בפרק א' הובאה תורת הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שהדיבור האלוקי נצב תמיד ברקיע ומהווה אותו מחדש, וכך גם לגבי שאר הנבראים.

בפרק ב' ביאר רבנו הזקן את העניין על פי שכל. ונקודת העניין היא, שכאשר מדובר על פעולה של חידוש, הכוח המחדש צריך לפעול את החידוש באופן תמידי. ברגע שהכוח יפסיק לפעול - הפעולה גם היא תיפסק מיד.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן שהמסקנה העולה מיסוד זה היא - שגם עכשיו, לאחר שנברא העולם, הקב"ה יחיד ומיוחד ומלבדו אין עוד מציאות, כפשט לשון הכתוב שהובאה בתחילת פרק א' "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים.. אין עוד".

והנה אחרי הדברים והאמת האלה, כל משכיל על דבר יבין לאשורו, איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל, המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש.

בפרקים הקודמים נתבאר, שמציאות הנברא תלויה תמיד בדבר ה' המהווה אותו בכל רגע מאין ליש, ואם דבר ה' יסתלק מהנברא לרגע אחד - הוא יחזור להיות אין ואפס ממש. בפרק זה מתבאר, שההבנה מה יקרה לנברא אילו הכוח האלוקי יסתלק ממנו בעתיד, מובילה למסקנה מהו גדרו של הנברא בהווה, בשעת קיומו: גם כאשר דבר ה' מהווה את הנברא והנברא קיים במציאות, גם אז הוא נחשב לאין ואפס ממש בדיוק כמו לפני שנברא.

עצם העובדה שבהסתלק הכוח יהפוך הנברא לאין ואפס מוכיחה, שגם בשעת קיומו בפועל אין משמעות קיום זה שישנו נברא במציאות, אלא המציאות היחידה שקיימת זה הקב"ה; אלא שהקב"ה מצווה ואומר כל העת "יהי אור", "יהי רקיע" וציוויו מתממש בפועל. ולכן, ברגע שהציווי יפסיק, גם הנברא יפסיק להתקיים. ונמצא, שגם כעת מציאות של נברא הנפרד ממקורו - אינה קיימת כלל.

וזו כוונת אדמו"ר הזקן בדבריו שכוח הפועל "מוציאו מאין ממש ליש": "גדרו" של הנברא מצד עצמו הוא אין ואפס, הוא אינו קיים. זו הייתה המציאות לפני ששת ימי בראשית, ומצד גדר הנברא כך צריכה להיות המציאות גם עכשיו. והעובדה שבפועל כעת הנברא כן קיים במציאות - היא רק מפני שהכוח האלוקי הפועל "מוציאו מאין ממש": הכוח האלוקי מחולל פלא עצום ו"מוציא" את הנברא מגדרו האמיתי שהוא "אין ואפס", והופכו להיות מציאות "יש". מצד גדר הנברא, גם בשעת קיומו הוא אין ואפס, הוא אינו קיים, והימצאותו בפועל מתייחסת אך ורק לכוח האלוקי ש"מוציא" אותו כל רגע מחדש מאי-קיום לקיום.

זו נקודת הביאור של שער היחוד והאמונה בפירוש דברי הכתוב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - אין עוד שום מציאות מלבד הקב"ה. וזה שבפועל אנו רואים עולם ומלואו, אין זה עולם שקיים, אלא קיום דיבורו של הקב"ה.

ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו[1], כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו.

העובדה שלעינינו נראה כאילו הנברא הוא מציאות קיימת לעצמו, למרות שבאמת כל תוכן מציאותו הוא רק קיום דבר ה' - היא מפני "שאין אנו משיגים ורואים" את הכוח האלוקי המלובש בנברא ומהווה אותו בכל רגע מחדש; אבל אילו היינו יכולים לראות בעינינו את דבר ה' המהווה את הנברא, "לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו" - הנברא לא היה נראה בעינינו למציאות בפני עצמו, אלא כל תפיסתנו והשגתנו[2]היו בכוח האלוקי הפועל את הימצאות הנברא, שהוא תוכנו האמיתי של קיומו. והסיבה ש"אין אנו רואים" היא מפני ש"עיני בשר" לנו. חומר הבשר וההגשמה שבאדם, מסתירים על עיני שכלו[3] ומונעים ממנו להבין ולהרגיש שישנו כוח אלוקי בנברא והוא כל מציאותו[4].

