חתיכת מלאך
כשאתה נכנס לאולם ורואה אלפי אנשים נועצים מבטים באדם אחד, גם אם אין לך מושג מיהו האיש, מה תפקידו ומהם כישרונותיו, אתה מסתכל עליו אחרת. תרצה או לא תרצה, אתה פוזל לעברו, צופה בו ומצפה ממנו ליותר מסתם אחד, בטוח שיש בו משהו.
הערצה היא דבר מדבק, וזה אחד הדברים שאנחנו מנסים להרוויח בברכת "יוצר אור". תיאור גדודי המלאכים הבטלים אל ה', מרגישים אותו ומהללים אותו, מושך אותנו פנימה. אמנם לא כמונו, אך גם המלאכים הם יצורים נבראים, ומה שממגנט אותם נוגע גם אלינו. אנחנו מנסים לחוות את האירוע שמתרחש בכל רגע במקום אחר משלנו, אבל בתוך הבריאה שהמלאכים הם חלק ממנה.
הרגש הזה איננו תלוי בהבנה עמוקה. לנפש הבהמית אין משיכה טבעית אל ה' ואין לה מושג מיהו ומהו, אבל תיאור רבבות המלאכים, השרפים וחיות הקודש שמתבטלים, אוהבים, מעריצים וממליכים משפיע עליה ומזיז אותה.
מישהו שכח
ברכת "יוצר אור" מכינה אותנו לאהבת ה' שבקריאת שמע, ורותמת את הנפש הבהמית למהלך. מעבר לתהליך המודע והגלוי בתיאור תשוקת המלאכים, יש בברכת "יוצר אור" גם פנייה אל התת־מודע של הנפש הבהמית. לא במקרה נבחרו המלאכים להיות הנושא המרכזי של הברכה. שורשה הרוחני של הנפש הבהמית טמון במלאכים המכונים "חיות הקודש", ולכן דווקא התבוננות בהם יכולה לקחת אותה למקום אחר.
הנפש האלוקית גבוהה בהרבה מהמלאכים. היא "חלק א־לוה ממעל ממש" לעומת המלאכים שהם חלק ממערכת הבריאה, ומשום כך נקראות הנשמות "מהלכים" לעומת המלאכים שמכונים "עומדים" - כמתואר בנבואת זכריה (ג,ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". המלאך מוגבל לדרגתו ולכן הוא "עומד" ובלתי משתנה במהותו, לעומת הנשמה הבאה מן האין־סוף, ובחופש מוחלט היא נעה בדינמיות ויכולה ליפול מטה מטה או לנסוק אל מעבר לכל העולמות.
לעומתה, שורשה של הנפש הבהמית באותם מלאכי עליון, הם הכי קרובים אל ה' יתברך אך בכל זאת ברואים ונפרדים ממנו. המלאכים הם "צורה בלא גולם", צורות נפרדות אחת מחברתה שמכירות את ה' מאוד ועסוקות רק בו, אך כפי שמתאר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ב,ח) אפילו המלאכים מוגבלים: "וכל הצורות האלו חיים ומכירים את הבורא, ויודעין אותו דעה גדולה עד למאוד. כל צורה וצורה לפי מעלתה, לא לפי גודלו. אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמיתת הבורא כמה שהיא, אלא דעתה קצרה להשיג".
בירידת המדרגות ובהשתלשלות העולמות נפרדה הנפש הבהמית ושכחה את שורשה ומקורה. היא עלולה לשכוח מאין באה ולחטוא, למרות שיש לזכור שמהותה איננה חטא אלא פירוד, תודעה אוטונומית ונפרדת מן האלוקות, הממרכזת את האגו וקושרת אותו בעבותות אהבה ותאווה אל העולם הזה.
סבא שלך היה רב
בפירוד הראשון שהתחיל במלאכים, עוד ניכר היה כי הריחוק נועד לגעגוע, תשוקה וחיבור. המלאכים מרגישים את מקורם, בטלים אליו ואפילו 'מתים עליו': ה"שרפים" נשרפים בכל עת מרוב דבקות (לכן ה' בורא בכל עת שרפים חדשים).
