ב"ה, יום השישי[1] [2] [3]ערש"ק פ' צו[4], שבת הגדול[5] [6],

י"א ניסן[7], ה'תשמ"ג

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

בהמשך למכתב מראש-חודש ניסן, שבו נידונו כמה נקודות-יסוד בקשר להוראות המיוחדות הנלמדות מחג המצות, זמן חירותנו,

ובהתחשב בחשיבות העליונה של החג הזה, כראש[8] וראשון לכל החגים[9],

מן הרצוי להסביר נקודות מסויימות במעט הרחבת והעמקת יתר.

החל בענין המשמעות הרוחנית של חמץ[10] ומצה, אשר החמץ (בהתאם לטבעו של בצק חמץ – לתפוח ולהתרומם) מסמל גאווה וישות, ואילו המצה (היפוכו המוחלט של החמץ) – ענווה במלוא המידה[11], עד לביטול היש. בענין זה ניתנת הוראה כי איסור חמץ הוא אף ב'משהו' - גאווה ויֵשות יש לשלול לגמרי, וכך מגיעים לדרגת ביטול היש, שאז אפשר להשיג חירות רוחנית אמיתית, במלוא המשמעות של חג המצות וזמן חירותנו, ולקיים בפועל, במלוא המידה, את השליחות האלקית שניתנה לכל יהודי, איש ואשה: "אני נבראתי לשמש את קוני"[12], כפי שהענין הוסבר בקווים כלליים במכתב הקודם.

מכך מובן שהאדם נדרש להביא לידי ביטוי ולפתח בתוכו שתי תכונות (ומידות רוחניות):

מצד אחד דורשת ממנו התורה, שהיא תורת-חיים (המורה[13] דרך בחיי יום-יום), ובה-בעת תורת-אמת, שיעמוד בשיא התוקף[14] מול השפעות של עולם החולין (כפי שהן מכונות), המפריעות לבצע את מטרת בריאתו (לעבוד את ה' על-ידי התנהגות יום-יומית על פי התורה והשולחן-ערוך), ועד כדי מסירות-נפש[15].

מצד שני דורשת אותה תורת-חיים ותורת-אמת לשלול ולהרחיק כל תחושה של גאווה וישות, ואף זאת עד כדי שלימות מוחלטת, כפי הביטוי של הפסוק "ונחנו מה"[16].

נשאלת אפוא השאלה[17]: כיצד יכולים שני דברים אלה – המנוגדים לכאורה – לשכון באדם אחד, בו-בזמן, בעוצמה מלאה (וזהה) ובאמיתיות?

מיותר להדגיש כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות מובנת ומשכנעת גם לאדם פשוט ביותר, שכן שתי התכונות נדרשות מכל יהודי, וגם הגדול שבגדולים נזקק להסבר הזה, ואדרבה – להסבר עמוק יותר, שכן השלימות הנדרשת ממנו היא בדרגה עליונה יותר, על-פי מדרגתו.

***

התשובה לשאלה – היא: 'היא הנותנת': מאחר שכל יום וכל רגע ממציאתו של יהודי קשורים בעבודת הבורא, שהיא היסוד והתכלית של בריאת האדם, "אני נבראתי לשמש את קוני", להשכין אלקות בעולם באופן גלוי – מובן שמעשי החולין שאינם תואמים את התכלית האמורה – אסור ליהודי, ויתרה מזו: מכיוון שנברא לשימוש זה – אי אפשר לו כלל, להתחשב עם העולם, ויש לו התוקף הדרוש לנהוג כך, מכיוון שזו שליחותו של הקב"ה, שהוא בורא ואדון העולם כולו.

וכפי שמספרת התורה כי זו היתה הנהגתו של היהודי הראשון, "אחד היה אברהם"[18], שנקרא 'העברי' על שהיה בזמנו אחד ויחיד "מעבר אחד"[19], וכל העולם כולו מן העבר השני, ובסופו של דבר הוא ניצח וביצע את כל מה שהיה עליו לעשות. וכוח זה הנחיל בירושה לכל יהודי[20] ולכל ישראל, עד סוף כל הדורות.