וממשיך ומפרט שני עניינים-שלבים במהות ביטול הנברא לכוח המהווה:

מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית ממש.

ללא הכוח האלוקי המהווה, הנברא הוא אין ואפס; אם כן כל קיומו מתייחס לכוח המחדש, כמבואר לעיל.

ומוסיף ומבאר עוד:

והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו, הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו, אם כן אפס בלעדו באמת.

מלבד ביאור זה ש"בלעדי הרוחניות" היה הנברא אין ואפס, מוסיף רבנו הזקן וכותב עניין נוסף: "הרוחניות השופע עליו", על הנברא, הוא לבדו קיים ו"אפס בלעדו". כלומר, הקשר של הנברא לכוח המהווה הוא לא רק שלילי - ש"מבלעדי הרוחניות" הנברא לא היה קיים, דבר המורה על כך שגם בשעת קיומו הוא בעצם איננו, אלא גם תוכן הנברא עצמו הוא רק זה שמוצא פי ה' "הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש": הדבר היחיד שקיים הוא הדיבור האלוקי, וגם התהוותו ותוכן קיומו של הנברא אינו אלא זה "שהוא לבדו" יתברך מהווה אותו בכל רגע, אם כן כל גדר מציאותו הוא התממשות הדיבור האלוקי, ולנברא אין שום מציאות עצמית - "אפס בלעדו".

ובכדי לבאר את מהות ביטול זה, ממשיך רבנו הזקן ומביא את המשל מאור השמש הכלול בשמש כדלקמן.

¡¡¡

ביאור הדברים:

כפי שהוזכר לעיל, גם השלב הראשון בביטול הנברא, מה ש"בלעדי הרוחניות היה אין ואפס", מורה על גדרו האמיתי של הנברא - כיוון שללא הדיבור האלוקי הוא יחדל מלהתקיים, זאת אומרת שגם בשעת קיומו הוא "אין ואפס". לדוגמה, זה שהשמים תלויים תמיד בכוח האלוקי אין זה שבעצם ישנם שמים במציאות אלא שיש תנאי הכרחי לצורך קיומם - הם חייבים להיות קשורים תמיד לכוח האלוקי המקיים אותם; ההתהוות התמידית היא לא תנאי צדדי אלא היא מלמדת על גדר מציאותו של הנברא - הוא לא מציאות נוספת על הקב"ה אלא גם כעת הוא בעצם איננו וקיומו מתייחס רק לכוח המהווה.

הדבר דומה לאדם המביט במראה, שכל עוד הוא עומד מול המראה דמותו נראית בה, ומיד כאשר הוא הולך - נעלמת גם הדמות. מובן מאליו, שאין לומר שהדמות היא מציאות קיימת אלא שיש כמין "תנאי" לקיומה: צריך שמישהו יעמוד מול המראה ואז מציאות זו תתקיים... כל בר-דעת מבין, שמלכתחילה הדמות הנראית במראה אינה מציאות נוספת, אלא אך ורק השתקפות דמותו של האדם העומד מולה[5]. ועל דרך זה בענייננו: העובדה שקיום העולם תלוי בכוח האלוקי מוכיחה שכל מציאותו מתייחסת לכוח האלוקי, ואילו עולם כדבר עצמאי הוא אין ואפס. אין דבר כזה.

אבל לאחר כל זאת, כאשר מתעמקים יותר בהבנת העניין, ביטול זה לבדו עדיין אינו מושלם. אמנם כל מציאות הנברא תלויה בכוח המהווה אותו ובלעדיו הוא איננו, אבל סוף סוף הנברא מתהווה מחוץ לכוח. ישנו ה"מקום", הדרגה, של המהווה; וישנו המקום של המתהווה, ובדקות דדקות, דבר זה עצמו נחשב כצד של פירוד מהכוח המהווה.

ובדוגמת הדמות המשתקפת במראה, שהיא אינה כלולה באדם אלא היא נראית מחוץ הימנו. אם כן, הרי בדקות דדקות נתווספה עוד מציאות. אמנם הדמות אינה מציאות בפני עצמה אלא היא רק השתקפות דמותו של האדם, אבל אף על פי כן, מצד המקום בו משתקפת הדמות - יש כאן מציאות נוספת. האדם נמצא במקום אחד והדמות משתקפת במקום אחר, ועצם ה"מיקום" השונה מבטא צד של מציאות עם תוכן עצמי. ישנו האדם עצמו; וישנה ההשתקפות שלו, הנפרדת ממנו בכך שהיא נראית במקום אחר ממקומו הוא.

