התגלות הבעל שם טוב
יש קבלהבשם הצדיקים הראשונים תלמידי הבעש״ט זי״ע (ויש שאומרים זאת בשם רבינו אדמו״ר הזקן נ״ע)[1], שבימי הבעש״ט, טרם שנתגלה, היה העולם בבחינת התעלפות. כמו המתעלף ר״ל שעדיין לא נסתלק ממנו לגמרי החיות שבגופו, אבל נתעלם מאוד שאינו פועל שום הרגש בגופו, אך אם לא יעוררו אותו יוכל ח״ו החיות להסתלק לגמרי, ויש סגולה בדוקה לעוררו – שיקראוהו בשמו,
כן היה מצב עם ישראל אז בבחינת אמונת ה׳ שהייתה בקרירות עצומה, קיום המצות היה בדרך מצות אנשים מלומדה, לימוד התורה היה או מצד הכבוד – שהתלמיד חכם היה לו כבוד רב מאוד, או בדרך יראת העונש כי האיש הפשוט היה בתכלית השפלות, וההרגש האלקי היה בקרירות נוראה, עד שאפילו המהר״ל מפראג זצ״ל שהיה הרבה שנים קודם, כתב בזה הלשון: הרבה עסקו בתורה ושכחו על נותן התורה. ומה גם בזמן מאוחר ממנו, וזה היה כמו בחינת התעלפות.
וכמו שהסגולה לעורר את המתעלף הוא לקרוא אותו בשמו, כן קרא השם יתברך מלמעלה לעם ישראל בשמם ״ישראל״ (שמו של הבעש״ט היה ישראל) ונתעוררו מהתעלפותם, וזאת הייתה התגלות נשמת הבעש׳׳ט בעולם, ועל־ידו התחיל להאיר בכלל ישראל אור גדול של הרגש אחדות הוי׳ האמיתי, אהבת הוי׳ ויוקר חביבות התורה והמצוות מצד ההרגש האלקי בזה, והתחיל להיות מורגש העניין של (תהלים עג, כח) ״קרבת אלקים לי טוב״. היינו עצם העניין של "קרבת אלקים" ולא לדברים המסתעפים מזה בגשמיות וברוחניות, וזהו התחלה שער ופתח לבוא לידי גילוי של משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, שאז יהיה בחינה זו בתכלית שלימותה.
ובכן, בכל אופן של המצב הנורא שלנו ושל כלל ישראל אשר עכשיו זהו בוודאי חבלי משיח, ובכל אופן הרגשותינו בצערם של כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה צריכים אנחנו לחוג את חג הי״ט כסלו, שזה יעודדנו ויחזיקנו לעבור את כל המצוקות והחבלים ונזכה במהרה להתגלות בתכלית שלימותה, ואז שמחתנו תהיה שלמה בעזרת ה' יתברך.
שלושת המכתבים ששלח אדמו"ר הזקן בצאתו מהמאסר
רבינואדמו״ר הזקן נ״ע זי״ע, כאשר יצא מבית האסורים, כתב שלושה מכתבים אודות יציאתו לחופשי. מכתב אחד כתב לר' לוי יצחק מבערדיטשוב נ״ע זי״ע, מכתב אחד לר' ברוך ממעזבוז נ׳׳ע זי״ע ומכתב אחד כתב לכללות אנ״ש – המכתב ״קטונתי״, שנדפס בתניא אגרת הקודש סימן ב.
משני המכתבים הראשונים אפשר לנו להבין מעט מזעיר מה היה יכול להיות לו ח״ו אם לא היה יוצא לחופשי, ומה נעשה ונפעל בעולם כאשר בעזרת ה' יתברך זכה בדין ויצא לחופשי. המכתב השלישי זהו שבא אלינו חסידי חב״ד בפרט, לדעת איך להשתמש (אויס ניצען) בהצלחה הגדולה הזאת שזכה בדין כדי שיושלם אתנו הכוונה האמיתית בשביל מה שהיה כל הרעש הגדול והנורא הזה, ובאלו העניינים נרחיב את הדיבור עכשיו בעזרת ה' יתברך, כיון שזכינו אל הצד הטוב בזה.
