בין החידושים הרבים המתגלים ללומד את אגרת התשובה שבספר התניא בעיון, יש לציין לכמה נקודות כלליות ועיקריות, השייכות למהותה של התשובה.

לעיתים נדמה בטעות שעשיית תשובה קשה כקריעת ים סוף. יש החושבים שתשובה נכונה דורשת תעניות, סיגופים, ניתוק מוחלט מצורכי הגוף הגשמיים והם מציירים בעיניהם את בעל התשובה ה"אמיתי" כ"איש קדוש" ומופרש; יש החושבים שתשובה אמיתית היא כאשר ישנה התעוררות חזקה של הרגשות שבלב – "רעותא דלבא" להיכלל באלוקות; ויש המציירים את התשובה כדבר המלווה בצער גדול ובבכיות מעומקא דלבא על גודל הפגמים שהאדם עשה לעצמו בעוונותיו.

אולם אדמו"ר הזקן מציג מיד בפתיחת ה"אגרת", לאחר הקדמת הברייתא העוסקת בחילוקי הכפרה, גישה שונה לחלוטין. לשיטת אדמו"ר הזקן, התשובה עצמה - זו היוצרת את השינוי הגדול ביותר שיכול להתחולל ביהודי – המהפך מרשע לצדיק, ממוות לחיים, היא דבר הרבה יותר פשוט: "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד"! ההחלטה שיהודי מחליט לעזוב את דרך החטא – "לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית', ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במצות עשה הן במצות לא תעשה", החלטה שיכולה להיות בהבזק מחשבה, הרהור תשובה, היא היא התשובה.

יותר מכך: התשובה עצמה אינה קשורה לחיטוט של האדם בפגמי העבר והתיקון עליהם. עניינה של התשובה הוא – שמכאן ולהבא היהודי פותח "דף חדש" בקשר שלו עם הקב"ה. מעתה הוא אינו אותו אדם שלא התייחס לציוויי הקב"ה ברצינות, אלא הוא אדם חדש – עבד של המלך המציית לכל מה שמצווים עליו.

 עצם התשובה ושלימות התשובה

מבחינת התשובה עצמה, מה שנעשה בעבר אינו נוגע. הבכיות, התיקונים, אפילו החרטה והוידוי אינם נוגעים לעצם עניינה שהוא: לחשוב על העתיד. לדאוג שמכאן ולהבא להתנהג כעבדו של המלך הקב"ה, על ידי קיום כל מצוותיו. ההחלטה הזו לשנות את העתיד – היא המשנה את "שמו" של האדם מרשע לצדיק, והיא זו ששוברת את ה"מחיצה של ברזל" המפסיקה בין הרשע לאביו שבשמים.

משמעות זו לתשובה ייתכן שהיא נראית "פשוטה" יותר מהסיגופים והבכיות, אולם ודאי וודאי שהיא משמעותית וחשובה יותר: הפירוש הפשוט של המילה תשובה הוא – לשוב אל ה'. והיאך שבים אל ה'? על ידי קיום מצוותיו! הדבר שמקרב את היהודי אל הקב"ה יותר מכל הוא קיום רצונו, המצוות.

אחר כך, לאחר עצם התשובה, כאשר היהודי כבר חזר אל הקב"ה, אזי ישנה "שלמות התשובה" שהיא העיסוק בהסרת פגמי העבר. דבר זה נעשה על ידי החרטה והוידוי כפי שיבואר בפרק א'; ישנה גם "דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה" שהיא המעמיקה את החלטת האדם לשוב אל ה' ומקבעת אותה בנפשו, כמבואר בפרק ז'; ובנוסף, בשביל להגיע למצב של ריצוי מושלם כלפי הקב"ה, למהדרין מן המהדרין, ישנו עניין התעניות המבואר בכתבי האריז"ל, ובדורותינו – דבר זה נעשה על ידי פדיית התעניות בצדקה, כמבואר בפרקים ב'־ג'. אך כל אלה הם דברים נוספים על התשובה עצמה, שהיא "עזיבת החטא בלבד", והיא זו שמחזירה את היהודי אל אביו שבשמים.

