את החזן בראש השנה מסלסל ב"המלך" ולא נתקף בגעגועים? מי אומר סליחות או זועק "שמע קולנו" בליל יום כיפור ולא נזכר בשנות הילדות, עת שמענו את החזנים מסלסלים ואנו אצים רצים בבית הכנסת, קצת משחקים קצת מתפללים.

אצל מי שזכה להיות בחגי תשרי בחצר הרבי מליובאוויטש מתעורר סוג אחר של כמיהה. הבזקים וזיכרונות עזים מ־770 עולים למול עיניו ובמקביל לקול השופר של אלול גם קולו של הרבי מהדהד באוזניו. חווית החגים אצל הרבי מליובאוויטש הייתה מחזה מעולם אחר שנצרב היטב בנפשם של החסידים. למרות השנים הרבות שעברו הזיכרונות חיים ומפעמים בתוכם בעוצמה.

זכיתי להיות במחיצת הרבי כשבע שנים וברצוני לספר על התוועדות מיוחדת ועל ההקפות בליל שמחת תורה.

תהלוכה של אלפים

כבר בשנות הנהגתו הראשונות הנהיג הרבי שבשלשת הרגלים יוצאים בחורי הישיבה והאברכים לשכונות שונות ברחבי ניו יורק לשמח יהודים בשמחת החג.

בפסוק נאמר "ושמחת בחגך" אך המוטו של הרבי היה "ושימחת בחגך". שמחת חג חסידית היא קודם לשמח יהודי אחר. ידועים דברי הרמב"ם ש"מי שנועל דלתות חצירו... ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו". ואם בשמחת בשר ויין כך, בשמחת "ושמחת בחגך" לא כל שכן?

ביום שמיני עצרת לקראת ערב (בחו"ל חוגגים את החג יומיים. היום הראשון נקרא "שמיני עצרת" והשני "שמחת תורה") היה יוצא קהל של אלפי אנשים מ־770 וצועד בתהלוכה ענקית לעבר שכונות יהודיות ברחבי ניו יורק. במהלך הצעדה היה הקהל מתפצל לקבוצות קטנות של בין חמישה לעשרה אנשים. לכל קבוצה היה ממונה שהיה מוביל את הקבוצה לבית הכנסת המיועד, לתפילת מעריב של ליל שמחת תורה ולהקפות עם הקהל המקומי. המרחק הממוצע היה בין שעה לשעתיים (כל צד) והמרחיקים ביותר היו צועדים שלוש שעות לכל צד! (לרובע קווינס).

בארצות הברית ובמיוחד בניו יורק ישנה תופעה של נדידת אוכלוסין ולכן יהודים חסרי אמצעים מתגוררים בשכונות שהיו פעם מפוארות אבל עם השנים הפכו למוזנחות ואף למסוכנות. אחרי צעדה של שעתיים היינו מגיעים לבית הכנסת. לפעמים היה זה בית כנסת יפה וגדוש באנשים, אך פעמים רבות היה זה בית כנסת נידח ובו כמה קשישים בודדים. המטלה הייתה ברורה: לשמוח ולרקוד איתם בהקפות במלא המרץ. לא קשה לתאר את השמחה שאחזה במתפללים כשהחב"דניקים הצעירים חדורי האנרגיה הגיעו ו"פירקו להם את הצורה" בריקודים.

זאת לא הייתה משימה קלה, במיוחד לאור העובדה שהיינו מפסידים חלק ניכר מההתוועדות והשמחה עם הרבי. אבל לשמח יהודים בליל שמחת תורה היה חלק בלתי נפרד מההקפות עם הרבי - וכמה שיותר רחוק יותר טוב. הרבי שיבח מאד את אלה שהלכו לשמח יהודים ופעמים רבות כיבד אותם באמירת "לחיים".

התהלוכה הייתה יוצאת מ־770 בערך בשעה שש בערב והראשונים היו חוזרים לקראת ההתוועדות של הרבי שהייתה מתחילה בשעה תשע. הרבי לא סיים את ההתוועדות עד שאחרוני הבחורים חזרו מהתהלוכה ורק אז ניגש להקפות. זאת גם אחת הסיבות שההקפות בליל שמחת תורה החלו בשעה כה מאוחרת.