טעותגדולה שוררת בעולם וטעות בתוך טעות. טעות גדולה היא גם בעולם החסידים, היינו כל החסידים שישנם בעולם מלבד חסידי חב״ד, וטעות בתוך טעות הוא בעולם המתנגדים. כל החסידים שבעולם, חסידי פולין, גאליציע, וואהלין ועוד ועוד כן ירבו, טועים בזה שהם חושבים שי״ט כסלו הוא יום־טוב רק לחסידי חב״ד. הם אומרים: רבם של חסידי חב״ד נאסר – ובוודאי השתתפו בצערם כל החסידים – ורבם יצא לחופשי, לכן רק להם הוא החג. – כמובן השתתפו אחר כך גם בשמחתם, אבל רק כידידים המוזמנים אל החתונה ולא כמחותנים קרובים.
רבינונ׳׳ע במכתבו לר׳ לוי יצחק נ"ע כותב, וזה לשונו הקדוש: עיקר המלחמה אשר שמו פניהם ללחום עם תורת הבעש״ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו דוקא. במכתבו לר' ברוך נ״ע כותב וזה לשונו הקדוש: כי לא עלי לבד הי׳ הדבר הזה כי אם על הבעש׳׳ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו.
מה שכתב את המכתבים האלו רק להם, הגם שקשה לנו לאמר טעמים על זה כי מי יוכל לבוא בסודותיו של רבינו נ״ע, רק אפשר לנו לחשוב לפי קוצר דעתנו שמצא לנחוץ לכתוב לשני אלו כי בזה יצא את חובתו לפני כל יורשי תורת הבעש״ט, היינו בניו ממש יוצאי חלציו ותלמידיו שנחשבים כבניו. ר' ברוך נ״ע היה נכדו ממש ור' לוי יצחק גם כן נכדו בנפש, וכידוע בדברי רז״ל שתלמידים נקראים בנים (מדרש רבה ויקרא פי״א. ירושלמי סנהדרין פ״י. בבלי סנהדרין יט:). בוודאי היה ר' ברוך נ״ע גם תלמידו, אבל כדי שלא נטעה לאמר שכיוון רק לבחינת היותו המשך הדורות בגוף. ברור וודאי שיש טעם עמוק יותר מזה ולא אנחנו נוכל להשיג זאת.
ובשני המכתבים מדייק בלשונו הקדוש ״תלמידיו ותלמידי תלמידיו״ בלשון רבים, כי ידוע אשר כל תלמידי הבעש״ט והמגיד נ״ע זי״ע כל אחד קיבל דרך מיוחדת באופן ההתגלות של תורת הבעש״ט, כי כן הוא אפילו בתורה הנגלית אשר כל רב יש לו אופן מיוחד בסגנון ההסברה השכלית לתלמידיו, וכל שכן וקל וחומר באופן ההתגלות של אור הנשמה ששייך להתגלות של פנימיות התורה שזה היה עיקר ההתגלות של הבעש״ט נ״ע, בזה גם כן יש הרבה אופנים ודרכים בדרכי ההתגלות של אור הנשמה ועבודת פנימיות הלב כל אחד לפי שורש נשמתו למעלה (עיין בהקדמת התניא: והנה אף בהלכות כו׳ וכ״ש וק״ו בהנסתרות כו׳, עיין שם);
וכן הוא גם במקבלים – שאופן קבלתו של כל אחד ואחד בדרך ישר וקל הוא כאשר הנשמה הפרטית זוכה לקבל משורשה, הוא הנשמה הכללית ששייכת לה. ודבר זה נזכר בתניא בקצרה בפרק לז, וזה לשונו: ״כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כללות העולם כו׳ אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות כו׳ וכן בנפש ורוח בכל עולם מד׳ עולמות כו׳״, עיין שם. ועל־ידי התלמידים הרבים של הבעש״ט ותלמידי תלמידיו, אשר בעיקר המה תלמידי המגיד ממעזריטש זי״ע, על־ידם הייתה התגלות אורו של הבעש׳׳ט לכל העולם כולו.
הקטרוג והמאסר – על כללות תורת הבעל שם טוב
וכאשר נתגבר לזמן מועט הקטרוג ורבינו נלקח למאסר, לא היה כאן רק מאסר פרטי עבור איזה אשמה שהאשימו אותו לבדו ורק אותו היינו גופו לבדו נלקח למאסר, אשר בעיקר היו צריכין על זה לבכות אשתו ובני ביתו, וכמו כן לא היה כאן מאסר פרטי על אופן דרכי החסידות שלו בלבד, היינו דרך החב״ד שהתגלה רק על־ידו,
רק בשימם אותו במאסר, שמו במאסר את כל תורתו של הבעש״ט שזה במשך זמן רב מסרו נפשם על זה הבעש״ט בעצמו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו.
