אחד התחומים שרבה בו ההזנחה והמצפה להחייאה, הוא נושא התפילה, שיכול להיתפס חלילה כדקלום מזמורי תהילים בשיטה עיוורת כ"פורע חוב", המותיר הרגשה תפלה... ואנחת רווחה באמירת "עלינו לשבח" שהתפילה הסתיימה...

גם אלו המשקיעים בעבודת התפילה, שמים את הדגש על פירוש התיבות של אותם מזמורים,  אמירתם בקול רם ובחיתוך האותיות, אבל פעמים שאינם עומדים על "מהותה של תפילה", וזאת עקב חוסר בהירות בתפיסת "מטרת-התפילה", שהרי ממה נפשך:

אם מטרת התפילה היא "בקשת צרכיו", לשם מה דרושים כל ה"הקדמות" ומזמורי התהילים התופסים כ-80% מהתפילה, בשביל לבקש כמה בקשות צנועות ב"שמונה עשרה"? ומדוע צריכים "לנסח לי" את בקשות-צרכי? האם אינני די אינטלגנטי לנסחם ספונטאנית בלשוני? מה גם שלא בכל יום אני אמנם מרגיש "חסר" בבריאות או בפרנסה וב"ה כל "צרכי" מזומנים לי בשלימות...

ומאידך, אם "תפילות במקום קרבנות תיקנום ": לא ברור כיצד מלמול-מזמורים מקביל ל"קרבנות"? ואם "סמליות" בלבד יש כאן, מדוע נקראת "עבודה שבלב"? גם מה מקום ל"בקשת-צרכי" האינטרס האנושי במסגרת של "קרבנות" שהם "אשה לה' "?

מספרים  על אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" שמיד אחר חתונתו החליט לחפש לעצמו "רב" שיתאים לרמתו והתלבט בין הגר"א למגיד ממעזריטש, עד שהכריע באמרו לליבו: בוילנא – לומדים כיצד "ללמוד", במעזריטש – לומדים כיצד "להתפלל"... ללמוד יודע אני כבר מעט, אך להתפלל אני זקוק להדרכת רבי... הוי אומר, הבנת "מהותה של תפילה", תורה היא ולימוד היא צריכה!

לא כל תפילה היא "במקום הקרבנות"

כמה סוגי-תפילה המה: ישנה "תפילה ספונטאנית" הבוקעת מלב נשבר בחדר ההמתנה לטיפול נמרץ,– ולכן נחשבת תפילה זו ל"מצוות עשה" מדאורייתא , בהיותה מהווה הבעת אמונה בסמכות היחידה ש"בלתך אין להושיע ", אבל תפילה כזו אינה נחשבת ל"עבודה" אלא "פורקן-רגשי" השואף "מן המיצר" אל ה"מרחב" כדפירש"י על הפסוק: "היתה לי דמעתי לחם"  וגו'

כמו כן ישנה "תפילה ספונטאנית" אף היא, הבאה מהתעוררות הנפש האלוקית המתגעגעת בטבעיות אל אביה שבשמים כבן המתרפק על אביו, אך אין כאן "עידון-בהמיותה" של הבהמית, הלזאת ייקרא "קרבן"? גם אם יש בה התלהבות, אמנם "הנה האש והעצים" אך "איה השה לעולה"?!

התפילה שעליה התכוונו חז"ל בדורשם: "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה" , היא התפילה ה"ממוסדת" שקבעוה אנשי כנה"ג כחובה יומיומית בזמנים קבועים ובנוסח מוכתב, ומטרתה לשמש "תחליף" לקרבנות, בהיותה תובעת יגיעה ועבודה כפולה :

גוף-התפילה: אמירת הנוסח המוכתב בזמן המוכתב, מהווה "עבודה" העוקדת את הקרבן בטרם הקרבתו ואילו נשמת-התפילה: עבודה-פנימית שבלב להלהיב גם את הנפש הבהמית באהבת השם [בתהליך נפשי ששלביו מקבילים  להקרבת הקרבנות] כמבואר בזוהר חלק ב דף רא,א:

תא חזי אית פולחנא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, דאיהו פולחנא דקיימא בעובדא דגופא, ואיהו פולחנא, ואית פולחנא דקודשא בריך הוא דאיהו פולחנא פנימאה יתיר, דאיהו עיקרא דכלא, קיימא בההוא פולחנא פנימאה דאיהו עיקרא דכלא.....

ה"אדם" [נפש האלוקית] מעלה לקרבן את ה"בהמה" [הנפש הבהמית] ב"אש" ההתלהבות ש"על גבי המזבח" [פנימיות הלב] דבר הדורש תהליך למידה של ה"תווים" ש"הלחינו" אנשי כנסת הגדולה עבור "מיתרי-הנשמה" שלנו.