 שתי דרגות בנשמה

בהמשך ה"אגרת", בפרק ד', מביא אדמו"ר הזקן את פירוש הזוהר למילה תשובה: תשוב – ה'. להשיב את הה"א של שם הוי' למקומה. בשם הוי' יש שתי ההי"ן: ה"א תתאה, תחתונה, וה"א עילאה, עליונה. וגם בתשובה יש שתי דרגות: תשובה תתאה שהיא השבת ה"א תתאה, ותשובה עילאה שהיא השבת ה"א עילאה.

להבנת העניין מקדים אדמו"ר הזקן ומבאר באריכות, את מעלתן העצומה של נשמות ישראל על שאר הנבראים. תמצית הדברים היא: שאר הנבראים חיותם מגיעה מ"חיצוניות החיות" האלוקית – שם אלוקים; ואילו מהותם של נשמות ישראל היא: "פנימיות החיות" האלוקית – שם הוי'.

ההדגשה העיקרית בנושא זה באגרת התשובה היא שמהות עצמית זו – "פנימיות החיות" של הקב"ה, היא המהות הפנימית של היהודי כפי שהוא בעולם הזה בגוף הגשמי! עצמיות האלוקות היא תמצית חייו של איש הישראלי.

אלא שמהות עצמית זו, ירדה והצטמצמה בסדר השתלשלות של צמצומים, עד שצורתה החיצונית של הנשמה, זו שביכולתה להחיות את הגוף הגשמי, נעשתה בבחינת "מציאות". אולם גם אז המהות הפנימית של הנשמה, גם של בחינה זו המתלבשת בגוף, היא "פנימיות החיות" האלוקית. ולכן, כשם שישנן ד' אותיות בשם הוי', כך גם בנפשו של היהודי, כפי שהוא למטה בעולם הזה, ישנן ד' אותיות אלה.

[ובמקום אחר מבואר^[1], שד' האותיות של שם הוי' באות לידי ביטוי גם בציור גופו הגשמי של היהודי!].

במילים אחרות:

שני צדדים לנשמה: הפנימיות שלה היא – היותה מאוחדת לגמרי עם הקב"ה; והחיצוניות שלה היא הצורה החיצונית שנעשתה בה – היותה בבחינת "מציאות", נשמה של אדם שחי בעולם הזה.

שני חלקים אלה שבנשמה, שייכים, באופן כללי, לשתי הההי"ן שבה: ה' תתאה מבטאת את חלק ה"מציאות" של הנשמה, מה שהיא נעשית מציאות אדם בעולם הזה; וה"א עילאה מבטאת את החלק העצמי שבנשמה, מה שהיא מאוחדת עם הקב"ה בתכלית.

ועל כך מביא אדמו"ר הזקן משל בפרק ח' מ"אדם הנופח ברוח פיו", שיש בזה שני מצבים: לאחר הנפיחה, שאז הרוח נעשית בבחינת מציאות; ולפני שהאדם נופח בפיו שאז הרוח "מיוחד בנפשו" ממש.

וכך גם בנשמה, עליה נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים", ישנם שני מצבים־עניינים: יש את דרגת הנשמה כפי שהיא לאחר "שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם", שעל ידי כך היא נעשית בבחינת "מציאות"; ויש את דרגת הנשמה כמו שהיא "מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה".

 תשובה תתאה ותשובה עילאה

שתי בחינות התשובה שייכות לשתי הדרגות שבנשמה:

העבודה של תשובה תתאה היא ההתעסקות עם בחינת הנשמה כפי שהיא יורדת ומתלבשת בגוף האדם ונעשית בבחינת "מציאות". תוכן העבודה הוא – שהחלק הגלוי והחיצוני שביהודי, מה שהוא נעשה "מציאות אדם", יהיה בטל לגמרי אל הקב"ה. באופן כללי זוהי העבודה של "עזיבת החטא" וקבלת עול מלכות שמים (בדוגמת עבד, שעל אף היותו מציאות אחרת מהאדון, בכל זאת הוא בטל אל האדון ומקיים את כל מצוותיו).

ואילו העבודה של תשובה עילאה היא ההתעסקות בהתעוררות וגילוי העצמיות של הנשמה, מה שהיא מיוחדת בעצם עם הקב"ה בתכלית ההתאחדות. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהיהודי מרגיש בגלוי שהקשר עם הקב"ה הוא מהות חייו (בדוגמת הבן הקשור עם אביו בעצם מציאותו).

