רגש של העדר שביעות רצון

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו, שגם כאשר עובד עבודתו כדבעי, הן בנוגע להשגה שבמוח, והן בנוגע להמדות שבלב, שהם בהתגלות לבו, ואינם דמיונות שוא, אלא אהבה ויראה אמיתיים, ונרגשים גם בקיום התורה ומצוות, שנוסף על קיום התומ"צ בפועל ממש, יודע הוא כוונת המצוות, ויודע גם ההמשכות שנעשות ע"י קיום המצוות, ועד שעבודתו היא באופן המרומז בדיוק לשון הכתוב "ועבדתם את הוי'ה אלקיכם", ששם הוי'ה, היה הוה ויהיה כאחד, ולמעלה יותר – בחינת הוי'ה שלמעלה מהשתלשלות, נעשה אלקיכם, כוחכם וחיותכם,

הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה, צריך להיזהר שלא תהיה לו שביעות רצון מעבודתו, שאז נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך בעבודתו (ער שטעלט זיך אפ און גייט ניט ווייטער).

כי, נוסף לזה שהרגש דשביעות רצון יכול לגרום לכך שהאהבה ויראה שכבר נולדו ונתגלו לא יהיו בקיומם (שזהו"ע ד"משכלה" כפי שנתבאר קודם במאמר) הנה גם בשעה שעובד עבודתו באהבה ויראה, תהיה עבודתו במדידה והגבלה, במדה הנדרשת משביעות הרצון שלו.

ועל זה נאמר "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", בארצך דייקא, שארץ הוא מלשון רצון, היינו, שלא יורגש אצלו אפילו שביעות רצון בלבד מעבודתו ופשיטא שלא יהיו נרגשים הרצונות שלו, שאז הוא כלי מלא שאינו מחזיק, שאין לו בית קיבול כלל (בחינה הא' דעקרה המבוארת קודם במאמר).

וממשיך בכתוב "את מספר ימיך אמלא", שזוהי העצה היעוצה כדי לפעול בנפשו הרגש של העדר שביעות הרצון. והענין בזה, שכאשר האדם מתבונן שניתנו לו ימים קצובים, ימים יוצרו גו', לא פחות ולא יותר, ובכל יום, בכל שעה ובכל רגע צריך לעבוד עבודתו למלא שליחותו בעלמא דין, הרי הוא טרוד בזה כל כך עד שאין לו פנאי כלל לחשוב אודות עניינים של מדריגות. ועל דרך מאמר רבן יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", ומהביאורים בזה, שמצד גודל טרדתו במילוי שליחותו לא היה לו פנאי לשים לב (צוהערן זיך) למדריגות שלו. והיינו, שהוא טרוד ושקוע כל כך (ער איז אזוי פיל פאריאגט, פאראיינגט און פארטרונקען) במילוי שליחותו בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, שאינו יודע מה נעשה עם שכלו ומדותיו, ועאכו"כ בנוגע למדרגות הנעלמות שבנפש.

ומזה מובן במכ"ש וק"ו שלא שייך אצלו רגש של שביעות רצון, כי, בידעו שבכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו, ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, הרי זה לא רק שהיה יכול להתעלות ולשגשג בעבודתו (ער האט געקענט שטייגן) ולא עשה כן, אלא עוד זאת, שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד הוא ... במלך מלכי המלכים ... הקב"ה בכך שאינו ממלא את שליחותו*, הרי, לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון, "בארצך", אלא אדרבה, כששואלים אותו: מה עם "בארצך" (ווען מען פרעגט אים וואס איז בא דיר מיטן בארצך), זועק הוא (שרייט ער אויס) במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (וואס מיר רצון, וואס מיר תענוג, וואס מיר אהבה, וואס מיר יראה), כיצד יכול לחשוב על עניינים של מדריגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה.

* בחלק זה של המאמר פרץ הרבי זי"ע בבכי רב והניח ראשו על השולחן ורק לאחרי משך זמן המשיך באמירת המאמר.