על כך מוסיף רבנו הזקן ואומר, שמלבד זאת ש"בלעדי הרוחניות" הנברא אינו קיים, הרי יותר מכך: כל תוכנו של הנברא הוא רק זה ש"הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש". דבר זה קשור לכך שהנברא כלול ונמצא בתוך הכוח עצמו (כדלקמן). כיוון שההתהוות היא ב"מקום" המקור עצמו, זאת אומרת שלנברא אין מקום משלו עם תוכן עצמי משלו, אלא אין לו מציאות כלל, גם לא בדקות דדקות. כל תוכנו אינו אלא התממשות הדיבור האלוקי.

ובכדי לבאר את משמעות עניין זה, מביא אדמו"ר הזקן משל מאור השמש, שגם בו ישנם שני השלבים הללו: ישנו האור כפי שהוא כלול במקורו, גוף השמש. בשלב זה האור בטל במציאות לגמרי ואין לו שום תוכן עצמי; ויש כפי שהאור מתפשט ומאיר בחלל העולם מחוץ לשמש, שאז הוא נעשה "מציאות של אור".

והמשל לזה הוא, אור השמש המאיר לארץ ולדרים, שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש ונראה לעין כל מאיר על הארץ ובחלל העולם.

האור הנראה לנו הוא אור השמש המאיר מחוץ לשמש, בחלל העולם. רק בשלב זה האור "נראה לעין כל".

והנה, זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו גם כן בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמים, שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל שכן שיוכל להאיר במקומו ממש.

אמנם האור שאנו רואים הוא רק האור המתפשט מחוץ לשמש, אבל בהכרח לומר שגם בגוף כדור השמש עצמו יש אור. והטעם: "שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך", אם הארת השמש מתפשטת מחוץ הימנה, רחוק מהמקור, "כל שכן שיוכל להאיר במקומו ממש". כיוון שהסיבה היחידה למציאות האור בחלל העולם היא השמש, השכל מחייב לומר שכבר בשמש עצמה, שהיא המקור היחיד לאור, נעשית התהוות האור.

ליתר ביאור: בפעולה של "יש מיש" הכוח הפועל אינו המקור היחיד של הפעולה. האומן היוצר כלי משנה רק את צורתו, אולם עצם החומר של הכלי הוא מציאות בפני עצמו. לכן, בשביל שתיעשה הפעולה, הכוח של האומן מתלבש במציאות שמחוץ הימנו, בחומר הגלם, ושם נעשית הפעולה.

מה שאין כן בפעולה של "יש מאין", שהכוח הפועל הוא המקור היחיד לכל מציאות ה"יש" - בהכרח שכבר ב"מקום" ודרגת הכוח ישנה הפעולה. השלמות של הפועל קיימת כבר בדרגת הכוח (שהרי למעלה "אין כוח חסר פועל").

וזהו תוכן המשל של אור השמש: כיוון שהמקור היחיד למציאות האור הוא השמש, בהכרח לומר שכבר במקור, בשמש עצמה, ישנו האור בפועל. שהרי אם המקור עצמו אינו סיבה מספקת להימצאות האור בתוכו, מהיכן נתהווה האור אחר כך, כאשר המקור מתרחק? וכי ישנו גורם אחר בחלל העולם שהוא זה שמהווה את האור? בהכרח לומר, שכיוון שהסיבה להתהוות האור קיימת בשלמות במקור, אם כן התהוות האור היא כבר במקור עצמו, "בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמים".

וחשוב להבהיר: "אור הכלול בשמש" אין משמעותו רק יכולת להאיר, אלא שבגוף השמש ישנה מציאות של אור ממש, וכלשון אדמו"ר הזקן "זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו גם כן בגוף וחומר כדור השמש".

אלא שכאן יכולה להתעורר השאלה לאידך גיסא: הרי שמש ואור הם שתי מציאויות שונות. השמש היא מציאות עצמית, מָאור, ואילו האור הוא הארה והתפשטות בלבד. אם כן איך ייתכן שבתוך השמש יהיה כלול אור? איך שייך שבתוך השמש תהיה מציאות שאינה שמש?

