אש של חב״ד מעל לאוקיינוס

מטוס חדיש ומצוחצח של ״אל על״. אך בפנימיותו הוא דומה עתה יותר לבית־תפילה חב״די, מיד לאחר תפילת־שחרית ביומא־דפגרא. על כל המושבים נראים חסידים, שפניהם זוהרות, עיניהם יוקדות וזקניהם גדושים. צעירים, מגודלי־זקן שצבעו כשחור־הפחם, או אדום כאש־לוהטת. ישישים, הדורי־שיבה, שזקניהם הצחורים, או האפורים, מכסים את מלוא רוחב החזה. מצחים גבוהים וחרושים, כתפיים נטויות לשאת־בעול. ידיים מעודנות של אנשי־רוח, או גמלוניות ומיובלות של אנשי עמל, רבים במעילים של שבת וחגורים במתניהם באבנט־משזר שחור. אחרים הסירו מעיל־עליון והם מפורקדים עתה בכותונותיהם הלבנות, ובטלית־קטן הצהוב שצציותיו עבות וארוכות. יש המתעטפים בטלית גדול ומתעטרים בתפילין ד״רבנו תם״. יש המשלימים ״תהילים של יום״. אחד מתעמק ב״מאמר״ חסידי. אחר משקיע עיניו ב״שיחה״ של הרבי.

מפעם לפעם אומרים ״לחיים״, ומיד לאחר־מכן נמלא חללו של המטוס בצלילי ניגון חב״די רווי־דבקות. במעבר הצר שבין המושבים משתלב ריקוד. מניחים יד על כתף, העיניים עצומות, הגוף מרחף לעבר תקרת המטוס, הרגליים מרקיעות, והשירה בוקעת: ״ופרצת ופרצת, ימה וקדמה, צפונה ונגבה״. מעט הנוסעים הזרים שבמטוס, (ביניהם כמה לא יהודים), מביטים סביבם בהשתאות. הריקודים והשירה החלו עוד לפני העליה למטוס. כבר משעות הבוקר המוקדמות ״כוסה״ שדה־התעופה של לוד בחסידים הנוסעים אל הרבי ובהמון מלוויהם. מעגל גדול של חסידים חג־נע על־פני אולם־הנוסעים המרכזי. הכל נגרף לתוך הריקוד הסוער. השירה גוברת משעה לשעה. בקבוקים של ״משקה״ נשלפו, ולא היה מי שנזדמן אותו בוקר לשדה־התעופה, שלא כובד באמירת ״לחיים״.

את כל המטען האישי מוסרים לסבלים, וביד נשאר רק שק הטלית־ותפילין. ממנו לא נפרדים אפילו לרגע. ראשית, מי יודע מה יקרה בדרך ועלולים חלילה להשאר ללא טלית־ותפילין. שנית, אולי יזדמן יהודי שטרם הניח־תפילין ומיד אפשר יהיה לזכותו במצווה חביבה זו. ויש מן הנוסעים שזהו כל מטענם־האישי, שק ובו צרורים הטלית־ותפילין, כמה ספרי־חסידים, כתונת לבנה לכבוד שבת וחג, ותו לא.

נמשכים הריקודים עד לשעת העלייה למטוס. רוקדים כאשר עוברים את ביקורת־הגבול. רוקדים כאשר יוצאים לשדה־התעופה. רוקדים כאשר עולים בכבש־במדרגות אל תוך בטן־הסילון. וכל אלה אינם אלא ריקודים־של־הכנה לקראת הכניסה בקול המון חוגג לבית הרבי 770 איסטרן־פארקוויי ברוקלין.

יהודים של מסירות־נפש

בין החסידים הנוסעים אל הרבי לא־מעטים שבאו מ״התם״. כמה מהם מוסיפים ללבוש את הבגדים שלבשו ״שם״. אותו כובע־מצחיה שחור, אותן מגפי־עור גבוהות. כמה מהם היו בין ה״יושבים״. אחד בילה בבית־הסוהר כעשרים שנה. אחרים ישבו עד עשר שנים, או לא פחות מחמש שנים. יש ששהו במחנות־עבודה בירכתי סיביר. הם שמרו על גחלת חב״ד שלא תכבה גם ״שם״. עתה הם נוסעים לבשר לרבי הנערץ, כי אכן דולק נרו של בעל ה״תניא״ חרף כל הרדיפות, העינויים, המאסרים והגירושים.

על מושב סמוך לחלון, יושב ה״משפיע״ רבי שלמה חיים, לידו יושבים שני בניו. רבי שלמה חיים הוא כולו ״רוחניות״. עיניים לו תכולות ובהירות והן מביטות נכחן בשלווה. פניו, פני תינוק צחורים עטורים בזקן־משי לבן. קולו רך ולבבי. אסור לו לשתות ״משקה״. מוזג הוא איפוא, גביע־קטן של מים, מברך בהתרגשות ״שהכל נהיה בדברו״, לוגם לאט־לאט כמי ששותה אלכהול־נקי, עוצם עיניו ואומר ״לחיים״. וכי השתיה היא עיקר? הרי העיקר היא הכוונה, ויודע הוא רבי שלמה חיים לומר ״לחיים״ אפילו על כוסית קטנה של מים.

את רוב שעות הנסיעה מבלה הוא בהתעמקות באחד מספרי־היסוד של תורת חב״ד. מבטו צמוד לדפי הספר והוא אינו מניע לא את שפתיו ואפילו לא את עפעפיו. כולו מרוכז בעומק ה״מאמר״ וניכר עליו כי עתה אין לפניו אלא תוכנו של מאמר זה, שכולו אלוקות, בלבד.

 

 

 

 

המטוס נכנס לתוך סערה. מתאו של הקברניט נשמעת האזהרה ״להדק את החגורות״. הקריאה להידוק־החגורות מוארת גם מעל למושבים. מישהו מעיר בחיוך: ״במטוס כזה צריך היה לכתוב נא להדק את הגארטלין״. הדיילות קוראות לשבת ולקשור את חגורות־הבטחון. אך דווקא ברגע זה פתח רבי בערל ב״חזרת הש״ץ״ של תפילת ״שמונה עשרה״. הוא ניצב עטוף בטלית גדולה ומעל מצחו קבוע בעקשנות ה״של ראש״. עיניו סגורות, זקנו הארוך מתבדר לכל צד והוא מתפלל בקולי־קולות:

״אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, הק־ל הגדול הגיבור והנורא״. הדיילות מחווירות. אחת מהן נושכת שפתיה. הרי אסור לעמוד עתה ויש לשבת צמוד בחגורת־הביטחון אל המושב, אבל רבי ברל חן, עומד באמצע ״שמונה עשרה״. ומפיו נקרעות המלים מלוות שאגת אימה וחרדה.

אחד מאנשי הצוות מנסה להתקרב לרבי בערל חן כדי להשפיע עליו לשבת, אבל ברגע זה נקרעות מפיו המלים: ״ברוך אתה ה׳ מחיה המתים״, ומיד פורצת העדה כולה, ניצבת על רגליה ואומרת בהתלהבות רבה ״נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש״. אנשי הצוות מבוהלים־נפחדים. מה קורה כאן? אבל עדת חסידי חב״ד אומרת עתה יחד עם רבי בערל חן, ״קדושה״ וכדי לפייס את אנשי הצוות, ניגשים כמה מצעירי החסידים ומספרים להם מיהו רבי בערל חן זה, החובש תמיד ״כובע יהודי״ והנראה עתה, כשהוא בטלית־ותפילין, כדמות־אש שלא מעלמא־הדין.

רבי בערל חן ישב, בסך־הכל, כחצי יובל שנים בתוך אחד מבתי־הכלא הקשים ביותר של רוסיה־הסובייטית. הוא היה מאלה שעברו ממקום למקום כדי להפיץ תורה וחסידות. לאחר שנתפס, נשפט כ״פושע מסוכן״ ונידון למאסר עם עבודת־פרך. הכלא לא שבר אותו. הוא אמנם יצא משם כחוש כשעורו צמוד לעצמותיו, אבל עיניו הוסיפו לזרוח והוא חזר מיד לעבודתו כ״משפיע״ חב״די בעשור השלישי של המשטר הקומוניסטי.

