יום תרועה יהיה לכם
העבודה דתקיעת שופר שהוא התשובה מעומקא דליבא בבכיה עצומה מנקודת הלב לצעוק אבא אבא ולשעבד מוחו ולבו וגופו וכל כוחות נפשו לה' לבדן, שהוא ענין הקבלת עול דראש השנה בעבודת עבד.
וכידוע דאינו דומה הקבלת עול דראש השנה להקבלת עול דכל השנה. דהקבלת עול שבכל השנה הוא למטה מכל הכוחות פנימיים והוא רק ההסכם וההחלט לפעול ולעשות בפועל ממש בדרך קבלת עול.
והקבלת עול דראש השנה הוא בפנימיות ועצמיות נפשו ממש שלמעלה מכל הכוחות, לא מבעי מפנימיות דשכל ומדות, כי אם הוא גם למעלה מהכוחות מקיפים דרצון ועונג.
וזהו "כל מלאכת עבודה לא תעשו", דהעבודה דראש השנה אינה עבודת מלאכה באיזה עבודה שתהיה כי אם: "יום תרועה יהי' לכם", דתרועה הוא פירושו שבירה. ואין לך שבירה גדולה יותר מקבלת עול מלכות שמים בפנימיות ועצמיות נפשו הבאה על ידי התשובה בלב נשבר ונדכא. וזהו יום תרועה יהיה לכם שהוא יום התשובה בהתעוררות פנימי ועצמי אשר תוצאות הפועל שלו הוא השמחה כל השנה באור התורה והמצווה.
(ספר המאמרים תש"ח)
שבירה וחיבה
תיבת תרועה יש בו שני פירושים.
האחד מלשון כתיתה ושבירה וכמו "ורעו את ארץ אשור בחרב" (מיכה ה') דפירוש רעו – וירוצצו (רש"י), דענין הרציצה היא השבירה לחלקים קטנים ודקים ביותר וכמו שכתוב "כברקים ירוצצו" (נחום ב')...
דזהו ענין תרועה – שבירה, דענינו בעבודה הוא הכתיתה והשבירה של כל הישות והמציאות שלו, לא מבעי [אין צריך לומר] דהרצונות והענינים הלא טובים שהיו לו בתחילה שצריך לעוקרם בעקירה גמורה, אלא עוד זאת לשבור את כל הישות והמציאות שלו, ולבוא בתשובה מעומקא דליבא...
והפירוש השני בתרועה הוא לשון חיבה וכמו שכתוב (במדבר כ"ג כ"א) "ותרועת מלך בו" לשון חיבה ורעות, כמו (שמואל ב' ט"ו) "רעה דוד", אוהב דוד (רש"י)... החיבה היתירה שנודעת לנו מאבינו מלכנו יתברך ויתעלה בזה אשר נתן לנו מצות שופר דמורה על האהבה העצמית.
הנה קול השופר הוא תרועה שיש בו שני העניינים.
(ספר המאמרים תרצ"א)
לתקוע עצמו בשופר
וזהו מה שמצות שופר היא רמה ונשאה לפי שהיא מצות התשובה, ותשובה היא ב' ענינים החרטה על העבר וקבלה על להבא. וזהו ב' הענינים שבמצות שופר, שמיעת קול השופר ותקיעת שופר.
דתקיעה הוא ענין החוזק והתוקף, כמו שכתוב (בראשית ל"א) "ויעקב תקע את אהלו בהר" שיסד את אוהלו, דענין התקיעה הוא ההתיסדות בהתחזקות גדולה שלא ימוט וכמו שכתוב (ישעיה כ"ב) "ותקעתיו יתד במקום נאמן" וזהו ענין תקיעת שופר לתקוע עצמו בשופר.. שזהו ענין השני בתשובה שהוא הקבלה על להבא להיות שלם בקיום התורה ומצוות בדרך עבודת עבד..