האושפיזין של הרבי

פעמים רבות דיבר הרבי על מסורת האושפיזין של חב"ד, המוסיפה לאושפיזין הידועים גם את ה"אושפיזין החסידיים", הלא הם הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש ואדמו"רי חב"ד שמתארחים בסוכתנו במהלך החג. היום הראשון של סוכות "מארח" את הבעל שם טוב, השני את המגיד ממזריטש וכן הלאה. על פי החשבון הזה שמחת תורה הוא היום של הרבי בעצמו, ואכן, בשמחת תורה הייתה התגלות לא רגילה של הרבי. מעבר לשמחה פורצת הגדרים, גם מהותו של הרבי עצמו פרצה החוצה יותר בחג הזה. ניתן היה להבחין בפניו הקורנות במיוחד ובמבע השונה שניבט מעיניו. הילה של שמחה אפפה אותו וכל הנהגתו הייתה "שמחת תורה". זה התבטא בדברי התורה וכמובן בהנהגתו בקודש בזמן ההקפות.

בחשיבה החב"דית שמחה אינה התפרצות ספונטנית גרידא. שמחה היא תוצאה של התבוננות מעמיקה בתוכנו ומהותו של היום. רק לאחר הפנמה של סיבת השמחה, התובנות המחודשות חודרות אל עולם הרגשות ומעוררות אותנו, ואז, ורק אז, יכולה לפרוץ שמחה פנימית ואמיתית. לכן לפני ההקפות יושבים להתוועדות.

בהתוועדות ההכנה להקפות, נחשפה מהותו של הרבי יותר מאשר בזמנים אחרים, והחסידים ציפו בדריכות להתוועדות זו. רק לאחר שעות ארוכות, קרוב לאחת (!) בלילה, היה ציבור האלפים משתתף בהקפות עם הרבי.

 

ליל שמחת תורה תשמ"ז

באותה שנה, בחלקה האחרון של ההתוועדות - כשלמולו מצטופפים אלפי חסידים ומטים אוזן לכל מילה - הציג הרבי סידרת קושיות מעניינות על פירושו של רש"י על הפסוק האחרון בתורה.

בפסוק מדובר על שבחו של משה רבנו: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". בפשטות הכוונה היא למופתים שלא נעשו בחשאי אלא לעיני כל ישראל, אך לא כך מפרש רש"י, שכותב: "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם. שנאמר ואשברם לעיניכם. והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר "אשר שברת" - יישר כחך ששברת". זאת אומרת שהמילים שחותמות את התורה, מציינות, יותר מכל דבר אחר, דווקא את שבירת הלוחות!

ציבור האלפים דרוך לקראת מעמד ההקפות המתקרב והרבי מקשה: ישנו כלל ידוע שמסיימים בטוב, ולפי פירוש רש"י התורה מסיימת בהיפך הגמור מקיומה של התורה - שבירת הלוחות - כיצד יתכן שהתורה מסיימת בדבר שלילי?! ובכלל, מדוע מוציא רש"י דברים מפשוטם? התוכן הפשוט של הפסוקים האחרונים בתורה הוא מעלותיו הנפלאות של משה רבנו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים..." ומסתבר שהפסוק האחרון, בסיום העניין, מדבר על המעלה הגדולה ביותר, ואם כן, מדוע מפרש רש"י שהמעלה הגדולה ביותר של משה רבנו מתבטאת בשבירת הלוחות? איך זה יתכן? בשמחת תורה אנו חוגגים את "גמרה של תורה", ועם כזה "סיום" אנו אמורים ללכת לרקוד עכשיו ולחגוג עם התורה??

הקהל שותה כל מילה בצמא ושומע עוד שני דיוקים נפלאים: מדוע אומר רש"י כאן "שנשאו לבו לשבור את הלוחות"? מה הקשר בין נשיאת לב לשבירת הלוחות? ועוד דיוק: הרי רש"י מפרש שמדובר כאן על שבירת הלוחות בגלל המילים: "לעיני כל ישראל" שפירושם שמשה שבר את הלוחות לעיניהם. מדוע עשה זאת משה לעיני כולם? מעשה כה שלילי כשבירת הלוחות לא עדיף היה שיעשה בצנעה?

לאחר עוד מספר דיוקים וציטוטים אמר הרבי, כי מוכרחים לומר כאן חידוש גדול ומכונן: לדעת רש"י שבירת הלוחות מלמדת על גדלותו העצומה ועל מנהיגותו הנפלאה של משה רבנו. עניין זה הוא כה יסודי ועקרוני שלכן התורה מסיימת דווקא בשבירת הלוחות בהתאם לכלל שמסיימים בטוב.

באותו לילה נשגב, אלפי אנשים נדחסו מיוזעים באולם ולמרות זאת לא נשמע הגה ורק קולו של המורה הגדול ניסר באוויר. באותה התוועדות ביאר הרבי מהו מנהיג ישראל אמיתי: רש"י בפרשת כי־תשא מביא את המשל של המלך שהשאיר את ארוסתו עם השפחות והיא קלקלה. מה עשה השושבין? כיון שראה שיצא עליה שם רע, פחד שהמלך יהרוג אותה - עמד וקרע את כתובתה.