דביקות זו של התשובה עילאה אינה רק הת­מסרות מוחלטת של היהודי לקיום הרצון העליון ככל שיצטווה, עד שכל ענייניו נעשים אך ורק בהתאם לרצון זה, שהרי במצב זה הוא עדיין בבחינת מציאות בפני עצמו, אדם העושה ומקיים רצונו של הקב"ה; אלא מדובר בדביקות נעלית הרבה יותר: היהודי מתבטל ומתאחד לגמרי עם הקב"ה, בדוגמת ההבל כפי שהוא "מיוחד בנפשו" של האדם לפני הנפיחה.

תשובה זו אינה על חטאים; אדרבה, היא מתחילה רק אחרי שנטהר היהודי מחטאיו על ידי התשובה תתאה. יתירה מזו: אפילו צדיק, שלא חטא מעולם, ועול מלכות שמים שורה עליו בשלמות, שייך לתשובה זו.

ניתן לומר, שתשובה זו היא מהדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה', והיא מבטאת את אחד מחידושיה הגדולים של החסידות. כמבואר בלקוטי תורה^[2], ש"העולם טועים לומר דדוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה, והאמת אינו כן", אלא ה"תשובה היא להשיב נפשו . . אל מקורה ושרשה . . ולכן ניתקנו עשרת ימי תשובה ויום הכפורים גם לצדיקים גמורים . . והוא בחינת תשובה עילאה"^[3].

גם הצדיק, ביטולו ושעבודו לקב"ה כנשמה בעולם הזה, אינם דומים כלל לאיחוד של נשמתו עם הקב"ה למעלה, קודם ירידתה למטה להתלבש בגוף הגשמי, ועל אחת כמה וכמה כפי שהיא מאוחדת עם הקב"ה "בטרם שנפחה". קודם ירידתה הייתה הנשמה מאוחדת עם הקב"ה לגמרי, ואילו לאחר ירידתה היא נעשית בבחינת "מציאות". למרות הביטול הנעלה של הצדיק, בכל זאת ב'דקות דדקות' הוא עדיין בבחינת "מציאות". בדוגמת העבד, שלמרות ביטולו הנעלה הוא אינו דבר אחד ממש עם האדון. וזהו עניינה של התשובה עילאה: להביא את היהודי לדרגת הדביקות של נשמתו כפי שהיא לפני הירידה והצמצומים שנעשו בה, שאז היא מאוחדת לגמרי עם הקב"ה.

לכן מבואר בפרק י', שתשובה תתאה שייכת לתנועת הנפש של הכנעה ומרירות כיוון שעניינה הוא היציאה מהמיצר של החטאים והעוונות; ואילו תשובה עילאה היא "בשמחה רבה" כיוון שעניינה הוא – חזרת הנשמה לשורשה הראשון.

 תשובה עילאה לכל יהודי

הדגש הגדול של אדמו"ר הזקן ב"אגרת" זו, אינו רק בביאור מהותו העצמית של היהודי עד שגם לאחר שהוא נטהר מחטאיו, ואפילו לצדיק שלא חטא מעולם, ישנו סדר שלם של עבודת התשובה עילאה להגיע לדבקות הנפש בה' כפי שהיא "בטרם שנפחה"; ממבנה ה"אגרת" עולה, שההדגשה העיקרית בה הוא בכך שדרגה עמוקה ונעלית זו שייכת, במובן מסוים, לכל יהודי, גם זה שאינו שייך לעבודה נעלית זו במובנה המלא, ואפילו זה שנמצא בתחילת עבודת התשובה על החטא שבידו.

דבר זה מודגש בלשון אדמו"ר הזקן בתחילת הביאור בפרק ד': "אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה, לשוב עד ה' באמת ובלב שלם, ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור . . מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת תשובה על דרך הסוד".

כלומר: כל "הרחבת הביאור" בנושא תשובה תתאה ותשובה עילאה הובא כאן בכדי ש"התחלת מצות התשובה", שהיא "עזיבת החטא בלבד", תהיה כראוי – "באמת ובלב שלם"!

דבר זה מלמד, שעל אף ריחוק הערך העצום בין התשובה על החטא לבין התשובה עילאה השייכת גם לצדיקים גמורים, מכל מקום ישנה שייכות ביניהם.