כאשר רבי בערל חן, המתפרנס ממלמדות, מאז בואו לפני שנים אחדות לכפר־חב״ד, עומד בתפילה, אין שום כוח בעולם שיוכל לעקרו ממקומו, או לבטלו מתפילתו. הוא תירגל כך את עצמו בימי שבתו בכלא הסובייטי. הוא מסוגל ״להתפשט מכל הגשמיות״ ולשקוע בעמקי תוכנה של התפילה.

פעם תפסוהו שומרי הכלא כשהוא מתפלל, הם היכוהו עד זוב־דם, אבל הוא הבחין בדם הנוזל ממנו רק לאחר שסיים תפילתו, ואילו את כאבן של המכות לא חש כלל. כלום חש־מרגיש עתה רבי בערל חן שהוא נמצא בתוך מטוס, בעיצומה של הטיסה? לא מניה ולא מקצתיה. רבי בערל חן מסיים תפילתו, נועץ מבטים חולמניים מסביבו, מחליף ״תפילין של רש״י״ ב״תפילין של רבנו תם״ וחוזר וקורא ״שמע״, כמי שפושט צווארו לקידוש־השם.

ולא הרחק יושב עוד אחד שבא מ״שם״. רק שבועות מעטים עברו מאז יצא ״משעבוד לגאולה״. עדיין כל־כולו אפוף שתיקה ושקוע בהרהורים. איך הוא מרגיש עצמו לקראת הפגישה עם הרבי? מתברר, שמעולם לא עזבה אותו התקווה כי יבוא יום והוא יהיה ליד הרבי. נכון, שהיו רגעים שחשב כי יהיה זה כאשר ״יתנצנץ אורו של משיח״, ואולי כבר באמת שומעים אנו עתה את פעמי המשיח? אומר הוא בקולו העמוק וחוזר ושוקע בהרהוריו.

״אם יש יהודי שחי מתוך מסירות־נפש מתמדת, הרי זה יהודי זה״, אומרים לי עליו, ואילו אותו גורפים לתוך המעגל הרוקד בתווך והכל שרים: ״ניע זוריצ׳ע כלאפיץ, טשטו איז נאמי בודיד, מי פא יאדים דא כארצ׳אנקו טעמי וודקה בודיד״, (ותרגומן של המלים הרוסיות כך הוא: ״אל דאגה חבריה, מה יהיה עלינו, נסע עד לפונדק, שם וודקה תהיה לנו״) והאם צריך להסביר כי הפעם הכוונה ל״פונדק״ שבאיסטרן־פארקוויי 770, וה״וודקה״ אינה אלא ״חסידות״ לכל עומקה ולכל גובהה, כפי שישמעו ב״פונדק״ זה מפיו של הרבי.

״מבצע תפילין״ באוויר

השירה נמשכת. היא נעשית חודרת יותר, לבבית יותר, ובינתיים פותח יושב־ראש המועצה־המקומית בכפר חב״ד, ר׳ שלמה מדנצ׳יק, במבצע ״הנחת תפילין״. הוא עובר בין אנשי־הצוות של ״אל על״, החושפים לפניו ברצון את הזרוע השמאלית כדי שהוא יניח עמהם תפילין.

מאנשי הצוות עוברים לקברניט. עמו צריכים לנהל קצת וויכוח. הוא אמנם מציג עצמו כ״אוהד גדול של חב״ד״ אבל העניין של ״מבצע תפילין״ אינו נראה לו. ״כיצד אני יכול לעשות דבר שאיני מאמין בו?״ – הוא טוען. מתערב חבר־הרבנות־הראשית בפתח־תקוה, הרב דוד חנזין, והוא מתחיל להסביר לקברניט, בעברית ספרותית נאה, את הרעיון של הנחת־תפילין.

רבי דוד חנזין, הוא בעל הדרת־פנים נדירה. זקנו רחב וארוך, עיניו חומות וטובות ובזוויות־פיו תלוי תמיד חיוך מלבב. הוא נצר למשפחה רבנית במעמקי רוסיה. לפני כארבעים שנה הגיע לארץ־ישראל. למד בישיבת ״מרכז הרב״ ונמנה עם טובי הלומדים לפי שיטתו־דרכו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן־קוק זצ״ל. לפני כחצי־יובל שנים דבק באורח פעיל בתנועת חב״ד ונעשה לאחד האישים המסורים ביותר בשטח ״הפצת המעיינות״ של חב״ד.

בטוב־טעם מסביר הוא עתה לקברניט של ״אל על״ כי אין כלל יהודי שאינו־מאמין. יש רק ולפעמים האמונה מוסתרת ומכוסה, ואז צריך לחפשה ולהעלותה. דווקא על־ידי הנחת־תפילין אפשר לגלות את המאור הפנימי שבנפש. אולי אין הוא חש טעמן של תפילין משום שלא הניחן. אדרבא, טעמו וראו כי טוב. יניח תפילין ויתחיל להבין, יפתחו בו מעיינות שהיו תחילה סתומים.

קולו של הרב דוד חנזין מתנגן בנעימות כובשת. הקברניט ניצב מולו פעור־פה ובולע כל הגה היוצא מפיו. זרועו השמאלית מורמת אט־אט והוא מגישה בהכנעה רבה לרבי דוד חנזין כדי שיקשור עליה את התפילין. רבי דוד קושר את הרצועה השחורה לזרועו של הקברניט והוא נראה אותה שעה כמי שנתמלאו כל משאלות לבו. בתנועה עדינה הוא עוטר לראשו של הקברניט את ה״של ראש״, הוא פותח לפניו סידור־תפילה והקברניט של ״אל על״ מתחיל למלמל את הפסוקים של ״שמע״.

ומיד כאשר הסיר מעליו הקברניט את התפילין, עט לעברו החסיד ר׳ זושא, הוא מציג עצמו:״קוראים לי זושא הפרטיזן. אני מכפר־חב״ד. נכון, במלחמת העולם השניה הייתי פרטיזן ביערות רוסיה. ברם, אחא יקר, כל זה הם דברים־בטלים. כל העולם כולו הוא הבל־הבלים. אם יש דבר של ממש הרי זה יהודי המניח תפילין. כל היתר? כלום ועוד פעם כלום. ועכשיו אחא יקיר, מכיוון שהנחת תפילין הרי ראוי אתה בהחלט לכוסית של משקה״. מהבקבוק שבידו, אותו אין הוא מניח אפילו לרגע קט לכל אורך הדרך, מוזג ר׳ זושא כוסית ״לחיים״ לקברניט. הלה מתנצל כי לפי פקודה אסור לו לטעום אלכהול כאשר הוא בתפקיד. ר׳ זושא מנסה לשכנע אותו כי אין זה אלכהול זה ״משקה״, כוסית כזאת אינה יכולה להזיק, היא יכולה רק להביא ברכה. אך הקברניט אינו משתכנע. הוא אומר ״לחיים״ ומבקש שר׳ זושא ילגום את הכוסית בשמו.

אין עוד מלבדו

במאמץ גדול, תוך כדי פילוס נתיב בין החסידים המצטופפים במעבר ולומדים בצוותא פרקים עמוקי־תבונה מתורת החסידות של חב״ד, מחלקות הדיילות את הארוחה לנוסעים. אבל החסידים מחליטים לנהוג הפעם כלפי האוכל ב״אתכפיה״, שפירושה במילון־החסידי שבירת־הרצון, כלומר: לוותר על האוכל ולא לאכול אותו כלל.

אנשי ״אל על״ חשים עצמם קצת נעלבים. ״הרי טרחנו להכין לכם אוכל כשר למהדרין מן המהדרין?״, הם טוענים. החסידים מסבירים שאין להם שום טענות כלפי הכשרות של ״אל על״ אבל כאשר נוסעים אל הרבי מי מסוגל לאכול?

