בשנים שהיינו בחורים ולמדנו בבית המדרש של הרבי, ב־770, זכינו לחיות עם הרבי יום יום. תפילות בציבור, התוועדות, שיחה, כינוס ילדים או חלוקת דולרים, בכל הזדמנות אפשרית - היינו שם.

במחיצת הרבי, כל רגע היה רב משמעות וחדור עוצמה. ברגע שהרבי נכנס לאולם - האוויר התחשמל, סוג של הרגשת קדושה ריחף בחלל החדר והשפיע עמוקות על כל הנוכחים. הייתה זאת הרגשה מרוממת, אבל לא בהכרח מרגיעה. ליד הרבי הייתה הרגשת מתח מתמדת. היה זה מעין לחץ רוחני וקול חרישי שזמזם: שפר מעשיך!

אחת החוויות הבלתי נשכחות הייתה להביט במאור פניו הקדושות בזמנים מיוחדים במהלך השנה. הרבי כידוע היה “נסתר". הוא השתדל מאד לא לגלות את רגשותיו ולא לתת ביטוי חיצוני לנעשה בלבו, במיוחד בשעת התפילה. בעוד שאדמו"רי פולין ורוב תלמידי הבעל שם טוב ידועים בתנועות ובמבטים מיוחדים של קדושה במהלך התפילות וה'טישים' - בחב"ד הבעות פנים בתפילה הן בבחינת “בל יראה". בחב"ד, הסערה האמתית מתחוללת רק בתוך תוכו של אדם. ידועה האמרה החב"דית: “חב"ד דורשת פנימיות"! כזה היה הסגנון של אדמו"רי חב"ד וכזה היה הרבי. נדיר היה לראות אותו בביטויי רגש מוחצנים.

אבל, למרות שהרבי היה מופנם בתנועותיו, את מאור פניו הוא לא הסתיר מאתנו.

לעיתים קרובות הוא היה מביט על הקהל ברצינות מבהילה עד שהיה קשה להסתכל עליו. אם יצא שחטפת מבט שכזה לתוך עיניך - היית נרעד וכל הווייתך הזדעזה למשך דקות ארוכות. אבל, לרצינות לא הייתה בלעדיות על המבט של הרבי. במהלך דברי התורה בהתוועדויות, היו פניו קורנות בהוד של תורה; ברגעים אחרים שרנו ורקדנו עם הרבי וחווינו זיו איקונין של שמחה; וכששיחקה לה השעה, אף זכינו לראות מבטים שחוט של חסד נמשך עליהם באהבת כלל ישראל.

ואם בסתם יום רגיל של חול חשנו זאת, על אחת כמה וכמה בשבתות ובימים טובים. כבר במדרש אמרו החכמים ש"אינו דומה מאור פניו של אדם בחול למאור פניו בשבת", ואם באדם רגיל כך, אצל רבי לא כל שכן. ואם כך בשבתות ובימים טובים, הרי שבימים שלפני השנה החדשה היה מאור פניו של הרבי לובש ארשת מיוחדת, פנים של “תשרי". בפניו של הרבי היו נראים הימים הנוראים. ומי שהעז להביט - הרגיש זאת לפני ולפנים.

מי שהיה ב־770 במהלך השנה וזכה לראות את הרבי יום יום, ודאי הבחין בשינוי שהתחולל בפניו של הרבי לקראת הימים הנוראים. כבר בשבת מברכים אלול היו מרגישים בליובאוויטש את יום הדין הממשמש ובא, והרצינות הילכה על פני כולם.

