חלק אלו־ה ממעל ממש

זו כבר באמת הגדרה אחרת.

בחיפוש הבלתי פוסק אחר הרוחניות שבנו, אנחנו נשארים עם החלקים אותם הצלחנו לחשוף. תחושת בטן ברורה משדרת לנו שזה לא הסוף, החלקים הניתנים לגילוי ולהרגשה מצויים בידינו וזה הרבה, אבל... אלו הסתעפויות בלבד מהדבר עצמו. תחושה זו היא אכן האמת.

בדיוק מהסיבה הזו, ריגושים ותגליות של העולם הזה יכולים לנצח את מה שהשגנו ולהטיל אותנו בחזרה לסערה שלא נגמרת. עדיין לא מצאנו את הקלף המנצח, ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב בתוך סבך נפתולי הנפש הנאבקת במשיכה לגוף ולגשם.

בהגדרה הראשונית של הנשמה מטיל האדמו"ר הזקן פצצה. הנפש היא "חלק אלו־ה ממעל - ממש"! אלוקות ממש, חלק אלוקי שיש בקרב כל יהודי. בחלק זה יש את הכל, "עצמות אור אין סוף". האלוקות איננה מתחלקת לחלקים כבעולם הגשמי, וה"חלק" המדובר כאן משמעותו היא הדבר עצמו. כי "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו" (הבעל שם טוב, כתר שם טוב עמוד שפט).

פצצת אטום

הפצצה הזו היא פצצת אטום. עוצמתה של פצצה רגילה תלויה בכמות חומר הנפץ שבה, הכמות שבה מייצרת את פוטנציאל ההרס; אבל האטום עובד הפוך: הוא מגיע לנקודה של הנקודה, לגרעין של החומר, ואז כמות קטנה מאוד היא איכותית ברמה שיכולה להשפיע ולשנות כמות עצומה. הפעולה של האטום נובעת מפגישה ישירה עם מהות החומר ולא עם צורתו.

לכל יהודי יש אטום; החלק של הא־לוה ממש שבקרבו. זה חבוי, זה קטן, אבל אין סופי. ב'שימוש נכון' בחלק הזה ניתן להיות דבוק בקב"ה ולגבור על מגבלות העולם, שכלל לא יכול להפריע אל מול האור העצום הזה. בחסידות מוסבר כי לכל כוח בקדושה יש 'כנגדו' בקליפה, אבל כנגד ה'חלק אלוה ממעל' עצמו אין התנגדות ב'לעומת זה'. למרות ריבוי והתפשטות הטומאה בעולם הזה, אין כוחות היכולים לעמוד מול התפרצות גרעינית של הנשמה.

כל רגע - רגע האמת

הגרעין הזה הוא המקשר אותנו אל הקדוש ברוך הוא כבנים אל אביהם; קשר עצמי שאינו תלוי בהבנה, בהרגשה או במעשים. על אף שבדרך כלל הוא מכוסה ונעלם, הוא הטבע הפנימי שלנו.

כל עוד איננו מרגישים איום קיומי - איננו משתמשים באטום. כל עוד איננו מרגישים שהעולם הזה מתנגח 'ראש בראש' עם הגרעין שלנו - הטבע הגשמי מכסה על הטבע הנשמתי. אבל ברגע האמת, כמו לדוגמא בשעה שמכריחים ח"ו יהודי לעבוד עבודה זרה, מתפרצת בין־רגע מהותה של הנפש. באותה שעה, מוכן כל יהודי, אפילו קל שבקלים, למסור את נפשו על קידוש ה'. עד כדי כך. "יהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות" (אדמו"ר הזקן, 'היום יום' כ"ה תמוז).

לעולם לא נוכל להבין או לתפוס את הנקודה הזאת 'עד הסוף', הפלא שלה תמיד ירחף מעלינו. אבל ביכולתנו לעורר בקרבנו את נקודת העומק הזו ולתת לה להנהיג אותנו. העבודה שלנו, לפי התניא, היא להשתמש בעוצמה הזאת בחיי היומיום. ניתן לעורר את הטבע הפנימי שלנו ובכל רגע לתת לה' להיות הדבר החזק והדומיננטי. חלק אלו־ה ממעל ממש מצוי בקרבנו! לא נוכל להסתפק באי־חתירה נגדו. בעבודה פנימית נוכל להתחמם לאורו ולתת לו להתפשט על כל אישיותנו ועל חיינו.