ואף שחובת "קרבנות" אינה חלה בזמן שאין ביהמ"ק  קיים, אבל א"א לוותר על התקשורת-הנשמתית ["קרבן" מל' קורבה] על ידי "בא אל התיבה" להכניס את כל הנשמה ב"תיבות התפילה" להצלת הנשמה משחיקת זרמי מבול החומריות וטרדות הקיום המשכיחים נועם חוויית הגעגועים לאביה שבשמים, על כן תקנו אנשי כנה"ג שכל נשמה תחייג כל בוקר לקב"ה, גם אם אין לה "צרכים-דחופים", אלא רק מפני ש"אהבתי כי ישמע ה' את קולי"...

ובהתאם ל"מטרה-רוחנית" זו, נבנה שלד התפילה הממוסדת כ"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" ובסולם ארבעה שלבים המעלים את הנפש ברשפי אש ההתבוננות עד להתבטלותה המוחלטת מתוך כלות הנפש בשמונה עשרה כעבדא קמיה מריה, וזאת כמובן בתנאי שזוקפים את הסולם כלפי שמיא, בבחינת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ברם, מי ששוטח את תפילתו בשטחיות, כסולם המונח על גבי קרקע, גם אם יעבור על כל שלביו, לא יצליח להתרומם כי הוא זה...

ובסולם ארבעה שלבים

נוסח התפילה שתוקן ע"י אנשי כנה"ג בנוי על מערך של תכנים, אשר המתבונן בהם כראוי עובר תהליך נפשי מדורג משלב לשלב כמתואר בכתבי האריז"ל :

דע, כי בכל ד' עולמות אבי"ע, יש ב' בחינות - הא', הוא ענין חיצונית, שהוא כללות העולמות בחיצונותם. הב', הוא ענין פנימיות העולמות שהוא בחי' הנשמות, שהם נפשות בעשיה, ורוחין ביצירה וכו'.

...וכנגדן ד' חלקי סדר התפלה, והם - הקרבנות שהוא מתחלת כל הברכות, עד ברוך שאמר. ואח"כ הזמירות, שהם מתחלת ב"ש, עד סוף ישתבח. ואח"כ יוצר, וכל ברכת ק"ש, עד העמידה. ואח"כ העמידה עצמה, של ח"י ברכות. הרי נתבאר ד' חלקי בחי' המעשה, וד' חלקי בחי' התפלה עצמה:

השלב הראשון:     סדר ה"קרבנות" , ולאחריהם "הודו" ו"מזמור שיר חנוכת הבית" – עד "ברוך שאמר" , מקביל לעולם העשיה, לכן מתואר בו "מעשה הקרבנות", בהדגישו את "מהותה של התפילה" [לא למטרת פורקן רגשותיי ואינטרסים אגואיסטיים – אלא] למטרת "הקרבת הנפש הבהמית" באש של מעלה, בכך קובעים מראש את הקו שיתווה את התפילה.

גם ההתבוננות ב"מעשה הקרבנות" כמשל נפשי-רוחני, מהווה ספר מוסר יעיל להתעוררות המתפלל [וכפתגם אדמו"ר הזקן  במשנה: "עלה בכבש" - כאשר מתעלים קמעא (אולי על ידי כבישת היצר) "ופנה לסובב" – ומתבוננים קצת בסובב אותנו בנפלאות היקום, "ובא לו לקרן דרומית" – נעשה קצת חמימות... "דרומית-מזרחית" – החמימות מביאה לזריחת הנשמה... "מזרחית-צפונית" – זריחת הנשמה חודרת גם לחלל השמאלי שבלב שהוא "צפון" [הרוח השמאלית וגם היצריות-הצפונה בתת-מודע]... "צפונית-מערבית" – אזי מהפיכת חשוכא לנהורא נעשה "עריבות" ומתיקות למעלה מנחת הרוח של הקרבת הנפש הבהמית, ששחיטתה ב"צפון"...]

לאחר מכן ממשיכים לתאר ב"הודו" את נפלאות ייחודה של ההשגחה האלוקית בהיסטוריית עמנו במאבקיו הקיומיים בעולם המעשה, שלמרות ש"ויתהלכו מגוי אל גוי" בכל זאת "לא הניח לאיש לעושקם" ... אשרי העם שככה לו... ובמזמור הבא הודאה על ישועתי האישית: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אוייבי לי". היינו התבוננות בתמיכה האלוקית בנו ככלל וכפרט, כאן בעולם העשייה, שלא היינו שורדים בו בלעדי השגחתו.

"הודו" בחינת "הודאה" מהווה הרכנת הראש בפני העובדות, על אף שאיני חש חוויה רגשית , ואיני משיג את ההגיון שמאחוריהן, עם כל זה "מודה" אני שהצדק עם העובדות המעשיות של פלא ההיסטורי המושגח, של הישרדותנו מול אנושות עויינת בעולם העשייה.