(מתוך מאמר ד"ה "לא תהיה משכלה", פרשת משפטים תשי"ב)

קליפת עמלק

והנה קליפת עמלק בעבודה בנפש האדם הוא ענין הקרירות, כמ"ש "אשר קרך" – שפועל בו ענין הקרירות, שלא יתפעל משום דבר, והיינו, שגם כאשר מראים מלמעלה דבר פלא, שזהו ענין גילוי אלקות למטה, הנה ענינו של עמלק הוא לקרר ולהכחיש ולומר שאינו כן.

וכאשר אינו יכול להכחישו לגמרי, אזי מתחכם לקררו ולומר שאין זה פלא על כל פנים, דכיון שזהו ענין שנעשה ע"י הקב"ה שהוא כל יכול, הרי לגביו אין זה פלא כלל, וא"כ למה יתפעל מזה.

ואם הפלא שבדבר הוא מוחשי כל כך שאינו יכול גם לקרר את הפלא שבדבר, אזי מקררו לעשות הסכם בנפשו שהפלא לא יפעול בו התפעלות.

וגם כאשר מוכרח שהפלא שבדבר יפעול בו התפעלות, אזי מקררו לעשות הסכם והחלטה שההתפעלות לא תפעול עליו לשנות הנהגתו ומכל־שכן לשנות מהותו.

וזהו עניין קליפת עמלק, שהגם שיודע את רבונו, היינו, שיש אצלו גילוי אלקות, מ"מ, הרי הוא מתייגע ומכוין למרוד בו, על ידי זה שפועל ענין של קרירות, מבלי הבט על כך שעל פי השכל צריך להיות אצלו ענין של התפעלות כאשר רואה דבר פלא.

דהנה, הגם שהאמת היא שלגבי הקב"ה אין זה דבר פלא, וכמ"ש לעושה נפלאות וגו', עושה פלא וגו', היינו, שלגבי הקב"ה הנה כל הנפלאות הם רק בחינת עשיה בלבד, מכל מקום, כיון שלגבי האדם הרי זה פלא, צריך הדבר לפעול בו התפעלות, ומה שלגבי הקב"ה אין זה דבר פלא, לא צריך להיות סתירה ומניעה להתפעלות האדם.

וכמו שאנו רואים בשני בני אדם, שיש דבר שאצל אחד אינו פלא ואילו אצל השני הרי זה פלא, הנה מה שאין זה פלא לגבי חברו, אינו סתירה ומניעה לפעול בו ההתפעלות הראויה, כיון שאצלו הרי זה פלא. ואם כן הוא בשני בני אדם שהם בערך זה לזה, שאין סתירה להתפעלות שלו מה שאצל חבירו שבערך אליו אין זה פלא, הרי מכל שכן שמה שלגבי הקב"ה אין זה פלא, לא צריך להיות סתירה שתהיה אצלו ההתפעלות הראויה.

ומה שאין הענין כן, הרי זה מצד הקרירות דעמלק, שזהו ענין קליפת עמלק, שאף שראה את האותות והנפלאות שהיו ביציאת מצרים, מ"מ, לא נתפעל, ויצא להלחם בישראל, שזהו מצד ההתנשאות ללא טעם, בחוצפה גדולה. ולכן אי אפשר להיות בו הבירור, אלא התיקון הוא בדרך שבירה דוקא, וכמ"ש "צא הלחם בעמלק", באופן ד"תמחה את זכר עמלק", כיון שזהו ענין של התנשאות ללא טעם. 

(מתוך מאמר ד"ה "זכור את אשר עשה" תשי"ח)

ביטול או עבודה

צריך להבין, איך אפשר שתהיה עבודת ה' יחד עם ענין הביטול, דלכאורה ביטול ועבודה הם לא רק ב' דברים נפרדים אלא הם הפכיים זה מזה.

דענין הביטול מורה שאין הוא מציאות כלל, משא"כ ענין העבודה תוכנו הוא שיש מציאות של אדם העובד, ועבודתו צריכה להיות בשלימות, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, היינו שיש לבבך ונפשך ומאדך, ולא עוד אלא שיש כל לבבך וכל נפשך וכל מאדך, ובזה צריך להיות עבודת ה', דלכאורה זהו היפך ענין הביטול.