על פי תניא פרקים ב, יח ואילך

ואליך תשוקתו

הנפש הבהמית היא הדבר המתסכל ביותר בחיים. מתסכל, כי כשאתה לומד תניא אתה מבין עד כמה הנפש הזו מורכבת ושההתמודדות איתה לא הולכת להסתיים בקרוב. זו בעצם האישיות שלנו, החלק הבהמי אינו רק זבוב טורדני אלא חלק מעצם קיומינו, בשר מבשרינו המשתוקק אלינו שנהיה רק איתו, "ואליך תשוקתו".

הנפש הבהמית היא הראשונה שנכנסת לאדם ("משעה שננער ממעי אמו"), עוד לפני נפשו האלוקית המתגלה בהדרגה. שתי הנפשות הן רחבות ומסועפות. למרות שהנפש האלוקית היא פצצת אטום (כנ"ל בקטע הקודם) גם הבהמית היא נוכחת, ועוד איך. נפש שלמה עם תפיסת עולם, רגשות ואינטרסים מגושמים שלא מותירים מקום לנוכחות אלוקית. היא איננה רק ה"יצר הרע" והתאוות לדברים רעים, כי גם עצם חיות הגוף וקיום האדם בא ממנה: "היא היא האדם עצמו". מלבד צדיקים מיוחדים שמצליחים להעיף אותה ולהיפטר מההתמודדות היומיומית הזו, רוב בני האדם ממשיכים להתמודד איתה כל החיים. מה נעשה? איך נוכל לחיות חיים אלוקיים כאשר חיותנו תלויה בבהמית?

אין אמצע

גם בבחינת מעשי האדם, בעל התניא מחמיר מאוד וקובע שאין מצב ניטראלי. כל מעשה שאיננו מצווה ואיננו בגדר "כל מעשיך יהיו לשם שמים" הרי שבהכרח הוא משתייך במידה מסוימת אל הטומאה, אל ה"סטרא אחרא"!

התרגום המדויק של "סטרא אחרא" הוא "צד אחר". כל מה שאיננו מכוון ישירות או בעקיפין אל הקדושה, בהכרח שהוא מכוון לצד אחר - שאיננו הצד של הקב"ה. לא משנה כמה חותמות כשרות יש על הדבר, אם הוא איננו מתחבר לעבודת השם הוא בהכרח משתייך לצד שכנגד. "זהו פירוש לשון סטרא אחרא, פירוש: צד אחר שאינו צד הקדושה. וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך".

אז לסיכום הדיכאון: אנחנו חיים עם הנפש הבהמית ללא יכולת פרידה ממנה, וחשבון מדויק של מחשבות, דיבורים ומעשים המשתייכים אל הסטרא אחרא יכול להפיל אותנו סופית לייאוש. אנחנו מוקפים מכל הכיוונים. אז מה, בעל התניא רוצה להפיל אותנו חס ושלום?! הרי יסוד היסודות של החסידות הוא התלהבות ושמחה בעבודת ה'! איך זה עובד ביחד?

שמחת הריחוק

התשובה היא שהשמחה הנדרשת היא לשוש אלי קרב. האדם צריך ללמוד לשמוח בעצם ההשתתפות במלחמה, וכמובן לשאוף לנצח כמה שיותר. גם אם בתחום קידוש החולין עדיין קשה, לפחות הכרחי להיות סור מרע מחטאים ממש, ולאט לאט להתקדם.

שמחה אמיתית לא באה מדמיונות אלא מתוך ידיעת המציאות והתמודדות אמיתית. מציאותנו כרחוקים מה' היא היא רצונו! לא אנחנו בחרנו בירידה לעולם הנמוך הזה, אלא הוא יתברך שלח אותנו לכאן. מטרת הגעתנו לכאן היא להאיר את העולם, להשפיע עליו ולתקנו. "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ודבר זה נעשה על ידי לימוד תורה, קיום מצוות והתמודדות של אנשים כמונו, בעלי נפש בהמית לצד נפשם האלוקית. החיבור בין הבהמית והאלוקית מכריח אותנו 'להמשיך' קדושה לתוך העולם ולגלות בו את ה'. כך, שיחד עם צערנו על ריחוקנו, אנו שמחים ומאושרים על ריחוקנו. דווקא אנחנו, בניו אהוביו של מלך מלכי המלכים, זכינו להישלח על ידו למשימה הקשה מכל, ועל אף המרחק של העולם הזה מאור ה' - אנו סמוכים ודבוקים ללבו ולרצונו.