ולו יצוייר אם ח״ו רבינו היה יוצא חייב בדינם, אז לבד שהיו פוסקים איזה פסק נורא על חופשיותו של הגוף של רבינו בעצמו והיו משלחים אותו לסיביר או קאטארגע, הנה עוד זאת שאז היו פוסקים ח״ו כליה על כלההתגלות אורו הגדול והקדוש של הבעש״ט, והיה העולם נשאר שמם וחשוך עוד יותר מבתחילה, ואין מה להאריך בציורים ב"אלו יצויר" הנורא הזה, רק אפשר לאמר על זה במשל פשוט וקצר: כמו שאנו רואים בחוש כאשר יוצאים בלילה מהבית המלא אור, לחוץ, אז מורגש החושך הרבה יותר ממי שהיה עד כה בחושך מבחוץ, וממש מרגישים עצמו כמו עיור ממש, וגרוע הרבה מאוד הוא בנמשל כי אז ח״ו לא הייתה כבר תקומה לשונאיהן של ישראל ח״ו, וד״ל.
וכאשר התגברו חסדי ה׳ ורבינו יצא זכאי בדין, לא הייתה כאן רק גאולה פרטית לגופו לבד, שנפתחו דלתי בית האסורים ונתנו לו הרשות והיכולת לחזור לביתו, רק כאן נשתברו המחיצות של בחל ונתפוררו השלשלאות של ברזל אשר נתגברו לעכב על התגלות אורו הגדול והקדוש של הבעש״ט, וניתן היכולת והרשות להחיות את נשמות עם ישראל ולקרב את לבן לאבינו שבשמים – קירוב אלקי ממעל וקירוב נשמתי מתחת, ניתן חופש לדרך הסלולה שסלל הבעש״ט שיתגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר, שזהו כל ענין החסידות שגילה לנו הבעש״ט בכלל, והפרטי־פרטים בזה נתגלו לנו על־ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ובזה אנו חיים חיי אלקי ונשמתי בדרכי היהדות עד היום הזה, וזה יביא לנו את היום הגדול והנורא ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
ובכןלא רק שמחת חסידי חב״ד לבד הוא שמחת החג של י״ט כסלו, אלא שמחת כל החסידים בכל העולם אשר על תורת הבעש׳׳ט הם חיים ונהנים מאורו, כל אחד בפרטיות שלו איך שהם מקבלים על־ידי התלמידים ותלמידי תלמידיו של הבעש״ט.
אין לנו להתעמק ולמצוא טעמים מפני מה נעשה כל הדבר הגדול הזה רק על־ידי רבינו אדמו״ר הזקן נ״ע, מפני כי הוא בעצמו כותב במכתבו לר׳ לוי יצחק מברדיטשוב נ״ע זי״ע, בזה הלשון: ומי אנכי שפל אנשים כמוני שהביאני ה׳ עד הלום שנתגדל ונתקדש שם שמים על־ידי. וכן הוא כותב במכתבו לר׳ ברוך נ״ע זי״ע: ואף כי מי אנכי נבזה ושפל רוח כי באתי עד הלום שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בין העמים על־ידי, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, עד כאן לשונו הקדוש.
הוא מקטין את עצמו מאוד ואינו מוצא טעם על זה, הוא בוודאי עשה זאת מרוב ענוותנותו, והוא קיים בעצמו תיכף מה שכתב במכתבו השלישי לכללות אנ״ש שכל מה שעושה הקב״ה עם האדם יותר חסדים צריך האדם להקטין את עצמו יותר, אבל בוודאי יש טעם מדוע דווקא על־ידו נעשה הדבר, אבל אין באפשרותנו להתחיל להתעמק בזה אחרי שהוא בעצמו לא אמר לנו כלום בזה.