המטוס עושה חניית־ביניים בשדה־התעופה של אתונה. החסידים מתפרסים על פני כל האולמות והפרוזדורים של בניין שדה־התעופה. מה הם מחפשים כאן? מתברר, ששדה־התעופה ״נכבש״ כדי לגלות בו יהודים שטרם הניחו היום תפילין. ואכן, פועל גם כאן הכלל של ״יגעת ומצאת״. החב״דניקים מגלים יהודים מכל קצווי־תבל והם מניחים עמהם תפילין. כאן, לעיני כל הגויים, במרכז שדה־התעופה של אתונה.

הם עושים מלאכתם בחפזון רב, כי חונים כאן רק עשרים רגע. אבל בעשרים דקות אלה הם מספיקים לקיים מצוות ״הנחת תפילין״ עם הרבה יהודים. אחד מאלה שהניח תפילין, אפילו הספיק לספר כי מזה ארבעים שנה לא הניח תפילין, וכאשר סיפר את הדברים זלגו עיניו דמעות של התרגשות.

אותו מחזה חזר ונשנה בשדה־התעופה הבינלאומי הגדול של לונדון. כאן נערכה גם תפילת ״מנחה״ בציבור.לאחר מכן ערכו החסידים מעין ״בדיקת חמץ״ וחיפשו אחר יהודים כדי להניח עמהם תפילין. קשה לקבוע כיצד הם מצליחים להכיר פה, בתוך ההמון הרב הממלא את שדה־התעופה של לונדון, מיהו יהודי. אבל עובדה היא שגם כאן ניצבים עתה בכל פינה אנשים, שאין להם שום סימן חיצוני של יהדות, והם עטורים בתפילין מידיהם של אנשי חב״ד.

הם אינם מתפעלים משום דבר ואינם מתבטלים באף מקום. הם שרים בהתלהבות שיר שמלותיו הן רוסיות ותוכנו הוא: ״ה׳ אחד ושמו אחד, אין עוד מלבדו״. ואכן, כשאתה רואה אותם איך הם ״משתלטים״ על שדה־התעופה של בירה זרה, עומדים חגורים באבנטיהם ומתפללים ״מנחה״ בציבור, בדיוק כמו עמדו עתה בבית־הכנסת שלהם במרכז כפר־חב״ד, הרי מוכרח אתה להודות כי תוכנו של שיר ״רוסי״ זה אינו רק מילולי, לגביהם זהו צו־חיים. ״ה׳ אחד ושמו אחד אין עוד מלבדו״...

אין ערך לגשמיות

המטוס נוחת בשדה־התעופה הבינלאומי על־שם קנדי. יורד שלג רך ונמס. החסידים פוצחים בניגון חב״די סוער. נדמה כי מכל הצדדים בוקעים הדים של הניגון. אך אין אלה הדים. הקולות הם של מאות חסידי חב״ד צעירים שהגיעו לשדה־התעופה כדי לקבל את פני הבאים. מעל אחד הגגות של בנייני שדה־התעופה נראים מאות מפרחי חב״ד. הם מוחאים־כף, מכריזים ״ברוכים הבאים״, שרים ״ופרצת״. החסידים שהגיעו זה עתה, שרים גם הם ״ופרצת״. הקולות של האורחים וקולותיהם של מקבלי־הפנים מתמזגים לשירה־אדירה הנשמעת על פני שדה־התעופה.

באוטובוסים ובכלי־רכב אחרים, נוסעים החסידים משדה־התעופה, ישר לבית־הרבי. כאן שוררת אווירת־חג. הנה קבוצה גדולה של חסידים, שהגיעה לפני שעה קלה במטוס־מיוחד מאנגליה. הנה קבוצה שבאה ישר משדה־התעופה בפאריס. יש כאן גם קבוצה שבאה ממילאנו שבאיטליה. הנה הם הצפון־אפריקאיים. הגיעו ישר ממוסדות־החינוך של חב״ד במרוקו ובטוניס. יש גם קבוצות שבאו ממדינות דרום־אמריקה וכבר נראים ה״נצנים״ הראשונים של המחנה שיבוא עד שבת מכל ערי קנדה.

הדוחק בפרוזדורים הצרים רב. מי שלא ראה זאת בוודאי לא יאמין באיזה תנאים של צנע ועוני מקיים הרבי מליובאוויטש את ביתו. כאן בוודאי אין כל ערך ל״גשמיות״, זאת מורגש בכל טפח של הבית. השעה כבר שבע ועשר דקות. כרגיל יוצא הרבי לתפילת ״ערבית״ בדיוק בשעה שבע. מעולם לא הקדים רגע ולא איחר רגע. כאשר יוצא הרבי מחדרו ונכנס לבית־המדרש הסמוך יודעים הכל בבירור כי עתה היא השעה שבע. אבל הפעם, כנראה, החליט לנהוג בסבר מיוחד כלפי האורחים והוא איחר לצאת ל״ערבית״, בעשר דקות כדי שגם אלה אשר באו מרחוק יוכלו להשתתף בתפילה.

אפשר לחוש ברעד העובר בקרב החסידים הרבים כאשר דיוקנו של הרבי מתגלית בפרוזדור. כאילו זרם־חשמל אחז בכל המצטופפים. נפלס מעבר והרבי מגיע למקום הקבוע שלו בבית־המדרש. מתפללים ״ערבית״ ללא כל גינונים מיוחדים. הרבי ניצב ללא ניע. פניו חוורות. הוא מתפלל בלחש. מתפלל מתוך סידור־תפילה.

וכשאתה עומד כאן עתה ומבטך סוקר אותו שוב, אתה מבין מחדש כיצד נקשרו אל דמות־זוהרת זו אלפים מישראל, ביניהם בעלי־מוחין, ביניהם אדירי־תורה, ביניהם ראשי־עם וראשי־ציבור. כל כולו אפוף באיזו הילה של חן־רוחני, יש בו קסם אדיר. יש בו משהו שספק אם תמצא אותו אצל איזה שהוא אדם אחר. עוד לפני שאתה שומע את דברי־התורה המופלאים שלו, בטרם האזנת ל״שיחות״ רוויות־התוכן, עוד לא הספקת להקשיב למחשבות־החסידות היוצאים מפיו, וכבר אתה חש כלפיו רגשי־הערצה. קיים בו, בכל הופעתו, בכל ניד־עפעף שלו, משהו המרתק אותך אליו. אתה חש: הנה לפניך דמות־גדולה.

•   •  •

לשנה טובה ומתוקה

לא, לא כעתונאי הקולט רשמים ראיתי את הדברים. לא כאחד כתב־סופר החודר מן החוץ כדי שיוכל לאחר מכן לספר לקוראיו מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, מבלי שהוא עצמו חי את מלוא עוצם החוויה ונישא על גלי סערתה, עברו עלי המראות־הקולות. ולא כך, בכתבה עתונאית, אספר אותם. עזה שאיפתי שהדברים יסופרו־יתוארו כפי שחשתי אותם, כפי שנספגו בי עד דם־התמצית ועד לשד העצמות, וכפי שאני מוסיף לחוש־לזכור אותם גם כיום, על אף מרחקי הזמן והמקום.

כי מאותו רגע בו דרכו רגלי ב־״770 איסטרן פארקוויי״ לא יכולתי עוד לראות את הדברים מתוך ראיה חיצונית. התכללתי כולי בתוך האור המקיף, מאיר ומחמם, האוסף ועוטף כאן את כולם, מאותו נער־תמים שערק מבית הוריו המתבוללים העשירים בדנוור שבמדינת קולוראדו ועד לאותו ישיש בעל פני־שעווה, שכולו מוחין של ״לעילא ולעילא״ לאחר טבילה בלתי־פוסקת, במשך יובל ומחצית היובל שנים, במי־הדעת של ספירות חב״ד.

