ראש השנה לחסידות
... אלה הבקיאים בניסוח לשונו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע יודעים כי בכל מקום שכתב "וקרוב הדבר" היה זה אצלו ענין ודאי והחלטי, ורק עקב גודל ענוותנותו התבטא בצורה כזו, ואין אף צל ספק אשר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, גאון ישראל וקדושו שכל דבריו היו ספורים ומנויים, וכל הגה שיצא מפיו הקדוש היה כיתד חזק בל ימוט, בוודאי היו לו מקורות נאמנים על זה בנגלה ובנסתר, וכדאי הם דברי צדיק יסוד עולם לסמוך עליהם, ואנסה בזה להעיר על אי אלה מקורות בש"ס ומפרשיו שיכולים לפענ"ד לשמש יסוד ונימוק לעניין הנ"ל.
הנה בעצם העניין שיש כח לחכמים לקבוע יום אחד בשנה ולתארו – לעניין ידוע – בשם ראש השנה, מלבד יום א' בתשרי, אנו מוצאים במשנה מפורשת (ר"ה ב) באחד בניסן ראש השנה למלכים, וברש"י שם: רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וכו' וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו, ע"כ. ואף שבגמרא (שם דף ב' ע"ב, ג' ע"א) ילפינן זה מקרא שמלכי ישראל מונין מניסן, המעיין יראה שאין זה אלא אסמכתא, והעיקר בזה היא תקנת חכמים כדיוק לשון רש"י (הנ"ל) וקבעו חכמים וכו'. הרי דחזינן דאע"פ שבאחד בתשרי ראש השנה לשנים כדאיתא שם במשנה וכדילפינן זה מקראי בגמ' (שם ח), בכל זאת יש כח לחכמים לתקן ולקבוע ר"ה לעניין ידוע יום אחד משארי ימות השנה.
והנה שם בגמ' איתא "למלכים למאי הלכתא, אר"ח לשטרות". וברש"י שם "למאי הלכתא, כלומר למה הוקבע יום מיוחד למנין המלכים, אימא שעל כל מלך ומלך תתחיל שנתו מיום שעמד בו – לשטרות, להבחין איזה שטר חוב מוקדם למלוה ואיזה מאוחר וכו'", יעוי"ש.
אמנם הר"ן במקומו הקשה על רש"י בפירושו קושיית הגמ' למאי הלכתא, ומסיק וז"ל: לפיכך נ"ל דברים כפשוטן דהכא למאי הלכתא קאמרינן ולא בעי טעמא אלא וכו' וכי תימא מפני מה קבעו להם ניסן ולא מנו מיום שעמד בו, היינו מאי דאמר ר' יוחנן בגמ' מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן והדרינן דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, כלומר, כיון דיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל, שאם לא כן היינו משועבדים, בדין הוא שכל מלך ממלכי ישראל יעשה במלכותו זכר ליציאת מצרים וכו', ע"כ.
נמצאים למדים מדברי הר"ן הטעם שקבעו חכמים את חדש ניסן לראש השנה למלכי ישראל מפני שבו היה תחילת מלכותן של ישראל, שאם לא כן היו משועבדים ובדין הוא לעשות זכר בקביעת ראש השנה וכו'. ואם כן, גם בנידון דידן י"ל הואיל ואי לאו האי יומא רבא י"ט כסלו שבו יצא לחירות מלך ישראל, מאן מלכי רבנן הוא ניהו כ"ק רבנו הגדול נ"ע, ואתו עמו כל תורת הבעש"ט בכלל ותורת החב"ד בפרט, היינו ח"ו משועבדים מבחינה רוחנית ונפשית ולא היינו זוכים לאותו אור הגדול והמזהיר הספון בתורת החסידות, הרי על פי הנ"ל בוודאי שבדין הוא לקבוע את היום הזה י"ט כסלו לראש השנה לחסידות וחסידים.
והימים האלה נזכרים ונעשים
זאת ועוד אחרת:
ידוע מה שאיתא בספרים הקדושים[1], מיוסד על הפסוק והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' כי בכל מועד ויום טוב מתעורר המאורע של אותו היום, כמו בפסח מגאולת ויציאת מצרים, בשבועות מתן תורה, ובסוכות העננים המקיפים שבמדבר, וכן הוא בראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון מבריאת העולם וכו'.
