התאחדות על ידי תורה

א. דובר כמה פעמים אודות ההשתדלות לאחד את כל בני ישראל – ובפרט שעל ידי זה מקרבים את הגאולה, מכיון שסיבת הגלות היא היפך הענין דאהבת ישראל[1].

ומהדרכים לזה: כאשר כל בני ישראל מתאחדים על ידי לימוד ענין אחד בתורה. דמכיון שבלימוד התורה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'"[2] בין שכלו של האדם והתורה, נמצא, שכאשר כמה וכמה מישראל לומדים ענין אחד בתורה, אזי נוסף על היחוד דכל אחד ואחד עם התורה, מתאחדים כולם זה בזה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו", אחדות אמיתית ונצחית, שהרי "התורה היא נצחית"[3].

[וכל זה מלבד פשוטו של דבר, שכאשר כמה וכמה מישראל לומדים ענין אחד, מדברים ומפלפלים זה עם זה בלימוד התורה, ואף ש"אין דעותיהם שוות"[4]; הרי סוף סוף נעשה רגש של אהבה וקירוב ביניהם, כמאמר רז"ל[5] בפירוש הפסוק[6] "את והב בסופה": "שנעשים אוהבים זה את זה"].

וכיון שכל עניני בני ישראל ושלימותם שייכים ותלויים בתורה ושלימותה (ישראל מתקשרן באורייתא[7]) – יש להתאחד על ידי לימוד הכולל את התורה כולה.

ובענין זה יש מעלה מיוחדת בספר "משנה תורה" ("יד החזקה") להרמב"ם, ספר של "הלכות הלכות", ה"מקבץ לתורה שבעל פה כולה", וכל זה "בלשון ברורה ודרך קצרה"[8] ("לשון צח וקצר כלשון המשנה")[9], כידוע גודל הדיוק בלשונו[10] של הרמב"ם בספרו "יד החזקה" – וכתבו בלשון הקודש (דלא כשאר חיבוריו) – עד לדיוק באופן חלוקת ההלכות כו'[11].

הקפת התורה כולה

ועוד מעלה עיקרית בלימוד ספרו של הרמב"ם, בנוגע למצות לימוד וידיעת התורה כולה. ובהקדים:

במצות לימוד התורה כמה דרגות:

1. "לימוד המביא לידי מעשה שהן הלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן לקיים המצוות כהלכתן"[12].
2. "לידע כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה", שבזה נכלל "כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וספרא וספרי ותוספתות וכל המדרשים... ומדרשי רשב"י כו' לקיים מצות שמור תשמרון את כל המצוה וגו'"[13], כולל לימוד כל ההלכות, האגדה וסודות התורה כו'[14].
3. מכיון שיש מעלה מיוחדת בלימוד הלכות התורה[15] – יש ללמוד[16] כל ההלכות שבתורה גם אלו שאין נוהגות וצריכות[17] (שהרי בזה אין חילוק בין הלכות הצריכות להלכות שאינן צריכות).
4. לימוד מיוחד כדי לחקוק דברי תורה במוח הזכרון[18].

ובענין לימוד הלכות (דרגה השלישית) יש מעלה מיוחדת בספרו של הרמב"ם, מכיון שבו נתבארו הלכות התורה כולה[19] (מה שאין כן בספרי שאר הפוסקים, כמו הרי"ף וכיו"ב, וכן ה"שלחן ערוך", שבהם לא הובאו כמה וכמה מצוות, שאינן נוהגות בזמן הזה וכיוצא בזה). ונמצא, שעל ידי לימוד "משנה תורה" להרמב"ם מקיימים את המצוה דלימוד וידיעת הלכות התורה כולה בשלימותה[20].

ומפני טעמים הנ"ל (ועוד טעמים) – באתי בהצעה:

נוסף על השיעורים הקבועים בלימוד הש"ס (בבלי וירושלמי)[21], לימוד הלכות הצריכות למעשה, וכל שאר השיעורים בתורה כל חד וחד לפום שעורא דיליה – כדאי ונכון שכל אחד ואחד יקבל על עצמו (בלי נדר, כמובן) ללמוד שיעור קבוע בספר "משנה תורה" להרמב"ם. היינו, שיחלק את ספר הרמב"ם לשיעורים קבועים לכל יום ויום[22], כך שמידי יום ביומו ילמדו כולם שיעור אחד, עד לסיום כל ספר הרמב"ם – כולם ביום אחד[23].