אבל בנפש הבהמית הפירוד כבר חזק יותר, אף אחד לא זוכר שהאגו שלו הוא אשליית ריחוק לצורך קרבה מחודשת, וכל איום על גסותו ומרכזיותו של האגו מתפרש כאיום על עצם החיים שלו... אריכות התיאור של ביטול המלאכים אל ה' נועדה בשביל להצית ניצוץ. כשמספרים לאדם שסבא שלו היה רב צדיק וקדוש, נדלקות לו העיניים; מתעוררת אצלו הזדהות ממקום אישי ופנימי, הוא מרגיש שהוא הגיע משם ושייך אל הקדושה הזו. ברכת "יוצר אור" מספרת לבהמית שלנו שהיא הגיעה מהמלאכים, ומקרינה אל התת־מודע שלה תשוקה חזקה לה'.
ברכה רצופת אהבה
לאחר ברכת "יוצר אור" שעסקה במאורות ובמלאכים, מופיעה ברכת "אהבת עולם", בה אנו מתמוגגים על אהבת ה' אותנו. אהבתו אלינו היא אין־סופית ורחמיו עלינו בלי גבול. יש לנו נפש אלוקית, מה שאין לאף יצור בעולם, אנחנו ילדיו, עם קרובו.
הברכה הזו נועדה לעורר את נשמות ישראל, את הניצוץ האלוקי שאצל כל אחד מאיתנו. לעתים הוא מכוסה ולעתים אף נסתר, וזה בדיוק הזמן לעורר אותו לקראת קריאת שמע בה אנחנו הולכים לבצע, הלכה למעשה, את מצוות "ואהבת"!
גם לב האבן נמס
ברכת אהבת עולם היא הישורת האחרונה שלפני קיום מצוות "ואהבת" - אהבתנו את ה' בכל לבנו, נפשנו ומאודנו, ובברכה זו אנו עסוקים באריכות דווקא באהבת ה' אותנו. שבע פעמים(!) מופיעה בברכה זו לשון של אהבת ה' אלינו, ופעמיים מתוכן - במילה הראשונה ובמילה האחרונה של הברכה, "אהבת... באהבה".
זוהי ההכנה האחרונה להתפרצות הר הגעש של אהבתנו אל ה', אהבה מסוג של "כמים הפנים לפנים". כמו שאם מראים את הפנים במים הן משתקפות בחזרה כך "לב האדם לאדם" (משלי כז,יט), אם מישהו מראה לזולתו אהבה אמיתית, הזולת יתאהב בו בחזרה. גם מי שלא הצליח להתעורר במשך כל התפילה לאהבת ה', בברכה זו בוודאי יתעורר, זה פשוט - ה' אוהב אותנו אז אנחנו לא יכולים שלא להתאהב בו.
"אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים... תתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ. ואף אם יבו כלב האבן, המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך" (תניא פרק מו).
חיבוקים ונשיקות
אהבת ה' אלינו היא גדולה ועצומה ועם ביטוי מעשי מאוד: "אהבת עולם אהבתנו... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו... ובנו בחרת מכל עם ולשון, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה".
הקדוש ברוך הוא עוזב את כל היכלות הקדושה, יורד אלינו ומקרב אותנו אליו בקירוב ויחוד אמיתי על־ידי הוצאתנו ממצרים, על־מנת לתת לנו את התורה והמצוות. את כל המלאכים ואת כל הברואים מותיר הקדוש ברוך הוא בצד - ורק בנו בחר מאהבתו אותנו! בלימוד התורה אנחנו מתנשקים איתו יתברך, ובקיום המצוות אנחנו מתחבקים.
"כי הניח הקדוש ברוך הוא את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו והוציאם ממצרים ערות הארץ בכבודו ובעצמו, כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש, בבחינת נשיקין פה לפה לדבר ה' היא השגת התורה, ובבחינת חיבוק הוא קיום מצוות מעשיות איברין דמלכא" (תניא שם).
אהבתו העצומה אלינו מעוררת אותנו מאוד, לאוהבו בלי גבול ובצורה בלתי נשלטת! בכל מאודך!
רחמים עלינו
בנוסף לאהבת ה' אותנו אנו מזכירים בברכה זו את רחמיו המרובים עלינו: "אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם נא עלינו", "ורחמיך ה' אלוקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד". אנחנו מבקשים רחמים שנצליח לעורר את אהבתנו אליו. אוי, כמה יש לרחם עלינו על שכל־כך קשה לנו להתעורר באהבה...
