הכנה ליחידות

הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק בהר"ר מרדכי הלוי עפשטיין נולד בערך בשנת תק"ל. זקנו היה הגאון רבי דוד עפשטיין רב העיר הלוסק. בנעוריו למד בבית זקנו ר' דוד, וישקוד בתלמוד ופוסקים וכתבי הקודש ובדקדוק הלשון, כפי מנהג ליטא מאז, ויעש פרי בלימודו. כי היה גאון גדול חריף ובקי בכל חדרי התלמוד ומפרשיו.

כאשר נתפרסם שמו של אדמו"ר רבי שניאור זלמן מליאדי, נתאווה ר' אייזיק ללמוד תורת החסידות מפיו. לפיכך החליט לנסוע אל רבינו הזקן, למרות שזקנו ר' דוד לא הסכים לכך, והחל ללמוד את תורת החסידות בשקידה נפלאה, ויעש גם בה גדולות.

בטרם נכנס ליחידות אצל רבנו הזקן בפעם הראשונה, ערך הכנות של שנתיים ימים בלימוד החסידות ובהדרכת זקני החסידים, כפי שהיה נהוג אצל חסידי רבינו הזקן. בדרכו עבר דרך העיירה קאזאן הסמוכה לפולוצק, שם התגורר אחד מחסידי רבינו הזקן בשם ר' שאול.

כשנכנס אליו אמר לו ר' שאול: שמעתי מהחסידים הראשונים דוויטעבסק, שכשיסד רבינו את דרך החב"ד, אמר: ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים. "ששה חדשים בשמן המור" - זוהי התבוננות המביאה למרירות אמיתית; "וששה חדשים בבשמים" - זהו טוב טעם בהשגת אלוקות. מששמע את הדברים החליט ר' אייזיק להמתין עוד שנים עשר חדש ואחר כך ללכת ליחידות (ספר השיחות ת"ש, עמ' 85).

כשנכנס ליחידות כתב ב"פדיון נפש" שלו: "נפש העמלה איך להתקרב לאלוקות", וכשהגיש הפ"נ - התעלף (ספר זכרון לרח"ש ברוק, עמ' 104).

"עיניים רואות"

כששב מביקורו הראשון בליאזנא שאלוהו: מה שמעת שם, והרי בידך תורה הרבה? והשיב: שמעתי אמנם מעט, אבל ראיתי הרבה. ראיתי את אור התורה, מעין הגילויים שהיו בבית המקדש. הוסיפו ושאלוהו: כיצד ניתן לראות את אור התורה? ענה: בשעה שיש לאדם "עיינין סתימין ואזנים אטומין", ככתוב בזוהר הקדוש (ראה זח"ג רכב, א), אז אין רואים ושומעים; אך כשאין לאדם עיניים עוורות ואזנים חרשות אפשר לשמוע ולראות כעין האור שבבית המקדש (משיחת פורים תש"ז).

"חדר ב'"

בראשית התייסדות חסידות חב"ד, הקהיל רבינו הזקן אברכים בעל כישרון מצוינים, לומדים מופלגים, וביניהם כמה עילויים נקובי שם, וסדרם בכתות ולמד עמהם תורת החסידות. כל כתה נקראה בשם "חדר": חדר א, ב, ג. תנאי הקבלה לחדר א': בקיאות בש"ס, תוספות, רא"ש, ורמב"ם, מדרש, "עיקרים", "כוזרי", וידיעה יפה בזוהר. על תלמידי "חדר א'" לא דקדק רבינו הזקן כל כך, כפי שדקדק על החסידים של "חדר ב'".

כשהיו צריכים לקבל את הרב הגאון החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל, מובן שבקיאות בנגלה לא חסרה לו. כשהמהרי"ל - אחי רבינו הזקן - מסר תוצאות הבחינות לרבינו הזקן, שאל רבינו: ומה בנוגע ל'עיקרים', 'כוזרי' ו'מורה נבוכים'? ורבנו הזקן הקציב לרבי יצחק אייזיק לשם כך זמן של חמשה חודשים, בציינו שאם תחסר לו ידיעה באחד מהספרים האמורים, ישאל אצל בערל - היינו הרבי האמצעי. ר' אייזיק התקבל ל"חדר ב'" (ספר השיחות תש"ב, עמ' 4).

