שני צדדים מצינו בימי הפורים, אשר לפום ריהטא נראים כסותרים זה לזה. מחד גיסא, וכן נראה בפשטות, הרי ימי הפורים הם בדרגא פחותה משאר המועדים. רוב מועדי ישראל חיובם מן התורה, ודיניהם מוגדרים ומיוסדים המה בתורה שבכתב, ואילו ימי הפורים יסודם רק במגילת אסתר, ודיניהם ומנהגיהם השונים אינם אלא מדרבנן^[1]. וגם כל עצמו של נס פורים אי־אפשר להקישו לשאר הנסים שבתורה. אין בנס פורים דברים היוצאים מגדרי הטבע, וכל הנס נראה כולו מלובש בלבוש טבעי וחומרי, הנראה כדבר המובן מתוך מהלך המאורעות הטבעי, ללא התערבות ההשגחה העליונה^[2]. אך מאידך גיסא הפליגו חכמים הרבה בשבח ימי הפורים, עד שאמרו^[3] שאפילו כל המועדים בטלים, אבל ימי הפורים אינם בטלים לעולם. ועוד אמרו^[4], שלעתיד לבוא יתבטלו כל הנביאים והכתובים מלבד מגילת אסתר, הרי שערך ימי הפורים גדול הוא עד מאד.

ונוסף לזה יש בהלכות פורים דבר המעורר תמיהה. אף שבשאר המועדים נצטווינו מן התורה על השמחה בחג^[5], אין לך חג שבו תהא השמחה כבפורים, "לבסומי עד דלא ידע"^[6]. ולכאורה אין בימי הפורים דבר שיצדיק שמחה מיוחדת ויוצאת דופן עד כדי כך.

מכל זה מובן, שיש בימי הפורים משמעות פנימית יותר, ותוכן יסודי יותר, מהנראה לפום ריהטא, ושאין היום־טוב דפורים רק יום טוב על גאולת ישראל מצרה גשמית שריחפה עליהם, אלא יש משמעות כמוסה בתוך המאורעות דימי הפורים.

ובאמת כן הוא בכל אחד מהמועדים, שבעומק יסודו יש יותר מזכרון חיצוני של מאורעות שארעו בעבר בתולדות עם ישראל. כאשר באים ימי החגים חוזרת ומתעוררת הארתו של כל חג, אנו עוברים שוב את המשמעות הפנימית של החג^[7]. ולפיכך, האורות והגילויים העליונים שהיו באותם הימים שבהם נקבע החג או הימים שבהם ארע הנס לראשונה חוזרים ומתגלים בכל שנה ושנה, ובכל נפש מישראל, וכמ"ש האריז"ל^[8] "שזה סוד והימים האלה נזכרים ונעשים, שבהזכר זכרם למטה, נעשים בפועל למעלה. וזה בכל דור ודור, כי כן קיימו למעלה מה שקבלו למטה".

גילויים עצומים לשפחה

כדי להבין היטב את עומק משמעותה של ההארה העליונה שהאירה ומאירה בימי הפורים, יש להשוותה עם ההתגלות של "גאולה ראשונה", כאשר נגאלו אבותינו בימי יציאת מצרים. הגילוי האלקי של יציאת מצרים, עשרת המכות, וגילוי האלקות הגדול והנורא דקריעת ים סוף, כש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי"^[9], עד לסיומם של ימי ההתגלות הללו בגילוי הגדול והנעלה מכל - במתן תורה על הר סיני, כל אלה היו גילויים נשגבים שהיו נעלים שלא בערך ביחס למצבו הרוחני של עם ישראל באותה תקופה. שהרי "מצרים" לא היתה רק גלות חומרית שבה התענה גופו של עם ישראל, אלא מצרים היתה מיצר ומצוק רוחני, שאז היו ישראל בדרגה נמוכה ביותר, עד ששקעו בני ישראל במ"ט שערי טומאה, וכמעט רגע שקעו גם בשער הנו"ן^[10], והיו דומים למצריים כמעט בכל דבר, וכדברי חז"ל "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"^[11]. וכל מה שהיו ישראל מצויינים בו לא היה אלא בנקודה יסודית ותמציתית אך חבויה ומוסתרת מאד - של האמונה העמוקה, האמונה בלי גבול, שירשו מאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב^[12]. אמונה זו לא היתה מתוך הכרה שכלית וכדומה, וגם לא הגיעה לכלל הכרה. איש ישראל היה יכול להיות מאמין מצד אחד, בלי שהדבר יסתור בתוכו את ה"עבודה זרה" מן הצד האחר שבו.