אבל סיבת התעוררות הרחמים בברכה זו דווקא היא גם משום שכשמזכירים כל־כך הרבה אהבה יתכן ותתעורר חלילה מידת הדין, אולי בנוסף לאהבתו העצומה עלינו יש לו גם מה לכעוס או להקפיד עלינו, חס ושלום. ולכן אנחנו מבקשים רחמים; אהבה רבה וגם רחמים רבים לבטל דינים שעלולים להתעורר אלינו בנוסף לאהבה. כשיש צד לאהוב וצד לשנוא, חס ושלום, אז בהתעוררות הרחמים תתבטל השנאה ותתעורר האהבה, ותורגש רק היא.
אני שלך
כעת אנו מגיעים לשיא המודעות וההתחברות הפנימית שלנו לקדוש ברוך הוא, ומכריזים מקירות לבנו: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!
שמע ישראל, יהודי! הבן והפנם: ה' היה, הווה ויהיה בו זמנית, למעלה מהשכל לגמרי, הוא אלוקינו - הוא כוחנו וחיותנו, ואין עוד מלבדו ממש - ה' אחד, הוא הכוח האחד והיחיד בעולם.
ב"שמע ישראל" אנחנו לא רק מקבלים על עצמנו את עול מלכות ה' או מבטאים את האמונה בו, ב"שמע ישראל" אנחנו אומרים שאין לנו עוד דבר בעולם חוץ מה'. ה' הוא המציאות היחידה ואנחנו לגמרי שייכים אליו.
לכן יהודי זועק "שמע ישראל" בעת רצון ולהבדיל, בעת צרה, יהודי רוצה ואף יכול להתעלות מעל העולם ולדעת, לשמוע ולהרגיש, שאין עוד מלבדו ממש.
נאספים לקריאה
בנוסף ל"שמע ישראל" במשמעות של הקשבה והפנמה, מופיע בחסידות פירוש של "שמע" מלשון אסיפה, כמו "וַיְשַמַע שאול את העם" (שמואל־א טו,ד).
זה הזמן לאסוף את כל הכוחות שלנו, אלו שבמשך היום מבוזבזים ואף נופלים חלילה בידי הקליפות, עכשיו צריך ואפשר להחזירם אל "ה' אלוקינו ה' אחד". אם נאסוף את עצמנו מהמקומות שאנחנו מפוזרים בהם ונשים יד על העיניים, יהיה עם מי לדבר ויהיה מי שישמע את ה"שמע ישראל"...
אין עוד מלבדו
אחדות ה' איננה רק במשמעות שה' הוא האלוקים היחיד הקיים בעולם. הרעיון של אחדות ה' לפי תורת הבעל שם טוב הוא שה' יתברך הוא בעצם הדבר היחיד שיש בעולם, מכיוון שקיום העולם תלוי בו והעולם נברא בכל רגע מחדש, לכן פשוט אין עוד מלבדו.
בדיוק כמו שאם נראה אבן מתעופפת נבין שאין לה כנפיים, ובובת תיאטרון לא תצליח לתעתע בנו ולשכנע אותנו שיש לה חיים משל עצמה, כך, ויותר מכך לאין־ערוך, אנחנו רואים בתנועה ובחיות שבעולם את נוכחותו של ה'. בשונה מהמשל, לא רק שהקדוש ברוך הוא מחיה ומניע את הגוף, אלא גם יוצר את החומר שלו, כך שהגוף, העולם וכל העולמות תלויים לחלוטין בו יתברך בכל רגע ורגע, ובאמת אין עוד מלבדו כלל. העולמות קיימים ברצונו, והאלוקות שורה בהם בכל פרט, בכל רגע ובכל פינה.
"אחד" אומר שיש עולם, יש "ח" שהיא המעלה והמטה - שבעת הרקיעים והארץ, ויש "ד" שהיא ארבע רוחות העולם, והקדוש ברוך הוא הוא "א", הוא "אלופו של עולם", בתוך העולם ומאוחד איתו לגמרי.
מאריכים ימים או מוסרים נפש?
הגמרא (ברכות יג) אומרת ש"כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו". השיא של קריאת שמע הוא הבנת עניין ה"אחד" וצריך להאריך, להעמיק ולהפנים אותו.
בשעה שהאדם קורא קריאת שמע ו"מאריך באחד" הוא גם מקבל על עצמו לפרסם את האלוקות בעולם, הוא מוסר ונותן את עצמו לרעיון של ה' אחד ואין עוד מלבדו בחיים שלו ובכל סביבתו. לכן "מאריכין לו ימיו ושנותיו", נותנים לו עוד ועוד אפשרויות לגלות בעולם את אחדות ה', להאיר את העולם באור תורה ומצוות.