נקודה זו מתחדדת ומוסברת בהרחבה בביאורי הרבי זי"ע על אגרת התשובה. תמצית הדברים היא, שכאשר התשובה על החטא - ההחלטה לעזוב את החטא ולשוב אל ה' על ידי קבלת עול מלכותו - נעשית לאור "הרחבת הביאור" בעניינה של התשובה עילאה, במהותו האמיתית של היהודי, בקשר המיוחד שלו עם הקב"ה ובמשמעותן של העבירות – ההחלטה לחזור ולעבוד את הקב"ה על ידי קיום כל מצוותיו תהיה עמוקה ופנימית לאין ערוך!

מלבד זאת שהעבודה בדרך זו נעשית מתוך חיות ותענוג בגלל הבנתו במעלת מהותו הפנימית, הרי שדבר זה עצמו מחזק את גוף התשובה עצמה. ההחלטה שלא לחזור לדרך החטא, לפריקת העול, נקבעת על ידי כך בעמקי נשמתו. הוא יודע שהוא לא מציאות של אדם זר המבטל עצמו כלפי המלך, אלא "עזיבת החטא" והקבלת עול מלכות הם "התנוצצות" של עצמיות הנשמה שלו המאוחדת בתכלית עם עצמיות האלוקות.

זו הסיבה שבמאמרים, בשיחות ובמכתבים, מדגיש הרבי זי"ע, שכבר בתחילת התשובה על היהודי להעמיד עצמו בתנועת הנפש של תשובה עילאה שהיא מתוך "שמחה רבה". בנוסף לכך ש"בדורותינו צריכים התחזקות והתעודדות יתירה, ולכן עבודת התשובה היא מתוך שמחה דווקא"^[4], הרי שבעומק הדברים, כבר בתחילת התשובה, בשלב בו צריך היהודי להתנתק מחטאיו, מתנוצצת הפנימיות של התשובה - "תשוב ה' עילאה", שעניינה הוא לא רק יציאה מהעבירות שזהו חזרה למצב הנשמה כפי שנבראה, אלא בעיקר – שיבה לשורשה הראשון לפני ירידתה לעולם הזה.

 תיקון לפגם הברית

נקודה זו של קישור שתי דרגות התשובה, בולטת בעניין התיקון לפגם הברית המבואר באגרת התשובה. פגם זה, בשונה משאר עבירות, פוגם במוח, והוא פוגם גם בבחינות הנשמה הגבוהות יותר, כמבואר בפרק ט'. לכן, שלמות התיקון על פגם זה הוא על ידי העבודה של תשובה עילאה הנעשית מתוך כוחות נעלים אלו של הנשמה. וכפי שמביא אדמו"ר הזקן מה"ראשית חכמה" שדברי הזוהר ש"תשובה לא מועלת לפוגם בריתו" היינו תשובה תתאה אבל תשובה עילאה מועילה. אבל לפי ביאורו של הרבי זי"ע, גם התיקון לפגם זה נעשה בעצם על ידי תשובה תתאה; אלא שלשם כך נדרש שהתשובה תתאה תהיה מחוברת לעניינה של התשובה עילאה. התשובה תתאה צריכה להיעשות מתוך תוקף ההתקשרות בקב"ה של התשובה עילאה, כמו שמוסבר באריכות בביאור פרק ט'.

מעניין לציין: באחד המאמרים^[5] הזכיר הרבי בקצרה ובהבלעה, שהטעם להתעוררות הגדולה בעניין לימוד אגרת התשובה הוא בכדי לתקן עניין זה. ובהזדמנות אחרת אמר, שכל עניינה של אגרת התשובה הוא בכדי לתקן פגם זה!

במילים אחרות, על פי הנ"ל אולי ניתן לומר זאת כך: מטרת העיסוק באגרת התשובה היא לקשר את כללות עבודת ה' של היהודי עם עצמיות נפשו.

 משכיל על דבר ימצא טוב

לפעמים, יהודי מחכה שמשהו יעורר אותו לתשובה. הוא מחכה שמא בשעת אמירת הסליחות, בראש השנה, או באחד השלבים של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים יגיע גל של התעוררות שיציף את לבו. לפעמים זה קורה יותר, ולפעמים פחות.

תשובה היא התעוררות באדם להשתנות. להתרומם לרמה אחרת; להתעלות לדביקות עמוקה יותר בקיום רצון ה'. דבר זה אינו קורה מאליו. בן־אדם אינו משתנה לפתע פתאום. ממה נפשך: אם הדבר הוא כבר ברצונו ואליו הוא חותר כל העת – אין זה שינוי אמיתי; בלאו הכי הוא כבר עסוק בעניין זה. ואם זה אכן משהו שמעל למציאותו וכעת הוא אינו רוצה בו – מדוע פתאום ייעשה השינוי והוא כן ירצה בו?