"ישר יחזו פנימו"

סיפר החסיד הישיש רא"ד אתכסיא:

בשנת תר"ד חל ל"ב בעומר ביום השני של תענית שני בתרא, שרוב החסידים נהגו להתענות, והוא תענית ציבור. גדולי ההוראה, ר' אייזיק, רי"א מויטבסק ור' נחמיה מדוברבנה התירו, כהוראת שעה בשמחה דרבים, להפסיק את התענית אחר מנחה גדולה. - אחר תפילת מנחה גדולה ביום ל"ב בעומר היו עורכים סעודה גדולה בדגים ובשר שנמשכה עד תפילת ערבית. - אך ר' הלל מפאריטש לא הפסיק את תעניתו.

במסיבה הוכיח ר' אייזיק את ר' הלל על אשר הוא מרבה בהידורים ובזהירות יתירה על המדה - דהרי "כל יתר כנטול דמי" (חולין נח, ב), ומעיקרי העבודה ללכת בדרך המיצוע. וכמו שהחליטו חכמי המחקר אשר אין יתרון לאחד מן הצדדים, גם לא אל קצה היותר נעלה, אלא אל הממוצע, והוא האושר האמיתי.

וביאר מאמר חכמי המחקר באופן נפלא, בהסבירו את הכתוב "צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו": המעולה משובח הוא בכל עת ובכל מקום ובכל עניין, אבל עלול הוא לירד ירידה וליפול נפילה ולפעמים גם באופן פתאומי... אבל לעומת זאת הממוצע אין לו הפכי; ולכן הוא האושר האמיתי להיותו מבוסס בהווה ומבוא למעלה משובחת חזקה ונטועה ביתד בל תמוט. אם כן, אמנם "צדיק ה' צדקות אהב" - כלומר אור אין סוף שבבחינת צדיק, כביכול - אוהב את הצידקות, שהם המעולים והמשובחים ביותר; אבל "ישר - יחזו פנימו". אלו ההולכים בדרך המיצוע הם הרואים ומקבלים את פנימיות האור, כי גילוי האור הפנימי בא בהכנת הכלי, בסוד כלים מרובים דתיקון.

ר' הלל התנצל במאוד שאינו עושה זאת מפני היוהרה וגסות הרוח, ומתוך בכי רב סיפר את תהלוכות ימי חייו עד אשר בא למורו ורבו הרה"צ ר' מרדכי זצ"ל מטשרנוביל והשתלשלות בואו להיכנס תחת כנפי תורת חסידות חב"ד... במשך שלוש שנים, המשיך ר' הלל, נקרו בי דברי התורה אשר שמעתי אז מכ"ק אדמו"ר ובחודש אלול שנת תקע"ה באתי לליובאוויטש לכ"ק אדמו"ר. ובמשך שלוש השנים הללו עבדתי את גופי ואיברי שיהיו בדרגה דטוב אמת ולא בדרגה דצדק - שיהיה טוב באמת, לא רק צודק... (לקוטי דיבורים ח"ג עמ' 1046).

מירוק הבשר

הרבי הריי"צ סיפר: מורי הרשב"ץ סיפר פעם על התוועדות החסידים בליובאוויטש בחנוכה שנת תר"י. באותה ההתוועדות היו ראשי המדברים החסידים המפורסמים רבי יצחק אייזיק מהומיל ורבי פסח ממלסטובקה.

החסיד רבי פסח הסביר בהרחבה את העניין של "ביטול היש", ובתוך דבריו הסביר איך הגוף מצד עצמו הוא מוות ורע. וסיים, שהגוף בלי הנפש והנשמה - הוא נבלה סרוחה.