עניין זה עולה בקנה אחד עם המופיע בכתבי האר"י, שיש למסור את הנפש בקריאת שמע, "למסור נפשו באחד". מסירות הנפש כאן היא במשמעות של מסירת הרצון, שכל הרצון של האדם יהיה לגלות את ה' בעולם - איך אין עוד מלבדו בכל פרטי הנבראים, בכל זמן ובכל מקום. "וזהו כל המאריך באחד, לכוון בנקודת לבבו ורצונו למסור נפשו באחד, ואז מאריכין ימיו ושנותיו" (מאמרי האדמו"ר האמצעי תרומה, עמוד רעח).
לשים לב ללב
שלוש פרשיות ב"שמע ישראל": "שמע", "והיה אם שמוע" ו"ויאמר". נושא אחד מעניין מופיע בשלוש הפרשיות אך בכל פעם בצורה אחרת, נושא ה"לב".
בפרשה הראשונה מצווים אנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך". בפרשה השנייה הלב מופיע גם בהקשר אחר וקשה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", ובפרשה השלישית זה עוד יותר מפחיד: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
מה קרה לו, ללב הטהור והאוהב מהפרשה הראשונה?
פותחים באידיאל
"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - הפרשה הראשונה מסמלת את האידיאל שכל אחד מחויב להגיע אליו בתפילה. לאחר התבוננות בדברים המעוררים את האהבה, יהודי יכול ולכן גם חייב להגיע לאהבת ה' בכל לבו ממש, ואפילו בשני יצריו. גם היצר הרע יכול להימשך לאהבת ה', וכפי שחז"ל אומרים "בכל לבבך - בשני יצריך".
זוהי עבודת ה' של קריאת שמע ואיתה אנחנו ממשיכים לתפילת שמונה־עשרה בה אנחנו קדושים ומנותקים מכל ענייני חול ומהשפעת היצר הרע.
קל זה לא יהיה
אבל דווקא כאן, בשעת השיא, אומרת לנו התורה בפרשה השנייה של קריאת שמע: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". התורה מתייחסת לזמנים נוספים, כשאדם מסיים את תפילתו ויוצא לעמל יומו הוא איננו מרוכז ומקודש כמו בבית הכנסת ולכן עליו להישמר מאוד. בקלות עלול הלב להתפתות לדברים אחרים, עד כדי נפילה לעבודת אלילים ח"ו - אלילים ממש ואלילים שהם ביטוי לכל הדברים שמחוץ לגבול הקדושה, להבל ולריק.
חשוב לדבר על זה כאן, עוד בזמן שבו האדם כן מופרש וקדוש - בזמן השיא של התפילה. כבר אז הוא מוכרח לשנן לעצמו שיש זמנים קשים בהם היצר בוער ועליו מוטל יהיה לרסנו. קל זה לא יהיה. אהבה עלולה להתאדות ואצל רוב בני האדם היא אכן מתאדה לאחר התפילה. לכן לא מספיק להשתמש באהבה העצומה של הפרשה הראשונה ויש להוסיף לארגז הכלים שלנו את היראה המופיעה בפרשיית "והיה אם שמוע". עצם הדיבור על הנפילה דווקא ברגע השיא של קריאת שמע נוסך כוחות להתמודדות שתבוא בהמשך.
בדיוק בכיוון הנכון
בפרשה השלישית אומרת לנו התורה משפט מפחיד עוד יותר. מפחיד, אבל גם מעודד מאוד את המעמיקים בדבר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אופס! אנחנו "זונים אחריהם", זו עובדה. ואנו מוזהרים לא לתור, לא להימשך אחרי אותם הדברים השליליים אליהם אנו נוטים באופן טבעי.
המצב המיוחד של התפילה, בו מורדם היצר הרע ומפסיק להציק, הוא מצב מתוק אבל זמני. מיד לאחר התפילה מתעורר היצר ומטה את האדם לדברים לא טובים. אל תצבעו את זה בוורוד, אין כאן רק חשש שמא ואולי יפתה אותנו היצר (כמו בפרשיית "והיה אם שמוע") אלא עובדה מוגמרת: הוא יטה אותנו. העבודה שלנו היא לבלום אותו. דווקא אם לא ניבהל מעצם הנטייה והסטייה המצויה "בילד־אין" בלבנו, יהיה לנו קל יותר להתגבר עליו.