אך עברתי את המפתן ומיד באתי בחביון בית־רבי ונגרפתי, על רוב החול ומעט שאיפות־הקודש שבי, עם זרמו האדיר של נהר דינור העוטף כאן בהמיית חדווה ומורא כאחד. והנהר יוצא מחדרו הקטן והצנוע של הרבי והוא סובב והולך על פני החדרים, האולמות, הפרוזדורים והאכסדרות של הבית כולו. בית אשר הוא בעיני רבבות יהודים מקור של השראה והתעלות, של חיזוק ועדוד, של תקווה ונחמה, של אמונה והוראה, של עצה והדרכה.

 והבית, כמעט שאין בו שום אחיזה של גשמיות. קצת ספסלי־עץ מחוספסים וארוכים וקצת שולחנות עשויים מפשוטי כלי־עץ גם הם. ארונות של ספרים. מדרגות־עץ שצבען דהה, המוליכות לקומות השניה והשלישית.

בית־מדרש רחב ידיים, שאינו אלא צריף מרווח חסר קישוטים. לשכת־מזכירות ובה מוערמים זה על גב זה תיקים וחוברות, קונטרסים וספרים, כרוזים ומכתבים. מכאן יוצאים מדי יום מאות מכתבים. מכאן מופצת תורת חב״ד כשהיא מתורגמת לשבעים לשון. מכאן...

משהגעתי בבוקר, רווי־טללים, של ערב ראש־השנה והצטרפתי לתור הארוך־ארוך הניצב כאן, כדי למסור ״פדיון נפש״ לידיו של הרבי – החילותי מרגיש כי אני הולך ומתמזג עם כל אלה הנצבים לפני בתור ועם אלה העומדים מאחורי.

מאות רבות של יהודים, בני כל הגילים, בני כל המעמדות; מגודלי זקנים ארוכים וסבוכים, מצומחי זקנקני־סנטר מטופחים, מגולחים למשעי ומעוטרים בשפמים לובשי ״סורדוט״ים ו״קאפוטות״ שחורות, לובשי מקטרונים קצרים כהים וצבעים ולובשי חולצות ואפודות ססגוניות צעקניות; עשירים הנפלטים מתוך מכונית בוהקת־חדישה ועניים שבגדיהם מטולאים ונעליהם מרופטות. איש־איש ומעטפתו בידו.

ובמעטפה, פתק־בקשה, שעליו רשום שמו ושם אמו של מוסר הפתק ותמצית בקשתו. לפתק־הבקשה מצורף פדיון־נפש, סכום המוקדש לצורכי־צדקה לפי ראות־עיניו של הרבי. רוב הפתקים אינם מכילים בקשות מפורטות, אלא בקשה כוללת ועיקרית אחת: ״נא לעורר רחמים ממקור הרחמים והחסדים עלי ועל בני ביתי״. לאחר מכן בא שמו ושם אמו של המבקש וכן שמותיהם של בני־הבית, או של כל אלה שביקשו להכלילם בפתק־הבקשה.

יש המוסרים יותר מפתק אחד. אלה הם כאלה, שנעשו שלוחים על־ידי אחרים שלא יכלו להגיע לכאן היום והם מסרו בדרך זו את ה״פדיון נפש״ שלהם. כל פתק־בקשה נמסר במעטפה נפרדת. יש המביא עמו צרור גדול של מעטפות. זהו אדם הבא ממרחקים ובמקומו עשוהו רבים שליח להולכת ה״פדיון נפש״ שלהם אל הרבי.

מול פני הרבי

התור מתקדם מהר. הוא מתנהל כמעט בדממה. בשקט ובכובד־ראש צועדים, צעד־אחר־צעד, עד לרבי. מן המדרכה שלפני הבית עולים כמה מדרגות ונכנסים אל הבית פנימה. כאן מתפתל התור דרך כמה פרוזדורים צרים וארוכים עד שהוא מגיע אל הרבי.

הוא עומד בפתח חדרו. דמות בעל פנים מאירות, ועיניים פקוחות וחודרות. עוד לא נתקלתי עד כה בעיניים בהירות ומביעות כאלה. הוא חובש מגבעת־לבד שחורה ורחבת שוליים. זקנו קצר וכל שערה בו מבהיקה. צבע הזקן מעורב משפע של גוונים החל מצבע שחור כפחם עד חום כנחושת־קלל וכסוף־אפור בצדדים.

פעמים הרבה ראית את תמונתו של הרבי, ומה שונה הוא קלסתרו כפי שאתה רואהו עתה. כל נימה אומרת חיוניות. והמבט – – זה מבט שיש בו הכל, גם חיוך וגם עצבות, גם חכמה וגם תקיפות, גם חדירה־בוחנת, וגם רכות־מלבבת. קומתו ממוצעת. עמידתו קלה ואיתנה גם יחד. כל תנועה מביעה זריזות מפליאה. ידיו בהירות־חיוורות, מאוד ענוגות. אצבעותיו דקות וארוכות. כשהוא מניח כף ידו הימנית על כף ידו השמאלית ושרוולי מעילו נמשכים קצת כלפי מעלה, נראות ידיו כאילו היו חטובות, מעשי־אמן, משיש. הן מזכירות לך להפליא יצירתו האוניברסלית של אחד מגדולי האמנים בעולם.

הקהל עובר לידו. הוא ניצב בפתח החדר ושותק. רק עיניו דובבות־לוחשות. מקבל לידיו את ה״מעטפה״ אומר: ״לשנה טובה ומתוקה״ מלווה בחיוך רחב. ומיד נחפז מוסר ה״מעטפה״ לפנות מקומו לצועד אחריו בתור. כאשר מצטברות בידיו הרבה מעטפות הוא נכנס לחדרו, מניח אותן שם וחוזר אל מקומו שבפתח החדר. סמוך לקיר ממול, ועל המדרגות העוברות כאן לקומה השניה, נצבים בחצי גורן עגולה כמה מזקני החסידים. הם מלווים, במבטים של כיסופים ויראת־הרוממות, את סדר קבלת ה״פדיון נפש״ של הרבי. שעות אחדות נמשך המצעד. יהודים נוהרים מכל הקצוות כדי למסור היום את ״פדיון הנפש״ שלהם לרבי ולזכות מפיו בברכת: ״שנה טובה ומתוקה״.

הגעתי עד לרבי והגשתי לידו את ה״פריון נפש״ שלי, (בליובאוויטש אין נוטלים שלום מהרבי בלחיצת־יד ובכלל אין נוגעים בידיו של הרבי).

וודאי כהן

וכאן, אירע דבר שאיני יודע במה זכיתי לו. אולי בזכות היותי כהן ובזכות בואי מארץ־ישראל, שכן במשך הימים בהם שהיתי בקרבת הרבי, ראיתי כי הוא נוהג קירוב־יתר וחיבוב־יתר, הן בכוהנים והן באנשי ארץ־הקודש. מסרתי את ה״פדיון נפש״ שלי לידי הרבי, כשאני נרגש ודומם. ובעוד אני מתכונן לצעוד הלאה בשורה, כדי לאפשר גם לבאים אחרי להגיע אל הרבי. לחש האברך ר׳ בנימין אלטהויז (בנו של רבי פיניע אלטהויז המנוח), שצעד אחרי בשורה: ״זהו שמואל אבידור מתל־אביב״.

חיוך עלה על פני הרבי. הוא חזר והחדיר בי מבטו ואמר: ״שמואל הכהן״. ולמרבה הפליאה של כל הנוכחים, היודעים כי הרבי אינו משוחח עם שום איש בעת שהוא עומד ומקבל את ה״פדיון נפש״, שאל אותי הרבי: ״מה שלומך? ומה שלום אחיך?״ (כמובן שהוא שאל באידיש: ״וואס מאכט איהר? וואס מאכן די ברידער?״) מיהרתי להשיב כי יש ברצוני להישאר כאן בראש־השנה ולהתפלל בבית־מדרשו של הרבי. הוא השיב מתוך חיוך: ״אורח נעים״ (״אן אנגליינטער גאסט״) והוסיף מיד: ״הרי אתה כהן ותברכם בברכת־כהנים״. עוד שאלני הרבי כמה פרטים ובירך אותי ב״כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה״.