סליחות נקודת המפנה

דומני, שנקודת המפנה במראה הרבי התרחשה במוצאי שבת סליחות. הכניסה של הרבי לאמירת הסליחות הראשונה בשעה אחת לפנות בוקר בישרה באופן סופי: “תשרי כבר כאן". מנהגם של חסידים להתוועד לפני אמירת הסליחות, ובשנים האחרונות הורה הרבי כמה פעמים במפורש לבוא לסליחות בשמחה. בעקבות הוראה זאת היו רוקדים ב־770 כשעה לפני הסליחות. זה היה מעגל ענק שבו אלפי חסידים שרים את הניגון הידוע “רחמנא דעני" בהתלהבות גדולה. השירה הזאת התחזקה מאד כשהרבי נכנס לאולם. למרות זאת, כשהרבי פסע פנימה לאמירת הסליחות, הוא היה נראה כה חמור סבר ומאוים שלרגע שאלת את עצמך אם הוא שם לב לשירה שמסביבו. המסר היה ברור: שמחה כהכנה לסליחות - בוודאי; אבל הסליחות עצמן - בהתמקדות ורצינות. גם מי שלב אבן לו, היה מתעורר לעשות חשבון נפש אמתי לקראת השנה החדשה הממשמשת ובאה, למראה הרצינות הנסוכה על פניו הקדושות של הרבי באותם רגעי קודש. לא יהיה זה מוגזם לומר, שמי שעמד בד' אמותיו של הרבי בחודש תשרי הרגיש את נוכחותה של השכינה הזועקת ואומרת: “שובו בנים שובבים", והיה מוכרח באותה שעה לשוב בתשובה כנה ואמתית.

הרהורי התשובה בהם עסקינן התעצמו נוכח הידיעה שבימים הקרובים מתייצבים מול הרבי אחד מול אחד. שכן מנהג עתיק יומין אצל חסידים הוא, שבפרוס השנה החדשה יעברו כולם לפני הרבי לקבל ברכת שנה טובה.

בערב ראש השנה, בסיום תפילת שחרית, היה הרבי עומד בפתח חדרו במשך שעות ארוכות ומקבל פ"נים. פ"נ (פדיון נפש) הוא פתק קטן בו כל חסיד כותב את שמו ושמות בני משפחתו ויקיריו, ומבקש מהרבי לחשוב עליהם ולברכם לכבוד השנה החדשה.

את הפתק הקטן והחשוב הזה היה כל אחד נותן לרבי בידו. גם מי שלא עבר ליד הרבי בזמנים אחרים, כמו לקבל דולר - מצא את עצמו עומד מול הרבי בערב ראש השנה ונותן לו את הפ"נ.

התור היה ארוך. ארוך מאד. אלפי אנשים עמדו שם; זה ממלמל תהלים, זה לומד את הרמב"ם היומי וההוא מהרהר במאמרי חסידות של ערב ראש השנה. אנשים לא היו משוחחים אחד עם השני וכל אחד נתון למחשבותיו ושרעפיו: “ראש השנה אצל הרבי...". הציבור עמד לאורך שדרת איסטרן פארקווי המפורסמת ולאט לאט התור זז. הנה כבר עומדים מול הכניסה ל־770... מתקרבים... ההתרגשות גוברת... הרגליים מתקדמות הלאה עם התור, הגוף כמו קופא לו ונעלם לאי שם והנשמה נכנסת להילוך גבוה. הלב מאיץ פעילות והנה אני כבר בתוך הבניין ומרחוק אני רואה את הרבי עומד בפתח חדרו... קשה לתאר במילים את החוויה של לעמוד מול הרבי ולתת לו את הפתק. להסתכל לו בעיניים זה כמעט מעשה בלתי אפשרי... כל החושים מתבלבלים, ולמרות כל הלחץ הרוחני שאני מרגיש, הרבי דווקא מאד רגוע ונינוח... אהבת ישראל שלו לכל יהודי קורנת ממנו בעוצמה, הוא לוקח את הפתק ואומר בקול אבהי: “כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה"...

לאחר מספר שעות של קבלת פ"נים, הרבי היה נוסע לאהל הרבי הריי"ץ להתפלל במשך שעות ארוכות, ושב זמן קצר לפני כניסת החג.