משה רבנו הוא השושבין של הכלה והוא שבר את הלוחות כדי להגן על עם ישראל ולהצילו מעונש.

כי כשיוצא שם רע על יהודים זה יכול חס ושלום להעמיד אותם בסכנה!

בנקודה הזאת התחיל פתאום הרבי לבכות... יותר נכון - להתייפח. בהתוועדויות, הרבי היה בוכה מפעם לפעם כשהיה זועק על הגלות הנוראה או כשהיה מהפך בזכותם של ישראל. בדרך כלל כשזה היה קורה, הרבי היה מפסיק מעט מדיבורו מנגב את עיניו הזולגות, לוקח נשימה וממשיך לדבר בקול רגיל. אבל באותו ליל שמחת תורה הרבי בכה אך לא הפסיק לדבר. בהתייפחות מרטיטה וכשדמעות רבות זולגות מעיניו המשיך הרבי בדבריו. ביבבות קורעות לב לימד הרבי מהי מנהיגות יהודית. אלה היו רגעים ש"תוכיותו ופנימיותו" של הרבי ואהבתו לכל יהודי התפרצו החוצה בשיא של התרגשות. קולו של הרבי נשנק כשאמר:

כשנשאלת השאלה את מה יותר חשוב להציל: את התורה או את עם ישראל, משה רבנו לא שואל אף אחד שאלות, גם עם הקב"ה הוא לא מתייעץ...הוא שובר את הלוחות בכוונה להציל את עם ישראל.

הבכיות לא פסקו והרבי המשיך ללמד:

משה רבנו הבין את מעלתם העצומה של הלוחות יותר טוב מכל אחד אחר, "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא". הוא קיבל את הלוחות ישירות מהקב"ה, אף אחד לא צריך להסביר למשה מה זה הלוחות, הוא הבין זאת יותר טוב מכולנו, אבל כשיהודים בסכנה... לא שואלים שאלות! משה רבנו יורד מההר והוא שובר את הלוחות, למה?

כדי להציל יהודים!!

במין בכייה־זעקה פילח קולו של הרבי את האולם ואת ליבם של המשתתפים.

"בליל שמחת תורה פוסקים ש"ישראל קדמו" ויהודים יותר חשובים מהתורה!"

אם יש מצב של סכנה חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להציל יהודי - כולל לשבור את הלוחות!

היה זה מראה לא רגיל. לבכות בשמחת תורה לפני ההקפות? הרי אנחנו מתכוננים לרקוד עוד מעט! אין זאת, אלא ששמחה אמיתית היא גילוי הפנימיות. ה"מבינים" יגידו שאחרי כאלה בכיות ודאי תהיה שמחה עצומה. ובעוד אנחנו מהרהרים בעניין הרבי ממשיך לבאר:

כעת נבין מדוע מעשה שבירת הלוחות הוא השבח הגדול ביותר של משה רבנו. לאחרי שהתורה מספרת לנו על כל המעלות הנפלאות של משה, שדיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, שהוציא אותנו ממצרים ושעל ידו קיבלנו את התורה, מוסיפה התורה ומסיימת במעלה הגדולה ביותר של משה רבנו: אהבת ישראל העצומה שלו. כמו שהגמרא אומרת "משה רבנו אוהב ישראל היה"; אוהב את ישראל עד כדי כך שכדי להגן על יהודים הוא מפקיר את הדבר שהכי חשוב לו - את התורה. התורה היא עצם מציאותו של משה רבנו ולמרות זאת, ברגע האמת, משה לא מהסס לרגע ומגן על יהודים - ולא סתם יהודים אלא חלק קטן מעם ישראל. חלק שנמצא במצב ירוד ביותר ובשבילם שובר משה את הלוחות!

בכך גם נבין את צמד המילים "שנשאו ליבו". נשיאת לב בתורה משמעותה נדיבות וטוב לב. כנאמר בנדבת המשכן "איש אשר נשאו לבו". הביטוי הזה כאן מלמד ששבירת הלוחות נבעה מרגש עצום של אהבת ישראל שיקד בלבו של משה רבנו. יותר מכך: כדי לשבור את הלוחות, דבר שהוא הפך כבוד התורה, משה היה זקוק להרים את רגש אהבת ישראל שלו לשיאים חדשים ולהתגבר על רגש כבוד התורה האדיר שבלבו. כדי לחדד לנו את ההתמודדות הפנימית העצומה, כבוד התורה למול הצלת ישראל מדייק רש"י ואומר "שנשאו לבו". הלב של משה התנשא כאן לגבהים עצומים. לא אהבת ישראל "רגילה" אלא התרוממות והתנשאות של אהבת ישראל כנגד כל החשבונות.