נסוגתי לאחורי כמה פסיעות ומיהרתי לצעוד לעבר הפרוזדור שמשם יוצאים שוב למדרכה שלפני הבית. כל העניין לקח בוודאי רק כמה שניות, אבל כאשר יצאתי החוצה כבר חיכה לי שם קהל גדול של חסידים, הקיפוני במעגל וביקשו לשמוע מה בדיוק אמר לי הרבי. כאשר חזרתי על שניים מהמשפטים, הסביר לי מיד חסיד ישיש אחד, כי מעתה יצאתי מכלל ספק־כהן והנני בוודאי כהן, שהרי כך במפורש אמר הרבי: ״איהר זענט דאך א כהן״... ובינתיים אני רואה כי התור של מוסרי ״פדיון נפש״ מתארך והולך.

אל ה״אוהל״

הרואה את סדר־היום של הרבי בערב ראש־השנה, אי אפשר לו שלא יהרהר בסדר העבודה של הכהן הגדול ביום־הכיפורים בזמן שבית המקדש היה קיים. ״הלך לו״, ״ובא לו״, ״ירד וטבל עלה ונסתפג״, ״רץ אצל״ – – -

באשמורת הבוקר מופיע הרבי לאמירת ״סליחות״. בית־המדרש הגדול מלא מפה אל פה. לאחר ה״סליחות״ פותחים בניגון. מתפללים שחרית. מושיבים עשרה רבנים והרבי מקיים לפניהם מנהג ״התרת נדרים״. לאחר מכן מתחיל מצעד ״פדיון נפש״ הנמשך עד לשעת הצהרים ומסתיים עם קבלת ״פדיון נפש כללי״.

לאחר מסירת ״פדיון נפש״ יוצאים מאות, באוטובוסים ובשאר כלי רכב, אל ה״אוהל״ – מקום מנוחתו של האדמו״ר הקודם רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ״ל. כל היוצאים אל ה״אוהל״ נועלים נעלי־לבר לבנות, (״נעלי יום הכיפורים״). לא יבוא חסיד אל ה״אוהל״, כשנעלי־ עור לרגליו. על יד ה״אוהל״ אומרים תהילים, ושופכים שיח בתפילה לכתיבה־וחתימה טובה.

סמוך לשעת הצהרים מגיע אל ה״אוהל״ הרבי. הוא נשאר כאן במשך כמה שעות, כשהוא עומד על רגליו ומתפלל בלחש ובדביקות גדולה. באותן שעות שהרבי עומד ומתפלל כאן, לא יתקרב לכאן שום אדם אחר. רק מפינות מרוחקות עוקבים אברכים ובחורים רבים, אחרי הנהגות הרבי בשעת התפילה. הם מבחינים כיצד הוא שולף מכיסו את מטפחתו הלבנה, וסופג בה את הדמעות הניגרות מעיניו.

ה״אוהל״ ניצב בשדה פתוח. רוח עזה נושבת. כנפי מעילו השחור של הרבי מתבדרים ברוח. הרבי מהדק את מגבעתו. אך ממקומו לא יזוז. כאלון חסון הוא נטוע במקומו ומרבה לשפוך צקון־לחשו, שעה אחר שעה, לעתים חמש שעות ולעתים אף יותר.

וב״770״ עושים בינתיים את כל ההכנות לקראת התקדש ראש־השנה. מרכזים שופרות בשביל עשרות האברכים אשר יצאו מחר בבוקר, על פי הוראת הרבי, אל בתי־חולים, מוסדות וכו׳, ויזכו שם את הרבים במצוות ״לשמוע קול שופר״. אין לשכוח כי המדובר הוא בעיר כניו־יורק, ולא אחד מן האברכים צריך לנדוד ברגל, דרך של כמה שעות, כדי להגיע לבית־החולים, שבו עליו לתקוע בשופר.

במזכירות מטפל ר׳ לייבל גרונר, אברך פיקח בעל זקן־שחור ארוך, שמוצאו מחברון, באכסונם של מאות האורחים המוסיפים להגיע. ר׳ יוחנן גורדון, השו״ב מדוקשיץ, יהודי ישיש שזקנו האדום כבר החל להלבין, הגבאי בבית־המדרש, נותן את ההוראות האחרונות בדבר סדר הישיבה. והסדר כך הוא: אורח קודם למתפלל קבוע. בא אורח וישב במקום מסויים, או הושיבוהו במקום מסויים, ״קנה״ מקומו למשך כל הזמן שישאר כאן ועד שישוב לעירו.

הדרת מלך

ליל ראש־השנה. בית־המדרש מלא וגדוש. לפתע נפלס נתיב בתוך הקהל הדחוק־מצופף. הרבי צועד־עובר בו, בזריזות מפליאה, לעבר מקומו. עיניו עצומות, ראשו נטוי קצת לצד וכתפיו נראות עתה כאילו היו עמוסות במשא כבד. על ראשו אותה מגבעת־לבד שחורה שחבש במשך כל היום והאיזור חגור למתניו. הוא אינו לובש בגד משי מבהיק ואין עליו שום סממן של חיצוניות. בידו הימנית הוא מחזיק סידור תפילה והוא ניגש ומתייצב ליד הסטענדר הגדול והרחב, הניצב בקצהו של הכותל המזרחי סמוך לקיר העץ הדרומי. לפני הסטענדר ניצבת גם כורסתו. כורסא מרופדת קטיפה. ועל הסטענדר פרושה מפית צחורה.

כל המבטים מופנים עתה לעבר הרבי. למרות הצפיפות הנוראה, ועל אף העובדה שבתוך הקהל נמצאים גם עשרות ילדים רבים, שורר בבית־המדרש כולו שקט מופתי – ״הס כל בשר מפני ה״׳. הרבי מניח את שתי ידיו על הסטענדר, קומץ אצבעותיו בצורת אגרוף, כתפיו נראות כרועדות. הוא מתחיל לתופף קלות בכף ידו הקמוצה על הסטענדר ומפזם בלחש ניגון. הקהל מתחיל לשיר את הניגון כשהוא נמשך אחר קולו של הרבי. כתפיו של הרבי נעות לפי קצב הניגון וידיו מוסיפות לתופף, תפיפות קלות, על הסטענדר.

כל גופו של הרבי נע עתה בקצב גובר והולך, הוא נראה כעומד על מקומו ומרקד. הקהל מגביר את קצב השירה. הניגון נשמע עתה מפי הרבה מאות פיות בעוז והדר: ״אבינו מלכנו, אבינו אתה, אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה״. זהו ניגון של האדמו״ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ״התניא״, ובניגון זה נכנסים ליום הדין תוך התעלות והתקדשות של קבלת עול־מלכות־שמים.

כשליח־ציבור יורד לפני התיבה ,המנגן החסידי ר׳ שמואל זלמנוב. קולו ערב ונעימותיו מתוקות. התפילה היא בנוסח האר״י וכפי הוראותיו של האדמו״ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי ב״שולחן ערוך״ שנתחבר על־ידו. אין שומעים כאן את אותה נעימה ידועה לתפילת ערבית של ליל ראש־השנה, המקובלת ברוב קהילות האשכנזים. כאן הנעימה היא חב״דית מקורית והיא יוצאת מפיו של ר׳ שמואל זלמנוב כמתוך חליל־רועים.