ימים אלה היו מלאים וגדושים. הרבי היה גם מתוועד בליל ערב ראש השנה; הייתה אמירת תהלים לקראת החג יחד עם הרבי, ועוד אירועים רבים וחשובים; אך ברור שפסגת ראש השנה הייתה תקיעת השופר במחיצתו של הרבי.

“ראש" השנה, ולא “תחילת" השנה

בחסידות מדובר באריכות על המשמעות העמוקה של השם “ראש השנה". מדוע היום הזה נקרא ראש השנה ולא “תחילת" השנה? מהו הדגש על ראש דווקא? ומבארים בזה, שהמושג ‘ראש' טומן בחובו תובנה עמוקה: היחס בין תחילת השנה לשאר השנה כמוהו כיחס של ראש אל גוף. כמו שהראש כולל בתוכו את כל אנרגית הגוף ומשפיע עליו; כמו שתזוזה קלה לכאן או לכאן במקומות הרגישים בתוך הראש משפיעה באופן מכריע על כל הגוף - כך גם ראש השנה אוצר בתוכו את כל האנרגיה של השנה הבאה עלינו לטובה. ומכאן, מה שנעשה בראש השנה משפיע בצורה קריטית על מה שיקרה בשנה הבאה.

ולכן, עיקר העבודה הפנימית של ראש השנה בתקיעת השופר היא קבלת עול מלכות שמים. קבלת עול כללית לכל השנה המתחדשת עלינו. קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי. היסוד של השנה כולה, הראש של הכל - קבלת מלכות שמים והכתרת השם למלך על כל הארץ.

מי שמתבונן בעומק במשמעות העניין הזה חווה את ראש השנה ביראה וברצינות. כל יהודי מבין שתקיעת שופר זה עסק רציני וחסידים מתייחסים לתקיעות עם הרבי בשיא הרצינות האפשרית.

מעניין שהמושג ‘רבי' כולל בתוכו רעיון שדומה לראש השנה. הרי ‘רבי' זה ראשי תיבות ראש בני ישראל, והמילה ראש גם היא מרמזת על אותו רעיון. נשמתו של הרבי כוללת בתוכה וקשורה לכל נשמות ישראל ומשפיעה עליהם. מזה מובן שהנהגתו של הרבי במהלך ראש השנה, ובמיוחד בזמן תקיעת השופר, משפיעה על כל נשמות ישראל שבדור ובכלל על כל מה שיקרה בשנה הבאה.

בעניין זה ישנו סיפור חסידי מרתק על אדמו"ר הצמח צדק:

שנה אחת התפלל הצמח צדק בדביקות נפלאה בליל ראש השנה ובכה הרבה מאד במהלך התפילה. החסידים התפלאו על כך מאד, כי לא זאת הייתה ההנהגה הרגילה שלו במהלך הימים הנוראים.

בכלל, מנהגם של אדמו"רי חב"ד היה להמעיט מאד בדיבור בראש השנה, אבל בסעודת הלילה של אותו ראש השנה אמר הצמח צדק בשם אדמו"ר הזקן: “נשיא בישראל צריך לדבר על מלכים...", והוא אכן דיבר אודות שרי המלוכה במהלך ארוחת החג. והדבר היה לפלא.

למחרת, ביום א' של ראש השנה, בכה הצמח צדק רבות בזמן ההכנות לתקיעות, ואז זרק לפתע את הטלית אל על בזעקת “געוואלד" וערך את התקיעות בהתלהבות ובדביקות נפלאה ומיוחדת. אף אחד מהנוכחים לא הבין מה קורה, אבל הציבור ידע שיש פה איזה ענין נסתר שנשגב מבינתם.

לאחר ראש השנה נודע לחסידים, שביום א' של ראש השנה התבטלה - בדרך נס - גזירה קשה ואיומה, שהייתה אמורה להיחתם על ידי הצאר ניקולאי בעיר הבירה פטרבורג. החסידים מיד הבינו שההנהגה יוצאת הדופן של הצמח צדק השפיעה על מהלך העניינים בעיר הבירה.