אבל זה אנחנו יכולים לאמר בפה מלא כי טעות גדולה היא אצל כל החסידים מלבד חסידי חב״ד שאין החג שלהם הוא, אלא הוא חג מלא גם שלהם, וצריכים הם לחוג ולשמוח בשווה ממש אתנו חסידי חב״ד, כי הגאולה הייתה כללית לכל אור תורת הבעש״ט בכל פרטי־פרטיהם כל אחד לפי השגתו באור נפשו ולבו.
ועודיותר יש טעות בתוך טעות אצל כל העולם, עולם המתנגדים שהם אינם מוצאים כלל שום טעם שגם הם ישתתפו בשמחת החג הזה, ועוד יתר על כן יש כאלה אשר עוד נמצא כמו הצטערות בלבבם על אשר החסידים חוגגים את החג הזה; טעות גדולה היא בידם, ובאמת גם הם צריכים להשתתף בשמחת החג הזה.
שמחת הגאולה – שמחת
כל עם ישראל
זהו בלתי ספק שכוונתם של הגדולים – בזמן ההוא – הייתה לשם שמים, כי נדמה להם שהחסידות באה ח״ו לבטל את התורה, ולזאת קמו במסירות נפש נגד הדבר הזה. ואפשר לנו להבין שכוונתם הייתה לטובה, מזה שרבינו אדמו״ר הזקן נ״ע כותב במכתביו לגדולי המתנגדים (וגם במכתביו של הר' מנחם מענדל מהראדאק נ״ע זי״ע נמצא זאת) ותובע מהם: ״מה ראיתם בנו שאתם אומרים עלינו שאנו לועגים על דברי רז״ל ח״ו וחושבים אתם אותנו למינים ואפיקורסים״.
הנה עכשיו אי אפשר לנו כלל להבין איך אמרו דברים כאלה, הלא ראו כולם שהחסידים מניחים תפילין ולובשים ציצית ועוד מהדרים בזה בתכלית ההידורים: שני זוגות תפלין, ומחפשים אחרי טליתים מצמר נקי דווקא בלי שום חשש תערובות שקוראים לזה "אַ כשר׳ן טלית״, מהדרים במקוואות ובפרט בשמירת השבת והכשרות.
הנה אנחנו בזמנינו אם נאמר על איזה כתה בישראל שהם לועגים על דברי רז״ל ונאמר עליהם שהם מינים ואפיקורסים, בוודאי לא נאמר זאת רק אחרי שנראה עליהם בעין איך שהם אינם שומרים תורה ומצות בפועל ממש, אוכלי טריפות ומחללי שבת, ואנחנו שומעים מהם דברי בלע וחוצפה וליצנות על דברי רז״ל, אז נאמר עליהם דברים כאלה; אבל הלא אנו רואים איך שאצל החסידים דבר מרז״ל הוא קדוש ונורא ומדקדקים במעשה על דבר אשר רק אפילו בדרך רמז נאמר ברז״ל, וזהירים בכל דקדוקי מצוות כחוט השערה בלי שום וויתורים (ורבינו אדמו״ר הרש״ב נ״ע אמר פעם אחת בשיחה: כבר מרגלא בפומא דכל העולם כאשר רוצים לבטל איזה חומרא שאיזה אדם רוצה להתנהג, אומרים לו אָ הויבט זיך אן מיט אייערע חסידות, רואים מזה שהעולם מכיר שחסידות אינה הולכת על פשרות), ואז היה זה בוודאי בתוקף ויתר שאת.
אם כן, על איזה סמך טעו אז המתנגדים להחזיקם למינים ואפיקורסים ולאמר עליהם שהם לועגים על דברי רז׳׳ל, שזהו דבר איום ונורא לאמר אפילו על אדם פשוט מישראל?
– אין זה אלא שכל כוונתם הייתה לשם שמים, והמה פחדו אם אין כאן איזה דעה חדשה באמונה, והתחילו לחקור ולחשוב על דברים שבלב ולא הביטו על המעשים שנעשים בפועל ממש שהחסידים ורבותיהם נזהרים במעשה עוד יותר ויותר, וכאשר רוצים להיכנס בדברים שבלב של הזולת כאן הוא בנקל מאוד לטעות, כי הנסתרות הוא רק לה׳ אלוקנו, רק הוא יודע תעלומות לב, ואם האדם רוצה לדון על הנסתרות אז קרוב יותר שיטעה מהרהורי לבו שלו, ויחליף חושך לאור ואור לחושך.