זאת גם הסיבה מדוע שבר משה את הלוחות לעיני כל ישראל. משה רבנו רצה לנטוע בליבן של ישראל, עד סוף כל הדורות, את רגש אהבת ישראל בשלמותו. זה לא היה קורה אם הלוחות היה נשברות בצנעה. מעשה השבירה נעשה לעין כל כדי שכולנו נבין לעומק־עומקים מהי אהבת ישראל.

לעיני כל ישראל! אלו המילים שבהן מסתיימת התורה, והכל הולך אחר החיתום. מילים אלה מלמדות אותנו שתכליתה של התורה היא עם ישראל. אנחנו רוקדים ושמחים עם התורה שניתנה לנו. השלמות האמיתית של התורה היא לגלות את מעלתו של עם ישראל.

הרבי הפך את הקערה על פיה. המעשה הטראגי הזה של ניתוץ הלוחות שתמיד חשבנו עליו כעל רגע שלילי ונורא היה בעצם רגע של שיא השיאים של אהבת ישראל. אותה אהבת ישראל שנדרשת מכל אחד ואחד מאיתנו. אותה אהבת ישראל שהרבי מדבר עליה בלי הרף. אהבת ישראל ללא חשבונות, זוהי בעצם כל התורה כולה.

 

ומכאן, להקפות!

בסיום ההתוועדות, בערך בשעה 12:30, חזר הרבי לחדרו והקהל רץ לתפוס מקומות עבור ההקפות. לתפוס מקומות להקפות זאת פרשה בפני עצמה. באולם ב־770 יש מקום לאלף איש אך בשמחת תורה היו שם חמשת אלפים לפחות. כנראה שזהו אחד הניסים שקרו במחיצת הרבי, מסוג הניסים שהתרחשו במקדש. הרצון של החסידים להיות עם הרבי ולראות אותו במהלך ההקפות היה כה חזק ואמיתי עד שהלחץ הגופני הורגש אך לא "תפס מקום". בנסיבות אחרות לא הייתי מסוגל לסבול לחץ כזה, אבל מהות החסידות היא "להגביה הנפש על הגוף" ובוודאי שבחצר הרבי לא מתרגשים מגוף שמתלונן; מי שם לב לזה בכלל? השמחה של ראיית הרבי רוקד עם התורה העלתה אותנו למעלה מכל הגבולות. אנשים נתלו על עמודים, עמדו על קופסאות פלסטיק מאולתרות ובנו בערב החג "פירמידות" מיוחדות. נהרות של אנשים הגיעו ממש עד התקרה ומילאו את בית המדרש. שורות שורות של חסידים עולים ויורדים כמו גלי הים. כשהסתכלתי לעבר הדלת - שהייתה במערב בית המדרש - וראיתי את הצפיפות הבלתי אפשרית הזאת תהיתי איך יכנס הרבי? איך הוא יעבור את כל הקהל ויגיע למקומו במזרח בית הכנסת?

בשעה אחת בלילה נכנס הרבי לבית המדרש. ברגע שהקהל ראה אותו צועד פנימה, איך שהוא נפערה הדרך ונוצר שביל. קריעת ים סוף עלתה בדמיוני.

הרבי צועד קדימה והקהל פורץ בשירה אדירה שהרבי מעודדה בתנועות ידיו המפורסמות. לכבוד ההקפות הוגבהה הבמה המיוחדת עליה עומד הרבי בחגים - כדי שכל הקהל יוכל לראותו רוקד עם התורה. ברגעים אלה, מקום טוב ב־770 שווה הכל. הכל. לכולם יש כאן רצון אחד זהה: לראות את הרבי רוקד. כל אחד מבין ששמחה כזאת לא רואים כל יום. כל אחד מרגיש שהוא הולך לעבור תהליך של למידה מחדש מהי שמחה.

בחסידות מבואר, שאת כל מה שהשתדלנו לפעול בראש השנה ויום כיפור על ידי תשובה ותפילה אפשר וצריך לפעול בשמחת תורה על ידי שמחה עם התורה. אלה רגעי השיא של תשרי עם הרבי וכל אחד רוצה להיות בתוך התמונה.