התשובה לכך היא, שאכן האור כפי שהוא כלול במקורו, בשמש, הוא אינו מציאות נפרדת מהשמש אלא כל מציאותו אינה אלא זה שהוא במקורו, במאור.

והביאור: האור שמחוץ לשמש, הוא דבר נוסף על מציאות השמש - על ידי אור זה חלל העולם נעשה מואר, אם כן האור הוא מושג נוסף על המאור. עצם העובדה שהשמש נמצאת ב"מקומה" היא והאור ב"מקומו" הוא, זאת אומרת שבדקות דדקות ניתן לומר שיש לאור תוכן עצמי משלו. מה שאין כן האור שבתוך השמש עצמה הוא אמנם חידוש ביחס למאור, לשמש, שהרי אור הוא מציאות אחרת ממאור, אבל חידוש זה אינו דבר נוסף על מציאות השמש אלא זה חידוש בה עצמה - על ידי כך השמש עצמה מאירה. לאור זה אין שום תוכן עצמי משלו אלא כל עניינו הוא רק זה שעל ידו המאור אינו רק מקור לאור, אלא הוא עצמו מאיר בגלוי, בפועל[6].

אם כן שני הדברים אמת: מצד אחד, עצם המציאות של האור מתהווה כבר במקור, בשמש עצמה; אבל מצד שני, כאשר האור נמצא במקור הוא בטל לגמרי, וכל תוכנו אינו אלא שהמאור מאיר בגלוי. האור הכלול במאור אינו מציאות שאינה שמש, אלא כל מה שישנו הוא המאור בלבד[7].

וכפי שממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את גודל ביטולו של האור בהיותו כלול במקורו, השמש:

רק ששם במקומו ממש, נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש, כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה.

כאשר האור נמצא "במקומו ממש" של השמש, האור "בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש" ואין שום צד של מציאות המפריד בין האור והשמש - גם מקום האור הוא באותו המקום של השמש.

וממשיך ומבאר, שביטול האור לשמש בהיותו בתוך השמש אינו רק מפני שהאור הנחות נמצא באותו המקום של השמש הנעלית, אלא השמש "הוא מקור האור והזיו הזה", וכאשר דבר נמצא במקורו הוא - הביטול הוא בעצם המציאות, "אין ואפס ממש".

כמבואר במאמרי חסידות, שבביטול דבר כלפי דבר אחר ייתכנו שני אופנים:

א) ביטול של דבר אחד כלפי דבר אחר נעלה ומובדל ממנו, ועל דרך "שרגא בטיהרא מאי אהני". שני אורות אלה, אור הצהרים ואור הנר, הם שונים ונפרדים זה מזה ואינם נובעים זה מזה. אלא שכאשר נעמיד את אור הנר באור השמש בצהרי היום, אור הנר יתבטל לחלוטין ויהיה חסר משמעות לגמרי. אבל למרות גודל הביטול, זהו ביטול של העדר תפיסת מקום בלבד ולא ניתן לומר על כך שזהו "ביטול במציאות". אור הנר ביחס לאור הצהרים אין לו שום משמעות, הוא חסר חשיבות לגמרי, אבל מכל מקום הוא מושג כשלעצמו. יש מושג אחד שנקרא אור הצהרים, ויש מושג אחר שנקרא אור הנר. הם שני מושגים נבדלים, אלא שאחד מהם אינו תופס מקום לגבי השני הנעלה וחשוב ממנו לאין ערוך. 

ב) ביטול של דבר לגבי מקורו.ועל דרך הנידון דידן, ביטול האור ביחס לגוף השמש, שהוא מקור האור. ביטול זה נעלה הרבה יותר מהביטול הקודם. אין זה רק העדר תפיסת מקום של האור ביחס לשמש, שהשמש היא מציאות גדולה וחזקה יותר מהאור, אלא סיבת הביטול היא בגלל שהשמש היא מקור האור, ומבלעדי המקור אין לאור שום מציאות.וכאשר האור מרגיש עניין זה - הביטול הוא בעצם המציאות.