החסיד רבי אייזיק אמר: אכן, הנך צודק, זוהי הנחיתות של הגוף שנגרמה על ידי הירידה של חטא עץ הדעת. ברם, גוף האדם כפי שהוא מצד עצם עצמותו - הוא דרגה נעלית מאוד. כשאברהם מסימליאן, המשיך ר' אייזיק בדבריו, בא אחרי הכנה של כמה חדשים אל רבינו הזקן בליאזנא, נכנס ל"יחידות" אל הרבי, סיפר מה שסיפר ושאל מה ששאל. אז אמר לו הרבי: כתוב "מבשרי אחזה אלקה" - צריכים למרק ולשפשף את הבשר, כדי שיראו אלקות.

עשרות שנים, אומר החסיד ר' אייזיק, עוברות על מירוק הבשר בזיעה של לימוד, בזיעה של תפילה, בדמעות של תיקון חצות, בהרבה עבודת הלב, בהרבה עבודת המוח - אבל סוף סוף, מי בשנה מוקדם יותר ומי בשנה מאוחר יותר, הנה הקב"ה מרחם ומסירים את החלודה הגופנית המושרשת, ממרקים ומשפשפים את הבשר, ואז רואים אלקות.

כשסיים החסיד ר' אייזיק את דבריו, פנה אל החסיד ר' פסח ואמר: הזוכר אתה מה שהרבי האמצעי אמר לר' אלעזר חיים מז'לובין בל"ג בעומק תקע"ד, לאחר שאמר את המאמר "אתה הצבת גבולות ארץ", בהיותו בשדה? - "נגן ניגונו של אבא ונהיה יחד עם אבא".

(החסיד ר' אלעזר חיים היה אחד האברכים הלמדנים הגדולים בויטבסק שלמדו אצל הגאון רבי משה - אביו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מהורדוק - והיה לו שם גדול בין למדני ויטבסק. כשבא רבינו הזקן לויטבסק בתור חתן, היה זה אחרי פטירת הגאון ר' משה, ורבי אלעזר חיים קירב את "העילוי מליאזנא", כפי שקראו באותה תקופה לרבינו הזקן. כשחזר רבינו הזקן ממזריטש נעשה רבי אלעזר חיים לאחד מתלמידיו, וכשנתמנה הרבי לנשיא, היה רבי אלעזר חיים לאחד מחסידיו הראשונים והגדולים, ובכל שנה היה בא מעירו ז'לובין לבקר את רבינו הזקן. הוא היה אומר תדיר, שהרבי אמר לו, שעל ידי ניגון ישנה "אתדבקות רוחא ברוחא". בשנת תקע"ד היה רבי אלעזר חיים יהודי זקן, אבל עדיין היה שר בנועם מיוחד, ואז, כאמור, אמר לו הרבי האמצעי: "נגן ניגונו של אבא ונהיה יחד עם אבא").

 ר' יצחק אייזיק ור' פסח קמו אפוא מלוא קומתם ושרו את ניגונו של הרבי. פניהם היו לוהטים, עיניהם עצומות, ובנגינתם נשמע הדרת קודש, דבר שהותיר עלינו האברכים רושם חזק.

כשסיימו לנגן אמר החסיד רבי אייזיק: מה שהרבי אמר לאברהם מסמיליאן שכדי לראות אלקות צריכים למרק את הבשר - אינה אלא ההתחלה בלבד. אימרתו זו של הרבי היא על דרך מה שכתוב "דא תרעא לאעלאה" - זה השער דרכו צריכים להיכנס. העבודה של מירוק הבשר היא אחת המדריגות שעל ידן עולים בסולם העבודה. אבל זהו רק מה ש"מוצב ארצה", ועל ידי עבודה אמיתית אפשר להגיע ל"וראשו מגיע השמימה" (לקוטי דיבורים ח"ב, עמ' 667).

כיצד על חסיד להתנהג

הרב הגאון ר' יצחק מהומיל זצ"ל היה בימי הרבי הצמח צדק בעל מדריגה, הגם שבימי רבינו הגדול היה מן הצעירים - אבל כאברך היה בבחינת 'מקבל' טוב. אבי, הרבי מוהרש"ב, שאל פעם את סבי, הרבי מהר"ש, מה פירוש התואר "עצמי", ובתשובה הרבי המהר"ש תיאר לו את החסיד רבי אייזיק. בהיותו בציור של "עצמי" במשך כמה שנים, הרי למרות שנסע לליובאוויטש אל הרבי הצמח צדק - זה היה מתוך קבלת עול חסידית.