אך היתה אז היכולת לקבל את השפע מלמעלה כאשר יבוא. ואז בא השפע, כאשר התעוררה זכות אבות, כאשר עלה ברצונו של השי"ת להקדים את ימי הגאולה, ולהוציא את עמו ממצרים. היתה זו שעת הארה וגילוי בכל העולמות כולם^[13]. לא ים סוף לבדו נבקע בפני בני ישראל, אלא כל המימות שבעולם^[14], דהיינו כל העולמות כולם^[15]. כל המסתורין וכל הנעלם, הכל בא לידי גילוי. זהו פירוש הדברים שהקב"ה ירד להוציא את עמו ממצרים - האור האלקי, שאי־אפשר להשיגו או להעריכו, התגלה אז בתוך הארץ, ועל כן לא היו נסי מצרים בדרך הטבע, שהרי הטבע כולו נמס, בורח ונסוג, כמו שכתוב "מלפני אדון חולי ארץ". הגילויים הם עצומים, שלא לפי ערכם של המקבלים ושלא לפי הבנתם והשגתם. השפחה על הים, הנמוכה והפחותה שבישראל, זוכה ורואה את החזיונות העליונים אשר לימים אחרים יגיעו אליהם רק הנביאים. ומתן תורה הרי הוא תכלית שלימות כל הגילויים, כאשר ה' יורד ומתגלה לכל העם, כאשר כל אדם זוכה להגיע למדריגת הנבואה.

הר של אהבה

אמרו רז"ל בגמרא^[16], שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל כדי שיקבלו את התורה. אך אין פירוש הענין כפשוטו, שהרי בפירוש נאמר בנוסח התפלה "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". אולם אף־על־פי־כן היתה כאן "כפיית הר כגיגית". כלומר, ה"הר" הזה הוא שפע האהבה והקירוב מלמעלה, הגילוי העליון עצמו, ש"נכפה" על ישראל^[17]. ואף שבני ישראל שהיו מצויים אז בתוך תוכו של חזון עליון שלא היה ולא יהיה שני לו, קבלו ברצון ובאהבה את מלכות ה' ואת מצוותיו, אף־על־פי־כן הרי זו "כפיה". כי מי הוא זה אשר יוכל להיות קרוב כל־כך אל ההתגלות האלקית - ולא יקבל ברצון? מי יכול לראות אלקים חיים מתוך האש - ולא להתבטל ממציאותו, ולבטל את כל תכונותיו, את כל עצמו, בתוך הדביקות האלקית? כפיה היא זו - אך כפיה מתוך אהבה, כפיה מתוך גילוי, כאשר "הר" של אהבה נכפה עלינו.

ולפי האמור לעיל מובן מדוע היה צורך בכפיה זו - שכן ללא כפיה, בדרך ישרה, ללא התקדמות ועליה לאט לאט ומדרגא לדרגא, לא היו ישראל יכולים להגיע לאותם גילויים עליונים. היה צורך ביד ה' שתישא את ישראל, שתעלה אותם מעל דרגתם אל מצב עליון ונעלה.

ואולם, כל זה היה רק כל זמן שהיתה קיימת הכפיה שבגלוי. אך כאשר פחת קימעא הגילוי הזה, לא יכלו אנשי אותו הדור להשאר עומדים במעלה זו, ונפילתם באה מיד אחר כך, בחטא העגל, שהוא החטא שעליו נאמר "וביום פקדי ופקדתי". ומכאן הוכחה ניצחת כי אף שיכולים לבוא גילויים עליונים מלמעלה, ואפילו כאשר בני אדם מתעוררים מההארה העליונה, עדיין אין זו ההתקשרות והדביקות האמיתית באלקות^[18]. עדיין לא הגיע הקשר לידי יציבות ושלימות, והכל תלוי בהמשך של שפע מלמעלה [ומאחר שיסודו של עולם הוא ההעלם דוקא, עולם לשון העלם, הרי אין גילויים אלה יכולים להיות נמשכים עד אין קץ, ולאחרי האור בא החושך, ועם החושך יכולה לבוא נפילה].