הרבי דיבר על הסיפור הזה כמה פעמים והשתמש בביטוי: “הצמח צדק היה מנהיג “סדרים" בעיר הבירה פטרבורג...", כשהכוונה היא, שהצמח צדק היה אומר דברים מסוימים בראש השנה ומתפלל בזמן תקיעת שופר, אודות הנהגת המלוכה במהלך השנה. הרבי הסביר, שכיוון שראש השנה קשור עם הנהגת העולם כולו, כולל הנהגת מלכי אומות העולם - וכמו שאומרים בתפילה “ועל המדינות בו יאמר" - לכן הצמח צדק התפלל בזמן ראש השנה אודות השלטון הרוסי.

חסידים ידעו, שאם הרבי מדבר על הסיפור הזה בראש השנה, ודאי שהוא לא מזכיר זאת סתם.

פעמים רבות דיבר הרבי בראש השנה על מצבם של יהודי רוסיה ועל כך שכולנו מתפללים ליציאתם ושחרורם. היה ניכר שהרבי מדבר על כך דווקא בראש השנה, משום שזוהי עת רצון להשפיע על דברים שיקרו במהלך השנה כולה. בפעם אחרת הזכיר הרבי את האמרה הזאת, והסביר שלכל יהודי יש את הכח לעשות “סדרים" בעולם. הרבי עורר אז את הקהל לפסוק ולהחליט ביחד, שכל שעל מאדמת ארץ ישראל שייך לעם ישראל.

עם מחשבות שכאלה היינו מתכוננים לתקיעת שופר אצל הרבי.

ההכנות לתקיעות

כדי לתפוס מקום טוב לתקיעות היינו צריכים להגיע מוקדם בבוקר ל־770. היה אפשר לראות את המתרחש גם מרחוק, אך מי שזכה והצליח לתפוס מקום קרוב לבימת קריאת התורה, עליה יעמוד הרבי, ראה את הכל היטב. כשהרבי היה נכנס לתפילה, הוא החזיק ביד אחת שלושה שופרות ובידו השנייה סידור ומחזור. מאחוריו היו צועדים המזכירים ובידיהם ארבעה שקים המלאים בפתקים (פ"נים) שאותם קיבל הרבי מיד חסידיו בערב ראש השנה. היה זה מחזה מיוחד במינו לראות את הרבי צועד לקראת התקיעות כאשר הוא “לוקח" יחד עמו כל כך הרבה יהודים, כל אלה ששמותיהם כתובים בפתקים רוויי הדמעות, וכך ניגש לתקיעת שופר לפתוח לרווחה את שערי השמים. את השקים האלה היו מניחים ליד מקומו של הרבי על שולחן קטן.

כשהגיע זמן קריאת התורה הלחץ ליד הבימה היה עצום. עמדנו שם דחוסים וצפופים והזעה ניגרה מהפנים. היו כאלה שקראו לאזור הזה בהומור: “מכונת הכביסה". כשנכנסת לשם היית יבש ובבגדי יום טוב חדשים, אבל אחרי התקיעות היית כולך נוזל ונוטף כאילו יצאת ממכונת כביסה. שורות שורות של בחורים ומבוגרים עמדו שם מול הבמה והצטופפו עד כדי כאב... גלי האנשים נעו ונדו, כשמדי פעם כולם “עפים" ביחד לצד הזה ובחזרה לצד השני... קצת קשה להאמין שהרבי יוכל לעבור בתוך כל הים האנושי הזה, אבל ברגע שהגבאי קורא לרבי לעלות למפטיר קורה הנס הקבוע ואיך שהוא נפער השביל... הרבי עושה את הדרך מהבימה שלו מימין ארון הקודש לבימת קריאת התורה שבמרכז בית הכנסת. מאחוריו שוב המזכירים צועדים לבימה ובידיהם שקי הפ"נים. הרבי עולה למפטיר וקורא את ההפטרה בבכייה חרישית ובניגון טעמי ההפטרה המסורתיים. מי שעומד קרוב יכול לשמוע את המילים והן חודרות עמוק ללב: “ואשפוך את נפשי לפני ה"... הרבי דיבר פעם על כך, שעבודת הקודש של תקיעת שופר מתחילה כבר בקריאת ההפטרה. אפשר לחוש זאת. הרבי כבר נמצא בעולם אחר.