סיבת הריחוק ח"ו הוא על ידי נפש הבהמית והיצר הרע שהם המוחין ומדות דלעומת זה, ועל כן צריכה להיות התשובה גם כן בנפש הבהמית ולכן התקיעות הם בשופר של איל דוקא, ולהיות שמקיים מצוה בפועל הרי בשעה זו הוא במעשה הטוב ונידן לטוב דאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה...
וזהו ג' הענינים דמלכויות זכרונות ושופרות שהם יסודי העבודה דראש השנה דע"י הקדמת מלכויות וזכרונות שהוא ענין המדריגה הראשונה שבתשובה שהוא החרטה על העבר מגיעים למדריגת שופר לתקוע עצמו בשופר.
(ספר המאמרים תרצ"א, ד"ה א"ר אבהו)
תקיעה ראשונה ותקיעה אחרונה
מן המיצר וענני במרחב
פסוק "מן המצר" קאי על תקיעת שופר.
דהנה בדרך כלל מה ש"מן המיצר קראתי" ו"ענני במרחב" זהו בשני תקיעות הפשוטות דלפני השברים תרועה ולאחריהם..
דהתקיעה הראשונה היא הצעקה בקול פשוט, בחינת פשיטות הנפש בהתעוררות פנימית נקודת נפשו בבחינת יציאה מן המיצר אל המרחב.
והשברים או התרועה הבאה אחרי התקיעה הראשונה שהוא ענין התעוררות פנימית נקודת נפשו הוא ענין ההשתדלות וההתאמצות ביציאה בפועל, דעל ידי זה דגנוחי גניח וילולי יליל בדמעות שליש ובמרירות עצומה על מעמדו ומצבו הלא טוב הנה בזה עצמו הרי הוא יוצא מן המיצר...
ואחרי כן היא התקיעה האחרונה שאחרי השברים והתרועות שהיא גם כן פשוטה, הנה זהו מה ש"ענני במרחב" שהוא ההמשכה דבחינת פשטות העצמות וכמו שכתוב אד' הוי' בשופר יתקע שהוא ההמשכה מלמעלה למטה בחינת הגילוי דעצמות אור אין סוף.
(ספר המאמרים תרצ"ז)
צער פנימי, כוסף ותשוקה
קול הראשון [תקיעה ראשונה בתשר"ת] עניינו שבא מהתעוררות העצומה מהצער פנימי ועצמי ומתפרץ מעומק נקודת לבבו ברעש לכן הנה פעולתו שפועל בכיה גדולה הבאה מדחיקת המוח, ולפעמים גורם התעלפות הבאה מלחיצת הלב.
וקול האחרון [תקיעה אחרונה בתשר"ת] עניינו הוא המשכה של כוסף ותשוקה בהדבקות בהדבר שהוא כוסף אליו, ופעולתו היא הרגעת הרוח, אם כן הרי עניינו ופעולתו דקול זה האחרון הוא היפך לגמרי מכמו עניינו ופעולתו דקול פשוט הראשון.
וטעם הדבר הוא לפי שבא אחרי הקול הפשוט הראשון ואחרי האנחות הממושכות [שברים] והאנחות המהירות [תרועה] הנה נרגש בו איזה הרגעת רוח, כמו שאנו רואים במוחש דהבכיה עצמה בקול פשוט ובאנחות הנה זה עצמו מפיג את הצער והצעקה הבאה אחריהם מרגיע את רוחו באיזה נוחם לנפשו.
(ספר המאמרים תרח"ץ)
אבא אבא הצילני
ענין תקיעת שופר "גנוחי גניח וילולי יליל" כמאמר רבינו הגדול נ"ע בשם הבעל שם טוב נ"ע דישראל הם בנים למקום והצעקות בעת תקיעת שופר הוא כבן הצועק אל אביו: אבא אבא הצילני מאויבי ושונאי שהם המקטרגים רחמנא ליצלן.
(ספר המאמרים תר"ץ)