ובביטול זה עצמו של האור לגבי מקורו ישנן שתי דרגות: יש את האור כפי שהוא בתוך מקורו, שאז גם ה"מיקום" שלו קשור למקור ואין לו שום תוכן עצמי משלו. נרגש בו שכל עניינו אינו אלא שהמקור מאיר בגלוי, והדבר היחיד שקיים הוא המקור, ומלבד זאת אין שום מושג אחר; ויש את האור כפי שהוא מחוץ למקור, שעצם הארתו בחלל העולם מחוץ למקורו נותן לו תוכן משלו ובדקות דדקות הוא נחשב ל"יש", כפי שממשיך ומבאר:

שהזיו והאור הזה אינו רק הארה מאירה מגוף ועצם כדור השמש, רק בחלל העולם תחת כל השמים ועל הארץ, שאין כאן גוף כדור השמש במציאות, נראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל ונופל עליו כאן שם יש באמת.

בהיות האור בחלל העולם, מחוץ למקורו, אף על פי שגם אז השמש היא המקור היחיד למציאותו, מכל מקום הוא נראה כ"יש", כמציאות עם תוכן עצמי. ואין זה רק שלעינינו נדמה כך, אלא נופל עליו "שם יש באמת". כיוון שהמקום בו נמצא האור שונה ונבדל מהמקום בו נמצא המקור, השמש, אם כן בדקות דדקות ישנה מציאות נוספת על המקור, עד שניתן להבדיל ולחלק את הדברים לשני מושגים: השמש עצמה; והאור המתפשט מחוץ הימנה ומאיר את חלל העולם, שהוא בבחינת "יש באמת"[8].

מה שאין כן כשהוא במקורו בגוף השמש, אין נופל עליו שם יש כלל, רק שם אין ואפס. כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש, שאין מאיר שם רק מקורו לבדו שהוא גוף השמש המאיר, ואפס בלעדו.

בהיות האור כלול במקורו ההרגשה שלו היא "שאין מאיר שם רק מקורו לבדו הוא גוף השמש המאיר" - כל המציאות אינה אלא המקור וכל תוכנו של האור אינו אלא שהמקור מאיר[9]; אם כן "אפס בלעדו" - מלבד המקור אין שום דבר אחר, אפילו לא מקום אחר.

¡¡¡

עד כאן נתבאר באריכות המשל מאור השמש שבו מתבארים שני המצבים - האור הכלול בשמש, והאור המתפשט מחוץ הימנה, ואת ההבדל ביניהם בדרגת הביטול. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן לבאר את העניין כפי שהוא בנמשל, שהוא היחס בין מציאות הנבראים למקורם, הוא דבר ה' המהווה אותם.

וכדברים האלה ממש בדמותם כצלמם, הם כל הברואים לגבי שפע האלהי מרוח פיו השופע עליהם ומהוה אותם והוא מקורם, והם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש.

הנחת היסוד היא, שהיחס של הנבראים אל השפע האלוקי המהווה אותם, הוא בדוגמת היחס בין אור השמש והשמש[10]. כשם שהשמש היא המקור היחיד לזיו המתפשט ממנה, כך דבר ה' הוא המקור היחיד למציאות הנבראים. הוא זה ש"מוציאם מאין ליש".

ועניין זה, שעצם מציאות הנבראים מחודשת מאין ליש, הוא ההכרח לכך שהם כלולים במקורם כמו אור השמש בתוך השמש, כפי שממשיך ומבאר: 

ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם כמו אור השמש שבטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש, ואינו נקרא בשם יש כלל כשהוא במקורו, רק תחת השמים שאין שם מקורו.

כשם שבמשל אור השמש, המקור היחיד של מציאות האור הוא השמש ולכן בהכרח שהאור קיים כבר במקור עצמו, בשמש, כך גם הנבראים, שהמקור היחיד לכל עצם מציאותם הוא הכוח האלוקי, כלולים במקורם, בכוח המהווה אותם, והם בטלים במציאות לגביו[11].

אמנם, כשם שבמשל, באור השמש, ישנם שני המצבים: האור כפי שהוא כלול במקור, בגוף השמש, שאז הוא ב"בטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש ואינו נקרא בשם יש כלל"; והאור כפי שהוא "תחת השמים שאין שם מקורו", שאז הוא מקבל גדר של מציאות ו"נקרא בשם יש", כך גם בנוגע לנבראים, שיש בהם שתי דרגות-מצבים אלו: המצב כפי שהוא מצד גוף עניין ההתהוות, שהנבראים כלולים במקורם הוא דבר ה' המהווה את עצם מציאותם, והם בביטול מוחלט לגביו כנ"ל; ובנוסף לכך, ישנו המצב כפי שהוא מורגש בנבראים שהם מציאות "יש" מחוץ למקור.