וממילא הייתה כאן טעות יותר גדולה (כי גם השטן היה מסייע לזה) שכמו שטעו על הדברים שבלב לחשוד אותם ללועגים על דברי רז״ל ולהחזיקם למינים ואפיקורסים – בשעה שאצל החסידים האיר אור האמונה בתכלית התוקף בה׳ ותורה מן השמים – כמו כן טעו גם בחיצוניות הנגלית שחשבו שהחסידים עזבו את התורה הנגלית לבלי ללמוד כלל, בעת שהיו אצל החסידים גאונים גדולים בקיאים בש״ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וחריפים עצומים, רק שלא התגדלו בזה להתראות לפני העולם בחריפותם בנגלה, וכמו שאומרים זיי האבין אויס גיטאן פון זיך דיא גלעקער, ובהמשך הזמן כבר נשתכח הדבר שהגאונים האלו מכת החסידים היו, ועוסקים בתורתם הנגלית גם בין המתנגדים כמו החיבורים הפלאה, המקנה, שו״ת מאיר נתיבים, ועוד ועוד.
אבל כיוןשכוונתם הייתה לשם שמים, שחששו על ביטול התורה והמצוות ח״ו, וכל התעסקותם הייתה רק בשביל לחזק את התורה והמצוות – אם כן, אדרבה, עכשיו כאשר נתגלה הטעות ובאמת כל עיקר ענין החסידות באה דווקא בשביל לחזק את התורה והמצוות, להכניס בזה חיות פנימי, אהבת התורה ויוקר וחביבות המצוות מצד אהבת ה׳ ולא בשביל חרדה ויראת העונש, הנה עכשיו צריכים לעשות את החשבון גם אצל המתנגדים: מה היה יכול להיות אם ח״ו רבינו אדמו״ר הזקן נ״ע לא היה זוכה במשפט ההוא, והמלכות הייתה גוזרת כליה ח״ו על כל עניין החסידות, ובעולם היה חסר לגמרי אור החסידות מסוף העולם עד סופו, הכי הייתה אז תקומה ליהדות, לכל הפחות כמו שהמתנגדים רוצים?
[אני אומר המילים ״לכל הפחות כמו שהמתנגדים רוצים״ רק שיגרא דלישנא; הם אינם רוצים ח״ו תורה יותר קטנה משנתנה לנו, ופחות מצוות משנתנו לנו, ח״ו, לא ולא, גם המה רוצים את קיום כל התורה כולה בשלימותה כמו שניתן מסיני, אבל הכי היה קיום לזה בדורות אלה של חושך כפול ומכופל כזה, אם היה חסר ח״ו אור החסידות בעולם?].
צריכים לדעת שאם יש חסידים אז יש מתנגדים, ואם לא היו ח״ו חסידים אז גם מתנגדים לא היו, כי כמו שאמרנו מקודם כי עוד זמן רב טרם שהיה התגלות הבעש״ט בעולם כבר התחיל להיעשות בעולם קרירות גדולה באמונה, וכל העולם התחילו לחקור כל דבר בשכל אנושי, ולבקש רק תכליתים גשמיים בעולם הזה, וכבר מזמן קודם לזה כבר נעשה בעולם זרם של התלבשות טעמים שכליים ונימוסיים גם בתורה והמצוות וכללות עבודת ה׳. וההתלהבות לעבודת ה' יתברך מפנימית הלב אשר הדליקו הבעש״ט ותלמידיו צדיקי הדור, רביי החסידים בעולם, זה נתן אומץ וחוזק גם בעולם המתנגדים להתחזק בתורת ה׳ וקיום מצוותיו באמונה פשוטה וחזקה, ונתקיים מה שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שמבאר רבינו נ״ע בתניא פרק לג "יחיה כמו תחיית המתים", היינו מחייתו בחיות חדש, אשר החיות הקודם שהיה לו נחשב אצלו כמו מיתה, והאמונה החיתה אותו, עיין שם.
ומי יוכל לשער למה היינו מגיעים ח״ו עכשיו במשך הזמן הארוך מני אז עד עתה אם לא היה בעולם כלל אור החסידות, ולמותר הוא האריכות בזה, שכל מי שיש לו עיניים לראות מעט בעומק יותר מכפי שרואים בשטחיות בעיניים פשוטות יכול לראות זאת בחוש ולא רק להבין, כי דבר זה כבר נראה ונתאמת כנכון היום.
