והנה יש ענין איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול כידוע. וביאור הדבר ברוחניות הנפש, וכן הוא הדין בגשמיות:
שלוש צורות הניתוח ההלכתי: אסור־מותר, טמא־טהור, כשר־פסול הן משלים לשלוש דרגות ברוחניות פגומה בנפש, שיומשלו בהמשך גם למצבים גשמיים שונים.
טומאה הוא כמו שכתוב 'עבירה מטמטמת לבו של אדם'. והיינו שאין נמצא בנפשו ולבו כח להתפעל מקדושה אלוקית השוכנת אתו בתוך טומאתו; אפילו בקיום מעשה המצות ועוסק בדברי קדושה - המה רחוקים ממנו בתכלית כאלו אין לקדושה שום שייכות אליו כלל. טומאה היא אטימות רגשית הנוצרת מעבירה. האטימות הזו איננה מפריעה לקיום מצוות אלא חוסמת את היכולת לחוש שייכות אליהן ולהתרגש מן הקדושה שבהן.
ולעומת זה הוא הטהרה, שהגם שאינו עוסק עתה בדברי קדושה מכל מקום טהור הוא, ובידו להתקדש בקדושתו של מקום תיכף כשירצה כענין 'אשר קדשנו במצותיו' וכהאי גוונא וכמש"ל. טהרה איננה קדושה, ואדם יכול להיות טהור מבלי לעסוק במצוות. הטהרה היא מצב של לב פתוח ורגיש, שיכול להתפעל מענייני קדושה ברגע שיידרש לכך. ההנגדה מבהירה שהטומאה איננה בהכרח חטא, אלא חסימה רגשית.
ההלכה מפרטת רמות של טומאה (לעומת 'פסול' ו'אסור' שהן חד־דרגאיות) שמבוארות כעת כדרגות שונות במצב הנפש. ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה שכיון שכבר מת אין יכול להרגיש דבר. וככה מי שחס ושלום נפשו האלוקית כבר נכרתה מלפני ה', הרי זוהי תכלית הטומאה שאינו יכול להתקרב כלל אל הקדושה.
ויש אב הטומאה, הוא כמשל מי שנתקררה ידו או רגלו עד שאינו יכול להשתמש בה כי איננה מתפעלת מכחות נפשו הבאים להזיז האבר והוא אינו ניזוז. הנפש הטבעית, המפעילה את הגוף, איננה שולטת ומחייה את אותו האבר. והנה הרי הוא כמת, אך לא מת לגמרי, וע"י רפואות יוכלו לתקן את האבר לשוב לחיות בחיי כוחות הנפש. אך כל זמן שלא נתרפא הרי האבר ההוא כמת ממש שאינו מתפעל מנפש החיה.
וולד הטומאה הוא כמשל מי שידו נפוחה מחמת מכה, שהחיות ישנה בקרבו בשלמות, רק שמחמת קלקול גוף דם האבר אין יכול להשתמש בו בכוח נפשו ואם מתחיל להזיזו בכח נפשו כואב לו הרבה. ואין זה כמו שלא יכול להזיז האבר כלל מחמת שנפשו מסולקת ממנו לגמרי כנ"ל, אבל בזה נפשו בקרבו רק שהזזה קשה עליו לסובלה. זהו עניין טומאה וטהרה.
באטימות הלב יכולים להיות מצבים של חוסר אכפתיות מוחלט מכל עניין של קדושה (כמת); חוסר רגש בתחומים או מצבים מסוימים (כאבר משותק); או רגש קהה, מעורפל ומורכב, המשול לאבר פגוע שניתן להפעילו מתוך כאבים.