הקהל כולו מתפלל בהתלהבות רבה. ונתמזל לי מזלי: לידי עומד ומתפלל יהודי. אדם שתווי־פניו מעידים בו כי נצרף באיזה כור־יסורים. זקנקנו דליל וחסר צבע. שפתותיו יבשות וסדוקות. אצבעותיו גרומות וצפרניהן מרוסקות. בגדיו נקיים אבל מאוד מיושנים. יהודי זה עומד ומתפלל! עוד לא שמעתי דבקות כזאת, הטעמת מלים כזאת, המיה כזאת המלווה כל מלה, השתפכות־נפש כזאת העולה מכל אמירה ואמירה היוצאת מפיו.

תחילה, מנסה אני להתעמק בתפילתי, להתרכז בה. אך איני יכול להוסיף להתפלל עוד. קשה לחזור ולומר את אותה התפילה שאומר גם יהודי זה, העומד על־ידי. כי איך הוא אומר את התפילה, ואיך אומר אותה אני? עומד אני כפוף ומאזין לתפילת שכני: ״מלוך על כל העולם כולו בכבודך – וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה״...

רק לאחר מכן עלה בידי לברר מי הוא יהודי זה שתפילת ליל ראש־השנה שלי שולבה בתוך תפילתו. חסיד המתגורר בפאריס ובא אל הרבי לראש־השנה. לפאריס הוא בא בתום מלחמת העולם השניה. עד אז היה, כמובן, ברוסיה. ואכן, לא טעיתי, עבר גם עבר האיש את כור היסורים ורבות שתה מכוס התרעלה. גם כיום לא שפר חלקו ביותר. עני הוא ובעל יסורים. אך, כאשר ראיתיו מרים כוסית של ״לחיים״ לעבר הרבי, ב״התוועדות״ של יום שני דראש־השנה, והרבי מנענע לו בראשו ועונה לו ״לחיים ולברכה״ – לא ראיתי עוד קרינת־אושר כזאת על פניו של אדם. היה ברור לי, ברגע זה נתפצה האיש על כל סאת יסוריו.

נסתיימה תפילת ערבית של ליל ראשון דראש־השנה. ושוב נפלס, באורח פלא, נתיב בתוך גוש המתפללים הדחוק־צפוף וממלא את בית המדרש עד אפס מקום. הרבי חוזר ופוסע לאורך נתיב זה, הפעם מהפינה בה עמד בכל עת התפילה, לעבר הפתח המוליך לחדרו שבקומה העליונה.

המתיחות שהסתמנה על קלסתרו בשעה שעבר כאן בבואו לתפילה, נעלמה עתה. הוא נראה רגוע, עיניו פתוחות ונוצצות, ומפעם לפעם מבזיק חיוך מקסים על פניו. הוא מברך את הקהל ב״לשנה טובה תכתב ותחתם״. המצעד כולו אינו אורך יותר מאשר שלוש דקות, אבל הוא מספיק כדי להעביר מעין זרם של התרגשות וחרדה, בקרב המאות הנצבים מסביב בדממת־קודש, ומבטיהם תלויים ברבי.

רק לאחר שהרבי יוצא מבית־המדרש רפה המתח. מברכים זה את זה ב״גוט יום טוב״ וב״לשנה טובה תכתב ותחתם״. לבמה מטפס החסיד ר׳ שמואל דער שניידער, (ר׳ שמואל החייט), יהודי בעל מצח רחב וגבוה וזקן אפור ארוך עד למטה מטבורו. הוא מכריז ומודיע, כי היות ויש עוד מחסור בשופרות, בשביל זוגות התוקעים שיצאו מחר בבוקר לזכות במצוות ״לשמוע קול שופר״ קרובים ורחוקים, לכן מתבקש כל מי שיש לו שופר להביאו מחר בהשכמת הבוקר לבית־המדרש.

בינתיים מתברר גם, שזרם הבאים מרחוק נמשך ממש עד כניסת החג, ואלה האחראים על איכסון האורחים עוסקים גם עתה בקביעת מקומות אכילה ולינה לאורחים שבאו מאוחר. הצפיפות בבית המדרש שוב אינה גדולה כל כך, אבל גם עתה עוד נשארו כאן עשרות אנשים.

יש מי שפתח באמירת ״תהילים״ ויש מי ש״חוזר״ על ״מאמר״ מענייני דיומא ומעגל מצטופף מסביב כדי לקלוט את רעיונותיו העמוקים של ה״מאמר״. בפינות שונות עומדים חסידים, גם קשישים וגם צעירים, שטרם סיימו את התפילה. הם מתפללים מתוך כוונה רבה, מכוונים אל עומקה הפנימי של כל מלה ומלה בתפילה והדבר נמשך שלוש וארבע שעות.

דמעות רותחות

חזרתי לבית־המדרש ביום הראשון של ראש־השנה באשמורת הבוקר. והנה הוא מלא מפה אל פה והצפיפות גדולה. התפילה, תפילת שחרית, תתחיל רק בעוד כשלוש שעות, אבל אברכים ובחורים רבים הקדימו לבוא כדי לבצר לעצמם מקום, לא הרחק מן הבמה שעליה יעלה הרבי ל״מפטיר״ וממנה יתקע בשופר כדת היום. עומדים הם מסביב לבמה, מעגלים־מעגלים וכל מעגל כחומה בצורה. תוך כדי עמידה צפופה־דחוקה זו אומרים בינתיים פרקי ״תהילים״ והציפיה גדולה לקראת הרגע בו ייכנס הרבי לבית־המדרש.

מספרים לי כי אלה העומדים קרוב לבמה הספיקו לתפוס להם מקום זה עוד אמש, כדי שלא יקדמו אותם אחרים. הם עמדו כאן, על משמר מקומם, במשך כל שעות הלילה ובשכר זאת יראו את הרבי מקרוב־קרוב בעת ה״מפטיר״ וה״תקיעות״, יוכלו להבחין בכל תנועה ובכל ניד שלו, יקלטו כל הגה שיישמע מבעד לטליתו המופשלת מעל פניו.

רטט של אימת יום־הדין עובר בקהל כאשר מתחילים להכניס לבית־המדרש שקי בד קשורים בחבלים. אברכים נושאים כל שק ושק, כאם־רחמנייה הנושאת את תינוקה הרך. בתוך שקים אלה מונחות רבבות פתקאות־בקשה, שנמסרו לרבי במצעדי ״פדיון־נפש״, או בהזדמנויות אחרות.

כאן ״פתקאות״ שהובאו תוך מסירות נפש מחסידים המתענים בערבות סיביר. ״פתקאות״ שהוגנבו מבתי סוהר. ״פתקאות״ שנשלחו על ידי חולים חשוכי־מרפא מכל העולם. ״פתקאות״ של אלמנות מיוסרות, של יתומים אומללים, של אנשים ונשים מרודים ומדוכאים. ״פתקאות״ מארצות ערב ומהארצות שמעבר למסך־הברזל. ״פתקאות״ של אנשי היישוב הישן בירושלים ושל אנשי משקים בגליל ובנגב. ״פתקאות״ של גבירים אדירים ושל עניים וקבצנים. ״פתקאות״ של רבנים היושבים על מדין ושל פרופסורים בעלי קתדראות מכובדות. ״פתקאות״ של חסידים ישישים, שעוד זכו למסור פתק־בקשה לאדמו״ר הרש״ב ולאדמו״ר הריי״ץ, ו״פתקאות״ של נערים אמריקאיים, שכתבו את בקשתם בשפה השגורה בפיהם – אנגלית. ״פתקאות״ שהמבקש מסר בעצמו לידיו של הרבי ו״פתקאות״ שהגיעו על־ידי שליחים, או באמצעות הדואר. שקים רבים של פתקאות־בקשה הצטברו וביום הדין הזה מביאים אותם לכאן ומניחים את השקים על השולחן המיועד לקריאת־התורה, שעל־ידו תוקע הרבי בשופר.

מתפללים תפילת שחרית. ב״המלך״ יורד לפני התיבה החסיד ר׳ זלמן דוכמאן. התפילה נאמרת תוך התרגשות גדולה. עיניהם של רוב המתפללים נעות חליפות בין דפי ה״מחזור״ לבין דמותו של הרבי, העומד ליד עמודו עטוף בטליתו ומתפלל בנעימות רבה.