קביעת שיעור יומי ללימוד הרמב"ם

ב. בנוגע לאופן החלוקה וקביעת השיעור היומי – הצעתי כדלקמן:

א) ההתחלה תהיה, כבכל עניני תורה ומצוות, באופן דזריזין מקדימין[24], ביום ראשון (הסמוך) פ' אמור, ז"ך בניסן [תשד"מ].

מובן ופשוט שהלימוד צריך להיות מתאים ככל האפשרי לרצון (המחבר) הרמב"ם, כולל כפי הסדר שקבע. ולכן, ביום הראשון ילמדו את הקדמת הרמב"ם, ובימים שלאחריו – מנין המצוות (מצוות עשה – ביום שני, ומצוות לא תעשה – ביום שלישי, ומנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם – ביום ד'), ובימים שלאחרי זה – ילמדו שלשה פרקים בכל יום, אשר אז יסיימו לימוד כל הספר ביום זכאי בנדון זה (או בסמיכות ממש לו) – יום הולדתו[25] של הרמב"ם, ערב פסח[26] הבעל"ט [תשמ"ה].

ומהנכון לעשות, כמנהג ישראל בכיו"ב, סיום ביחד עם סעודה (או התוועדות) לגמרה של (משנה) תורה[27] ברבים, ו"ברוב[28] עם הדרת מלך"[29].

(...)

ב) אלה שמפני סיבות קשה להם ללמוד שלשה פרקים בכל יום – ילמדו פרק אחד בכל יום, לאחרי לימוד ההקדמה ומנין המצוות כו' בימים הראשונים, בשיעורים קטנים יותר, לפי ערכם. כך שיסיימו את לימוד הספר כולו במשך שלש שנים, בחודש שבט תשמ"ז (שהרי שנת תשמ"ו היא שנת העיבור), ומה טוב שיעשו הסיום ברבים – ביומא דפגרא הסמוך לזמן סיום הלימוד.

ולהעיר משני המנהגים באופן השלמת התורה, תורה שבכתב – בשנה אחת, או בשלש שנים[30]. ומזה סמוכין בנוגע ל"משנה תורה" (משנה תורה שבכתב) דהרמב"ם.

ומזה סמוכין גם כן – אשר כשם ש"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת"[31] – כדאי ונכון להשתדל להשלים את הלימוד ד"משנה תורה" בשנה אחת. ורק אלה שאי אפשר להם בכך – ישלימו את הלימוד בשלש שנים.

ג) מכיון שלימוד שלשה פרקים בכל יום אינו יכול להיות בעיון והעמקה כל כך – כדאי ונכון ביותר שאלה השייכים ללימוד באופן של עיון והעמקה כו', ילמדו על כל פנים הלכה אחת[32] (או פרט מסויים בהלכה זו) משיעור היומי בעיון והעמקה, לפי ערכם.

וזהו בהוספה על לימוד השיעור היומי כולו  - שבו דוקא מעלת האחדות עם שאר הלומדים.

השיעור היומי – גם לנשים וקטנים

ג. כדי לאחד על ידי לימוד זה את כל ישראל, באופן ד"נצבים כולכם"[33] לפני השם, כולל "טפכם ונשיכם", "בנערינו ובזקנינו"[34] – כדאי ונכון שגם הנשים[35] והקטנים[36] ישתתפו בזה.

ואף שאינם שייכים ללימוד הספר "משנה תורה" – ילמדו מעין ספר זה, ספר המצוות להרמב"ם:

בהקדמתו לספר המצוות כותב הרמב"ם שספר זה מהווה "פתיחה" ו"הקדמה" לספר ה"יד", בו מונה ומבאר בקיצור את כל תרי"ג המצוות שנתבארו בארוכה ובפרטיות בספר ה"יד".

