תחושת צמיחה והתחדשות היא בדרך כלל תחושה אהובה ונעימה יותר מאווירה של רגילות והתמדה, אלו משאירות בקרבנו לעתים הרגשת יובש ואפרוריות.
אמנם, שני הדברים הכרחיים ומשלימים האחד את השני. ולכן כדאי לעיתים לשים דגש דוקא על תכונות הרגילות וההתמדה ולשנן את המשקל המשמעותי שלהן לחיינו.
ההבחנה בין הרגל טוב להרגל רע ובין התמדה שהיא צורך חיוני בעבודת ה' לבין שגרה משעממת ומצות אנשים מלומדה, עומדת ביסוד פיתוח החשיבה החיובית לגבי רגילות והתמדה. לאחר שנבין את הצורך בהתמדה נוכל להתחבר אליו בקלות יותר ולשכלל אותו בלי לפגוע במגמת ההתחדשות והרעננות.
בלימוד התורה במיוחד מוכרחים אנו לרגילות, שקידה והתמדה בשילוב עם ההתחדשות והשגשוג ("שטייגען"). מצוות "והגית בו יומם ולילה", ו"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" מלמדות אותנו את שני החיובים של ידיעת התורה והבנתה ושל השקידה בתורה בכל רגע פנוי (כהבחנתו של אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה).
באופן כללי יותר נוכל לחלק את שני הנושאים לאהבת ה' בה מורגשת התחדשות וצמיחה לעומת יראת ה', בעיקר ה'יראה תתאה' של "קבלת עול מלכות שמים" שהיא היסוד לרגילות והתמדה, עליה אמרו בפרקי אבות "אם אין יראה אין חכמה" והיא "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה" (תניא פרק מ"א).
יתר על כן, נראה לקמן שמתוך הרגילות ניתן לגלות כוחות נעלמים ואף לחדש כוחות שאינם קיימים אצלנו כלל ואם כך הרגילות וההתמדה אינה רק צד המשלים לחידוש ושגשוג אלא שהם גם נאחזים זה בזה.
•
במפתח עניינים על התניא שערך הרבי מליובאוויטש זי"ע, המופיע בסוף התניא, תחת הערך "הֶרְגל" מצינו הפניה לחמשה מקומות בליקוטי אמרים. מעיון במקומות אלו נלמד על מעלות שונות של ההרגל וההתמדה וכוחן העצום ואף המרענן.
מה'חוזר' הרב יואל כהן שמענו, שיש לימוד גדול במפתח העניינים שערך הרבי, בעיון בנושאים שבחר לציון במפתח ובהפניות לתניא.
הרגל כיסוד לכל
ההרגל מאמן אותנו לחוש דברים שמחוץ אלינו, דברים שהם אמיתיים אבל אי אפשר לחוש אותם ללא אימונים חוזרים ונשנים. וכמו אומן המאמן ידיו להצליח באומנותו, ולדוגמא:
"יש לו ליראה את ה' ע"י ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם אשר אור א"ס ב"ה מלובש בהם להחיותם ואף שהוא ע"י התלבשות בלבושים רבים... העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם וזה נכלל גם כן בלשון אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו, כמו אומן המאמן ידיו" (פרק מ"ב)
הרגל נעשה טבע
לעיתים נועד ההרגל להוציא ולגלות דברים הנסתרים בנו, דברים שמחמת דקותם ופנימיותם לא יבואו לידי ביטוי אם לא נרגיל את עצמנו לדבר עליהם ולהתבונן בהם. דוגמא לכך היא אהבת ה' כבן לאביו שמתאר אדמו"ר הזקן:
"ואהבה רבה וגדולה... כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה (בן שמשתדל אחרי אביו ואמו שאוהבם יותר מאשר את עצמו)... רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל ולהוציא אהבה זו המסותרת מהעלם אל הגילוי, להיות בהתגלות לבו ומוחו, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא אלא קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך. דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת ליבו ומוחו להעמיק מחשבתו בחיי החיים א"ס ב"ה כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב. וכשירגיל עצמו כן תמיד הרי ההרגל נעשה טבע" (פרק מ"ד)
הרגל נעשה טבע שני
בכוחו של ההרגל אף להטביע בנו כוחות חדשים שלא היו בנו כלל מקודם, ולהטביעם בנו כטבע שני. בהקשר זה הדבר הראשון המוזכר בתניא הוא הבינוני שמצד טבעו אין הרע מאוס באמת אצלו, אבל הוא יכול להתרגל בזה כטבע השני לו:
"אין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת...
בזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם: למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו...
אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עיתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון... וההפך להתענג ולשמוח בה' ע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אעפ"כ הוא יעשה את שלו... ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני" (פרק י"ד)
הדבר השני המוזכר בתניא הוא בקשר ללימוד תורה שיש מי שהוא מתמיד בטבעו (מצד תגבורת ה'מרה שחורה') ויש מי שאינו מתמיד בטבעו (מצד תגבורת ה'מרה לבנה'), אך הוא יכול להרגיל עצמו בזה:
"שהוא מתמיד בלמודו בטבעו על ידי תגבורת המרה השחורה... וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני, די לו באהבה מסותרת" (פרק ט"ו)
וישנו דיוק יסודי בפרקים אלו, שאמר המשפיע הרב שניאור זלמן גופין: בפרק מ"ד אומר ש"ההרגל נעשה טבע" ואילו בשני הפרקים הנ"ל נאמר "טבע שני" (שתי הלשונות האלו מופיעות בספרי הקדמונים).
וההסבר: "הרגל נעשה טבע" משמעותו שההרגל מגלה את הקיים מכבר בפנימיותינו, אלא שהופכו לטבע המוטבע והפעיל בנו; אולם הרגל שנעשה "טבע שני" היינו שהוא נגד טבענו, אלא שעל ידי ההרגל מצליחים אנו להטביעו בנו כטבע שני, הנוסף על הטבע הטבעי והראשוני יותר, שבמקרים מסויימים קשה מאוד לשנותו.
וכך הם הדברים שעליהם מדבר אדמו"ר הזקן בפרקים אלו: מיאוס ברע באמת אצל הבינוני או כוח ההתמדה במי שאינו מתמיד בטבעו – אלו דברים נגד טבע האדם. ומכאן נבין גם שמכיון ש"טבע שני" זה אינו טבוע בנו כטבע הראשון, אלא נוסף ושולט עליו, צריך להיזהר ולעמוד על המשמר שלא יתגבר הטבע הראשוני.
•
להתרגל מתוך גדלות
למרות כל המעלות הנ"ל ברגילות, ישנו הרגל שהוא בעייתי. אין צריך לומר הרגלים רעים, אלא אפילו הרגלים טובים, רק שהם יכולים חלילה לחסום את האדם מלהתקדם ולהתחדש:
"אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו (אהבה ויראה)... הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנקרא חיצוניות העולמות ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך... והיינו אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו אלא כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, פירוש מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעובדו" (פרק ל"ט)
כאן מלמד אדמו"ר הזקן שעבודת ה' צריכה להיעשות לשמה ממש ולא מספיק רק שהיא לא נעשית שלא לשמה, דהיינו עשיה שהיא מתוך הרגל ומצוות אנשים מלומדה.ההרגל החיובי והרצוי הוא הרגל שאדם מרגיל עצמו "בגדלותו" מתוך בחירה והבנה במעלתו ובחשיבותו העצומה בעבודת ה'.
לאבד את המהירות וללמוד תורה בנעימות
סיפר החסיד ר' אליהו־ראובן, שהיה מראשוני חסידי רבנו הזקן: פעם ישבתי בבית־המדרש ולמדתי. באותה תקופה למדתי בהתמדה בלתי רגילה, ובטבעי למדתי בקול רם ובמהירות עצומה. הבנתי ביסודיות את מה שלמדתי, אך למדתי במהירות גדולה.
הרבי ישב בחדר הספרים. כשהרבי עבר לידי, אמר לי שאני אמנם לומד בחשק, אך במהירות רבה. עניתי לו שאני מהיר בטבעי. אמר לי הרבי: צריכים לשנות את הטבע. עניתי לרבי שאינני יכול לשנות את הטבע שלי. אמר לי הרבי: ליהודי יש כוחות והוא יכול לשנות את הטבע שלו בדרך קבלת־עול. וכשאדם מרגיל את עצמו, הרי הרגל נעשה טבע, והטבע שנוצר על ידי הרגילות משנה את הטבע שמלידה. קבלת־עול – אומר הרבי – היא יסוד מוסד בתורה ועבודה.
הרבי אמר לי אז שחשק כזה בלימוד התורה כפי שלמדתי אז הוא מתנה מלמעלה. וכתוב "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם": "ארץ" הוא רצון; "הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם" הוא הרצון והחשק בלימוד התורה, ובעבודת השם יתברך. וכשה' נותן "ארץ טובה", חשק ורצון בלימוד התורה, צריך להיות "ואבדתם מהרה". צריכים לאבד את ה"מהרה" וללמוד תורה בנעימות, לענג את הנשמה בנועם התורה.
במלים ספורות אלו בפירוש הפסוק "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם", שינה הרבי את הטבע שלי, נגוז ממני טבע המהירות והתעורר בי חוש המתינות.
בהסרת המהירות ובקניין המתינות עשה אותי הרבי למאושר לכל ימי חיי.
(הרבי הריי"ץ, ספר השיחות ה'ש"ת, עמ' סד)