הצפיפות גדלה והולכת. אברכים ובחורים מטפסים על החלונות, או נתלים בזיזים שונים היוצאים מתוך הכתלים. בכמה מחלקי בית המדרש הגדול, הצפיפות כה רבה, עד שמעל העומדים – מסתדרת קומה נוספת של עומדים, או תלויים־ועומדים.

מגיעה שעת קריאת־התורה והקהל מחכה בדריכות לאותו רגע בו יעלה הרבי ל״מפטיר״. אלה המתפללים כאן מדי שנה בשנה יודעים, כי זהו אחד הרגעים הנרגשים ביותר. ואכן, היה זה רגע נורא־הוד כאשר הרבי החל קורא את ההפטרה, תוך בכי־תמרורים. עיניו אדומות ודמעות רותחות ניגרות מהן ללא הרף. מפעם לפעם הוא סופג את הדמעות במטפחת המשי הלבנה שבידו, אך מיד מוצפות שוב עיניו באגלי־דמעה הנגרות על לחייו.

ומתוך בכיו המזעזע, עולה גם קולו של הרבי הקורא בנעימות רבה, את פסוקי ה״הפטורה״. בבית המדרש שוררת דממה כזו שבכל פינה כמעט, אפשר לשמוע את הקריאה. ״עלץ לבי בה׳ רמה קרני בה׳״ – נשמע קולו של הרבי. אני מביט סביבי לרגע, ואני רואה – עדה גדולה של יהודים, ומעיני כל אחד ואחד מהם ניגרות דמעות. איש אינו נאנח, איש אינו זועק, רק מעיינות הדמע נפתחו לרווחה והכל טובעים בים של דמעות. רק עתה הבחנתי כי גם אני שטוף כולי דמע...

ולשיא מגיעה הבכיה בשעה שהרבי אומר את הפרק ״למנצח לבני קורח מזמור״, שקודם התקיעות. הרבי פורש את טליתו על פני שקי פתקאות־הבקשה שהונחו על השולחן והוא עומד כפוף וגועה בבכי. מבעד לטלית עולה קול של התייפחות נוקבת, שבתוכה משתזרת גם נעימה של ניגון־דבקות.

לפני אמירת הפסוקים מן־המיצר וקר״ע שט״ן זוקף הרבי קומתו ובתנועה זריזה הוא מגלגל כלפי מעלה את שולי הטלית המופשלות על פניו. הפנים עתה גלויים וקצה האצבעות המחזיקות בשולי־הטלית נראות כרועדות מהתרגשות ואימה. הרבי קורא את הפסוקים, פסוק אחר פסוק, והקהל חוזר על הפסוק תוך רתת וזיעה.

לפי נוסח חב״ד אין אומרים את הפסוק: ״קולי שמעת אל תעלם וכו׳״ אלא אומרים את הפסוק: ״קולי שמעה כחסדך ה׳ כמשפטך חייני״. המקריא אינו קורא ״תקיעה״, ״שברים תרועה״ וכו׳ בקול רם. אלא מחווה באצבעו על כל תקיעה ותקיעה ב״מחזור״ הפתוח לפני הרבי, והרבי תוקע. קול השופר הולך וחזק, התקיעות הן ברורות ולפי כל כללי ההידור.

נדמה לי כי השיא של תפילה מוסף, הנאמרת בנעימות רבה על ידי שליח־הציבור, (ביום א׳ דראש־השנה המנגן החסידי ר׳ שמואל זלמנוב וביום ב׳ דראש־השנה ר׳ יוסף וויינברג, שליחו הנודד של הרבי על פני מדינות העולם השונות ומי שאלפים מאזינים לשיעורי ה״תניא״ השבועיים שלו, מעל גלי־האתר בניו־יורק), הוא בעת ״ברכת כוהנים״. לדוכן עולים יותר ממאה כוהנים. עומדים בשורה לפני כותל המזרח והרבי ניצב ממול, כשראשו מורכן כלפי הכוהנים. שליח־הציבור מקריא את ברכת ״יברכך״ לפי ניגון מיוחד המיוחס למקהלה של האדמו״ר האמצעי, (״דעם מיטעלער רבינ׳ס קאפעליע״), והכוהנים חוזרים על כל מלה ומלה, לפי נעימותיו וסלסוליו של ניגון נאה זה. לאחר ה״קדיש״ של תפילת מוסף, עובר הרבי על פני שורת הכוהנים ואומר לכל אחד ואחד בנפרד: ״יישר כח!״

עם תום התפילה עולה הרבי לחדרו. אך בטרם ייכנס לחדר נתקל הוא בקבוצה גדולה של מעריצים צעירים. כמה מאות תינוקות־של־בית־רבן, המצטופפים ליד דלת החדר ומקבלים את פניו בניגון נלהב. הרבי נוהר כולו ממחזה נלבב זה ובתנועת ידיים, כמנצח על תזמורת, הוא מלהיב את הילדים להמשיך בניגון ביתר שאת וביתר עוז. הילדים מגבירים את קצב שירתם והרבי סוקר את כל אחד ואחד מהם בפנים מאירות ושמחות.

כיבוד אם

בפרוזדור העובר מבית־המדרש לעבר חדרו של הרבי מצטופפים עוד חסידים, בעיקר אברכים ובחורים. מי יודע, אולי ייפתח הרבי את הדלת לרגע? לא קל לעבור עתה בפרוזדור זה הדחוס כולו אנשים. אך, כאשר מופיעה היא, מפנים לה מיד מעבר. היא יורדת בצעדים מדודים מעזרת־הנשים, אישה אצילה, נמוכת קומה, ובעלת קלסתר של אם־יהודיה טיפוסית, הולכת היא לעבר חדרו של בנה הרבי, כדי לברכו עם סיום התפילה. דקות מספר שוהה האם בחדרו של בנה.

וכאשר היא יוצאת מן החדר כדי ללכת לביתה, נראה הרבי כשהוא מלווה את צעדיה במבטים של יראת־כבוד. הוא הולך אחריה עד אל מחוץ לפתח הבית. וכאן הוא ניצב ומביט בה, עד שדמותה נעלמת עם פנותה לרחוב אחר. מחזה זה חוזר ונשנה בכל פעם כאשר האם מופיעה ב״770 איסטרן פארקוויי״, תמיד יוצא הרבי־הבן ללוות אותה. החסידים מלווים מראה זה במבטי הערצה והשתוממות, הם רואים בכך שיעור־לדוגמא כיצד יש לנהוג במצוות כיבוד־אם.

אמו של הרבי, הרבנית חנה שניאורסאהן, היא בת־גדולים. אביה היה הרב מאיר שלמה ינובסקי, רבה של ניקולייב, ברוסיה. אמה היתה בתו של הגאון החסיד רבי אברהם דוד לאווט, שהשאיר אחריו שורה של ספרים גאוניים ב״נגלה״ וב״נסתר״ והיה אחד מגדולי המוחות של חב״ד בדורות הראשונים.

בגיל צעיר נישאה הרבנית חנה לרבי לוי יצחק שניאורסאהן, דור חמישי לאדמו״ר רבי מנחם מענדל בעל ה״צמח צדק״, הנשיא השלישי בשושלת חב״ד. בעלה היה רבה של העיר יקטרינוסלב בדרום־רוסיה. לאחר המהפכה נאסר הרב ונידון לגירוש בסיביר. הרבנית חנה גלתה עמו וליוותה אותו בכל דרך היסורים הארוכה, בה גילה רבי לוי יצחק מסירות־נפש מלאה של קידוש־השם. לאחר הסתלקות בעלה, ועם סיום מלחמת העולם השניה. הצליחה הרבנית לצאת מרוסיה, ואז באה לארצות־הברית והתיישבה לא הרחק מבית בנה האדמו״ר מליובאוויטש.