ואחרישגברה מדת החסד והרחמים של הקב״ה ורבינו יצא זכאי בדין – לא רק הוא יצא זכאי וחפשי, ולא רק ענין החסידות חב״ד בפרט, אלא חיזוק האמונה ואהבת ה' יתברך, דביקות הלב בקב״ה וממילא דביקות הלב בתורה ומצוותיה – כל זאת יצא לחופשי מהקטרוגים וההעלמות שעלו ורצו להסתיר ולמנוע אותנו ח״ו מכל זאת. וכיון שכן, לא רק על החסידים חסידי חב״ד בפרט לחוג את החג הזה, ולא רק על החסידים בכלל לכל סוגיהם ששואבים את חיותם בעבודת ה' יתברך מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של הבעש״ט, אלא כל כלל ישראל, כל העולם היהודי צריך לשמוח ברנה ושמחה וגילה על החג הזה. לא רק החסידות ניצחה, אלא גם האמת לאמיתו של המתנגדים נצחה. ועל מה ועל מי היה הניצחון? הנה למעלה ברוחניות היה הניצחון על הקליפה וסטרא אחרא אשר רצתה להסתיר על גילוי אלקות, ולמטה היה הניצחון על הטעות של המתנגדים אשר כוונו לשם שמים ועל המקולקלים שנכנסו בענין לשם ניצחון.
רקלימוד זכות יש לנו על המתנגדים, למה אין הם רוצים להשתתף בשמחת החג הזה, מפני שעדיין לא טעמו את אור החסידות כלל, עדיין עומדים הם מרחוק ויראים לגשת לטעום מעץ החיים, אבל על זה נאמר טעמו וראו כי טוב הוי'. להרגיש כי קרבת אלקים הוא טוב זה אי אפשר להסביר בתחילה בסברות שכליות כמו שמסבירים סוגיא של חזקת הגוף וחזקת ממון, ברירה ואסמכתא וכדומה, רק צריכים זה לטעום מתחלה בהרגש הלב על־ידי עבודה בפועל ואחר כך אפשר להתקרב גם אל ההבנה והשגה אשר על זה כבר נמצא אלפי־אלפים מאמרים כתובים ונדפסים של חסידות חב״ד בפרט.
שלילת טעויות דקות בלב עובדי ה'
אבלגם אנחנו חסידי חב״ד, הגם שאנחנו המחותנים הראשונים על החתונה הזאת, אנחנו ב״ה לא טעינו בשום טעות, לא בטעותן של החסידים שבכל העולם ולא בהטעות הכפולה של המתנגדים, ולכן אנחנו שמחים וקובעים יום־טוב ביום הזה בסעודה ושמחה ובדילוג של אמירת תחנון – הנה גם אנחנו צריכים לדעת שאפשר ואפשר שנוכל ח״ו לטעות ביחד עם החסידות ביד, בזה שלא נהיה זריזים וזהירים להכניס בתוך חיינו ממש בהרגש החיות שבלב ובמעשה בפועל את כל מה שהחסידות באה ללמדנו ודורשת מאתנו.
ראשית דבר הוא שלא נסתפק בהשכלה לבד, אשר זהו התפיסה הראשונה אשר אנחנו תופסים בחסידות כאשר אנחנו ניגשים אל ההתעסקות של חסידות חב״ד. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם; רבינו אדמו״ר הזקן נ״ע מזכיר דבר זה מפורש בתניא, ולו לא אמר זאת רבינו בעצמו בתניא, הייתי אומר על זה כמו שאמרו בגמרא (ברכות לב:) אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו:
בפרק מג, כאשר רבינו מצייר שעל־ידי ההתבוננות איך שכולא קמיה כלא חשיב באים לידי יראה עילאה, ומאריך בעניין זה של ההבנה וההשגה שהכל בטל ואין ואפס נגדו יתברך, צריך רבינו להזכיר: ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל שגם גופו נפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות כו'. שמע מינה כי יוכל להיות שהאדם יעמוד שעה גדולה ורצופה ויתבונן ויעמיק דעתו איך שהכל בטל ואין ואפס לגביו יתברך ואין עוד מלבדו, עם כל האריכות שיש בזה בחסידות, ואף על פי כן ישכח על עצמו שגם הוא בטל במציאות ויחזיק את עצמו ליש ודבר.