גם בנושא זה חסידות חב"ד מסבירה כדרכה, שבכדי לפעול שינוי אמיתי יש צורך בהתבוננות. שינויים פנימיים ואמיתיים לא נעשים מאליהם. אם יהודי רוצה שהאמת תפעל על תודעתו – עליו ללמוד עליה, לחשוב עליה ולהתבונן בה.

אם כן, כאשר יהודי רוצה ללכת בדרך התשובה מלמטה למעלה, ולא להמשיך ולחכות להתעוררות זמנית שתבוא עליו מלמעלה באתערותא דלעילא, עליו ללמוד את ענייני התשובה, להבינם היטב ולחשוב עליהם, ובודאי הדברים הנלמדים יפעלו, ברמה זו או אחרת, את פעולתם.

באחת ההתוועדויות^[6], עמד הרבי זי"ע על המשפט המסיים את אגרת התשובה "ודעת לנבון נקל, ומשכיל על דבר ימצא טוב", וביארו כך: תחילה לכל מזכיר אדמו"ר הזקן את כוח ה"דעת". על היהודי לדעת שעיקר עבודת התשובה הוא על ידי הדעת. העמקת הדעת – היא המפתח לתשובה. על ידי העמקת הדעת עבודת התשובה נעשית באופן "נקל" יותר.

בהזדמנות אחרת אמר הרבי^[7], שכשם שחז"ל אומרים "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", כך גם בנוגע ללימוד אגרת התשובה, שהיא "הלכות תשובה" כפי שהן מתבארות בספר התניא, ה"תורה שבכתב" של פנימיות התורה – שעל ידי הלימוד בה, הרי זה "כאילו" היהודי עושה תשובה בפועל!

נראה שמלבד הכוח הסגולי, כוח התורה, הפועל "לצרף" את לימוד ההלכות למעשה עד שייחשב לאדם "כאילו" עשה את הדבר בפועל – יש בכך גם הסבר הגיוני מסוים:

אמנם רק הפעולה במעשה ממש היא המביאה את הדבר לידי פועל, אולם כבר במחשבה אודות הדבר – האדם מתקשר ומתחבר אליו. וכדברי הבעש"ט הידועים: "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא". כאשר אדם עסוק בהבנת עניין ומחשבתו עסוקה ו"מקיפה" אותו – במובן מסוים הוא נמצא שם! בדרך כלל גם מתעורר רצון ושאיפה להתקרב אל הדבר, וזה עצמו מהווה קשר נפשי לעניין.

וכך גם בענייננו: כאשר יהודי לומד ומתעמק בענייני התשובה, אפילו בדרגות הגבוהות שבה, נפשו מתקשרת ומתחברת לעניין. לכל הפחות האמת ידועה ונרגשת במוחו, ואליה הוא שואף.

יתירה מזו: באותה הזדמנות הוסיף הרבי והזכיר דבר נוסף: ישנו פסק דין בגמרא הקובע ש"תלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). אם כן, הלימוד ב"הלכות תשובה", בודאי גם יביא, ברמה כזו או אחרת, לעשיית התשובה בפועל.

כאשר יהודי לומד ומתבונן במשמעות עניין התשובה על פי פנימיות התורה, ומשתדל לקרב עצמו אליה בפועל ממש, או אז בימים הנוראים בהם ישנו "קירוב המאור אל הניצוץ", ולבו של כל יהודי מתעורר בתשובה – התעוררות התשובה היא עמוקה ופנימית הרבה יותר. היא לא התעוררות רגעית בלבד, אלא היא מותירה ביהודי רושם עמוק, ואם הוא מחבר אותה להחלטות מעשיות – לשוב אל ה' ולהוסיף ולהדר יותר בקיום מצוותיו בפועל – הרושם ממנה נשאר לאורך זמן.

^[1].  ספר המאמרים תרכ"ט לאדמו"ר המהר"ש עמ' קצו ואילך.

^[2].  ס, ד.

^[3].  שם סו, ג.

^[4].  מאמר ד"ה מרגלא בפומיה דרבא תשמ"ו.

^[5].  ד"ה היושבת בגנים תשכ"ט.

^[6].  ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' 1303.

^[7].  ראה ביאורי הרבי שם עמ' 1165.