כשמסתיימת ההפטרה מתחיל הרבי להתכונן לתקיעות. הוא מסתובב ומסמן למזכירים שיניחו את חבילות הפ"נים על פינות הבימה. הכל כמעט מוכן. מה שנותר זה לסדר את השופרות ואת המטפחות.

בכלל, אצל הרבי כמעט ולא היו רואים הנהגות שמימיות (הנקראות בפי החסידים “בעל שם'סקע") מול הציבור. אבל לפני תקיעת שופר כולם היו מבחינים שסידור השופרות הוא סדר עבודה מיוחד שאנחנו ממש ממש לא מבינים.

לרבי היו שלושה שופרות, וביניהם שופר מהצמח צדק ושופר מאביו רבי לוי יצחק (המכונה בפי חסידים: ר' לוי'ק). שופר אחד היה שחור והשניים האחרים היו רגילים. הוא התחיל לסדרם על הבמה לקראת התקיעות. הרבי היה מניח מטפחת לבנה גדולה ועליה מטפחת אדומה שיש אומרים שהייתה של אדמו"ר הזקן. על המטפחת הוא התחיל לסדר את השופרות. כל שופר במקום שלו. שופר זה לימין וזה לשמאל. ושוב הוא משנה את הסדר, זה בשמאל וזה בימין וכך הדבר היה חוזר כמה פעמים. הרבי מסדר את השופרות ומכסה אותם במטפחות, עוטף ומכסה ואז שוב מגלה ושוב עוטף. מרים מטפחת אחת ומוציא שניה. לפעמים זה היה קורה מהר ולפעמים הדבר ארך דקות ארוכות, כשכל הקהל מתבונן בהשתאות... כמובן שלאף אחד אין שמץ של מושג והבנה איזה כוונות מכוון עכשיו הרבי. הרבי עכשיו עושה סדרים בעולמות העליונים...

כשהשופרות היו מסודרים בסופו של דבר בצורה שהרבי רצה - הוא היה מעיף את הטלית מעל ראשו ומטיל את עצמו על הבמה כשהטלית מכסה את הכל. אותו, את שקי הפדיונות ואת השופרות.

למרות הצפיפות הרבה - השקט היה מדהים. יכולת לשמוע רק את המאווררים. אף אחד לא הוציא מילה מהפה, ולפעמים היו יכולים לשמוע את הרבי כשהוא בוכה מתחת לטלית או מנגן תנועה חסידית.

מובן שברגעים אלה, שניות לפני שהרבי יתקע בשופר, הקהל כולו נתון בהרהורי תשובה עמוקים ובהחלטות טובות על השנה הבאה.

הרבי נשאר כך תחת הטלית כמה דקות, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל לעולם לא אשכח את מראה פניו הקדושות כשהוא הרים את הטלית. אין מילים שמסוגלות לתאר זאת. הרבי היה נראה חיוור מאד, לפעמים פניו היו אדומות ופעמים רבות יכולת לראות דמעות בעיניו. זה היה אחד המראות הדרמטיים ביותר של השנה - לראות את הרבי בשניות שלפני תקיעת שופר. בשום רגע אחר בשנה לא היה הרבי נראה כך. המראה הזה לא נמשך יותר מכמה שניות כי הרבי מיד הרים שוב את הטלית והחזיק אותה בשתי ידיו בצורה שכיסתה כמעט את כל הפנים.

יודעי תרועה

עד לרגע זה הכל התחולל בשקט מופתי; גם את ההפטרה אמר הרבי בקול חרישי; אך בנקודה הזאת הרבי התנשא מעל הבימה כמו אריה וזעק:

“למנצח לבני קרח מזמור..."