ומה יכול לעודד בהודאה בחולשתנו? כשאדם מרגיש את הקושי מול יצרו וחושב שהוא בדרגה נמוכה, עליו להבין שהמחשבה הזאת עצמה היא חלק מלוחמה פסיכולוגית שמנהל מולו היצר הרע. ה' הוא זה שברא אותנו עם היצר הרע, וה' נותן לנו את הכוח להתגבר ולא להימשך אחריו ובכך לעבוד את ה' בדיוק כפי שרצה. אין כאן טעות ולא פאשלה, אנחנו בדיוק בכיוון הנכון.
אורות בכלים
אחרי הפסגה של קריאת שמע לא ברור לאן ממשיכים. לאן אפשר להתקדם מכאן? אחרי שכבשנו את הלב, מסרנו את הנפש ב"ובכל נפשך" ועוד למעלה מכך ב"ובכל מאודך", מה עוד נותר?
השלב הבא עלול להיות נוצץ פחות, אך עמוק יותר. אחרי הלהבות הגבוהות, אם נצליח להכניס את האורות לכלים, הם ימשיכו ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה, להשתרש בתוכנו ולהצמיח פירות.
הפעם ילווה אישי אלי
האדמו"ר הזקן מסביר שעניינה של הפרשה הראשונה של קריאת שמע הוא כנגד ראובן ("ראו בן"), וראיית גדלות ה' מעוררת אהבה, ואילו הפרשה השנייה, המקבילה לשמעון ("שמע ה'"), משמיעה אזהרות ומעוררת יראה. אחרי ראובן ושמעון מגיע תורו של לוי, "הפעם ילווה אישי אלי", ואנחנו מייצבים את הקשר והופכים אותו לקבוע, ללא תלות בעצמת הרגשות.
אחרי סערת "ואהבת" אומר לנו ה': "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך ושננתם לבניך ודיברת בם", "וקשרתם", "וכתבתם". הצמא יגיע לרוויה אך ורק בלימוד תורה ובקיום מצוות, על אף טעות אופטית נפוצה, המזהה את הדבקות ב"רצוא" בלבד ולא ב"שוב".
קל יותר לעוף לשמים מאשר לחרוש בקרקע, אבל אם באמת את ה' אני אוהב, לא ייתכן שמילותיו־בקשותיו־רצונותיו לא יעניינו אותי... כדי שהאהבה הגדולה לא תהפוך להתרסקות גדולה מחוסר יכולת לממש אותה, עלינו ללמוד איך דף הגמרא או מצווה מעשית הם ממש ממש מה שחיפשנו. ואז יהיה לנו כוח אליהם, נשתוקק אליהם ונעוף עליהם בכל מאודנו.
צמא? לך לשתות!
הנביא ישעיה (נה,א) מכריז "הוי כל צמא לכו למים"! רגע, ממתי צריך לשכנע צמאים ללכת למים? כאן טמון העניין: המים הם התורה והמצוות, והצמא אל ה' חייב לגשת אליהן ודווקא בהן להרוות את צימאונו. ולמה ישעיה הנביא צריך לצעוק? בגלל שאנחנו לא תמיד רואים שהמים הם מים, אנחנו לא תמיד מזהים את הקדוש ברוך הוא בתוך התורה והמצוות.
בברכה שאחרי קריאת שמע, ב"אמת ויציב ונכון" אנחנו עסוקים בדבר ה', בתורתו ובמצוותיו ומקבלים אותם על עצמנו בצורה מוחלטת. לאחר התעוררות האהבה והיראה מגיע תור ההתלוות אל ה', פשוט ללכת אחריו בלימוד תורה ובקיום מצוות, זוהי הדרך לממש את הרגשות: "ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו", "אמת אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו".
ועכשיו הפתעה
התורה והמצוות אינן רק כלים לאורות, אלא הן האורות הגבוהים ביותר שיורדים אלינו מלמעלה, וגבוהים מכל האורות אליהם הגענו באהבה והיראה האישיות והכל־כך חשובות שלנו. "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" (ראה זוהר פרשת אחרי דף עג), בתוך התורה והמצוות מחכה לנו הוא יתברך בכבודו ובעצמו!