הרבי עולה על הבימה, מניח את הסידור על הסטנדר ומסתובב לכיוון הקהל ששר "ושמחת בחגך". בדרך כלל אנחנו רואים את הרבי יושב בהתוועדות או עומד בתפילות. בשמחת תורה רואים אותו "מפזז ומכרכר בכל עוז". זהו מראה מלכותי מלא הוד והדר, גם תנועות הגוף הקלות שלו אומרות מלכות. הרבי מוחא את כפיו והקהל שואב כוחות. הרבי הריי"ץ אמר פעם בשם אביו הרבי הרש"ב: "יש לייקר מאד את השעות של שמחת תורה. בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים ובחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת על ידי הריקודים". כל אחד רוצה לשאוב כאן אוצרות. למלא את החבית באנרגיה רוחנית. הרבי תמיד היה מתבטא ש"מלמעלה נותנים כוחות". בשמחת תורה ב־770 מרגישים זאת בגשמיות, הרבי מניף את ידיו בתנועות סיבוביות מהירות ומרגישים איך הוא ממלא לנו את הבטריות. יש אוצרות בלי סוף, השאלה היא רק כמה נזכה לאגור מהם בתוכנו.

שירת "ושמחת בחגך" האדירה הסתיימה אחרי כמה דקות והרבי הסתובב ונשען על הסטנדר וגבו לקהל. הקהל שואב אוויר להקפות שעוד מעט יתחילו. מנהג חב"ד הוא שאומרים את הפסוקים לפני ההקפות שלש פעמים. בפעם הראשונה מכובד הרבי לומר את כל הפסוקים והקהל חוזר אחריו פסוק פסוק. בכל פעם שמסיימים את אמירת הפסוקים שרים ניגון. הרבי אומר את הפסוק האחרון "כי מציון תצא תורה" ומתחיל לנגן את "ניגון השמחה הידוע", אא אא איי יאי איי, איי איי אייא איי איי... הרבי רוקד במקומו וידיו פשוט עפות לכל הכיוונים והשמחה מרקיעה שחקים. הקהל שלא יכול לרקוד בגלל הצפיפות הרבה קופץ למעלה ולמטה, בבחינת "משתבח בקפיצותיו". במהלך השירה הרבי מסתובב לכל הכיוונים וכל אזור באולם מקבל יחס מיוחד. הרבי מסתכל לעבר "פירמידה" מסוימת ומוחא לעברה כפיים. ורק לעברה. כמובן שאלה שהרבי פונה לכיוונם קופצים עד לשמיים מרוב שמחה. את השניות האלה של הרגשת יחס מיוחד מהרבי הם יזכרו היטב. הרבי ממשיך ומסתובב לעבר אזור אחר באולם ומוחא לעברם כפיים בחוזקה. גם קבוצה זאת קופצת ומגבירה את השמחה. במהלך השמחה ההמונית הרבי מסתכל על כל אחד ואחד מן האורחים ויש אנשים מסוימים שאף מקבלים יחס אישי.

לפתע הרבי ממקד את מבטו על אורח שעומד לא רחוק ממנו. בנו הצעיר של האיש הזה קופץ משמחה אבל האבא נראה "רגוע" יחסית, הרבי מסמן לו בידו שיסתכל על בנו שרוקד. כאומר: נו, ומה איתך?? השירה גוברת כל פעם שאיש פרטי מקבל תשומת לב מיוחדת. רוב האורחים בקהל הם כמובן חסידים אבל יש גם המון אורחים מכל גווני הקשת, דתיים וחילונים (בלשון הרבי: "שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה"), אמריקאים וישראלים. ההקפות עם הרבי הם שם דבר ויהודים רבים מניו יורק והסביבה ומכל העולם באים לכאן בליל שמחת תורה.

בהוראת הרבי מוסיפים פסוק לפני הוצאת הספרים מהארון: "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה..." אחרי הפסוק הזה מתפרצת לה שירת "ופרצת". הרבי מעודד חזק מאד את השירה בתנועות מהירות בידו הימנית. הוא מזיז את גופו בחוזקה מצד לצד והתקרה כמעט מתרוממת. בעוד הקהל שר פונה הרבי לאנשים מסוימים ובתנועות ידיו מסמן להם שיתעוררו... הרבי שופע חיוכים והשמחה גוברת. לפתע מצמיד הרבי את כפות ידיו ומשעין את ראשו עליהם, בחיוך גדול הוא מסתכל על אחד המכובדים כאומר: מה לך נרדם? מחזות ותנועות מיוחדות שאנו אף פעם לא רואים אצל הרבי שכולו משדר רצינות ביום יום - נראים כאן בשמחת תורה. רב ידוע שעומד לא רחוק מהרבי שר קצת "מאופק" מדי... הרבי מסתכל עליו ומקפל בחיוך את קצה כובעו, כרומז: צא כבר מהשגרה ומהרשמיות שלך, תתחיל לרקוד כמו שמחת תורה. הרב מפנים היטב את המסר ביחד ומתחיל לקפוץ כילד קטן. הקהל כולו יוצא מהכלים וכולם קופצים ביחד... אי אפשר להאמין שאת כל האנרגיה הזאת מנהיג יהודי שמתקרב לגיל תשעים, הוא מתנהג כבן עשרים. האולם כולו גועש וסוער משמחה.

