בעזרת השי"ת, ברשות מרנן ורבנן, כל הקהל הקדוש הזה.
התאספנו כאן היום אור ליום י"ט כסלו, בראשות גדולי תורה ומשפיעים בחסידות, יומא דהילולא של המגיד הקדוש הרבי ר' דוב בער ממעזריטש זי"ע, עם יום של שמחה על יציאתו ושחרורו של האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" מבית הסוהר בעיר פטרבורג.
כלל גדול הוא לנו, יהודים מאמינים בני מאמינים בה' ובתורתו, ששום דבר אינו במקרה, אלא הכל נעשה בהשגחה פרטית, הנה כי כן מאחר שנסתבבו מן השמים שני האירועים הללו ביום אחד, הרי ברור שיש קשר בין פטירתו של המגיד ממעזריטש מן העולם הזה לחיי העולם הבא, ליציאתו ושחרורו של תלמידו האדמו"ר הזקן זי"ע מבית הסוהר.
ונראה לבאר הקשר ביניהם, כי כאשר נתבונן בתורת החסידות בכלל ובתורת חסידות חב"ד בפרט, נראה שהיא מבוססת על הרבה יסודות גדולים ועצומים, ואחד מהם הוא כפי שמבאר האדמו"ר הזקן ב"תניא" (פרקים א־ב):
"אך ביאור הענין על פי מה שכתב הרב רבי חיים וויטאל ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב], דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות, דכתיב (ישעיה נז, טז) ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב (ויקרא יז, יא) כי נפש הבשר בדם היא... ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, כמו שכתוב (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחתה בי, וכמ"ש בזוהר, מאן דנפח מתוכיה נפח, פירוש מתוכיותו ומפנימיותו".
בהמשך הדברים (פרק ט) מבאר האדמו"ר הזקן באריכות, כי הנפש האלקית מקומה במוח שבראש, והיא מתלבשת בנפש הבהמית שמשכנה בחלל השמאלי שבלב, כי הנפש האלקית אין לה שום יכולת לעשות מעשה בפועל ממש, כי אם על ידי התלבשותה בנפש הבהמית המלובשת בדם האדם, כדי להוציא על ידה את כל רצונה מן הכח אל הפועל במעשה.
"והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל, הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב כי הדם הוא הנפש... אך מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, וכמו שכתוב לב חכם לימינו...
אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ, כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה... כך שתי הנפשות האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהאלקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו... אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להיפך ממש".
הנפש האלקית במאסר של הגוף והנפש הבהמית
והנה כאשר נתבונן עוד נראה, כי האדמו"ר הזקן ואחריו כל נשיאי חסידות חב"ד לדורותיהם מתייחסים לנשמה האלקית, כאילו היא נתונה במאסר של הגוף, הנפש הבהמית. כי בעוד שהגוף והנפש הבהמית מתאווים לתאוות העולם הזה, הרי שהנפש האלקית כל תשוקתה וחפצה הוא למלא את רצון ה', והעבודה המוטלת עלינו היא לשחרר את הנפש האלקית ממאסרה, כמו שהאריך בזה ב"תניא" (פרק מז) שהשחרור נעשה על ידי שאדם משתמש עם הנפש הבהמית לקיים מצוות ה' במחשבה דיבור ומעשה, כי על ידי זה מתעלה קליפת נוגה אל הקדושה, ושוב אין מסך המבדיל בין הנשמה האלקית ובין אור אין סוף, שרצונו הוא שיקיים האדם מצוות ומעשים טובים. לפי זה הוא אומר שם בלשון קדשו:
"והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, והיא יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה על ידי עסק התורה והמצוות בכלל, ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו ה' אלקינו ה' אחד".
הנה כי כן נשכיל להבין השמחה הגדולה על היציאה מן המאסר של האדמו"ר הזקן, כי ישועה גדולה זו היתה בגדר רמז ברור על התגלות והתפשטות החסידות, אשר תכליתה ללמד את האדם איך לשחרר את הנפש האלקית ממאסרה בתוך הגוף והנפש הבהמית, ועל כך התפלל דוד המלך (תהלים קמב, ח): "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך".
על פי האמור יתכן לבאר המנהג בחסידות חב"ד, ומקור הדבר מכ"ק האדמו"ר הרש"ב זי"ע, שהגדיר את יום י"ט בכסלו: "ראש השנה לחסידות". ויש לבאר הענין על פי מה ששנינו בגמרא (ראש השנה י:): "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין". ופירש החידושי הרי"ם, כי בכל ראש השנה יוצאת ומתגלה הנקודה הפנימית, הנקודה היהודית, שכל השנה היא לפעמים בבחינת תרדמה, סגורה בתוך הנפש הבהמית, ובראש השנה היא יוצאת מבית האסורים של הגוף. לכן ראוי לתאר את יום י"ט כסלו כאשר יצא האדמו"ר הזקן מבית האסורים, כראש השנה לחסידות, שבו התפשטה תורת החסידות המלמדת אותנו איך לשחרר את הנפש האלקית מכבלי הנפש הבהמית.
