ערב ראש השנה - הפרידה
ליל ה"זכור ברית" [ליל ערב־ראש־השנה] היה הליל־שימורים של הימים הנוראים. מאז היותי בן שש שנים, לא זכור לי שבליל ערב־ראש־השנה ילכו לישון כבלילה רגיל; כל אחד התכונן בדרכו שלו לערב־ר"ה הממשמש ובא, שהוא המבוא לימי הדין והמשפט.
(ספר השיחות ה'ש"ת, עמ' 10)
בערב ראש־השנה קודם תפילת מנחה - שהיא התפילה האחרונה דשנה העברה - עושה חשבון־צדק בנפשו מכל אשר עבר עליו במשך השנה, הן בענייני מצוות־עשה ומצוות לא־תעשה, והן בענייני המידות ויראת־שמים, בין בעניינים שבין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחבירו, והחשבון שעושה הוא אדעתא דנפשיה באמת לאמיתו. וכשמתבונן במעמדו ומצבו הכללי בגשמיות וברוחניות, רואה הוא כי השי"ת התנהג עמו ועם בני־ביתו בחסד חינם שלא כפי המגיע לו עבור הנהגותיו. כאשר מתבונן בכל זה באריכות והתבוננות הרי הוא מכיר בחטאו ופשעו, ובתפילת המנחה שהיא התפילה האחרונה דהשנה העוברת הרי הוא מתעורר בהתעוררות גדולה בחרטה מעומקא דליבא על כל העבר, והוא שב לה' לקבל עול מלכותו ית'.
(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 41-42)
כשהיה הוד כ"ק רבינו הזקן אצל מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש, ראה כי רבו המגיד מתפלל את תפילת המנחה של ערב ראש־ראש השנה באריכות גדולה, בקול ניגון של התעוררות ובבכיות עצומות, כמי שנפרד מאוהבו הנאמן. בסדר זה הדריך כ"ק רבינו הזקן את בניו ונכדיו, וכך נהגו אבותינו רבותינו הקדושים בכל דור ודור.
(ספר השיחות תש"ב, עמ' 2)
כ"ק אדמו"ר שליט"א [זי"ע] התפלל תפילת מנחה דערב ראש־השנה [תשי"א] בבכיות נוראות. אחרי תפילת מנחה התחיל לומר תהלים בדביקות עצומה, במשך שעה ומחצה. אמר מאוד בלחש, ורצינות איומה היתה נסוכה על פניו.
(ימי־בראשית, עמ' 248)
ראש השנה - קבלת המלכות
בראש־השנה שהוא יום הדין והמשפט, הנה עיקר העבודה הוא בקבלת עול מלכות שמים, אשר בשני ימים אלו צריכים להיזהר מדיבורי חול ולמעט בשינה ולהרבות בתפילה ובאמירת תהלים ביום ובלילה. ולהיות כי עיקר העבודה הוא בקבלת־עול דוקא, שזהו דוקא הוא יסוד ושורש העבודה, וע"י זה דוקא הנה מגיעים למעלות ומדריגות רמות ונשאות.
(ספר המאמרים תרצ"ז, עמ' 310)
כללות ענין העבודה דתפילת הלילה הראשון דראש־השנה, דתחילה צריכה להיות החרטה מעומקא דליבא על העבר, ויעורר רחמים רבים על נפשו בתחנונים ובבכיה מעומקא דליבא ופנימיות כחות נפשו, שמתחנן על נפשו כי יקבלוהו לעבד . . עינינו לך תלויות אשר תקבלנו לעבדים לעבדו ית' בקיום התורה ומצות. וזהו העבודה בקבלת עול מלכותו ית' בר"ה, והקבלת־עול מתקבל למעלה וגורם נחת־רוח . . ובזה מעוררים הרצון למלוכה.
(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 419 ואילך)
את תפילת ערבית בלילה הראשון דראש־השנה, התפלל הרב המגיד ממזריטש באריכות גדולה, כמה שעות, בבכיות עצומות. בסעודת־יו"ט שאחריה לא דיבר מאומה, אף לא בענייני תורה. בירך ברכת־המזון על כוס, נתן משייריה לתלמידים, והוסיף יין לכוס כשיעור חיוב ברכה אחרונה. גם בקריאת־שמע שעל־המיטה בלילה הראשון דר"ה האריך הרב המגיד כמה שעות בהתעוררות גדולה, ועסק כל הלילה באמירת תהלים.
בסדר זה הדריך אדמו"ר הזקן את בניו ונכדיו, וכך נהגו אבותינו רבותינו הקדושים בכל דור ודור. רק אחר תפילת ערבית של הלילה השני דר"ה, היו רבותינו הקדושים אומרים מאמרי חסידות ברבים. בסעודת הלילה השני נהגו רבותינו הק' לספר סיפורים והנהגות מהבעש"ט ותלמידיו, מהרביים וזקני החסידים, וכן מהנהגות חסידים אנשים־פשוטים.
(ספר השיחות תש"ב, עמ' 2)
בלילה הראשון של ראש־השנה מתפלל הרבי [הריי"צ] תפילת מעריב באריכות גדולה. הגם שהוא מתחיל להתפלל יחד עם הציבור בתחילת הלילה, אעפ"כ נמשכת תפילתו עד מאוחר בלילה, כמה שעות אחר שנסתיימה תפילת הציבור. מנהג זה נמשך עוד מימי אדמו"ר הזקן נ"ע, וכך נהגו כל נשיאי חב"ד. ויש למנהג זה שורש בקבלה ויסוד בתורת החב"ד.
תפילת מעריב של נשיאי חב"ד בלילה הראשון של ר"ה, ברעש ובהתלהבות עזה ובבכיות עצומות במתיקות־נעימות ניגון הדביקות של ר"ה - המקובל אף הוא מאדמו"ר הזקן נ"ע...
בראש־השנה השתא [תש"ה], סיים כ"ק אדמו"ר [הריי"צ] את תפילת מעריב בשעה 11 בלילה בערך, ואז יצא לסעודת יו"ט.
(קובץ־ליובאוויטש 5 [תש"ה], עמ' 71)
ידוע אשר מנהגו של אדמו"ר הזקן היה שלא דיבר כלל בלילה הראשון של ראש־השנה . . והיה אומר דא"ח ביום הראשון וביום השני דראש־השנה.
גם כ"ק אדמו"ר זי"ע מיעט בלילה הראשון וביום הראשון בדיבורו עד קצה האחרון; "בליל א' ויום א' לא דיבר כלום", או ש"הסעודה עברה כמעט לגמרי בדממה".
(לקוטי־דיבורים, עמ' 85-86, המלך־במסיבו, א, עמ' קיא ועוד)
ערב יום כיפור - השמחה והמרירות
ביוהכ"פ העבודה כל המעת־לעת בתשובה, היינו חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא. החרטה על העבר היא בתפילת מנחה ובאמירת השני פעמים וידוי קודם יוהכ"פ, והסדר דיוהכ"פ הוא בהקבלה טובה על להבא.
(ספר המאמרים קונטרסים - א, עמ' קלז)
שני ערבי ימים־טובים היו בליובאוויטש - ערב יוהכ"פ וערב פסח - שהיו דומים זה לזה בכך שבאותו יום עצמו היה הבדל גדול באווירתם של שני חצאי היום. חצות היום היה עושה ביניהם הבדלה שכזו, כאילו הם שני זמנים שונים לחלוטין...
באותן שעות שהייתי אצל אאמו"ר [הרבי מוהרש"ב], בליל ערב יוהכ"פ, היינו לומדים ומשוחחים מענייני עבודת יוהכ"פ בכלל, ועבודתו של הכהן־הגדול בפרט - הלימוד והדיבור הללו היו בשמחה ותענוג יוצאים מן הכלל. התפילה היתה בהשכמה, ואותה תנועה של הדרת־קודש רוממה שררה עד חצות היום. בסעודת הבוקר של ערב יוהכ"פ נהג אאמו"ר לדבר ענין בחסידות ובעבודה, רובא דרובא היו הדיבורים מענין עבודת יוהכ"פ בביאת המשיח במהרה בימינו. גם בסעודת הצהרים - שבערב יוהכ"פ היתה לא יאוחר מהשעה אחת־עשרה - היתה בתנועה של טוב־לבב ("אויפגעלייגטקייט") מסויימת.
מיד אחר הסעודה התחלף מצב־הרוח של השמחה וטוב־לבב.
דקות ספורות אחר חצות היום היה אאמו"ר מתחיל להתכונן לתפילת המנחה. ההכנה היתה באמירת תהלים - בקול דממה, קול תחנונים מיוחד.
אמירת התהלים נמשכה כשעה ומחצה עד כשעתיים. אחר־כך החלה העבודה של תפילת המנחה שארכה כמה שעות. הרבי היה מאריך הרבה בתפילת שמונה־עשרה בלחש ובבכיות בקול, והתפלל עם אותו הניגון של הלילה הראשון דראש־השנה.
השעות שמחצות היום עד אחר תפילת כל־נדרי, היו במדריגה הגבוהה ביותר של המרירות; כך שמחציתו הראשונה של ערב יוהכ"פ היתה יום־טוב ושמחה, ואילו מחציתו השניה היתה מרירות ועבודה ביראה גלויה.
לקראת "כל נדרי" הורגשה התעלות; כובד־ראש, אך ללא בכיות.
(לקוטי־דיבורים, עמ' 264-266.
מדיבורי אדמו"ר מוהריי"צ, אור לערב יוהכ"פ, תש"ז - כת"י. ליובאוויטש וחייליה עמ' 29)