כפי שממשיך ומבאר, שעניין זה שבאור מה שהוא "נקרא בשם יש . . תחת השמים שאין שם מקורו", קיים גם אצל הנבראים: 

כך כל הברואים אין נופל עליהם שם יש כלל אלא לעיני בשר שלנו, שאין אנו רואים ומשיגים כלל את המקור שהוא רוח ה' המהוה אותם. ולכן נראה לעינינו, גשמיות הנבראים וחומרם וממשם שהם יש גמור, כמו שנראה אור השמש יש גמור כשאינו במקורו.

אכן המצב האמיתי של הנבראים הוא שהם כלולים במקורם כנ"ל; אולם אחר כך ישנו המצב כפי שהוא בהרגשת הנבראים את עצמם שהם מציאות "יש". כפי שנתבאר לעיל, כיוון ש"עיני בשר" לנו, אין אנו רואים את הכוח האלוקי המהווה את הנברא מאין ליש, ולכן לגבינו מציאות הנבראים נראית כ"יש גמור, כמו שנראה אור השמש יש גמור כשאינו במקורו".

רק שבזה אין המשל דומה לנמשל לגמרי לכאורה, שבמשל אין המקור במציאות כלל בחלל העולם ועל הארץ שנראה שם אורו ליש גמור, מה שאין כן כל הברואים הם במקורם תמיד רק שאין המקור נראה לעיני בשר ולמה אינן בטלים במציאות למקורם.

על ההשוואה בין שני המצבים באור השמש (האור כפי שהוא כלול במקור והאור כפי שהוא מחוץ הימנו), לבין שני המצבים בנבראים (כפי שהם מצד האמת, וכפי שהם בהרגשתם), מקשה אדמו"ר הזקן שלכאורה המשל אינו דומה לנמשל.

במשל, שני המצבים באור הם שני מצבים אמיתיים: ישנו אור בתוך השמש, וישנו אור מחוץ לשמש. לשמש יש תחום עד היכן היא מתפשטת, וגם במקום שכלה תחומה והיא עצמה אכן אינה נמצאת בו - האור מתפשט שם. אם כן ישנו מושג אמיתי של אור המאיר מחוץ לשמש; מה שאין כן בנמשל, החלוקה בין שני המצבים אינה חלוקה אמיתית לכאורה. האמת היא כמו המצב הראשון, ש"הברואים הם במקורם תמיד"; ורק מפני "שאין המקור נראה לעיני בשר", לכן בהרגשתנו הנברא אינו כלול במקורו. ולכאורה, מכיוון שהמציאות האמיתית היא שהנברא כלול במקורו, אם כן מדוע הוא אינו בטל?

העובדה שהנברא אינו רואה את האמת, אינה סיבה מספקת לכך שהוא לא יתבטל. ביטולו של דבר הכלול במקורו אינו מפני שהוא רואה, או משיג ומרגיש משהו שלמעלה ממנו ואליו הוא מתבטל, אלא הביטול הוא גדר מציאותו. כאשר הוא כלול במקורו כל תוכן מציאותו הוא רק זה שהוא מתהווה מהמקור, אם כן נשאלת השאלה "למה אינן בטלים במציאות"?

במילים אחרות: כל מציאות הנברא אינה אלא כפי שהוא כלול בדבר ה', ואילו נברא כמציאות בפני עצמו אינו קיים כלל (בשונה מזיו השמש, שישנו מקום בו הזיו קיים והשמש איננה שם). ועל כך תמה רבנו הזקן: כיצד ייתכן שאנו רואים את העולם כמציאות "יש", הרי עולם כזה לכאורה אינו קיים כלל? כל מציאות הנברא היא רק זה שהוא כלול בתוך מקורו, אם כן הדרך היחידה "לראות" אותו היא כאשר רואים אותו כפי שהוא כלול במקור ובטל במציאות לגביו. ואם מאיזושהי סיבה המקור עצמו אינו נראה, אין זה טעם לכך שהדבר הכלול בו יראה פתאום כמציאות בפני עצמו, שהרי דבר כזה אינו קיים כלל. וזה תוכן השאלה "למה אינן בטלים במציאות?".