סדר ההקפות אצל הרבי היה בערך כך: הבימה ב־770 הייתה במרכז האולם. כשהוציאו את ספרי התורה היו מכבדים את זקני החסידים ואורחים חשובים בהקפות. הם היו צועדים מארון הקודש לבימה ובזמן ההקפות עם ספרי התורה, הציבור היה שר ניגון. הרבי היה נשאר לעמוד במקומו, מסתכל על ההקפות ומעודד את השירה. זה היה הסדר בחמש ההקפות האמצעיות. בהקפה הראשונה והאחרונה היו מכבדים את הרבי בעצמו. הוא היה צועד לבימה ובידו ספר תורה קטן וברוב השנים היה רוקד עם גיסו הרש"ג. (רבי שמריה גור־אריה שהיה נשוי לבתו הבכורה של הרבי הריי"ץ). היו שנים שבהן הרש"ג לא הרגיש טוב (או אחרי פטירתו בשנת תשמ"ט) והרבי רקד לבדו על הבמה כשהקהל שר ורוקד מסביבו.

הרבי יוצא להקפה הראשונה. הוא צועד לכיוון בימת ההקפות ומאחוריו פוסעים זקני החסידים. פניו של הרבי מאירים באור מיוחד של שמחת תורה והוא מחייך לכל עבר. אנשים רבים נדחפים כדי שיוכלו לנשק את ספר התורה הקטן שהרבי מחזיק. לאלה שקשה להגיע הרבי מקרב את הספר כדי שיוכלו גם הם לנשק. לאחר כמה דקות מגיע הרבי לבימה שעליה בדרך כלל קוראים בתורה וההקפה הראשונה מתחילה בניגון ההקפות החבד"י המסורתי.

כשהייתי צעיר שמעתי על חסידים שנוסעים מהארץ לרבי רק לשמחת תורה. נוסעים בהושענא רבה וחוזרים באסרו חג לארץ. אף פעם לא הבנתי. נוסעים לרבי ליומיים? לא חבל? עכשיו אני מבין הכל.

הרבי רוקד על בימת קריאת התורה במרכז 770 ומסביבו אלפים רבים של חסידים ומקושרים. פתגם חסידי אומר שבשמחת תורה יהודים לא רק שמחים עם התורה אלא משמחים את התורה. התורה רוצה לרקוד אבל אין לה רגליים. תפקידו של יהודי הוא להיות הרגליים של התורה. הרבי רוקד עם התורה ומשמח את התורה.

הרבי מחזיק את הספר ומטלטל אותו קלות מצד לצד לכיוון הקהל תוך כדי שהוא מסתובב על מקומו ומסתכל לכל הכיוונים. השירה אדירה. אני חושב לעצמי: תסריט את הרגעים האלה עמוק עמוק בזיכרון. צרוב את האנרגיה בתוכך.

הרבי מגביר את קצב התנועות תוך שהוא מניף את ספר התורה למעלה והקהל שר בשמחה רבה ועצומה.

"עד כאן הקפה ראשונה" והרבי חוזר למקומו. כעת זהו זמן מאד מיוחד ויש שמחכים אליו זמן רב ונדחפים עכשיו בכל כוחם להתקרב ולבקש ברכה מהרבי. במשך השנים תמיד שמענו סיפורים מדהימים על המון מופתים שהתחוללו בדקות אלו שהרבי היה פוסע חזרה למקומו וספר התורה בידו. ליל ההקפות הוא זמן שמחה למעלה ומי שצריך ישועות לא יוותר על ההזדמנות. בזמנים אחרים, חסידים לא היו מעיזים לקפוץ מול הרבי ולבקש ברכה ללא תיאום או הכנה מראש, אבל ברגעים אלה הרבי בשמחה גדולה ועצומה וזה הזמן לבקשות. "רבי, אני מבקש ברכה לבן" זועק מאן דהו, הרבי מביט אליו בחיוך אבהי ועונה: "אמן". הרבי ממשיך לצעוד למקומו ועוד אנשים רבים מצטופפים ונדחפים כדי להצליח ולבקש את הנס שהם כה זקוקים לו. יש גם המאחלים לרבי בריאות ואריכות ימים, "אמן, גם אתם" עונה הרבי. ההליכה מהבימה בחזרה למקום היתה יכולה לקחת דקה, אבל הרבי צועד לאט לאט, כ־15 דקות, ומברך בחיוך רחב את כל מי שפונה אליו.