על פי תניא פרקים א, ו, כט, לא

ואתה תמשול בו!

מותר האדם מן הבהמה הלוא הוא השכל.

לבהמה יש שכל? כנראה שכן, אבל אין לה את יכולת החשיבה וההפשטה שיש לאדם. השכל שלה איננו אובייקטיבי וודאי שאיננו מסוגל לשלוט על הרגש. להיפך: הוא מופיע אצלה כמסייע בלבד ללב, לרגשות, ליצרים ולדחפים - שהם עיקר מהותה.

לכל אחד מאיתנו יש "נפש בהמית". נרצה או לא נרצה, היא חלק בלתי נפרד מאישיותנו. היא מתאפיינת בתאוות, כעסים ושאר נטיות טבעיות, והחשיבה שלה איננה שופטת את צדקת דרכה אלא משרתת את דחפיה. הנפש האלוקית משוחררת מעיוורונו של הלב ומנהיגה את הרגש לפי אור השכל. היא מכונה בתניא "הנפש השנית" מכיוון שהיא מופיעה תמיד לאחר הנפש הבהמית ולא לפניה.

בתחילת החיים השכל איננו מפותח, והחשיבה משמשת בעיקר למימוש מאוויים ותשוקות ופחות לחשיבת עומק או לבחירה ברגשות. לכן ילדים רוצים דברים קטני ערך ברצון עז, אין להם את יכולת הוויסות ואומדן הפרופורציות. עם השנים מתפתח הילד והנפש האלוקית מקבלת את מקומה, עד לגמר הופעתה באדם בגיל מצוות. רק אז 'מותר האדם', שהוא השכל, נעשה שלם והכוח של הנפש האלוקית יכול לבוא לידי ביטוי מלא.

מהותה של הנפש האלוקית היא אמנם "חלק אלו־ה ממעל ממש", מעל ומעבר לשכל ולהבנה, אבל מקום משכנה העיקרי באדם הוא במוח "ומשם מתפשטת לכל האברים" (תניא פרק ט). השכל הוא מקום גילויה של הנפש האלוקית והמוקד הגלוי של השפעתה עלינו.

מאוד מביך

הכוח של הנפש הבהמית הוא בלב. דבר זה מותיר אותנו נבוכים כי הכוח של הלב חזק מאוד, הוא המושך את האדם ובו נמצאות עוצמות גדולות יותר מאשר במוח, לפחות כך נדמה. למרות זאת, מניח אדמו"ר הזקן בספר התניא הנחת יסוד שונה לגמרי: המוח שליט על הלב! נקודה. יש בחשיבה כוח עז ביותר לשלוט על כל רצון שבלב ולעצור אותו. אם בבהמה המוח הוא בסך הכל משרתו של הלב, אצל יהודי יש כוח מוחלט להפוך את הלב למשרת המוח. גם כשנדמה שהלב פועם בחוזקה כזו שהמוח "לא יכול עליו" - זו הטעיה! בכל מצב המוח הוא השולט. זה לא קל ולא פשוט, אבל עצם ידיעת הכלל הזה מסייעת להצלחה במלחמת היצר ובעידון ובתיקון אליהם שואף האדם כל חייו.

שליט זה לא מספיק

השליטה היא רק השלב הראשון. לאחר הריסון ובלימת הלב, המוח צריך להדריך את הלב לחוות ולהרגיש בכל כוחו - את רצונותיו הקדושים ודביקותו בה'. האדם צריך להתייגע ולהתבונן בדברים האמיתיים שהוא רוצה שיהוו את מרכז חייו, ואז הלב יתעורר ממילא באהבה ויראה לה'. המוח שליט על הלב גם באופן חיובי, לא רק לעוצרו ממשיכות רעות אלא גם להצעידו בעקבותיו אל התעוררות וכיסופים אל הקדושה. כשהלב מתעורר, האדם "חי" את ה' באמת, לאין ערוך מאשר במחשבות בלבד: "באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה".

רק עם הלב ניתן לקיים בשלמות את מצוות אהבת ה' ויראת ה'. רק עם המוח ניתן לגרום לכך שאהבה ויראה זו יהיו אמיתיות ובנות קיום.

על פי תניא פרקים יב, טז, יז