ובדרושי חב"ד מביאים מעין ראיה וסמך לזה מהמשנה בסוף פרק כל הגט (גיטין לא, א) "בג' פרקים בודקין את היין, בקידום של מוצאי החג, ובהוצאת סמדר, ובשעת כניסת מים לבוסר", וברש"י שם: "ובהוצאת סמדר, כתום פרח כו', ובשעת כניסת מים לבוסר, כשלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו כו'", יעוי"ש, הרי דחזינן דבזמן ושעה שהענבים על האילן מתחילין לפרוח ולהתבשל מתעורר היין בחבית להיות תוסס ומחמץ וד"ל.
והנה בר"ן על המשנה דראש השנה (טז, א) בארבעה פרקים בשנה העולם נידון וכו' בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם וכו', מקשה הר"ן וז"ל: ויש לשאול למה אדם נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים, דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נידון כדאמרינן בגמ' דפסח זמן תבואה הוא, ועצרת זמן פירות האילן, וחג זמן גשמי שנה, אבל אדם למה הוא נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים. ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא (פסקא כג) בכ"ה באלול נברא העולם כו', נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון כו', בי"א נידון בי"ב יצא בדימוס, אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכו'. ומסיים הר"ן ומכאן סמך למה אדם נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים, ע"כ. הרי מפורש מדבריו דהדין ומשפט והזכות שהיה על האדם ביום א' תשרי הראשון לבריאת העולם – שיצא בדימוס וזכאי בדין – מתעורר אח"כ בכל שנה ושנה ומפני זה אדם נידון ביום א' תשרי, ונקרא ראש השנה על שם זה.
וראה בחדא"ג במהרש"א שם, שמקשה דהתינח לר"א דבתשרי נברא העולם אבל לר"י דאמר בניסן נברא העולם הדרא קושיא לדוכתא למה אדם נידון בראש השנה וכו', והנראה דר"י ודאי מודה דכמה דברים נעשו בר"ה שבו כו', ויצא יוסף מבית האסורין וכו', ולכך נקבע אח"כ ר"ה ליום הדין דזכרון כל מעשה איש בא לפניו וכו', יעוי"ש.
והנה דבר ברור אשר הריב והמחלוקת על דבר שיטת החסידות שהתלקחה בעת ההיא בין גאוני וצדיקי עולם ראשי אלפי ישראל לא היה ענין מקרי. כי על יסוד האמונה בהשגחה פרטית בכלל, ובפרט על עם ישראל ובפרטי פרטיות על צדיקים עיני העדה (ראה חינוך מצוה קסט ותקמו), צריכים לבוא לידי מסקנא כי שרש המחלוקת לשם שמים הנ"ל תפס מקום חשוב בשמי שמיא. וסיבת המחלוקת היתה מצד קטרוג בפמליא של מעלה על השפע והתגלות אור החסידות שהיא הפנימיות ויינה של תורה הקדושה, שגילו בצורה פומבית תלמידי הבעש"ט בכלל וכ"ק רבנו הזקן נ"ע בפרט. והיה דין ומשפט בזה אם אכשור דרי.
כתוצאה מכך מובן וברור למדי כי היום הבהיר והקדוש י"ט כסלו שבו יצא רבנו הגדול נ"ע ותורתו הקדושה לחירות ופדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו (כלשון מכתבו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע הנ"ל), זוהי הוראה שהוכרע הכף לזכות ויצאנו זכאים בדין ודידן נצח, ומכאן שהיום הזה הוא ראש השנה לחסידות היינו שמתעורר בכל שנה ושנה ביום זה י"ט כסלו הדין ומשפט להמשיך אור החסידות בהמשכה כללית על כל השנה (על דרך הפירוש במשפט לאלקי יעקב בלקוטי תורה פרשת נצבים, בסוף הדרוש כי כארץ תוציא צמחה וגו'), ובצדק וביושר זכינו לברכה "לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו".
יחס גדולי הדור בשעתו למכתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב
בנידון דידן ראוי לציין הרושם שעשה בזמנו – בשנת תרס"ב – מכתבו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בענין י"ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות, על הרבנים הגאונים שבדור ההוא.
בהגיע אגרת הקודש הנ"ל לחסידי חב"ד בעיר בריסק באיחור זמן מועט, נתעוררו החסידים מאד מהתרגשות נפשית מתוכנו של המכתב, ורצו לעשות תשלומין לחג י"ט שעבר בפורים קטן. וסיפרו מזה להמרא דאתרא הגאון הר' חיים סולובייציק זצ"ל, אמנם אחרי שהגר"ח זצ"ל קרא המכתב של הרבי, פנה להחסידים ואמר אין מערבין שמחה בשמחה, ראוי הוא היום טוב של י"ט בכסלו לקובעו בפני עצמו ובפרט לפי הכתוב במכתבו של הרבי מליובאוויטש.