מלחמה נצחית בעמלק

שונים לגמרי במהותם היו פני הדברים בימי פרס ומדי. אמנם, גם אז ישבו ישראל (רובם) בגלות, וגלות הרי היא דרגא נמוכה יותר, דרגא נחותה יותר של עבודת השי"ת. וגם שם באה עת ההתעוררות וההארה מלמעלה. אולם אז היתה זו התעוררות מסוג שונה לחלוטין.

גזירות המן ואחשורוש נועדו להשמיד את עם ישראל. היתה זו מלחמתם של צאצאי עמלק כנגד עם ישראל וכנגד הקדושה. שעה כעין זו, כאשר מתקיים במלואו הענין ד"הסתר אסתיר פני"^[19], כאשר נדמה לבני האדם ש"עזב ה' את הארץ", וכי העולם מתנהג לפי חוקים חיצוניים של "כל דאלים גבר" - זו היא שעת הנסיון הגדול.

ובעומק יותר, הרי שנאת המן לישראל היא המשך של אותה שנאה עתיקה, שנאת עמלק לישראל. זוהי מלחמת שני הכוחות העומדים תמיד בניגוד זה לזה - ישראל ועמלק. ישראל, בכל דרגא ודרגא שלהם, יש להם הכרה ואמונה פנימית. גם כאשר מבחינה חיצונית נראים הדברים כאילו אין עוד תקוה, כאילו העולם כולו מתנהג בשרירות - עדיין מאמינים בני ישראל בה'. אמונה זו, אמונה בלי טעם ודעת, בלי הסברים, אמונה שאין איש ישראל עצמו יודע מדוע הוא מאמין, ואף־על־פי־כן - מאמין הוא^[20]. והרי זו העקשות של האמונה, המגיעה עד לעומק שרשו ויסודו של אדם מישראל. וזהו מה שנקרא בשם "עם קשה עורף" - אשר בתוכו גנוזה וחקוקה ההחלטה האיתנה שלא להכנע לעולם לכוחות הרע, ולהחזיק תמיד עם השי"ת^[21]. ולעומתו - עמלק. מהות עמלק היא הנקודה הנמוכה והשפלה ביותר שיש בכוחות הרע. בכל מקום שיש חולשת הדעת, כשאדם מישראל אינו רואה לפניו את דרך ה' - שם מופיע עמלק. ובמיוחד גדולה סכנתו של עמלק כאשר אדם הולך ומתקדם ומתעלה רק בכוחה של אמונה לבדה, בלי להגיע לידי הכרה והבנה, ובלי להרגיש הרגשה אמיתית את אמונתו^[22].

עמלק הוא הספק שבלב. עמלק הוא הכח שאינו נותן לו לאדם להביא לידי מעשה את הדברים שהוא מאמין בהם. עמלק הוא המתייצב באמצע הדרך ואינו נותן להבנה שבמוח להגיע לכלל התרגשות בלב. שהרי כל חייו של אדם מלאים ברגשות נעלים, במחשבות עליונות - אלא שהמעבר מן ההבנה אל ההרגשה שבלב, ומן ההרגשה אל המעשה, בא תוך כדי קשיים עצומים - והיא היא המלחמה הפנימית נגד עמלק.

אמונת עם ישראל אומרת שיש כח אלקי המנהיג את העולם, שכח ה' מלא את העולם, שיש השגחה פרטית על כל אדם בכל עת. ועמלק מכניס בלב בראשונה את הקרירות^[23], את ההרגשה שאין צורך להתלהב ולהתפעל כל־כך, ושאפשר להתייחס לדברים בלי כובד ראש כל־כך. ואחר כך באים מצדו של עמלק אשר בקרבנו - הספקות, החששות, ההשערות וכו'. ואפילו במדריגות הגבוהות ביותר, כאשר אדם מישראל מגיע לידי הכרה מלאה, להשגה שלימה, לאור האלקי השופע עליו - גם אז מתייצב עמלק בדרך, בעקשנות, בקשיות העורף אשר כל כוחות הקליפה כולם כנוסים בתוכה, הוא עדיין לוחש "שמא כל זה טבע, שמא אין אלקות בעולם" ח"ו.