ישנו פתגם של הרבי הקודם האומר שבשמחת תורה כל השערים פתוחים: שערי אורה, שערי ברכה ושערי הצלחה ולוקחים את הברכות על ידי התורה. היו שנים בהם היה הרבי מכבד קבוצה מסוימת של אנשים בהקפה כדי לנצל את הזמן המיוחד של שמחת תורה כדי "לפעול עניינים בעולם".

פעם, הייתה הקפה של ירושלמים. לפניה אמר הרבי שיחה על מעמדה של ירושלים עיר הקודש. היתה שנה שהרבי ביקש מרבנים ומחנכים ללכת להקפה ביחד. פעם כיבד הרבי את יוצאי רוסיה בהקפה לזכות היהודים שנמצאים "מאחורי מסך הברזל". שרו אז כמובן שיר חב"די־רוסי. בשנים שהרבי אמר שיחה לקהל לפני אחת ההקפות נושא השיחות היה שלימות הארץ.

בשנת תשל"ז אמר הרבי שיחה בעניין בעלותם של הלוויים על העיר חברון. לאחר השיחה ביקש הרבי מכל הלוויים שיצטרפו להקפה מתוך כוונה שבזה הם יחזקו את בעלותנו על עיר הקודש חברון.

מדי שנה היו מגיעים להקפות נציגים רשמיים של מדינת ישראל והרבי היה משוחח איתם בענייני השעה ומכבד אותם בהקפות. בשנת תשל"ט, לפני ההקפה הרביעית, דיבר הרבי באריכות על מצב הביטחון בארץ הקודש ועל הברכה "וחרב לא תעבור בארצכם". הרבי אמר, שכיוון שההקפה הרביעית קשורה למידת הנצח לכן הוא מבקש שכל מי ששירת בעבר בצה"ל ועל אחת כמה וכמה אלה שכעת משרתים בצה"ל, או שישרתו בעתיד במילואים, יצטרפו להקפה מיוחדת לכבוד חיילי צה"ל מתוך כוונה שבעקבות שמחת החיילים עם התורה יקוים הפסוק "תיפול עליהם אימתה ופחד". ברגעים מיוחדים שכאלה (ורבים אחרים) חקק הרבי בלב חסידיו את האהבה היוקדת לחיילי צבא הגנה לישראל. חיילים המקריבים נפשם יום יום להגן על יהודים היו אצל הרבי בבחינת קודש קודשים. ההקפה הרביעית הזאת העיפה את ברוקלין לארץ ישראל במיזוג בוער של אהבת תורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. "הקפת צה"ל" הקיפה והרקידה באותו מעגל צעירים ישראלים אחרי צבא שרק לפני כמה דקות הידקו את הכיפה לראשם, דיפלומטים מהקונסוליה הישראלית וחב"דניקים מזוקנים בעלי עבר והווה צה"לי. הרבי התחיל לשיר "הושיעה את עמך" והקהל הצטרף בהתלהבות עצומה. השמחה פרצה את כל הגדרים וחיזקה את גבולות הארץ. כשהרבי מחא כפיים הרגשנו שהוא חושב חזק על חיילינו שנמצאים בבסיסים אי שם. הרבי מליובאוויטש גר בברוקלין, אך ליבו ונשמתו בארץ ישראל ורוחו ונפשו עם חיילי צבא הגנה לישראל.

עוד שירים וניגונים, ולהקפה השביעית שוב כובד הרבי בספר התורה והריקודים בעיצומם. היו אלה שנות העשרים לחיי והרבי היה אז בשנות השמונים המאוחרות. אנחנו הצעירים כבר לא יכולנו לנשום מרוב קפיצות והרבי ממשיך להניף את ידיו. אני זוכר את ההרגשה שכבר אין יותר כוח ועל הבימה רוקד יהודי מבוגר ללא כל גבולות. בקרבת הרבי עמד ליתר ביטחון הרופא ד"ר וייס (בשנת תשל"ח, כשלקה הרבי בליבו, היה זה בעיצומן של ההקפות...). עם השנים הפך ד"ר וייס לחסיד נלהב של הרבי והיה רוקד וקופץ בהקפות במלא המרץ. פעם, בין ההקפות, בעודו עומד ומנגב את הזעה, הרבי פנה אליו בחיוך וסימן לו שיבדוק לעצמו את הדופק...