לפיכך, כשיהודי מתבונן בכך שכל מהות קיומו ומציאותו היא שמוטלת עליו השליחות של הקב"ה, לצד הכוחות שהקב"ה מעניק לו לשם ביצוע שליחות זו, זה חייב להיות שלוב-זרוע עם הרעיון "כשאני לעצמי מה אני"[21]: כשהוא לעצמו – אפילו הנטייה הקלה ביותר מן השליחות האלקית, כבר עושה אותו ל'אַיִן ואפס'. ומשום כך, ככל שהוא נחוש יותר לבצע את השליחות האלקית, על-ידי התורה והמצוות, בכל תחומי החיים היום-יומיים – נשללת בעיניו יותר כל מחשבה של 'אני ועצמי', מחשבה של גאווה וישות.

במילים אחרות: כאשר שתי התכונות האמורות מבוססות על יסוד אחד ויחיד של "אני נבראתי לשמש את קוני", לא זו בלבד שאין הן מנוגדות זו לזו, אלא אדרבה, הן מחזקות זו את זו.

***

כל האמור הוא כפי שהדברים מובנים בשכל ובמחשבה. אולם כשהדברים מגיעים לידי מעשה בפועל – מתערב בזה טבעו של האדם, שבו ברא אותו הקב"ה, אשר "הרגל נעשה טבע שני"[22] (או כביטוי המובא לפעמים, "הרגל נעשה טבע"[23] – סתם), כמוזכר גם במכתב הקודם.

חיי האדם, ובכלל זה גם חייו של יהודי, בנויים במתכונת שבכמות האדם מקדיש יותר זמן[24] וכוח לפעילויות כגון אכילה, שתייה, פרנסה, שמירת הבריאות, מנוחה וכיוצא באלה, שבהן מציאותו העצמית עומדת בהדגשה. בשעה שהוא עוסק בהם, במעשה, בדיבור, ואפילו במחשבה, הוא עושה זאת תוך כדי שימוש באיברים שלו - בידיו, ברגליו, בראשו וכו', בכוחותיו העצמיים שלו.

יתר על כן: אפילו בעניני תורה ומצוות, חלק נכבד מהם קשור בדרישת התורה שהאדם ינצל את כוחותיו והאפשריות שלו במלוא המידה: "כל עצמותי תאמרנה"[25]. עליו ללמוד תורה ביקוד אש, לעמול ולהבין בשכלו, ולמצוא בה טוב-טעם (רוחני) ועונג.

כך גם בעשיית המצוות, ובכלל זה צדקה וגמילות חסדים, השקולות כנגד כל המצוות[26]. אף-על-פי שהדרגה העליונה ביותר היא "מתן בסתר"[27], צריך הדבר להיות "בכל לבבך ובכל נפשך". יתרה מזו, בהזדמנויות מסויימות אף יש לנהוג על-פי ההלכה "מצווה לפרסם עושי מצווה"[28], ובמיוחד כאשר על-ידי כך הוא משיג את המעלה של "יתן ויתנו אחרים"[29], כשגם אחרים נוהגים כמותו.

אמת, עם כל זאת הוא פותח כל יום ויום באמירת "מודה אני לפניך מלך", שהוא מודה ומכיר כי הקב"ה הוא "לפניך מלך", לא רק מלך העולם, אלא גם מלכו שלו, שלפניו הוא עומד, ובמשך היום יש לו קביעות עיתים לתורה, תורת השם, ולתפילה, שאז הוא יודע "לפני מי אתה עומד"[30] וכו', אבל מאחר שכל הדברים האלה הם, בכמות, פחותים מעניני הרשות ועניני החול, הקשורים ב'חמץ', כאמור לעיל, מביא הדבר לידי 'טבע שני' של 'חמציות'.