השאגה הזאת הרטיטה את הציבור והחדירה יראת השם בעצמות כל המתפללים.

טקס ההכתרה השנתי של הקדוש ברוך הוא יצא לדרך, הרבי מיד הפיל את עצמו שוב על הבימה וכשהטלית מכסה את כולו הוא היה אומר את המזמור שבע פעמים.

הקהל אמר גם הוא את המזמור, והרבי נשאר מתחת לטלית זמן רב אחרי שכבר כולם סיימו. שוב דממה ב־770, הרבי שוב מתרומם מעל הבימה ובעיניים דומעות הוא מנגן בהשתפכות:

“מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה".

והקהל עונה אחריו בקול אדיר.

אמירת הפסוקים לפני התקיעות ביחד עם הרבי, הייתה אחד השיאים של ראש השנה. קולו של הרבי באמירת פסוקים אלה מהדהד מחדש בכל ראש השנה, אצל כל מי שזכה להיות עמו במחיצתו במעמד מרטיט זה. כשחסיד חב"ד רוצה להרהר בתשובה בימים הנוראים, הוא רק צריך לעצום את עיניו ולעורר בזיכרונו את קולו של הרבי הקורא את הפסוקים. אם יעשה כן, מובטח לו שהוא בן עולם התשובה.

לאחר הפסוקים שוב כיסה הרבי את עצמו ואז התרומם וסימן למקריא (מנהג חב"ד שלא מקריאים לתוקע בפה ורק מראים באצבע בסידור) שיתקרב למקומו.

הרבי קורא את הברכות בניגון מיוחד ואז מתחיל בתקיעות עצמן. היו שנים שהתקיעות הלכו בקלות מאד והיו שנים שהתקיעות היו בקושי וארכו זמן רב. לפעמים הכל הלך קל ורק התקיעה הגדולה הייתה קשה, ולפעמים התקיעות התחילו בקלות והפכו להיות קשות. פני הרבי היו מתאדמות במהלך התקיעות והציבור היה עומד ברטט רב ומתרכז ב"תמליכוני עליכם". היו פעמים שהרבי החליף שופרות במהלך התקיעות, ולפעמים, במיוחד כשהתקיעות לא הלכו בקלות, הוא היה מתכסה שוב מתחת לטלית לכמה דקות במהלך התקיעות.

לשלושת הפסוקים שאחרי התקיעות יש ניגון חב"די מיוחד ומרומם. מין שמחה מיוחדת כזאת על כך שהצלחנו לבלבל את השטן ושוב להמליך את הקדוש ברוך הוא למלך על כל הארץ.

“אשרי העם יודעי תרועה...

בשמך יגילון כל היום...

כי תפארת עזמו אתה וברצונך תרום קרננו..."

גם הפסוקים האלה נאמרו על ידי הרבי במנגינה מיוחדת ובלתי נשכחת.

ישנו סיפור על בנו של אדמו"ר הזקן, הרב הקדוש רבי חיים אברהם, שלעת זקנותו חלה ברגליו וכיוון שלא יכול היה לבוא לבית הכנסת ארגנו לו מנין לתפילות בביתו. גם בראש השנה היה מנין של אברכים בביתו, אך לקראת התקיעות הוא ביקש שיסייעו לו ללכת לשמוע תקיעות אצל אדמו"ר הצמח צדק. מכיוון שהוא כבר היה אז זקן וחולה, זאת הייתה טרחה עצומה בשבילו. שאלו אותו מדוע הוא מטריח את עצמו כל כך, הרי אפשר לסדר אצלו מנין גם לתקיעות? ענה להם רבי חיים אברהם: כתוב: “אשרי העם יודעי תרועה". תוקעי תרועה לא נאמר אלא יודעי תרועה.

