה עורף" שניתן לישראל: "לעמוד נגד כל מונע ומעכב בתוקף גדול... בלי שום טעם ובלי שום טענה ומענה כלל, וכמו העיקש שאינו מתנהג על פי הטעם ואנו רואים בחוש שהעיקש רצונו חזק ביותר הרבה מזה שמתנהג על פי השכל". אף בישראל יש כח "העקשות בקדושה בתוקף גדול שלא ללכת בדרכי היצר הרע ולא להימשך אחרי תאוות לבו".
ה'מעיין', לפי חכמי האמת, הוא ספירת החכמה. הנהר אפשר שיפסק ("ונהר יחרב ויבש"), והמעיין אין לו הפסק, ומבואר ב'תניא', שחכמה שבנפש הוא בחינה שלמעלה מטעם ודעת ומשם כח מסירת הנפש. והמעיין הזה ישקה את נחל השיטים – יהפוך את השטות של 'לעומת זה' לשטות שבקדושה. וזאת העצה היעוצה למי שכבר נפתה בשטותי היצר הרע, ש"יתנהג בשטות דקדושה" – ואחר כך יוכל לבוא ל'דעת דקדושה'.
כמה דברים באו בספרי חב"ד הנדפסים מכבר, פעמים אף בספרות ימי הביניים. אבל בשנים מצטיין ה'קונטרס': בסידור האבנים המפוזרות לבנין אחד שלם ומקיף, ובהפצת אור חב"די על כל נקודה וקו. בנאי אמן הוא יוצר, אפילו שלא בנה את האבנים והלבנים. ב'המשכיו' ו'מאמריו' מתגלה הרש"ב כיוצרם של גופי רעיונות ומושכלות חב"דיים; ב'קונטרס' שלפנינו הוא יוצר-אדריכל. ומאליו מובן: לא התכוון הרבי לא לאמנות ולא לאדריכלות. דברים היוצאים מן המוח ומן הלב הם, ולא נתכוון מחברם אלא שיכנסו אל המוח ואל הלב. אלא שהאמנות באה ממילא. חשובים הם אף אופן ההרצאה וסגנון ההסברה. אף הדברים שבאו כאילו דרך אגב משובצים יפה ועושים רושם חזק על המעינים.
בראש ה'קונטרס' בא 'מבוא' ארוך מאת הרבי הריי"צ. זוהי רשימה מלוקטת מהיומן, שכתב הרבי עוד מימות נעוריו. כפעם בפעם מתפרסמים רשימות מקוטעות מיומן זה, ובהן חומר מעניין לתולדות העסקנות הצבורית ולדברי ימי החסידות באותה תקופה. יומן זה לכשיתפרסם בשלימותו יהיה לו ערך היסטורי חשוב מאד. כאן, ב'מבוא', באו לקוטי רשימות מתר"ס-תרס"ג, "כפי הכרח מהלכי העניינים אשר גרמו להתגלות קונטרס ומעיין ופרסומו ברבים". אבל הדברים כשלעצמם – מעניינים. לפנינו עבודה ציבורית מסועפת ורחבה בפטרבורג ובמוסקבה ועוד בענין שיחרור כמה מאות נפשות, שנאסרו בעוון ישיבה מחוץ לתחום המושב, פעולות רבות בענין יסוד אגודות "מחזיקי הדת", ענייני הישיבה 'תומכי תמימים' וכיוצא. חומר עובדתי רב נמסר בסגנון נפשי ומושך.