ולהעיר, שספר המצוות לא נכתב בלשון הקודש (כספר ה"יד"), כי אם בשפת המדינה, בלשון המורגל בזמנו בפי עמא דבר, ורק אחר כך תורגם ללשון הקודש על ידי ר' משה ב"ר שמואל אבן תיבון[37]. שמזה מובן, שהלימוד בספר זה שייך גם לאלה שאינם שייכים עדיין ללשון הקודש, קטנים בידיעה, כולל גם קטנים כפשוטם, קטנים בשנים (שיסבירו להם אופן המתאים לפי ערכם).

ולכן: אלה שאינם שייכים ללימוד ספר ה"יד" ילמדו ענינים אלה כפי שנתבארו (בקיצור) בספר המצוות להרמב"ם.

וכדי לאחד את כל הלומדים, הן אלה שילמדו ספר ה"יד", והן אלה שילמדו ספר המצוות – כדאי שהלימוד בספר המצוות יהיה במקביל ללימוד בספר ה"יד". כלומר, ללמוד בכל יום ויום את המצוות המבוארות בשיעור היומי דספר ה"יד" (ולא לפי הסדר בספר המצוות), כך שכולם ילמדו את אותן המצוות באותו פרק זמן: הגדולים – בספר ה"יד" (בארוכה), והקטנים – בספר המצוות (בקיצור).

מכיון שבימים הראשונים ילמדו את ההקדמה לספר ה"יד" (ומנין המצוות כו') – הנה במקביל לכך ילמדו בספר המצוות חלק מההקדמה לספר המצוות וחלק מי"ד השרשים אשר בהתחלתו, כל חד לפום שיעורא דיליה.

ובאותם ימים שהמצוות המקבילות להלכות שבספר ה"יד" מספרן מועט – יחזרו עוד הפעם על השיעור היומי בספר המצוות (המקביל לספר היד), ונוסף לזה ישלימו במשך כמה ימים את לימוד י"ד השרשים.

ד. בהאמור לעיל אודות ההשתתפות דנשים בלימוד הנ"ל – יש להעיר, שגם אצלן שייכים שני הטעמים דלעיל:

(א) מעלת האחדות: נשים חייבות במצות "ואהבת לרעך כמוך"[38] – כאנשים.

(ב) לימוד התורה: גם נשים חייבות בלימוד כל הלכות הצריכות להן[39], ומכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" – יש לומר, שבזה נכללים גם כמה וכמה דינים דהלכות קרבנות וכיו"ב.

ובנוגע לשאר ההלכות שאינן צריכות להן – הרי אשה שלמדה הלכות אלו יש לה שכר[40].

ועל פי הפסק דין[41] שנשים מקיימות ומברכות גם על מצוות עשה שפטורות מהן, וכן נוהגות כולן במצוות מסויימות (שופר וכו') – יכולות לברך ברכת התורה על לימוד הלכות שאינן צריכות להן[42], במכל שכן וקל וחומר מברכת המצוות האלו, שהרי: (א) תלמוד תורה כנגד כולן[43], (ב) במתן תורה קדמה אמירת משה לנשים לדיבורו עם האנשים[44].

ועוד להעיר:

לכאורה צ"ע ממחז"ל דהמלמדה תורה שעל פה כאילו מלמדה כו'[45] – אבל מבואר הוא על אתר על פי הטעם "מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית", ובלימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן – שזהו סגנון ספר היד וספר המצוות (כהדגשת הרמב"ם) – אין זה שייך כלל, והוי בנדון זה כדין תושב"כ.

ובדורות האחרונים פסק דין כל גדולי ישראל אשר עת לעשות להוי' כו', ועשו מעשה בפועל ויסדו בתי-ספר לבנות ללמדן תושב"כ והלכות הצריכות (כולל – ידיעת ה' ואהבתו ויראתו כו', דעות ישרות, תשובה – תוכן ספר המדע שב"יד").

ויתרה מזו – מעשה רב בהסכמת גדולי ישראל שנשים מלמדות בבתי"ס לבנים קטנים כולל הלכות ציצית[46] וכיו"ב.

(התוועדויות תשד"מ, ח"ג, עמ' 1622 ואילך)