האדמו"ר הזקן השתחרר מן הכלא
בשעה שקרא הפסוק: "פדה בשלום נפשי"
על פי האמור נשכיל להבין מה שגילה האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא", במכתבו לידידו ורעו הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בעל "קדושת לוי", שהיה גם כן מתלמידיו הגדולים של המגיד ממעזריטש זי"ע:
"ברם כגון דא צריך להודיע, כי זה היום אשר עשה ה' עמנו, הוא יום שנכפל בו כי טוב י"ט בכסליו, יומא הילולא רבא פטירת רבינו הקדוש ז"ל, וכשהייתי קורא בספר תהלים בפסוק (נה, יט) פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי לשלום, ואסיים בשלום, מה' שלום".
ולפי המבואר נסתבב כך מן השמים, כי דוקא בשעה שאמר את הפסוק: "פדה בשלום נפשי", אשר דוד המלך מדבר שם על פדיית הנפש האלקית מתוך מאסרה בכבלי הנפש הבהמית, אז נשתחרר מבית הסוהר כדי לגלות את תורת החסידות, המלמדת אותנו איך לשחרר את הנפש האלקית ממאסרה.
בדרך זו נוכל להבין הקשר הנפלא בין שחרורו של האדמו"ר הזקן מבית הסוהר, עם פטירתו של מורו ורבו המגיד ממעזריטש זי"ע ביום זה, שהרי גם פטירת הצדיק היא בבחינת שחרור הנשמה מתוך מאסרה בגוף, כמבואר בספרים הקדושים ענין פטירת הצדיק במיתת נשיקה, שמגלים לו מן השמים השגות כל כך גדולות של תורה, שאי אפשר להשיג כל זמן שהנשמה סגורה בתוך כבלי הגוף, ומגודל ההשתוקקות הנשמה נפרדת מן הגוף ועולה למקום מנוחתה.
רעיון נשגב של המגיד ממעזריטש זי"ע
על דיוקנו של יעקב שנתגלה ליוסף הצדיק
עתה הבה נראה איך כל זה מתקשר עם תורת החסידות, ממשנתו הטהורה של בעל ההילולא המגיד ממעזריטש זי"ע, שהיה רבם של כל הצדיקים האדמורי"ם ברוסלאנד, בפולין ובגאליציה.
בפרשתנו פרשת וישב אנו למדים על הניסיון הגדול שהיה ליוסף (בראשית לט, יא): "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה". ופירש רש"י, ומקור הדבר בגמרא (סוטה לו:): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון".
וביאר המגיד הקדוש הרבי ר' דוב בער ממעזריטש זי"ע בדרך עבודה ענין דיוקנו של אביו שנראה ליוסף בחלון, כפי שהביאו בשמו תלמידיו המובהקים ה"קדושת לוי" (פרשת ויצא), וה"מאור עינים" (פרשת בראשית), ומקור הדברים ב"מגיד דבריו ליעקב", "לקוטי אמרים" מהמגיד ממעזריטש (בדפוס חב"ד אות יח), על פי יסוד גדול בתורת החסידות שמקורו מדברי הבעש"ט הקדוש זי"ע בענין עבודת "העלאת המדות", שיעלה כל המדות החומריות לשורשן הרוחני בקדושה.
למשל במדת החסד, אם הוא עוסק באכילה ושתיה ושאר תענוגי העולם הזה, יכוון במחשבתו להעלות את האהבה הטמונה בתוך הגשמיות לשורשה מדת החסד, וישתמש באהבה זו לאהוב את ה' בכל לבבו ונפשו. וכן במדת הגבורה, אם נופל עליו פחד גדול מאיזה דבר גשמי שגורם לפחד ויראה, יעלה את הפחד לשורשו במדת גבורה ליראה את ה'. וכן במדת תפארת, אם הוא רואה דבר שיש בו יופי חומרי, יאמר בלבו הלא יופי זה נשתלשל ממדת תפארת של מעלה, אם כן מה לי להתפעל ולהתדבק ביופי החומרי למטה, הלא יותר טוב להתדבק בתפארת של מעלה להתפאר בה' ובתורתו.
והנה מבואר בגמרא (יומא לה:): "אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית". מבואר מזה כי הניסיון הגדול של יוסף היה שהתפארה לפניו ביופיה, והיה צריך יוסף להתגבר על יופיה החיצוני החומרי, ולהעלות את היופי הפנימי לשורשו במדת תפארת.