פעם אחת [כאן יש שתי נוסחאות: א) מצד הקירוב של הרבי הצמח צדק אליו, ב) מצד גודל התמסרותו של רבי יצחק אייזיק לכ"ק הרבי הצמח צדק - ואבי הרבי הרש"ב אישר את הנוסחה השנייה],

בשנת תר"ח או תר"ט, בהיותו בחג השבועות בליובאוויטש, קרא לו הרבי הצמח צדק ואמר לו: אומר לפניך חסידות ששמעתי מהסבא, רבינו הזקן, תורה של הבעל שם טוב אות באות עם ביאורי הסבא [רבינו הזקן].

כשיצא ר' אייזיק מהרבי הצמח צדק, פגש בכמה אברכים וצעירים שלמדו בישיבה של הרבי. ר' אייזיק התחיל לרקוד איתם ונשק להם. דבר זה היה לפלא בעיני כל החסידים, שבעל מוחין רחבים ועצומים כרבי יצחק אייזיק יהיה שרוי בהתפעלות כזו גדולה, וכולם הבינו שבוודאי טמון בכך דבר גדול, אך איש לא הרהיב לשאול את פי ר' יצחק אייזיק לשמחה מה זו עושה.

אצל זקני החסידים היה סדר, שבכל זמן בואם לליובאוויטש היו מתוועדים יחדיו. בשעת ההתוועדות אמר ר' יצחק אייזיק: כשמשיח יבוא יעמידו את אייזיל (הוא התכווין לומר על עצמו, שיעמידו אותו) על כף היד (כמו איזה ברייה קטנה) ויאמרו: דבר זה למד, דבר זה התפלל.

לאמיתו של דבר, מה שר' יצחק אייזיק ביטל את הדרגה שלו בהשגת התורה ובעבודת ה' - היה צריך להיעשות בינו לבין עצמו ולא ברבים. כשהכהן הגדול היה צריך לטבול ולבדוק את עצמו מחוצצי טבילה, פרשו סדין בינו לבין העם. אכן, גם גדול צריך לבדוק את עצמו מחוצצי טבילה, אך הדבר צריך להיעשות בינו לבין עצמו. אולם, ידוע מה שרבינו הזקן אמר מדוע קוראים לחסיד בשם "חסיד" - על פי דברי התוספות (נידה יז, א) שחסיד עושה לטובת זולתו גם בדבר המזיק לו. החסיד ר' יצחק אייזיק עשה זאת בשביל החסידים - שילמדו כיצד על חסיד להתנהג. (לקוטי דיבורים, ח"א, עמ' 134).

"עליהם עומדת התורה"

החסיד רבי שמואל בצלאל שעפטיל, הידוע בשם "רשב"ץ" סיפר:

לקראת חג השבועות באחת השנים האחרונות לחייו, באו לליובאוויטש למעלה ממאה ועשרים רבנים, וביניהם גדולי וזקני רבני החסידים, הגאונים המפורסמים רבי אייזיק, רבי יצחק אייזיק מויטבסק ורבי הלל פאריטשער. כמו כן באו מניינים רבים של גבירים ובעלי בתים.

ביום השני, ט' סיוון, התקיימה התוועדות גדולה בחצר שבסמוך לבתים בהם דרו הרבי הצמח צדק ילדיו ונכדיו ומשפחותיהם. זקני החסידים, שהיו ראשי המדברים, חזרו על מאמרי החסידות שאמר הצמח צדק ועל דברי התורה שהשמיע - כדרכו בקודש - בסעודת יום השני דחג השבועות, והשמחה הייתה גדולה מאוד.