באמת צריכין לאמר אוי ואבוי לגסותו וישותו של האדם שיכול להיות אצלו דבר כזה, ורבינו נ״ע לא חס על כבוד החסידים והזכיר דבר זה בתניא מפורש לא ברמז, מסתמא מפני שגם חסידים גדולים יכולים לבוא לידי טעות כזו, כי העניין הנאמר שם בפרק מג לא נאמר זה על חסידים קטלי קנייעס. זהו דבר אחד.
השנית, הוא אודות מה שרבינו נ״ע מדבר בתניא בסוף פרק מ, וזה לשונו: עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה׳ וכלתה אליו כל היום ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו הרי זה כמו שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות וכמו שקובל עליו הנביא הוי כל צמא לכו למים כו׳, ובקיצור מזכיר זה עוד הפעם בסוף פרק לז: לאפוקי מי שקורא אותו שלא ע״י עסק התורה אלא צועק כך אבא אבא וכמו שקובל עליו הנביא ואין קורא בשמך כו'. יש לדעת שבשני המקומות האלה אינו מדבר אודות אנשים פשוטים אשר רק מתגוללים בין החסידים; הוא מצייר אדם שנפשו שוקקה וצמאה לה׳ וכלתה אליו כל היום – זהו לא דבר קל, הרבה הרבה מאוד צריכין לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר עד שבאים לידי מדריגה כזו, ואף על פי כן יכול להיות בטעות כזה שיסתפק בזה לבד מה שנפשו צמאה לה׳. בפשוט הוא שהתפלל בהתלהבות עצומה מאוד עד שבא לידי מדריגה של "נפשו שוקקה וצמאה לה׳ וכלתה אליו כו׳", ואף על פי כן ישכח שאחר התפלה צריכין להתעסק בתורה, וגם על זה צריכין לאמר "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", ורבינו לא חס לכבוד החסידים והזכיר זאת בפירוש שלא נטעה בזה ח״ו עוד הפעם שבעניין האהבה לה׳ שהחסידות תובעת מספיק שנתלהב לבו בתפלה וישכח על העבודה בפועל שצריכין אחר התפלה, וכל זה צריכין להזכיר אפילו לנו חסידי חב״ד שלא נטעה בזה ח״ו.
בשביל כל אלו הדברים כתב רבינו את מכתבו לכללות אנ"ש המכתב "קטונתי":
ראשית הכל הוא מסיר ומבטל את אבקת הניצחון שנצטבר בהמשך הזמן אפילו על לבן של החסידים, כי זהו הדבר הראשון שצריכין להסיר ולבטל מכל וכל, ואז יהיה האפשריות לעלות על הדרך האמיתי של החסידות שבשביל זה היה כל הרעש הגדול והנורא, כי אף שהמלחמה הגיעה למרום קצה, אי אפשר היה בשום אופן שתגיע לצעד כזה למסור את הדבר למלכות בלתי עד שיצאו מן הגדר הטהור של לשם שמים והגיעו גם אל מידת הניצחון הפשוט, וכן היה נמצא בוודאי אצל החסידים גם כן אנשים כאלו שנזרקו בלבבם הרהורי ניצחון פשוט כאשר רבינו יצא לחופשי, כי הלא בני אדם קרוצי חומר הנם גם כן.
לכן בא רבינו באזהרה נוראה שלא להשתמש במידה זו כלל וכלל, לא רק שלא להתגדר עליהם ולשלם להם ח"ו איזה תגמול בגוף או בנפש ח"ו, רק אפילו בתוך לבבם בעצמם לבד, וכותב "לבלתי רום לבבם מאחיהם ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו הס מלהזכיר באזהרה נוראה", זהו הראשית והכלליות של המכתב, אבל עדיין יש בו עומק רב שבא לדרוש מהחסידים וללמדם ולהדריכם בעיקרי דרכי החסידות, וזהו העומק של הכתוב "קטונתי" שבו הכתיר את המכתב קטן הכמות ורב האיכות הזה.
[1]. הערת המערכת: בספר המאמרים תרס"ג ח"א ע' קמב מביא זאת כ"ק אדמו"ר הרש"ב בשם הרה"ק ר' פנחס מקאריץ.