הנה כי כן זהו ביאור הגמרא: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון", על פי הידוע כי יעקב אבינו עבד את ה' במדת תפארת, להעלות כל עניני היופי בעולם הזה בלתי לה' לבדו. וזהו הענין שנראתה ליוסף דמות דיוקנו של אביו יעקב שמדתו תפארת, שהתכוון במחשבתו להעלות כל היופי החומרי לשורשו במדת תפארת שהיא דמות דיוקנו של יעקב. וזהו פירוש הכתוב: "ויעזוב בגדו אצלה", שהשאיר אצלה את הלבוש החיצוני של היופי החומרי, "וינס ויצא החוצה", להעלות היופי לשורשו במדת תפארת.
כל תאוות העולם הזה הן בבחינת:
בגדים שלבשה לו שחרית וערבית
ויש להוסיף נקודה חשובה, מדוע בחרו חכמינו ז"ל לתאר את הניסיון של יוסף בבחינת: "בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית", וכן להיפך, על פי המבואר במדרש (ויק"ר לב, ה): "יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו ישראל בזכותו, אמר רבי חייא בר אבא, כדאי היה גדור ערוה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו". נמצינו למדים מזה כי יוסף הצדיק סלל את הדרך בקדושתו לכל ישראל שיתקדשו במצרים.
והענין בזה על פי מה שמבאר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע כמה פעמים ב"לקוטי שיחות", ההבדל בין העבודה של יוסף הצדיק לשאר השבטים, כי שאר השבטים היו רועי צאן שהתבודדו ופרשו מכל עניני העולם הזה, אבל יוסף הצדיק היה בגלות מצרים, והיה משנה למלך העוסק בכל עניני העולם הזה: "אף על פי כן כל טרדות אלו, לא ניתקו אותו, ואפילו לא בלבלו אותו בעבודת ה', וגם בעת עסקו בהם נשאר בתכלית הדביקות באלקות, עד שהיה מרכבה ממש לאלקות". ולפי המבואר היה יוסף הצדיק צריך לעסוק בעניני העולם הזה ולהתקדש בהם, כדי לסלול בכך את הדרך לכל ישראל שיתקדשו במצרים.
מעתה הן אמת שהאדמו"ר הזקן כבר מזהיר אותנו ב"לקוטי אמרים" (פרק כח): "ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים". אבל ברור כי שלא בשעת ניסיון, בוודאי ראוי לכל אדם לעסוק בעניני העולם הזה בלתי לה' לבדו, בבחינת (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו", להעלות כל שמחה ותענוג בגשמיות לשמחה ותענוג רוחנית בעבודת ה'.
הנה כי כן זהו שבחרו חכמינו ז"ל לתאר את הניסיון של יוסף הצדיק: "בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית", כי כך ממש הוא שורש כל הניסיונות של העולם הזה, שכל תאוות העולם הזה מתלבשות בכל מיני בגדים חדשים לבקרים, יש ניסיונות שהם ביום כאשר אדם יוצא לפעלו להרוויח את לחמו, שהם בבחינת: "בגדים שלבשה לו שחרית", ויש ניסיונות שנופלים על האדם בלילה שהם בבחינת: "בגדים שלבשה לו ערבית".
אבל עלינו להאמין באמונה שלימה, שכל אלו הניסיונות הם רק בבחינת "בגדים" מלשון "בוגדים", כי כל מטרתם של הניסיונות הללו היא להעביר את האדם על דעת קונו ולבגוד בו ח"ו, ולכן נתן לנו הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו בבוקר מצות "קריאת שמע של שחרית", לקבל עלינו עול מלכות שמים בבוקר כדי לבטל בכך את הניסיונות של "בגדים שלבשה לו שחרית", ובלילה נתן לנו מצות "קריאת שמע של ערבית", כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים ולבטל בכך את הניסיונות של "בגדים שלבשה לו ערבית".
נסיים בתפלה, שבזכות שנעסוק בתורת החסידות, המלמדת אותנו איך לשחרר את הנשמה ממאסרו של הגוף, איך להשתחרר מהבגדים של העולם הזה, שלובשת שחרית וערבית, נזכה שתתקיים בנו הבטחת מלך המשיח, שהשיב לבעל שם טוב הקדוש זי"ע על שאלתו: "אימתי קאתי מר", והשיב על כך: "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה".
לפי האמור יש לומר כי מלך המשיח רמז לו בכך, שביאת המשיח תלויה כאשר יפוצו "מעיינותיך חוצה", שמעיינות הקדושה שגילה הבעש"ט שנמצאים אצל כל אחד מישראל בנקודה הפנימית שבלב יפרצו "חוצה" בלי שום מסך המבדיל, ויוכלו ישראל גם הם לעשות יחודים - לפרוץ את כבלי המאסר של הנפש האלקית, אז נזכה לביאת משיח בן דוד ולבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.