השלב השני: מ"ברוך שאמר" עד "ישתבח" – מקביל לעולם ה"יצירה", בו מתוארים בפרוטרוט נפלאות הטבע, יצירתו של הקב"ה , החל מההתבוננות של "ברוך שאמר והיה העולם" [בדבר הוי'ה] ולא עוד אלא "ברוך אומר ועושה" בלשון הווה, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", התפעלות הנפש מ"המכסה שמים בעבים... נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" ... מה"תנינים וכל תהומות, אש וברד שלג וקיטור"... התבוננות במעשה בראשית, עד ל"ואתה מחיה את כולם" אל תיקרי "מחיה" אלא "מהוה", היינו שכל הווייתו של הנברא אינה אלא "דבר ה'" שבלעדו תחדל מציאותו, כשם שהמציאות הקולנועית המוקרנת על המסך, תיעלם מיד עם כיבוי המקרן...

שלב זה בתפילה, מעורר את הרובד ה"רגשי" המתפעל חזותית מפלאי היקום של הקב"ה, [כי לזה לא דרוש כשרון שכלי, שהרי גם ילד או איש פשוט, מתלהב מיפי הטבע, הנקרא "מעשה בראשית", המעיד על יוצרו] ותחום הרגש בנפש מקביל לעולם ה"יצירה" בסדר ההשתלשלות.

השלב השלישי: מ"יוצר אור" [וקריאת שמע] עד ל"שמונה עשרה" – מקביל לעולם ה"בריאה", כי  בברכות קריאת שמע מתוארת דרגת התלהבותם של המלאכים, האופנים וחיות הקודש של המרכבה, שמקומה בעולם ה"בריאה", התבוננות זו ב"מעשה מרכבה" דורשת העמקה עיונית מופשטת ביחודא עילאה ותתאה, באמצעות הרובד התבוני,  ה"בינה" שבנפש, שמקבילה לעולם ה"בריאה" בהשתלשלות.
והתבוננות זו בעבודת "חיות הקדש" "פני שור" וכו'  שהם הן "שורש הנפש הבהמית", גורמים להתפעלות עצומה של הבהמית, כמבואר בחסידות , אבל ממנה עולים לשלב ההפלאה של "נשמות ישראל" שלמעלה מהמלאכים והשרפים, באשר "אהבת עולם אהבתנו" , ומעלתן על המלאכים היא, שבעוד ביטול השרפים וחיות המרכבה הוא "ביטול היש"  (הנובע מהשגתם השכלית הנבדלת, ו"שכל" הוא "יישות" כידוע ["אני מבין"] והרגש שנולד מהדעת, הוא בבחינת "יש מי שאוהב", רגש ש"מלהיב" רק את הבהמית מפני שהיא עצמה בחינת "יש") ברם, נשמות ישראל לעומתם, בהיותם "חלק אלוקה ממעל" המושרשות ב"אצילות", הרי גם ביושבם ב"בריאה" מסוגלות הן  גם לחוש בעת "קריאת שמע" את החוויה של "ביטול במציאות", כאשר הן מתבוננות שהוי"ה [סובב כל עלמין, האור האין-סופי] ו"אלוקינו" [ממלא כל עלמין, האור המתפרט לפי כלי כל נברא] כולא חד המה, ומתעמקות במושג "אחד" , אשר החי"ת [שבעת הרקיעים] והדלי"ת [ארבע רוחות העולם] מתמזגים עם אלופו של עולם, עד שבהסתלק כוח הבורא [ה"אל"ף"] מן הרקיעים והארץ, יחזרו להיות אין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית ממש!

וכל זה באופן של "שמע" [מל' הבנה והשגה גם בשכל הנפש הבהמית, המקיימת "שאו מרום עיניכם וראו" וזה מביא את המתפלל המתבונן ל"ואהבת... בכל לבבך" בשני יצריך" , כלומר, שהנפש האלוקית – לאחר כל ההכנות הללו – הצליחה להעלות את הנפש הבהמית "על מוקדה" ולהלהיבה באש האהבה באמצעות ההתבוננות בנפלאות הטבע [פסוקי דזמרה] ובעבודת המלאכים דיצירה ובריאה [ברכות ק"ש] שזו ה"מצוה להביא מן ההדיוט" – אזי זוכה ל"אש יורדת מן השמים" בחינת "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" של "בכל מאודך" – שזוהי בחינת "הארת האצילות שבבריאה", כהקדמה ל"שמונה עשרה" ומתפלל שכזה נקרא בעגה החסידית: "עובד".