וכשנתפרסמה האגרת קודש הנ"ל בווילנא סיפר אחד הרבנים שבעיר – כמובן מכת המבקרים על מנת לקנטר – להגאון הר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל בנימה של נצחון והיתול על דבר מכתבו של הרבי מליובאוויטש בדבר י"ט כסלו שהוא ראש השנה לחסידות, והמשיך הרב המספר בשחוק כי החסידים הוסיפו על משנה מפורשת כי במשנה (ר"ה ב) נזכרים רק ארבעה ראשי שנים ואצל החסידים הם חמשה.
הגאון הרח"ע זצ"ל שהיה בלבו מכבר על הרב הנ"ל מפני הרבה קולות שהנהיג בעניני הדת שבעיר חרה לו במאד על היחס של הרב הנ"ל לדברי הרבי מליובאוויטש, וענה לו בחריפות חכמתו הידועה בא זיי – החסידים – קומט צו, אבער ביי אונז ווערט ווייניגער (אצלם – החסידים – מוסיף והולך, אבל אצלנו פוחת והולך). ראה על דבר זה בארוכה בקונטרס ומעין מבית ד' ע' 25.
היחס הנעים של הגאונים הנ"ל לנשיאי חב"ד בכלל והידידות הנאמנה ההדדית ששררה ביניהם ובין כ"ק אדמו"ר הרש"ב, ובנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע מליובאוויטש בפרט, שעמדו בקשר תמידי ובדעה אחת בעניני הכלל בהרבה אסיפות פומביות וחשאיות ידוע ומפורסם לכל יודעי ומכירי קורות היהודים ברוסיה ופולין בתקופה של חמישים־ששים השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השניה.
מעשה עם הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל
כותב הטורים האלה היתה לו הזדמנות להכיר אישית את היחס הטוב והנעים של הגאון הר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל לחסידות בכלל ולכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע בפרט, ומעשה שהיה כך היה.
בהיותי בחורף שנת ת"ש – בתור פליט מוורשה – לרגלי פרעות המלחמה בעיר ווילנא, באתי לקבל פני המרא דאתרא הגאון רח"ע זצ"ל, ובהמשך שיחתנו ביקש ממני להראות לו איזה חידושי תורה בכתב, מפני – כך התאונן לפני – שקשה לו הדבור בדבר עיוני מצד חולשתו. הבאתי לו את קובצי "התמים" שיצא בעריכתי בתור עורך כללי.
עברו שבועות אחדים והוכרחתי לנסוע מווילנא בדרכי לארצות הברית, ונכנסתי לקבל ברכת הפרידה מהגאון רח"ע ז"ל. כשנכנסתי לחדרו מצאתיו כשהוא שוכב על ערש דוי – היתה זו מחלתו האחרונה ל"ע – ועל־ידו מונח הכרך של קובצי "התמים".
כידוע ישנם ב"התמים" כמה מדורים: שערי תורה, שערי חסידות, אגרות קודש, וביניהם מכתבים רבים מכ"ק רבותינו הקדושים על שיטת החסידות בכלל ותורת חב"ד בפרט.
שאלתי את הגרח"ע ז"ל את חוות דעתו על קובץ התמים, כוונתי היתה בעיקר על חידושי התורה הנמצאים בו מרבני חב"ד ותלמידי ישיבת תומכי תמימים, ועל זה ענה לי: יע, גאנץ פיינע תורה, גוטע תורה, אבער דאס איז דאך ביי אונז קיין חידוש ניט, איך לייען איבערהויפט די שערים וועגן חסידות און סיפורי החסידים, דאס איז ביי מיר געוולדיגע נייעס וואס כ'האב פריער ניט געוואוסט (כן, חידושי תורה יפים, חידושי תורה טובים, אבל בזה הרי אינו שום חידוש אצלנו, אני קורא בעיקר במדורים על חסידות וסיפורי חסידים, אלו אצלי חדשות שלא ידעתי עליהן קודם).
ובשחוק קל המשיך: לייענדיג דעם התמים ווער איך אליין א שטיק חסיד... (בקריאתי בהתמים אני נעשה בעצמי "חתיכת" חסיד..) וביקש ממני שאשאיר אצלו את "התמים" לעוד זמן מה.
בעת ברכת הפרידה ביקש ממני הגרח"ע ז"ל למסור דרישת שלום מיוחדת לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע שנמצא אז בריגא בדרכו לארצות הברית, ולמסור דבריו אודות הרושם שעשה עליו "התמים".
[1]. רמ"ז בספר תיקון שובבי"ם, הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט.