ומסיים אדמו"ר הזקן את הפרק:

אך להבין זה צריך להקדים:

הקושיא נשארת פתוחה עד לסיום הביאור על ידי הקדמת הדברים שיתבארו בפרקים הבאים.

בהקשר זה ישנו פתגם חסידי נאה:

מפורסם, שחסידים לא הרבו ללמוד ספרי חקירה. הטעם לכך הוא, מפני שאדם עלול להכניס ראשו בשקלא-וטריא בענייני אמונה, ואולי השאלות יתפסו מקום במוחו יותר מהתירוצים. וכך אמרו חסידים: הלומד בספרי חקירה, עלול להירדם לפני הבנת התירוץ לאשורו, וכך יעבור עליו לילה עם קושיא בענייני אמונה...

אבל את הפרק הזה חתם אדמו"ר הזקן עם קושיא. ולכאורה הרי קיים החשש שמא הלומד לא יסיים ללמוד את התירוץ ובינתיים הוא יסתובב כמה ימים עם קושיא? אך התירוץ פשוט: תלוי מהי הקושיא. אם הקושיא היא על הקשור למציאות הבורא - ח"ו ללכת כך לישון; אבל אם הקושיא היא הפוכה, כיצד ייתכן שהעולם נראה ל"יש", הרי האמת היא שהוא בטל במציאות - אזי לא יזיק להתהלך כמה ימים עם הרושם של קושיא זו...

* * * 

"נודע לכל באי שערי אור תורת אמת, שהיה יוצא מפורש מפי קודש עליון כבוד אדוני אבי מורי ורבי (אדמו"ר הזקן) ז"ל בכל דרשותיו מדי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה - הכל היה לקבוע אחדות השם הפשוטה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת בכל חד לפום שעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל"
הקדמת אדמו"ר האמצעי לספר 'אמרי בינה'

^[1].   "אין הכוונה שהיה אין ואפס ממש כמו שהיה קודם הבריאה ממש.. שהרי כתיב בתורה בראשית ברא אלקים.. (ד)אז היתה התחדשות הבריאה מאין ליש; אך מחמת גילוי אור חסדו וגדולתו ית' אין היש והחומר של כל הנבראים תופסים מקום כלל, רק בטל ונכלל במקורו כביטול זיו השמש בשמש שישנו במציאות רק שבטל וטפל לגמרי" (מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא עמ' שפ). כלומר: אין כוונת הדברים שעצם מציאות הנברא אינה קיימת, אלא הכוונה היא לתוכן המציאות שקיימת. הנברא הגשמי קיים בפועל, אבל תוכנו הוא "אין ואפס", וכלשון רבנו הזקן בתחילת הפרק"שכל נברא ויש, הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש", וכל המציאות שקיימת היא רק הקב"ה וציוויו, כדלקמן.

^[2].   מסופר על אדמו"ר הזקן, שקודם הסתלקותו אמר, שהוא רואה רק את דבר ה' שבדבר הגשמי שהוא מהותו האמיתית. והיינו שראה בעיניו את תוכנו האמיתי של ה"יש הנברא" (ראה אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"א עמ' תצא).

^[3].   ומפורסם פתגם הרבי מהר"ש, שבדברי אדמו"ר הזקן כאן "אילו ניתנה רשות לעין לראות" התכוון לראיית העין הטבעית בלי יגיעה בעבודת ה', אבל על ידי יגיעה מיוחדת בעבודת ה' בבירור וזיכוך הגוף ובהתבוננות בהעמקת הדעת בעניין ביטול העולם - יכול כל אחד ואחד לראות "בראיה מוחשית" וראיית עיני השכל, את האלוקות שבנבראים. ראה קובץ התמים חוברת ג' עמ' כז.

