כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע כתב באחת השנים מכתב לקראת י"ט כסלו[1], בו הוא מתבטא אודות תורת החסידות שבה "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". זאת אומרת שתורת החסידות ענינה הוא - "אור". במילים קצרות אלו ניתן להבין את נקודת החידוש של תורת החסידות.

במקום חשוך נמצאים אותם החפצים אשר נמצאים במקום מואר. הדלקת האור אינה מוסיפה משהו חדש, אלא שאותם דברים שכבר קיימים נעשים מוארים על ידי האור.

כך גם תורת החסידות היא "אור". היא אינה חס וחלילה הוספה על התורה, אלא היא מאירה ומראה את האמת של התורה.

ניקח לדוגמא נושא כללי, שתורת החסידות מאירה אותו באור חדש:

ניתן לחשוב, שענין המצוות הוא על מנת להביא תועלת מסוימת לאדם המקיימן (או תועלת בעולם הזה, או תועלת בעולם הבא). לפי זה, אילו היינו יודעים ומרגישים בעצמנו את התועלת שנעשית על ידי המצוות או את הנזק שנעשה בהעדר קיומן, היינו מעצמנו מקיימים אותן; ורק בגלל שאנו לא יודעים את המעלות של המצוות, לכן אין אנו יודעים מה צריך לעשות ומה לא לעשות. וזו הסיבה שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו עליהן: היות שהוא ברא את הכל, א"כ הרי הוא יודע את התכונות והמעלות שבכל דבר, התועלת או הנזק שהוא מביא, ועל כן הוא מצווה אותנו לטובתנו ומודיע לנו מה לעשות ואלו אשר לא תעשנה. כך אפשר לחשוב בהשקפה ראשונה.

באה תורת החסידות ומגלה שענין המצוות הוא שונה לגמרי:

מהותה של "מצווה" היא, שזהו ציווי של הקב"ה. "מצווה" מלשון "צוותא וחיבור"[2]. על ידי קיום מצוה, נעשה חיבור של האדם עם הקב"ה. האדם מצד מציאותו הרי הוא נברא ככל הנבראים בעולם הזה השפל. ולאידך, הקב"ה הוא אין סוף ובלי גבול לגמרי, והוא שלם בתכלית השלימות. ואם כן, כיצד יתחבר נברא שפל עם הקב"ה שהינו בלי גבול? אלא על ידי שמקיימים את מצוותיו, עושים את הרצון שלו, על ידי זה מתחברים איתו. זהו העניין של מצווה. מצווה מלשון צוותא וחיבור.

זהו לא ענין נוסף במצווה, שעל ידה מתחברים עם הקב"ה, היינו שבנוסף על הסגולות הרבות בקיום המצוות, השכר שמקבלים בגן עדן והמלאכים הנוצרים על ידי קיום כל מצוה, ישנו עוד ענין בקיום מצוה מה שעל ידה מתחברים עם הקב"ה, אלא זהו מהותן של המצוות ועיקר עניינן - "צוותא וחיבור" עם הקב"ה!

על פי זה מובן בפשטות מאמר חז"ל[3] "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". הרי אם כל המצוות אינן אלא לגלות לנבראים מה מביא להם תועלת, הרי אין שום הבדל אם הוא מצווה או אינו מצווה - העיקר הוא שהוא יודע שזה טוב; אבל על פי הנ"ל, אין מקום לשאלה. אדרבה, אם הוא לא מצווה, חסר כאן כל העיקר, חסרה כל מהות המצוה. כאשר הוא מצווה, זה העיקר - כי אז הרי הוא מתחבר עם הקב"ה!

זהו בענין המצוות.

 ועל דרך זה מאירה תורת החסידות את ענין התורה:

הגמרא[4] מספרת, שתלמי המלך הושיב שבעים זקנים שיתרגמו לו את התורה. ובכדי שלא יתאמו ביניהם שינויים בתרגום, הושיב כל אחד במקום אחר, באופן שלא יוכלו לדבר ביניהם, ואז הוא יראה אם התרגום של כל השבעים הוא אותו תרגום.

הם עשו כמה תיקונים, ומן השמים כיוונו כולם לאותם שינויים. השינוי הראשון שהם עשו הוא, שבמקום "בראשית ברא אלוקים" הם כתבו "אלוקים ברא בראשית", זאת משום שהם חששו שתלמי המלך יחשוב, שישנו איזה אליל הנקרא בשם "בראשית", והאליל הזה הוא ברא את אלוקים. ובכדי להישמר מזה, הם תרגמו כאילו שהיה כתוב "אלוקים ברא בראשית".

והנה, ידועה השאלה[5] מדוע התורה מתחילה באות ב' (בראשית) ולא באות א'. גם בתלמוד ירושלמי[6] הובאו כמה טעמים. והנה על פי התרגום שהם תרגמו "אלוקים ברא בראשית" נמצא, שאצל תלמי המלך התורה מתחילה באות א'!

אמנם הסיבה על כך היא בכדי שלא יטעה כנ"ל, אבל זה שנהיה כאן שינוי עיקרי כל כך בנושא התחלת התורה באות א', בוודאי יש בזה ענין גדול שהרי כל פרט בתורה הוא בתכלית הדיוק, וכל קוץ ותג יש בו תילי תילים של הלכות, ובוודאי בענין עיקרי כזה.

כ"ק אדמו"ר זי"ע מבאר בזה[7] כך: בעצם, מה זה "תורה"? עיקר עניין התורה הוא, שהיא תורתו של הקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא הוא נותן התורה. זה עיקר העניין של התורה.