היא אשה חכמה מופלגה. נעימת שיחה ובעלת ידיעות נרחבות ביותר בשטחים רבים. למרות גילה הגבוה ולמרות הסבל הרב שעבר עליה במשך עשרות בשנים, הרי היא אשה ערה ומלאת חיוניות. כמעט מדי יום הרבי צועד ברגל מ״770 איסטרן פארקוויי״ לעבר דירתה הצנועה שברחוב הסמוך. כאן הוא משתהה בערך כחצי שעה, בה הוא משוחח עם האם. המכיר את סדר היום של הרבי, שכל דקה בו, תפוסה, והוא משתרע לא רק על כל שעות היום, כי אם גם על רוב שעות הלילה, יבין עד כמה מהדר הרבי במצוות כיבוד־אם, בכך שהוא מקיים את ביקורו היומי הקבוע אצל האם.

מצעד ה״תשליך״

ואף זו מסורת של כמה שנים: בשעות אחר־הצהרים נערך ברוב פאר והדר מצעד ה״תשליך׳. המצעד יוצא מ״770 איסטרן פארקוויי״ ועובר לאורכה של השדרה הרחבה עד לגן הבוטאני הגדול, שבו מצוייה בריכה ועל־ידה אומרים ״תשליך״.

מצעד זה, שהוא ללא ספק מחזה מרהיב כשלעצמו, מושך אליו אלפים רבים מיהודי ברוקלין. שעה ארוכה לפני שהצעדה מתחילה כבר נוהרים לאיסטרן פארקוויי מכל הצדדים. באים ישישים וצעירים, אמהות המוליכות ילדים בעגלות, וישישות המובלות בעגלות־נכים. הרואה את ההמונים המצטופפים לשני צדי השדרה, כולם יהודים לבושים בגדי חג, ונהרת יום התחדש השנה על פניהם, לא יוכל שלא לחוש מעין חדווה פנימית. וכמעט מעצמן לוחשות השפתיים את הברכה: ״ברוך חכם הרזים״.

בראש המצעד הולך הרבי. לידו מזכירו ואיש־סודו הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב. גם עתה צועד הרב חודקוב כך כפי שהוא נראה תמיד כאשר הוא הולך, או ניצב ליד הרבי: כפוף קמעא, מבטו החד נעוץ ברבי וכל כולו כמי שמנסה לצמצם עצמו, להתגמד ליד הדמות הגדולה של הרבי.

ומאיש חכם זה, (והוא אליבא דכולי עלמא חכם מופלג, פיקח עמוק־עמוק), לומדים רבים כיצד יש להתבטל בפני אדם גדול, גם כאשר שוהים, כמעט ברוב שעות היממה במחיצתו. הוא הרב חודקוב, החסיד והלמדן, המדינאי הוותיק ובעל־ההשפעה הגדול, מהווה דוגמא של התקשרות ודרך־ארץ כלפי הרבי, לכל באי בית ״770 איסטרן פארקוויי״.

מיד לאחר הרבי צועדים תינוקות־של־בית־רבן. מאות מאות של ילדים, מגיל שמונה עד למעלה מגיל בר־מצווה. ואחריהם צועדים המבוגרים. המצעד נערך תוך סדר ומשטר. צועדים בשלשות וכמעט לפי קצב צבאי. שוטרים רבים, של משטרת ניו־יורק, דואגים לכך כי הצועדים ימצאו בפניהם את הדרך הארוכה, מכאן עד לגן הבוטאני, פתוחה ופנויה. כתבים רבים, של העתונות הגדולה, וצלמי עתונות, מנסים לצלם את המחזה המרהיב, אך בצורה שקטה ומאורגנת היטב מונעים מהם זאת קבוצות־קבוצות של צעירי חב״ד.

ה״התוועדות״ וה״מאמר״

בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים, ביום השני של ראש־השנה, השתתפתי גם, לראשונה, ב״התוועדות״ חסידותית, שבראשה ישב הרבי. כשנכנסתי לאולם בית־המדרש כבר היה הרבי במקום.

מרחוק יכולתי להבחין כי לכל רוחבו של הכותל הדרומי יש במת־עץ המוגבהת מן הרצפה בגובה של קרוב למטר. על הבמה ניצב שולחן התופס כמעט את כל רוחבה. באמצע השולחן יושב, על כורסתו, הרבי. מימינו עומד הרב חודקוב ואחריו הרב יוסף ווינברג ואחריהם אורחים רבים שבאו מארץ־ישראל, מצרפת, אנגליה, מארוקו, אלג׳יר, אוסטרליה וכו׳.

משמאלו של הרבי עומד הרב מנטליק, (אברך למדן מפולין, ש״חזקה״ לו למזוג את כוסו של הרבי). אחריו מקומו של הרב יאלס מפילאדלפיה, שזקנו הלבן יורד בהדר על בגד השיראין המבהיק שלו, (הרבי עצמו אינו לובש בגד־משי מבהיק אלא ״סורדוט״ אריג שחור).

אחריו נצבים מחשובי האברכים של חב״ד ובקצה השולחן קבוע מקומו של הרש״ג – הוא הרב רבי שמריהו גוראריה, ״חתנא דבי נשיאה״, חתנו של הרבי הקודם רבנו יוסף יצחק זצ״ל וגיסו של הרבי שליט״א. הוא הרש״ג, (כך מכנים אותו על דרך הקיצור), אינו מחסיר אף התוועדות. בחלק השמאלי של הבמה קבוע גם מקומו של הצייר רבי הנדל ליברמאן, שזקנו אדום כאש ופניו מביעות תמימות כפני תינוק. הוא עומד כתלוי בין השולחן לבין הקיר ומלווה במבטים לטפניים מיוחדים במינם, מבטי צייר־אמן, כל תנועה של הרבי.

מאחורי הרבי ניצב ספסל ועליו יושבים זקני חב״ד, ה״אריות״ שבחבורה אשר רבים מהם עוד זכו להשתתף בהתוועדויות של הרבי רבי שלום דובער, הרש״ב; לאחר מכן של הרבי רבי יוסף יצחק, הריי״ץ; ועתה, הם מאושרים להשתתף בהתוועדויות של הרבי שליט״א.

כאן אני מבחין בגאון רבי דובער ריבקין, מראשי ישיבת ״תורה ודעת״; בגאון הישיש ר׳ שמואל לוויטין, אחד המוחות הלוהטים של חב״ד מזה למעלה מיובל שנים. האיש אשר הרבי הקודם הטיל עליו להפיץ תורה וחסידות בגרוזיה הרחוקה והוא עשה והצליח.

(ר׳ שמואל לויטין הקשיש ובעל הצורה עזת־הבטוי הוא כבד־שמיעה ואף־על־פי־כן הוא מטה אוזן־קשבת ל״שיחות״ ול״מאמרים״ של הרבי. פעם שאלוהו: ״והרי אין הוא שומע כלל את דברי הרבי ומדוע הוא כה מטה אוזן, ומשתדל לעמוד על־יד הרבי כשהרבי משמיע דא״ח?״ השיב ר׳ שמואל: ״אם אעמוד כאן סמוך לרבי, הרי אזכה לעמוד כך גם בעלמא־דקשוט ושם הרי לא אהיה כבד־שמיעה"...). ועומדים כאן עוד ישישים בעלי־מוח הטובלים מזה שנים בנהר דינור של חסידות חב״ד.

הרבי מרמז ״להשמיע ניגון״. הוא עצמו פותח בניגון והקהל הרב נמשך אחריו. בתנועות־ידיים נמרצות מרמז הרבי להגביר את הקצב ואז נראה בית־המדרש כולו, כאילו הוא נע ומרקד. הכל שרים, הכל מרקדים, הכל מוחאים־כף. הרבי מרים כוס של ברכה ומכריז: ״לחיים, ליהודי רוסיה! לחיים ולשנה טובה ומתוקה״! ומיד לאחר מכן הוא שר יחד עם הקהל הרב את ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם״ – – –