בדברי החסידות שאמר אז הצמח צדק נדונו מושגים אלקיים עמוקים, ורק גדולי המשכילים בתורת החסידות הבינו את הדברים. רק מאמר אחד, דיבור המתחיל "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע", הבינו כל החסידים, אפילו הפשוטים ביותר, לרבות העגלונים שהסיעו את החסידים לליובאוויטש. במאמר זה דובר אודות כוח המסירת נפש על אלקות והעקשנות האיתנה על תורה ומצוות שיש בכל יהודי, והצמח צדק עיטר את הדברים על ידי כמה מאמרי רז"ל וביאר את הנחת רוח שיש לו להקב"ה כביכול מאיש הפשוט ביותר המקיים מצוה בלהט של יראת שמים, וכמאמר (ספרי פינחס כח, ח): "נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני".

בשעה שחזרו גדולי החסידים על המאמרים ודברי הלומדות העמוקים, לא הבינו פשוטי החסידים מאומה. הם אמנם היטו אוזן קשבת - אבל הדברים היו מהם והלאה. לעומת זאת, בשעה שחזרו על המאמר "בשעה שהקדימו" צהבו אפילו פניהם של העגלונים הפשוטים משמחה. כשנסתיימה חזרת המאמר, יצאו כל החסידים הפשוטים והעגלונים בריקוד שלובי זרוע, כשעל שפתם נישא הניגון החסידי הידוע "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". מרגע לרגע גדלה השמחה, קולות הזמרה נתגברו, התיבות הושמעו בטון גבוה יותר, ההתלהבות התעצמה וקצב הריקוד נעשה יותר מהיר.

רוב החסידים, אגב, היו עניים גדולים. הפתגם הבא שהיה מהלך ביניהם מעיד על מצבם הכלכלי, וכך היו אומרים: "התעניות של בה"ב השנתי (שצמים בימי שני וחמישי), של יום ששי, ערב ראש חודש ותענית 'סתם ככה' - הן מועילות ביותר למצב הפרנסה הדחוקה...".

הריקוד מלא החיים עם הזמרה הנעימה והקריאות בעוז "ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" עשו רושם עז על ר' אייזיק, ר' יצחק אייזיק מויטבסק ור' הלל. הם התפלאו מהתלהבותם ושמחתם של פשוטי החסידים והעגלונים ומפניהם השחוקים והקמוטים שהאירו עם שביעת רצון הכי גדולה.

פנה ר' יצחק אייזיק מויטבסק אל ר' הלל ואמר: מה אתה אומר על ה"ונתן לנו תורת אמת" של נחום העגלון? דודי, הגאון ר' זעמעלע סטוצקער, לא אמר מעולם "ונתן לנו תורת אמת" עם חדווה כזו... ענה ר' הלל: ומה דעתכם על הרוממות של וה"וחיי עולם נטע בתוכנו" של שלמה'קע ה"שמייסער" (המצליף) ושלום "לטוטניק" (החייט)?

נענה ר' אייזיק הומילער ואמר: ריקוד זה עם ה"ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" יביא את היהודים הפשוטים שלנו אל המקומות הכי יפים וטובים. כשיבוא המשיח ויחיו המתים ויעמדו האבות הקדושים, השבטים, משה ואהרן, הנביאים, התנאים והאמוראים וגאוני וצדיקי כל הדורות - הנה כולם ישתעשעו עם ה"פשוטים" האלו שאותיות התורה, מבלי שידעו אפילו את פירוש המילות, הן אצלם "תורת אמת", וריקוד חסידי לאחר דבר תורה חדורה עם יראת שמים הוא אצלם "חיי עולם".

וכך, עם פה מפיק המרגליות שלו וכשרונו הגדול בתיאור, דיבר ר' אייזיק על התקופה של ביאת המשיח ותחיית המתים, וצייר איך שהיהודים הפשוטים בעלי מסירת הנפש יזכו להערכה והערצה מהאבות הקדושים, וסיים: הריקוד הראשון ירקוד משה רבינו עמהם, כי עליהם עומדת התורה הקדושה, לא על הגאונים מחדשי חידושים; והריקוד האמיתי ירקוד דוד המלך עם מגידי תהילים הפשוטים האלו (אגרות קודש הריי"צ, ח"ו, עמ' חצר ואילך).