אך הענין יובן על פי המבואר בהמשך תרס"ו במעלת עבודת עבד בשלימות, ששלימות עבודתו היא כשבטל לגמרי אל האדון, והיינו שיש לו תענוג ויש לו רצון ויש לו חב"ד שבראש ויש לו מדות שבלב ויש לו ג' הלבושים דמחשבה, דיבור ומעשה, ומכל מקום כל עניינים אלו אינם של העבד אלא של האדון, שתענוג העבד הוא תענוג האדון ועל דרך זה בשאר הכוחות. היינו, דאף שבחיצוניות אפשר לחשוב שאלה הם כוחות העבד, מכל מקום בפנימיות ובאמיתיות אינם אלא כוחות האדון.

ומזה מובן שהביטול אינו בסתירה אל העבודה, כי אם אדרבה, זהו שלימות הביטול, כשאינו שולל את שאר הכוחות. כי כאשר הביטול שולל את הכוחות, הרי זה גופא שצריך לשלול אותם מורה שאין הביטול בשלימות, משא"כ שלימות הביטול היא (לא שהכוחות מתבטלים, אלא) שהכוחות גופא הם כוחות האדון. והיינו משום שעל ידם הוא משלים את שליחות האדון ומביא את האדון לשלימותו כביכול. דהאדון רצה שתהיה מציאות של עבד שיש בו לבבך ונפשך ומאדך. ורצה שתהיה עבודת העבד ע"י כוחותיו, כמ"ש "למעשה ידיך תכסוף", ולכן עשה האדון את מציאות העבד. כי התואר אדון עצמו מכריח ומחייב וממציא את מציאות העבד, דכשם שאין מלך בלא עם כך אין אדון בלא עבד. וענין זה גופא נרגש אצל העבד, שכל מציאות כוחותיו היא להשלים רצון האדון.

וענין זה מובן גם ע"פ נגלה, כמבואר בכמה מקומות בביאור ענין השליחות, שיש ג' דרגות בשליחות, דהדרגא הכי תחתונה היא שרק מעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, אבל הדרגא הכי עליונה שבשליחות היא שכל מציאות השליח עם כל כוחותיו, לבבך נפשך ומאדך, אינם אלא מציאות המשלח. וכמבואר בכמה מקומות פרטי עניינים אלו בנוגע לפועל בעבודת האדם.

(מתוך מאמר ד"ה "ויגש אליו יהודה" תשמ"ו)

עבודה מיראה ואהבה

ענין העבודה - "ועבדתם את ה' אלוקיכם" קאי בעיקר על העבודה ביראה וקבלת עול, שהיא עבודת עבד, שהעבד אינו תופס מקום לעצמו, ועוד יותר שאינו מציאות לעצמו והוא בביטול אל האדון. והיינו שלמרות היותו במעמד ומצב שלא שינה את עצמו, רצונו, שכלו ומדותיו, הרי הוא עובד את עבודתו בדרך קבלת עול. שהרי בנוגע למעשה בפועל, קיום המצוות בסור מרע ועשה טוב, אי אפשר להמתין עד שישנה את עצמו...

אמנם כיוון שהפסוק ועבדתם את ה' אלוקיכם קאי גם על ענין התפילה, מובן שבזה נכלל גם העבודה מאהבה, שזהו ענין התפילה "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". דבהעבודה דיראה וקבלת עול לבדה, הרי לא שינה את עצמו, ולא פעל בירור וזיכוך נפש הבהמית והעלאת הניצוצות דגופו וחלקו בעולם. שזה נעשה דווקא בעבודה מאהבה.

ועוד ענין בזה שלא מספיק העבודה מיראה, דהנה עבודה היא מלשון עיבוד עורות, דבר הנעשה מתוך טירחא ויגיעה גדולה וביראה אין הכרח שתהיה עבודה ויגיעה גדולה כי ישנם כאלו שיש להם יראת שמים טבעית וכו', ובהכרח להיות גם העבודה מאהבה שבאה על ידי עבודה ויגיעה גדולה דוקא.

 (קיצור מתוך מאמר ד"ה "לא תהיה משכלה", פרשת משפטים תשי"ב)