אפשר להסתכל על התורה כחכמה הכי גדולה והכי עמוקה, וזה הרי מה שאנו עושים במשך היום - לומדים תורה בהבנה ובהשגת השכל. ועל דרך זה בכל העניינים שבין אדם לחברו, משפטי התורה הם תכלית הטוב והצדק. וה"גדלות" של תורה היא, ש"נברא" מוגבל לא יכול להכיל ספר כזה, שמכיל כזו הרבה עמקות, שמכיל כל כך הרבה צדק. כל בן אדם הוא מוגבל, כל בן אדם הוא טועה, כל בן אדם הוא משוחד. אז ממילא הוא לא יכול לעשות ספר עם כל כך עמקות ויושר. רק הקב"ה, שהוא תכלית השלמות, הוא יכול לתת תורה כה עמוקה, הוא יכול לתת מצוות שבין אדם לחברו עם כל כך הרבה צדק. לכן היה צריך שהקב"ה ייתן את התורה.

באה תורת החסידות ומאירה את הדברים באור חדש: התורה היא – כדברי הזוהר[8] "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", זהו עיקר עניין התורה! התורה ניתנה לנו מהקב"ה נותן התורה וכשיהודי לומד תורה הרי הוא מתחבר עם הקב"ה נותן התורה שלמעלה מכל הגבלה. וכאמור, אין זה עוד ענין בסגולת התורה, שבנוסף על השכר בעולם הבא והתועלת בעולם הזה על ידי לימוד התורה, הנה ישנו עוד ענין - החיבור עם הקב"ה, אלא זהו עיקר ענין התורה!

לכן מתחילה התורה באות ב': יהודי צריך לדעת, שזה שהוא לומד את התורה בשכלו, והוא מבין ומחכים, זהו העניין השני (ב') שבתורה, ואילו ענין הא' שבלימוד התורה זה ההתקשרות עם נותן התורה, הקב"ה בעצמו. כתוב בגמרא[9]: אנכי ראשי תיבות אנא נפשי כתבית יהבית. הקדוש ברוך הוא אומר שהוא עצמו הכניס את עצמו ונתן את עצמו - כתבית יהבית - בתורה. זהו העיקר והאל"ף של התורה.

עניין זה שייך רק אצל יהודים. אצל אומות העולם זה לא שייך כלל. היינו לא רק שגוי אינו יכול להרגיש את האלקות שבתורה, אלא שלגוי אין כלל שייכות לזה. אפשר להמחיש זאת מדוגמא של רב ותלמיד, כשהתלמיד הוא באין ערוך לגבי רבו, ואין לו שום ערך לגבי שכלו של הרב. הנה כשהרב רוצה ללמד אותו סוגיא קשה, הרי הוא מצמצם את עצמו ללמד את התלמיד רק לפי ערך הבנת שכלו של התלמיד. באופן זה נמצא שלתלמיד יש רק את ההבנה המצומצמת, ואילו ההבנה שיש לרב בסוגיא אינה קיימת אצל התלמיד. אבל בכל זאת, התלמיד יודע בעצמו שמה שהוא למד זהו רק שכל מצומצם, והוא יודע שיש כאן דברים יותר עמוקים. הוא יודע שהרב מבין בזה הרבה יותר. באופן זה הרי מה שיש באמת לתלמיד הוא רק ההשגה המצומצמת, ואילו העומק שיש בסוגיא מרחף עליו רק בידיעה כללית ובדרך "מקיף". אמנם בענייננו, בלימוד התורה, הרי אנו אומרים בברכת התורה "ונתן לנו את תורתו"! הקב"ה נתן לנו את התורה שהוא לומד, את התורה שהוא מבין. את זה גופא הוא נתן לנו, ויש לנו את זה ב"כלים" שלנו!

כשיהודי לומד "שניים אוחזין בטלית", יש בזה את כל העמקות שבעולמות העליונים, בכל הדרגות שבסדר ההשתלשלות עד הקדוש ברוך הוא בעצמו! וכל זה הכניס הקב"ה ב"שניים אוחזין בטלית". אבל כאשר הגוי לומד "שניים אוחזין בטלית" הרי זהו כפשוטו, ולמעלה מזה אין כלום. הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו כפי שהיא אצלו!

וזהו הרמז בשינוי שנעשה בתרגום עבור תלמי המלך: כשיהודי לומד תורה, יש את נותן התורה שזה הא', והלימוד וההבנה המוגבלים הם רק שלב ב'. אבל אצל אומות העולם הלימוד הוא האל"ף, הוא השלב הראשוני והעיקרי אצלם. אין משהו יותר נעלה מזה, שהרי לעיקר ענינה של התורה - מה שהיא כולא חד עם הקב"ה - אין להם כל שייכות.

אלה דוגמאות בולטות המראות שחסידות לא אומרת דברים חדשים כלל, אלא רק מאירה מה זה מצווה, מה זה תורה, מה זה שניים אוחזים בטלית, ובהכרת והרגשת עניין זה יש עומק לפנים מעומק. ושלימות ההכרה בזה תהיה לעתיד לבוא כאשר משיח יגלה את סודות התורה העמוקים ביותר.

^[1].  נדפס באגרות קודש שלו חלק א ע' רנט.

^[2].  לקוטי תורה בחקותי, מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.

^[3].  קידושין לא, א.

^[4].  מגילה ט, א.

^[5].  ראה רבותינו בעלי התוס' וחזקוני ריש פרשת בראשית.

^[6].  חגיגה פ"ב סה"א. תנחומא ובראשית רבה ר"פ בראשית.

^[7].  אוצר לקוטי שיחות ח"א שיחה ב לפרשת בראשית.

^[8].  חלק א כד, א. חלק ב ס, א.

^[9].  שבת קה, א. כגירסת העין יעקב.