הסביר הרבי בשיחה (שבת פרשת ראה תשל"א) שהאמירה הזאת מבוססת על מאמר הזהר. בזהר פרשת ויקרא יש קטע ארוך ונפלא על תפילות הצדיקים וכך נאמר שם (יח, ב):

“זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון, וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא בקל שופרא, ועל דא כתיב אשרי העם יודעי תרועה, יודעי ולא תוקעי. בהאי יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא, דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא, דיבעי עלייהו בעותא בהאי יומא, ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין, בכוונה דלבא, בחכמתא, ברעותא, בשלימו, בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא".

ובתרגום חופשי (על פי פירוש מתוק מדבש): “אשרי חלקם של הצדיקים שיודעים לכוון הרצון לפני קונם, ויודעים לתקן את העולם ביום ההוא בקול השופר. ועל זה נאמר: “אשרי העם יודעי תרועה", יודעי ולא תוקעי (כי העיקר הוא ידיעת הסודות והכוונות של התקיעות). ביום ראש השנה צריך העם לבחור אדם שהוא יותר שלם מכל הציבור ושלם בכל מעשיו, היודע את דרכיו של המלך הקדוש ויודע בכבודו של המלך (הכוונה לסודות הקבלה), כדי שיבקש עליהם רחמים ביום ראש השנה ושידע להזמין את קול השופר להעלותו בכל העולמות בכוונת הלב, בחכמה, ברצון הלב ובשלימות, כדי שיוכל להמתיק ולבטל את הדינים שמתעוררים בראש השנה".

על פי הזוהר הזה, אומר הרבי, מובן הסיפור ביתר ביאור. הרי רבי חיים אברהם היה בנו של אדמו"ר הזקן, והכיר היטב את דרושי החסידות והביאורים של תקיעת שופר על פי החסידות, ומדוע היה צריך ללכת לשמוע את התקיעות דווקא אצל אדמו"ר הצמח צדק? אלא שמובן מכך שיש לדעת ויש לדעת, יש תוקעי תרועה ויש יודעי תרועה...

התבטלות מתוך הבנה

וכאן מוסיף הרבי ביאור עמוק: ידועה השאלה המופיעה בחסידות, מדוע צריכים לעורר את קבלת העול של ראש השנה על ידי תקיעה בקרן של בהמה? מדוע אי אפשר לעורר את קבלת העול של ראש השנה באמצעות דיבור - כמו למשל בקריאת שמע, שגם בה אנחנו צריכים לעורר קבלת עול, כנאמר במשנה “יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה", ואנחנו עושים זאת על ידי דיבור? וגם אם נאמר שבראש השנה יש צורך בקבלת עול שנעלית יותר מאותיות הדיבור, ולהשמיע קול פשוט, מדוע שזה לא יהיה קול פשוט של אדם? מה המיוחד בקול פשוט של בהמה דווקא?

הביאור בזה הוא, שכדי לעורר את דרגת קבלת העול של “תמליכוני עליכם" שבראש השנה, כדי להמליך את הקדוש ברוך הוא למלך מחדש, צריכים להגיע לדרגה של “ביטול בתכלית"; לדרגה כזאת שבה האדם אינו חש את עצמו למציאות כלל. לדרגה כזאת אי אפשר להגיע על ידי השמעת קול אדם; דרגת ביטול בתכלית היא כמו ביטול של בהמה שאין לה דעה. לכן צריכים לתקוע בשופר של בהמה דווקא.

ברם, הביאור הזה סותר לכאורה את הרעיון המובא בזוהר לעיל, שבעל התוקע חייב להיות אדם שיודע את “ארחוי דמלכא קדישא"? הרי ידיעת כל הדרגות הגבוהות עד למעלה מעלה ועד לדרגת הכתר, דורשת הבנה מעמיקה מאד והרגשה של מציאות. והרגשה זו הרי היא ההפך הגמור מהעבודה של ביטול בתכלית?