וענין איסור והיתר הוא שנפשו מחיה את גופו בשלמות, רק שהוא אסור וכבול בכבלים עד שאינו יכול להתפשט בכוחותיו כרצונו כלל, וזולתו יכול לגלגל אותו בקל על איזה מקום שירצה. 'איסור' הוא מצב של רצון כבול. אדם יכול להיות עם לב פתוח ולחוש רגשות קודש אבל איננו מסוגל לשלוט על עצמו. החולשות שלו חזקות ממנו. ככה העובר עבירה ונתחרט עליה, רק שלא עשה תשובה כלל, אפילו עזיבת החטא לא קבל עליו, רק לפי שעה מתחרט וכמאמר רז"ל 'רשעים מלאים חרטות' ואף על פי כן אין נמנעים מלחטוא. הרשעים אינם חפצים בחטאיהם, וגם אינם אטומי רגש, הם מאוד מתחרטים אך נופלים שוב ושוב. הרי אסור וקשור בידי חיצונים - כחות הטומאה - וכל מצות ומעשים טובים שיכול לעשות - עושה, וגם בשעה שמתחרט יכול ליהנות גם מהקדושה אלוקית. אבל הכול הולך לחיצונים ח"ו כידוע בכתבי אריז"ל. התמכרויות, לדוגמה, הן אובדן היכולת לבחור בחופשיות את דרכי ההתנהגות. כל עוד אדם לא נגמל מהתמכרות, גם אם הוא מצליח להימנע ממעשיו הרעים למשך תקופה, הוא ממשיך להיות מכור. אפילו ההתנהגויות הטובות הן חלק מן הסיפור הגדול של עבדות הרצון. יש לשים לב לשורש הבעיה: הרצון אזוק, והאדם הוא עבד. בדומה לכך, אפילו המצוות של אדם 'אסור' נותנות שפע לכוחות הטומאה.
וענין כשר ופסול הוא, שהפסול היינו כמו מטבע שנפסלה, שאינה הולכת במשא ומתן ואי אפשר לקנות עמה כלום. מצב נפש של 'פסול' הוא הקל מכולם. אין בו לא קשיות־לב ולא שיעבוד ליצר הרע, אלא חיבור לא נכון אל הקדושה.
ועל דרך המשל הזה הוא, שטומאה היינו כמשל שהכסף מתקלקל ונעשה סיגים ומחמת זה אינו הולך במשא ומתן. וזה אין לו תקנה כי אם ע"י היתוך בכור להוציא הסיגים מן הכסף וכו'. טומאה פוגעת בלב ופוגמת פגם מהותי, בפנימיות הנפש. אבל מטבע שנפסלה כספה שלם בשלמותו, רק שאין עליו צורה ראויה לילך במשא ומתן. ככה יובן ענין הפסול בנפש אדם שאינו חוטא ועובר עבירות, אבל אינו יודע כלל מטיב ענין האלקות, ואין לו שום כח בנפשו איך להתקרב אל ענין אלקי כי אינו מרגישו כלל. אדם יכול להיות מנותק מהקדושה. אין לו מוטיבציה להתקרב כי הוא איננו מרגיש כלום, לא מפני שלבו אטום או שקוע בתאוות, אלא סתם כך. מסיבה זו, הפתרון יכול להיות פשוט: (ועל זה נאמר 'והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים', וכן 'והוי מתאבק בעפר רגליהם' וכו'). 'המנוע' לא התקלקל אלא כבה, ולכן התקרבות לצדיקים יכולה 'להצית' מחדש את ההתעניינות בקדושה.
לאחר ההבחנה הבסיסית בין שלושת הרמות של טמא, אסור ופסול, יבואר כעת שורשם הרוחני של הפגמים:
ועל פי זה יובן מה שהאיסור גורם שהתורה ומצוות שעושה הולכים לחיצונים אם לא עשה תשובה, אך למרות זאת ולמקום קדוש יכול ליכנס, וגם קדש יוכל לאכול. רק שעם כל זה יהיה יניקה לחיצונים שהוא אסור וקשור אצלם. אבל הטמא, היינו שפגם נפשו על ידי חטאים ועונות - אף שעזבם עזיבה לגמרי, רק שלא עשה תשובה כראוי ונפשו פגומה מרוב עונה - הוא אינו יכול לבוא אל הקדש כלל. אך ממעשים טובים שעושה אין שם יניקה לחיצונים. באסור ובטמא יש צדדים שונים של מעלה וחסרון. האסור מסוגל להיכנס לאווירה של קדושה (להיכנס למקדש ולאכול קורבן) ולהתפעל מקדושה, אך יחד עם זה להישאר מכור וכבול לכוחות השליליים המקננים בקרבו. הטמא, לעומתו, מצוי באטמוספרה גרועה שאוטמת אותו, אבל האטימות שלו איננה מושכת אותו בהכרח אל הרע. המעשים הטובים שלו יכולים להיות נקיים.