^[4].   ראה שיחת הרבי זי"ע בשיעורים בספר התניא עמ' 856. וראה שם, שביאור זה נכון גם לפי המבואר בפרק ד' שהסיבה לכך "שאין אנו משיגים ורואים" את הכוח האלוקי המלובש בנברא היא מפני ההסתר של מידת הגבורה. שהרי סוף סוף האדם הוא שכלי והיה עליו להבין בדעתו, עד שהדבר יורגש גם בלבו, שעל אף הצמצום המסתיר, האמת היא שהוא בטל לגמרי למקורו, ומדוע הוא אינו משיג זאת בטבעיות? על כך ישנו הביאור המוזכר כאן ש"עיני בשר" לנו וזה מונע מהשכל "לראות" ולהבין את ביטול הנברא למקורו.

^[5].   משל זה אינו מכוון לגמרי לנמשל. לדמות במראה יש צד של "קירוב" לאדם העומד מולה, היא משקפת את דמותו. מה שאין כן הבריאה אינה השתקפות של הכוח האלוקי אלא מציאות שבאין ערוך נמוכה ממנו הנבראת מכוחו. אלא שתוכנה של התהוות זו אינו אלא התממשות הכוח המהווה, בדוגמת הדמות הנראית במראה שאין לה שום תוכן עצמי כלל.

^[6].   ובדוגמת חפץ הנמצא במקום חשוך, שכאשר המקום נעשה מואר, התוספת שנעשית אינה במציאות שמחוץ ממנו אלא בו עצמו - הוא עצמו גלוי ונראה (בשונה מהדמות המשתקפת במראה, שהתוספת שבהשתקפות זו אינה באדם עצמו אלא במקום אחר, במראה).

^[7].   כלומר: מצד אחד, האור במאור הוא התהוות של דבר חדש שאינו מאור, וכלשון אדמו"ר הזקן בפרק ו' "התהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו" (ובמאמרי חסידות נוספים מובא הלשון, ש"המאור מהווה בעצמו אור" - ראה ספר המאמרים תש"ג עמ' 164); ומצד שני, כיוון שגם "מיקומו" של האור הוא בתוך מקורו וכל גדר מציאותו הוא רק העובדה שהוא מתהווה ממקורו - הרי זה נחשב שאין כאן שום מציאות מלבד המאור עצמו. "אפס בלעדו".

^[8].   יש להעיר, שברוב מאמרי החסידות, האור כפי שהוא מחוץ למקור נקרא "אין" ובטל למקורו, כיוון שאין לו שום קיום מצד עצמו וכל קיומו, הוא מצד מקורו השמש. אולם כאן מחשיב רבנו הזקן את האור המאיר במקום אחר, בחלל העולם, כי"ש באמת". ולהעיר ממאמרי אדמו"ר האמצעי דלעיל הערה 1, שם כתב שכאשר "יוסר ההסתר והצמצומים דשם אלקים", העולם יהיה קיים במציאות, "רק שלא היה דבר נפרד בפני עצמו כלל, כי אם בטלים בתכלית הביטול כביטול זיו השמש כו'". ומשמע, שבדקות דדקות מציאות האור שמחוץ לשמש היא "דבר נפרד בפני עצמו".

^[9].   וכפי שנתבאר לעיל, שבשמש לא תיתכן מציאות שאינה שמש.

^[10].אין כוונת הדברים שהנבראים הם "התפשטות" מהבורא ח"ו כמו זיו שמתפשט מהשמש; האור המתפשט הוא מגוף מהות השמש וכל תוכנו הוא התגלות מקורו ולכן הוא מעין מקורו, מה שאין כן תוכנם של הנבראים הוא לא התגלות הבורא; הנבראים הם התחדשות דבר חדש לגמרי ואין להם שום צד של קירוב לבורא. אם כן ההשוואה בתניא כאן בין הנבראים לאור המתפשט מהשמש היא רק בנוגע לעניין הביטול של הנבראים: כשם שהשמש היא המקור היחיד למציאות הזיו ולכן הוא כלול במקורו ובטל אליו לחלוטין - כך גם בנבראים: המקור היחיד למציאותם הוא הבורא, ולכן הם מתהווים בתוך הכוח המהווה והם בטלים אליו לגמרי, כדלקמן. ראה המשך תרס"ו עמ' קלט. וראה גם בספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' קטו-ז.

^[11].לכן פרק ג' פותח במילים "והנה אחר הדברים והאמת האלה", והיינו לאחר שנתבאר בפרקים א'-ב' שהנבראים הם מחודשים מאין ליש, ממילא תובן המסקנה המבוארת בפרק ג' שהנברא כלול בתוך מקורו ובטל במציאות אליו.