הרבי ביאר זאת על פי המובא בקבלה, שבעל התוקע הוא כביכול “מתווך" בין הבורא לעם ישראל. מהו מתווך? מתווך הוא אדם שיש לו קשר לשני הצדדים, ולכן הוא יכול לתווך ביניהם.

כך גם בעל התוקע:

מצד אחד בעל התוקע חייב להיות בדרגה של ביטול מוחלט לעצם המלך, לנקודה הכי פנימית של המלך. את הביטול הזה משיגים על ידי התעוררות קבלת עול של עצם הנשמה של היהודי, וידוע העיקרון שהתעוררות העצם באדם הגשמי למטה מעוררת את העצם של מעלה;

מצד שני, בכדי שהביטול יהיה אמתי, הוא צריך לחדור את כל כוחות הנפש; את כל האברים הגשמיים והרוחניים גם יחד. המלכת הקדוש ברוך הוא חייבת להגיע אל פנימיותו של האדם. הפנימיות היא ההמשכה אל תוך הכוחות הפרטיים של הנפש.

לכן בעל התוקע, המתווך, צריך שיכלול את שני העניינים האלה בבת אחת: הוא צריך את קול השופר של קרן הבהמה המעורר התבטלות עצמית של הנפש, ועל־ידי כך מתעורר העצם של מעלה ונעשה ה"תמליכוני עליכם"; ויחד עם זאת צריך הבעל תוקע להיות אדם היודע את כל “ארחוי דמלכא קדישא" ומכיר ב"יקרא דמלכא קדישא", עם כל הפרטים המובאים שם בזוהר. על ידי הכרתו בכוחות העליונים, הוא מחדיר את הביטול של עם ישראל לקדוש ברוך הוא בכוחות הפנימיים של נשמות בני ישראל בעולם למטה.

לפני התקיעות בעל התוקע אכן מתבונן בעומק בכוונות התקיעה, ועליו להיות אדם היודע ומכיר את “ארחוי דמלכא קדישא" ויודע איך להמשיך את “תמליכוני עליכם" בפנימיות. יחד עם זאת, במהלך התקיעות עצמן, עליו לתקוע בשופר של בהמה גשמית ולעורר את ה"קול פשוט", את קבלת העול המוחלטת המעוררת את פשיטות העצמות.

ופניו מאירים כמראה מלאך ה'

לאחר התקיעות היה הרבי חוזר למקומו, אבל לפני הקדיש של מוסף היה עוד חלק חשוב מאד, שבעצם מסיים את התקיעות דמיושב של הרבי (את שאר הקולות היה תוקע אחד מחשובי החסידים) - החזרת הפנים.

על פי הקבלה - וכך נהגו אדמו"רי חב"ד - לאחר התקיעות צריך הבעל תוקע “לחזור למקומו, לשבת ופניו אל העם והם יסתכלו בו". האדמו"רים היו מרימים קצת את הטלית ומסתכלים בפני העם “ופניהם הקדושים מאירים כמראה מלאך ה'".

גם הרבי היה נוהג כך, אך הוא היה עושה זאת ממש במהירות. מי שלא התרכז בנעשה, היה עלול להפסיד את הרגע הדרמטי הזה.

הרבי היה חוזר למקומו, עולה על הבימה, מרים קצת את הטלית ומסתובב בסיבוב מהיר של 360 מעלות לכיוון הקהל, מביט בכולם וחוזר למקומו הרגיל כשגבו לציבור. מובן שכולם רצו להביט בפניו ברגע המרטיט הזה. על הסתכלות זאת נאמר, שהיא “שוברת את כל המסכים וההסתרים וסותמת את פיות המקטרגים".

בהתוועדות מוצאי ראש השנה תשנ"ב, שהייתה הפעם האחרונה ששמענו את קולו של הרבי זי"ע בראש השנה, בירך הרבי שנזכה לגאולה ואז נוכל להביט בפניו של הקדוש ברוך כביכול, “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", שהרי הקב"ה יהיה ה"בעל תוקע" שיתקע בשופר גדול לחרותנו, בקרוב ממש.