לכן, כדי לשלול זאת, ויתרה מזו – כדי לנצל ענין זה עצמו בכיוון הטוב, קבעה תורת חיים (על-פי אחד הטעמים לאיסור זה) זמן מסויים בשנה שבו החמץ אסור באופן מוחלט במובן הפשוט, אסור במשהו, אסור במשך שבעה-שמונה[31] ימים רצופים, המייצגים את כל ימי ראשון בשבוע, ימי שני בשבוע[32] וכל שאר ימי השבוע של כל השנה, עד לאופן של "בל יראה ובל ימצא". דבר זה מדגיש ומשפיע על האדם להישמר מ'חמץ' במובן הרוחני, ולהחיות את נפשו ב'מצה' במובן הרוחני, עד שהתוכן העמוק יותר של המצה, שהוא ענין ההתבטלות לקונו, נעשה בסיס בלעדי ויחיד לכל פעילויותיו בכל הימים והשבועות של השנה כולה. יחד עם זה הוא מנצל את כישרונותיו וידיעותיו במלוא המידה ובמלוא העוצמה, על-פי ההוראה המוזכרת לעיל של "כל עצמותי תאמרנה", כשכל רמ"ח האיברים נוטלים חלק בשימוש לקונו: לימוד התורה, עבודת התפלה וקיום המצוות[33] בהידור.

***

לאמור לעיל מתוספת עוד הוראה ולקח מהעובדה שחג המצות, זמן חירותנו, קשור עם חודש ניסן, חודש הגאולה[34]: השחרור, לא רק מ'מצרים' של העבר, אלא גם מכל המיצרים וההגבלות, הן החיצוניות והן הפנימיות, עד לאופן על-טבעי (נס), כפי שהדבר רמוז בשמו של החודש "ניסן", מלשון "נס"[35], למעלה מן הטבע.

ההוראה המיוחדת הנלמדת מכך היא, שכאשר יהודי מתנהג מתוך התקיפות המלאה של "כל עצמותי תאמרנה", יחד עם ההתבטלות המלאה במילוי שליחותו האלקית בחיי היום-יום שלו – הוא זוכה להצלחה בלתי רגילה, יתרה לאין-ערוך ממידת העמל והיגיעה שהשקיע בדבר, כפי שחכמינו ז"ל מבטאים זאת במאמר הקצר "יגעת – ומצאת"[36]; ההצלחה של היגיעה היא באופן של "מציאה"[37], דבר יקר שנמצא, למשל, ברחוב, שערך הדבר גדול לאין-ערוך וללא יחס לעומת העמל הכרוך בהתכופפות והרמת הדבר והבאתו לרשותו.

הצלחה על-טבעית זו קשורה במיוחד עם חודש ניסן, משום שבחודש זה הקב"ה הנהיג הנהגה ניסית[38], בהוציאו את העם היהודי ואת כל בני-ישראל מגלות מצרים, והבטיח שכאשר יהודי מקבל עליו החלטות לבצע 'יציאת מצרים' בעצמו[39] ובסביבתו, מסייע לו הקב"ה למעלה מדרך הטבע, "כימי צאתך מארץ מצרים"[40], שאז היה "המעלך מארץ מצרים"[41], וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בהבטחה[42]: "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה – מלמעלה".

גם דבר זה רמוז בתורה: "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם"[43], הקב"ה אומר לכל בני ישראל (והאמירה יש בה משום נתינת כוח), כי העניק לכל אחד ואחת כוחות אלקיים לרומם את עצמו, ואת כל אשר מסביבו, להיות בדרגת "אלקים – מלאכים"[44], ו"בני עליון", בניו[45] של הקב"ה. יש רק לרצות!

***
ויהי רצון, שכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, יתכונן ויחוג את חג המצות זמן חירותנו כפי הראוי ובשלימות, דבר הכולל גם אימוץ והבאה לידי פועל של הלקחים וההוראות של החג לכל הימים ולכל יום של כל השנה, הן בנוגע לאדם עצמו ולבני ביתו הן בנוגע לסביבתו – על-ידי הצגת דוגמה חיה ועל-ידי דברים היוצאים מן הלב[46], עד שמקיימים במלוא המידה את "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח" גם במובן הרוחני, ובכל השנה, שכל אחד ואחד שהוא 'דכפין' ו'דצריך', שחסרה להם שלימות בהנהגה היום-יומית לפי הוראות חג הפסח, מקבלים את העידוד הדרוש והסיוע המלא להשגתה,

החל בכך שכל אחד ואחת, "בנערינו ובזקנינו", ובמיוחד כל הילדים וכל ילד – יזכו, במובן הפשוט ביותר, לחג כשר ושמח, בגשמיות וברוחניות גם יחד,

ולהתכונן לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.

בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור,

ולחג כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן