במכתב ארוך לבתו, מתאר הרבי הריי"ץ את אשר עבר על  החסיד ר' מרדכי מהורודוק, דברי ימי חייו, הכירותו את הבעש"ט בגיל ארבעים, ויציאתו למסע מרתק לפגוש את חבריו, עימהם למד בישיבה, להביאם לבעש"ט. במכתב כ-80 עמודים, לפנינו קטע קצר מתוכו, בו מתאר ר' מרדכי את יחסו לתפילה בתקופות השונות שעבר.  

ר' מרדכי נזכר בתקופה שהוא היה "דג מלוח מת". הוא סבר שהוא חבר של 'קודשא בריך הוא', ובכל יום ציפה לגילוי אליהו...

 באותה תקופה, כדי לעורר בנפשו את יראת הרוממות כלפי הקב"ה, כך שהוא יכיר בזה שהוא עומד להתפלל את קוב"ה, הוא היה ניגש לעמוד התפילה וקורא את אותיות הנחושת הגדולות שהיו כתובות שם: "דע לפני מי אתה עומד". הוא היה עוצם את עיניו ומתאר לעצמו במחשבתו דמות של חיה גדולה ונוראה כמו בופאלו גדול – זהו מין שור גדול מאוד ורע מאוד- והיה חושב שאם הוא היה פוגש ברחוב חיה כזו, הרי היו נופלים עליו אימה ופחד נוראים, ואז לא הייתה אצלו שום מחשבה אחרת מלבד המחשבה איך להישמר מפני הבופאלו. והרי באמת, עם כל גדולתו העצומה של הבופאלו המשונה, הוא אינו אלא בריאה של הקב"ה. והרי הקב"ה ברא מליוני חיות בופאלו, ועוד חיות גדולות ונוראות. ואם כן, על אחת כמה וכמה שצריכים לפחד מהקב"ה, ולא לחשוב בשעת התפילה שום מחשבה זרה אלא לעמוד באימה וביראה.

וכאשר המחשבה הזאת נחקקה היטב במוחו, הוא היה הולך מעמוד התפילה למקומו הקבוע, והיה מתפלל.

  כל זה היה פעם, כשהיה אברך צעיר, לפני שהתחיל ללמוד קבלה. אבל אחר שהשיג ידיעה בחכמת הקבלה, נהיה אצלו סדר אחר בהכנה לתפילה. לאחר שלמד קבלה במשך כמה שנים, וכבר הרגיש בעצמו שהוא בדרגה גבוהה, היה חושב לפני התפילה שמות של מלאכים, וחיבר בעצמו שירים ופזמונים כאלה, שבהם הופיעו שמות שונים של מלאכים, תוכן השירים והפזמונים היה – שהמלאכים ימחלו על כבודם ויטריחו את עצמם לאמר לקב"ה שעוד מעט ר' מרדכי יתפלל אליו...

אך כשהגיע אל הבעש"ט, כבר בימים הראשונים הוא הפך להיות אדם אחר לגמרי. כעת, לאחר שזכה לראות את דרכי עבודת ה' האמיתית של הרבי, נהייתה אצלו ההכנה אל התפילה שונה לגמרי.

ובכל זאת, לא תמיד, אפילו לאחר הכנה טובה, התפילה עולה יפה. לא אחת התאונן ר' מרדכי בפני הרבי, הבעש"ט, על כך שעבודת התפילה עולה לו בעמל רב. הוא ביקש מהרבי שיברך אותו שתפילתו תצליח, והרבי אמר לו שנחוצה חרישה רבה יותר- 'חרישה' פירושה לעסוק יותר בזיכוך עצמי, ואז הזריעה תיתן יבול טוב.

בתקופה הראשונה לשהותו של ר' מרדכי אצל הרבי, הוא היה מתפלא מאוד על עצמו – מדוע בלימוד יש לו חשק גדול והתמדה רבה, ואילו עבודת התפילה קשה עבורו מאוד וזרה לו.

הייתה אצלו אז תקופה- כשאך הגיע אל הבעש"ט- שבכלל לא רצה להתייגע בעבודת התפילה, וכמעט שהחליט לא להתמסר לעבודה זו. הוא רק שמר מאוד על זמני הלימוד והיה מתמיד גדול בלימודו.

אבל אז אמר הרבי 'תורה', בא הובא מאמר הגמרא שלימוד התורה נקרא "חיי עולם" ועבודת התפילה נקראת "חיי שעה". והבעש"ט פירש כך: לימוד התורה הוא "חיי עולם" – התורה מורה ומלמדת איך האדם צריך להתנהג בחיי העולם. אבל התפילה היא "חיי שעה"- שעה פירושו פנייה (כמו: "לא שעה"),

התפילה מלמדת את האדם כיצד צריכים לפנות אל הקב"ה ולבקש ממנו.

לאחר שר' מרדכי שמע את ה'תורה' שהבעש"ט אמר אודות תורה ותפילה וההבדל ביניהם, והרי הוא היה למדן גדול בנגלה והייתה לו ידיעה גדולה בקבלה, ובמילא הוא קלט את האמת שבאמרה זו- התחוללה בקרבו מהפכה של ממש, והוא התחיל להתייגע בעבודת התפילה.

אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ג' עמ' קפט. נדפס גם ב"שמועות וסיפורים" מאת הרב רפאל כהן, בתחילת חלק ג'.

לחפור בלב עד שהמעיין יתגלה

בליובאוויטש היה ר' שלום החופר, זקן מופלג יליד ליאדי, שזכה לברכת רבנו הזקן להצלחה בעבודתו – חפירת בארות – ולאריכות ימים.

בקיץ תרנ"ב מלאו לו תשעים ושבע שנים ואמר שעל אף שהוא עדיין מרגיש עצמו, ב"ה, בכוח לעבוד, אך הוא חושב שהגיע הזמן להניח את כלי החפירה...

זכורני כשר' שלום החל לחפור את הבאר ברחוב חאחלויקע בקיץ תרמ"ט, אמר לו החסיד ר' יחזקאל זאב, זקן גדול שהיה מחסידי כ"ק אדמו"ר האמצעי: שלום, אתה מקבל על עצמך את האחריות לחפור באר? ענה לו ר' שלום: למה לא? זאת לא עבודה קשה. קמים בהשכמה, הולכים לבית-המדרש ואומרים יחד עם 'חברת תהילים' את ספר התהילים, מתפללים תפילת ותיקין, אוכלים פת שחרית ובשעה שבע-שמונה מתחילים בעבודה, מכים באת החפירה מכה אחר מכה, לא בחיפזון, ארשין [=מידת שטח ברוסית] ליום, לפעמים ארשין וחצי. וכעבור חודש או חודשיים, עוזר הקב"ה ומגיעים למים החיים.

(סיים אדמו"ר הריי"צ:) ר' שלום צודק. צריכים לומר תהילים ולהתפלל, לגשת לעבודה בלי חיפזון, להכות באת החפירה מכה אחר מכה, עד שמגיעים למעיין של פנימיות הלב.

איך צריכים להרגיש אחרי התפילה?

 כשנכנס ר' דוב מאסייעוו ל'יחידות' אצל אדמו"ר ה'צמח צדק' בפעם הראשונה, אמר לו הרבי:

הסבא [אדמו"ר הזקן] אמר: מורנו הבעש"ט פירש את הפסוק 'הלוך ילך ובכה' – כשהולכים במרירות אחרי התפילה, אזי 'נושא משך הזרע', נהיית זריעה מעבודת התפילה. אבל 'בא יבא ברינה' – כשהאדם מרגיש את עצמו אחרי התפילה בתנועה של הרחבה והוא מרוצה מהעבודה שלו בתפילה, הרי הוא רק 'נושא אלומותיו' – הוא נושא קש שדוף של חיטה.

וסיים ר' בער מאסייעוו: בכך שינה אותי הרבי ה'צמח צדק' מן הקצה אל הקצה.

החסיד ר' חיים-בער אמר שהחסיד ר' דוב מאסייעוו התפלל בלבביות כזו, שמי ששמע את תפילתו נעשה לבעל-תשובה.

ספר השיחות ה'ש"ת,  בתרגום ללה"ק, עמודים  מא, צו