תחשבו לרגע איך נראה יהודי בן שמונים ושבע... אנחנו בני עשרים ואיננו מסוגלים לעמוד בקצב שלו!! אני זוכר שאני קופץ בין ההמונים וחושב לעצמי: מה שאני רואה כאן פשוט לא ייתכן! אין גשמיות!

זו לא הייתה רק "הרגשה חסידית". זה היה המסר של הרבי: אין עולם!

"עולם" הוא מלשון העלם והסתר וכזה עולם - אין. הרבי מלמד: אין באמת הגבלות למה שנשמה יהודית מסוגלת לפעול בעולם. הרבי עצמו היווה לכך דוגמא אישית.

ההקפות מסתיימות בשירה אדירה בשעה שלוש לפנות בוקר והרבי חוזר לחדרו. אף אחד לא חושב ללכת הביתה; איך אפשר אחרי כאלה אורות? הקהל כל כך שמח ומרוגש ממראות הקודש שאף אחד לא רוצה להפסיק לרקוד...

בשמחת תורה היינו רוקדים ללא הפסקה: לפני ההקפות עם הרבי היינו רוקדים עם יהודים בשכונות אחרות. הלכנו לשמח אותם במצוות הרבי. לאחר ההקפות עם הרבי היינו רוקדים משמחה על הזכות שהייתה לנו להשתתף עם הרבי בשמחתו עם התורה.

יש אמרה מהבעש"ט: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר - ושומחיה מאושר" (בהגייה אשכנזית תי"ו לא דגושה נשמעת כסמ"ך או כשי"ן שמאלית). מי ששמח עם התורה יודע מה הוא אושר אמיתי. מי ששמח עם התורה ועם הרבי ביחד - על אחת כמה וכמה.

היינו בכזאת שמחה אותו לילה ורקדנו עד שהגיע זמן קריאת פסוקי ההקפות של שחרית, והרבי נכנס לתפילה.

אשרי עין ראתה כל אלה.

*************

הניגונים שאחר ההקפות

במשך עשר שנים רצופות, לאחר ההקפות בליל שמחת תורה היה הרבי עולה לחדרו לסעודת יו"ט קצרה וחוזר לבית המדרש, מחלק 'משקה' ומלמד את הקהל ניגונים חדשים, המכונים "נגוני הרבי", חלקם עם מילים מתפילות הימים הנוראים.

וכך מתוארים מעמדים אלו:

תשי"ז: בליל שמח"ת, מיד אחר תפילת מעריב, החלה ההתוועדות שקודם ה"הקפות" דשמח"ת; הקהל עשה קידוש ואמר "לחיים", והרבי דיבר שיחות מענייני דיומא בהתגלות שמחה יתירה כדרכו בקודש בהתוועדויות שמח"ת... בשעה 3.00 הסתיימו ההקפות והרבי עלה לחדרו לסעודת יו"ט. בשעה 4.00 בבוקר, חזר הרבי לבית־המדרש - ששם שמחו ורקדו בחורי הישיבה - נעמד על ספסל, והכריז שעתה יחלק 'משקה' לכל מי שיקבל על עצמו הוספה בלימוד החסידות, וכן לאלו שעד עתה לא למדו חסידות, ומקבלים הם על עצמם ללמוד מכאן ואילך.

בשעת חלוקת ה'משקה' ביקש מהמנגנים שיגשו אליו, ולימד את הניגון למלים "כי אנו עמך ואתה אלקינו". הרבי חזר על הניגון כמה פעמים, והקהל למד במהרה את הניגון ושר אתו עמו. מעמד זה נמשך עד השעה 6.00 בבוקר.

תשט"ז: אחר סעודת יום־טוב ירד הרבי שוב לבית־המדרש, השתתף בריקודי הבחורים, וחילק 'משקה' לאברכים ובחורי הישיבה - בתנאי שבמשך השנה עליהם להוסיף הוספה מוגדרת בלימוד הנגלה ולימוד החסידות.

השעה היתה כבר 6.30 בבוקר, רוח שחרית החלה מנשבת, וכפי שהעיר הרבי: הגיעה "שעת הסליחות", אולם עתה הוא זמן שמחה, וצריכים לעשות זאת בשמחה. אז ציוה הרבי לאברכים לרקוד ולנגן את "דרכך אלקינו להאריך אפך", וכך שרו בהתלהבות עצומה. כעבור כשעה עזב הרבי את בית־המדרש, באמרו לקהל שילכו לנוח קימעא ולאגור כחות לעבודת היום שלפניהם.