השלב הרביעי : תפילת "שמונה עשרה" – המקבילה לעולם ה"אצילות", בה מגיע המתפלל
המתבונן ל"ביטול במציאות" כעבדא קמיה מרא, המתבטא בלחישה המצניעה את יישותי, עד שאין לי כלל אינטרסים משלי, מלבד הרצון להיכלל ולהידבק בעצמותו ית', עד שאפילו להגיד את שבחיו של מקום אינני מסוגל, על כן בקשתי "א-דני שפתי תפתח" לדובבני, שאוכל להעיז לבקש את "הצרכים-הגשמיים", מהיבט של אינטרס הבורא ! ודווקא ממרומי ה"ביטול במציאות" מרגישים את נחיצות הכלים התחתוניים כ"תנאי עבודה נאותים" למילוי השליחות "לעשות לו ית' דירה בתחתונים" , שהרי באטמוספירה של עולם ה"אצילות" אין לי "צרכים" שלי...

וזהו הפירוש הפנימי של "המתפלל צריך שיזכיר שבחו של מקום תחילה ואח"כ יבקש צרכיו", לא כדי "להחניף" למלך שייענה לאינטרסים שלי, אלא מפני שהזכרת שבחו של מקום מכתיבה לי את אופי בקשת הצרכים, "עשה למענך ולא למעננו".

"והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה"
בעולמות בנפש בנוסח התפילה בתכני-התפילה בחוויית המתפלל
אצילות חיה שמונה עשרה תכלית הבריאה ביטול במציאות
בריאה נשמה ברכות ק"ש – וק"ש מעשה מרכבה ונשמות התפעלות-מושכלת
יצירה רוח פסוקי דזמרה - ישתבח נפלאות מעשה בראשית התפעלות-טבעית
עשיה נפש קרבנות – ברוך שאמר מעשה הקרבנות+ הודו הודאה וביטול-היש

הסולם-ההידראולי של התפילה:

ואל יאמר ה"עובד": כיצד אתיימר - כאזרח של עולם ה"עשייה" - לטפס לדרגות של "אצילות"?...  כי באמת סולם-התפילה כמוהו כסולם הכבאים, יש לו ארבע שליבות המגיעות רק לקומה ראשונה, אבל המערכת ההידראולית מסוגלת להאריכו לעוד ארבע שליבות לקומה שניה, שלישית או רביעית, לפי הצורך.

כך גם מי שהוא רק בדרגת עולם העשיה, עבודתו על כל ארבעת שלביה מתמצית בתחום פירוש המילות הפשוט של מזמורי התפילה, כשפירושם-התוכני על פי הפרשנות-החסידית שנקלט במחשבתו מהנלמד קודם התפילה, הוא שמשודרג משלב לשלב בתפילה, פרשנות אותה הוא "משלב" בתוך ה"שפתי תפתח" שהוא: "מעשה התפילה".

ולכשיתקדם בדרגתו ויגיע לקומת ה"רגש" [יצירה], ייפתח בפניו חלק חדש בסולם, שבו גם כן ארבע שלבים, כאשר בכל שלב "התפעלותו הרגשית" היא הגוברת ומתלהטת, ומשיזכה להגיע לדרגת "התבוננות-עיונית" בתכני המזמורים [בריאה] אזי תשודרג התפעלותו-המושכלת, משלב לשלב, בהתאם לרמת-עיונו, ואילו הצדיק האמיתי שנשמתו בדרגת "אצילות" כבר בתחילת התפילה... פותח שלב הכי-עליון בסולם המגיע ל"קומה הרביעית", כאשר עליותיו בתפילה הם ב"קול דממה דקה", ששלביה אינם ניכרים כלל, לעוברים ושבים שעל גבי הקרקע... כך שבכל דרגה שנמצא ה"עובד" בעבודת התפילה, עומדת בפניו האפשרות להתעלות ממצב של "מוצב ארצה" עד ל"ראשו מגיע השמיימה" לפי רמתו האישית וזה לא חלום...

אבל זאת בתנאי ש"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" , כדפירש"י : "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות" ומבאר הרבי שאין הכוונה כפשוטו, שהרי מה יועילו אבנים המקיפות את ראשו, אם ינגוס נמר ברגלו?...

אלא הכוונה להכנה המוכרחה קודם התפילה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" הגורם "לבודד" את מחשבתו מכל "חיות רעות" מחשבות זרות, וכשה"ראש" מוגן, אזי אין למחשבות מהיכן לחדור... ולכן קרוי: "כובד ראש", כי במצב של "קלות-ראש", הרי מוחו כבלון-אויר נפוח, המשייט בחלל החדר עקב קלילותו,  אבל ההתמקדות-המבודדת, הופכת את מחשבתו לכדור-עופרת, היושב לבטח מרוב כובדו ואינו נע ונד בכף הקלע של המחשבות, ושאין תנודות בסולם-התפילה...  אזי הוא "יציב ונכון וקיים וישר".