מלחמה לה' בעמלק מדור דור - זוהי מלחמתה הנצחית של האמונה בכפירה, המלחמה של הכוחות האלוקיים נושאי האור בעולם, נגד אלה שבאים בשם הספק וחלישות הדעת. ומלחמה זו נמשכת כל עוד קיים עמלק בעולם בכל אופן שהוא, או "כל זמן שזרעו של עמלק קיים" - כל זמן שגרעיני הספק וקרירות הלב שזרע עמלק בעולם, עדיין נשארים בלב ישראל.

יום הכיפורים - כ־פורים

ובימי מרדכי ואסתר היה עמלק־המן בתכלית גדולתו. עמלק היה המושל בכיפה באמת, כאשר אחשורוש רוצה בעצם בסתר את אשר מציע המן (עמלק) לבצע בגלוי. ועמלק המושל בעולם רוצה לשבור את ישראל, לעקור את ישראל, שהוא תמצית הניגוד לעמלק, מן השורש.

ובלי ספק נעשה עולמו של כל איש ישראל באותם הימים חשוך עליו, כאשר הכל נראה כאילו הוא נלחם כנגדו. כאשר אין כל דרך להנצל מן הגזירה, יש כאן חושך כפול ומכופל. כלומר, הן חושך חיצוני, והן חשכה פנימית, חוסר ידיעה וחוסר יכולת לעשות משהו נגד הגזירה.

אולם, דוקא בשעה זו, כאשר עמלק מאיים לכבוש את העולם כולו, וכאשר נראה שאכן יש בכוחו להצליח ח"ו, אזי מתגבר הניצוץ הפנימי שבישראל, "חלק אלוקה ממעל ממש" אשר בנשמת האדם מישראל.

בימים אלה אין עמלק מוצא לו עוד מקום בתוך נפשו של אדם מישראל, כי איש ישראל דוחה את הפיתוי של המן להפוך להיות כמוהו. הוא מוכן למסור את הכל כדי להשאר ביהדותו^[24]. והסכמה זו של ישראל למסור את נפשם ובלבד שלא ינתקו מה', מאמונתו ומתורתו, הרי היא חזרה עמוקה ופנימית יותר של מעמד קבלת התורה בהר סיני^[25]. ועל זה אמרו "קיימו וקבלו היהודים" - "קיימו מה שקיבלו כבר", כי התורה שניתנה בדרך "כפיה" מלמעלה במעמד הר סיני, חזרה ונתקבלה בלבב שלם, למרות כל ההסתר והחושך - בימי מרדכי ותחת צלו של המן. כאן לא היתה כפיית הר של אהבה, אלא להפך, כל הכוחות של ה"לעומת־זה" נלחמו בישראל ובאמונת ישראל, ובכל זאת ביטלו בני ישראל את כל מציאותם, ובאו למצב של "קיימו וקבלו".

ומאחר שהיתה קבלה זו בלב כל ישראל, מגדולם ועד קטנם, הרי בכח אותה "אתערותא דלתתא" בא מלמעלה "כמים הפנים לפנים", גילוי נעלה ונשגב, גילוי עליון בפנימיותו אפילו מהגילוי דהר סיני. והיה זה גילוי עליון כל־כך, עד שהיה יכול להתגלות לא רק למעלה מן הטבע, באותות ומופתים, כמו ביציאת מצרים, אלא אף בתוך הטבע הגשמי עצמו. כלומר, הכוחות הרגילים שבעולם, אשר מצד עצמם הם מקבלים חיותם מן ההסתר דשם אלקים, אף הם הגיעו לכלל גילוי, ובתוך הטבע עצמו היו הנסים שהביאו לגאולת ישראל.

ומאחר שהיה גילוי זה תוצאה של הביטול הגדול ביותר לאחדות ה', ומפני שהגילויים דפורים בפנימיותם הם השלמה ושלימות לגילויים דמתן תורה, יובן מאמר הזהר^[26] "יום כפורים - כ־פורים", שיום הכפורים הוא כמו פורים. דלכאורה תמוה הדבר, לתאר את את היום הקדוש בשנה רק כיום הדומה לפורים.