וביאור הדבר: שהטומאה הוא שירד האדם להיכלות הטומאה ושערי הקדושה ננעלו בפניו (כידוע שיש היכל וכלי ואור. 'היכל' הוא סביבת העבודה, המסגרת שמנסחת את כללי המשחק, את האווירה. 'אור' הוא החוויה והתוכן הפנימי, והכלי הוא צורת הביטוי והאופן שבו האור ישכון באדם. בחתונה, לדוגמה, פאר האולם, התזמורת ומלבושי הכבוד - מייצרים אווירה, והם ה'היכל'. השמחה וההתרגשות משמחתם של החתן והכלה - הם האור. נעליים נוחות ורגליים בריאות הם הכלי. יכול אדם להיכנס לאווירה, להתרגש ולשמוח אך לא להביע או 'להתחבר' עד הסוף, בגלל פצע ברגל - ואז הפגם הוא בכלי בלבד. ובטומאה הפגם הוא שנופל להיכל טמא בכלי ואור שלו). ולכן ואל המקדש לא יבוא כלל כי סוגרו דלתיים כנ"ל. אך כח מעשי המצות שהוא מבחינת 'סובב כל עלמין' ישנו אצלו בתוך טומאתו. כי הטומאה אינה אלא לענין קדושה שהיא התפעלות מאלקות כנ"ל, אבל לא לענין כח האלקי דמתן תורה וענין מעשה המצות בפועל ממש. 'זיהום אוויר' רוחני גורם לאוטם בלב, וחוסם את האפשרות להתפעל מאלוקות, אך אין לכך השפעה על קיום המצוות, מכיוון שהפגם הוא במהות הנפש ולא בתפקוד שלה.
והאיסור הוא להיפך שאינו שרוי בהיכלות החיצונים רק שהוא אסור וכבול בידיהם. ולכן יכול לקיים בנפשו הכל, מצוה וקדושה, רק שעל הכל מושלים החיצונים שהוא אסור בידיהם. וזהו שהאור שלו קשור ואסור בידי החיצונים. האיסור הוא פגם בתוך הלב. האווירה ('היכל') יכולה להיות חיובית, אך בפנימיותו, האדם הוא עבד לכוחות חיצוניים. העבדות כל כך מושלת בו, עד שאפילו מעשיו החיוביים אינם חורגים ממסגרת העבדות השלילית.
וענין פסול הוא שהכלי שלו מקולקל ואין לו במה לאחוז בסנסני הקדושה. אבל אין הוא בהיכלות של טומאה ולא אסור בידי החיצונים כלל. רק שאין לו בחינת הכלי לקבל מקודש. הפסול הוא בעיה של 'איך'; לא של מהות ולא של פנימיות. הגישה שלו איננה נכונה.
'ידיעת המחלה - חצי רפואה'. כפי שההלכה איננה מסתפקת באמירה של 'לא בסדר' כללי אלא מפרטת פסול - טמא - אסור, כך גם בעבודת הנפש אין להסתפק בידיעה כללית שישנה נפילה. בחינה מדוקדקת של סוגי הבעיות מעניקה טיפול מתאים ומדויק יותר לכל מצב נפש.
הנפש זקוקה לחוסן בשלושה היבטים: א. 'איכות הסביבה', סביבת עבודה, הֶקְשר נכון ואווירה של קדושה. ב. חופש ושחרור להתנהל כפי רצונה האמיתי של הנפש, מתוך שליטה עצמית. ג. גישה נכונה.
כפי שפגם בכל אחד משלושת הרבדים הללו מונע מהנפש להתקדם, כך תיקון ושכלול כל אחד מהם, מטהר, מתיר ומכשיר את הנפש להידבק בבוראה.