אך לפי מה שנתבאר עד כמה גדול היה הגילוי דימי הפורים, כאשר הגיע עם ישראל לתכלית הביטול לאלקות ולשלימות ההתגלות, הרי אף יום הכיפורים הוא יום שבו שואף ורוצה אדם מישראל להגיע אל הגילויים שבימי הפורים. ומשום שהגילויים שהיו ביום־טוב זה בפעם הראשונה חוזרים ומתגלים בתקופת השנה בהגיע ימי הפורים, מובן מה שאמרו חכמינו שימי הפורים לא יתבטלו לעולם.

ומאחר שהיה אז הנצחון על עמלק, דהיינו הנצחון על פיתויי הספיקות, על עמלק הרוחני שלא היתה לו שליטה כלל על ישראל, ובשל גילויים אלו שהיו בתוך נשמות ישראל, וגם בעולמות העליונים - לפיכך רבה השמחה בפורים יותר מבשאר המועדים, שהרי גילויי פורים הם נעלים יותר בפנימיותם על הגילויים דכל שאר המועדים.

'

 

^[1]. ראה מגילה ז, א. ירושלמי מגילה פ"א ה"ה. הקדמת הרמב"ם לס' משנה תורה בסופו.

^[2]. ראה אור תורה (להמגיד ממעזריטש) סי' קפב. תורה אור (לאדמו"ר בעל התניא) דרושים למגילת אסתר צג, סוף טור ג ואילך. שם ק, א. ועוד.

^[3]. ירושלמי תענית פ"ב ה"ב. מדרש משלי פ"ט. וראה תשו' הרשב"א ח"א סי' צג. שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרסו.

^[4]. רמב"ם סוף הל' מגילה. ובהגהות מיימוניות שם הראה מקורו לירושלמי מגילה שבהערה 1. וראה פירוש האלשיך למגילת אסתר ("משאת משה") ט, כח.

^[5]. רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הט"ו ואילך. טושו"ע סי' תקכא. וברמב"ם שם ה"כ: כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך ביין וכו'.

^[6]. מגילה ז, ב. טושו"ע סי' תרצה ס"ב.

^[7]. ראה קדושת לוי חנוכה, קדושה ראשונה בתחילתה. מאור עיניים פ' יתרו ד"ה איתא בכתבי האריז"ל. ועוד.

^[8]. הובא ברמ"ז בספר תיקון שובבי"ם, ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פרק כט.

^[9]. פירש"י עה"ת בשלח טו, ב. ממכילתא שם.

^[10]. ראה סידור האריז"ל בהגש"פ פיסקא מצה זו. ובשל"ה מס' פסחים במצה שמורה פיסקא וירעו אותנו כתב "הפירוש עשו אותנו רעים וחטאים ללמוד ממעשיהם", ולכן אמר וירעו אותנו, ולא וירעו לנו.

^[11]. מדרש תהילים טו, ב. ילקוט ראובני בשלח יד, כז. זח"ב קע, ב.

^[12]. כמבואר בשבת צז, א, בדברי הקב"ה למשה רבינו בנוגע למצבם של בני ישראל במצרים.

^[13]. ראה תורה אור יתרו עא, ג. ובכ"מ.

^[14]. מכילתא שמות יד, ב.

^[15]. ראה לקוטי תורה ד"ה ששת ימים (פרשת צו יד, ב).

^[16]. שבת פח, א.

^[17]. תורה אור דרושים למגילת אסתר צח, ד.

^[18]. ראה לקוטי תורה ד"ה אדם כי יקריב (פרשת ויקרא ב, ב).

^[19]. ראה חולין קלט, ב: אסתר מן התורה מנין וכו'. ובמגילה יג, א: על שם שהיתה מסתרת.

^[20]. ראה תניא פי"ח־יט.

^[21]. ראה שמו"ר ספמ"ב. הובא בתורה אור דרושים למגילת אסתר קכג, סע"ב. לקוטי תורה בלק סז, ד.

^[22]. ראה בארוכה תורה אור פרשת זכור (פד, ב ואילך).

^[23]. כמ"ש בס"פ כי תצא "אשר קרך בדרך" וראה פרש"י שם.

^[24]. ראה תורה אור דרושים למגילת אסתר צא, ב. צז, א.

^[25]. שם צט, ב. וראה גם של"ה תושב"כ שובבי"ם ת"ת סוף דרוש המתחיל "ואתה תצוה", בשם כלי חמדה פ' יתרו.

^[26]. תקוני זהר תקון כא.