החסיד הרה"ג ר' דוד חנזין זצ"ל

 הרב דוד חנזין נולד בשנת תרע"א בעיר קונוטופ שבאוקראינה למשפחה חסידית נודעת. בגיל 18 משפחתו עברה דירה למוסקווה, שם הכיר הרב חנזין את רב העיר הגאון ר' אבא גולדפיין (חתנו של הרוגאצ'ובר) ולמד איתו בקביעות. הרב חנזין נחשב כבר מנעוריו לעילוי גדול ולבקי בש"ס.

בפתק שנמצא בכתב ידו הוא כותב, בין היתר: "בחמשה עשר בשבט שנת תר"ץ סיימתי בפעם הראשונה ש"ס תלמוד בבלי, בט"ו סיון שנת תרצ"א סיימתי בע"ה ש"ס בבלי פעם השניה". בשנת תרצ"ד, לקראת עלייתו לארץ, ערך הרב דוד סיום הש"ס בפעם השלישית.

עלייתו לארץ הייתה בזכות רבה הראשי של ארץ ישראל. הראי"ה קוק זצ"ל, ששמע על גדולתו ושלח לו רשיון עליה לארץ לבוא וללמוד בישיבתו - מרכז הרב.

הרב קוק רחש לו חיבה רבה והיה לומד עימו בחברותא מידי יום, במשך שנתיים ימים, עד לפטירתו של הראי"ה. לפני מסירת 'שיעור כללי' נהג הרב קוק לחזור עליו בפני שלושה בחורים גאונים: הרב שאול ישראלי, הרב יהודה גרשוני והרב דוד חנזין.

בשנים שבהם למד במרכז הרב, היה מגיע לשיעורי חסידות והתוועדויות בישיבת חב"ד שהייתה באותה תקופה במאה שערים, ונקשר למשפיע ר' אלתר שימחוביץ'.

בשנת תש"ג התחתן עם ביתו של הרב אריה ספיר, אב"ד בפתח תקווה, ועבר להתגורר בפתח תקוה. הרב חנזין התמנה למשגיח ואחד מראשי הישיבה בישיבת תומכי תמימים בתל אביב, לצד הגאון הרב שלום נוח ברזובסקי (לימים האדמו"ר מסלונים בעל ה'נתיבות שלום'), והגאון ר' דוד פוברסקי (לימים מראשי ישיבת פוניבז').

בשנת תשי"א, עם התחלת נשיאותו של כ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, נקשר אליו הרב חנזין בחבלי עבותות אהבה, והתבקש על ידו לייסד את רשת בתי הספר התורניים "אהלי יוסף יצחק" ברחבי ארץ ישראל ולנהלם. בתי הספר שהיו מיועדים לכלל הציבור, קירבו משפחות רבות והצילו את ילדיהם מחינוך חילוני. במשך 25 שנה עמד הרב חנזין בראשות ההנהלה של בתי הספר הרבים של ה'רשת'.

בשנת תשל"ו הוקם בית דין רבני חב"ד והרב חנזין התמנה לחבר בו. לאחר פטירת הרב שלמה יוסף זוין שכיהן כאב"ד, התמנה הרב חנזין לאב"ד לצד הרב טרבניק והרב קולאשר (כשכל אחד מהם משמש כאב"ד למספר חודשים). לאחר פטירתם, נשאר הוא אב בית הדין עד יומו האחרון. נפטר בגיל 93 בי"ט תמוז שנת תשס"ג.

ברשימה שלפנינו, מספר הרב חנזין על ביקורו הראשון אצל הרבי, בשנת תשי"ח.

מאז זכה הרב חנזין לנסוע אל הרבי פעמים רבות, ובכל ביקור, למרות צניעותו וענוותנותו, שימשה דמותו הייחודית לאברכים ולבחורים הצעירים דוגמה־חיה ודמות־מופת של רב חסידי ששוקד יומם ולילה על לימוד התורה, מתפלל בחיות ובהתלהבות, עוסק בצורכי־ציבור באמונה ומטה את מוחו ולבו לקלוט כל תנועה וכל הגה של הרבי זכותו תגן עלינו.

--

ביום השלישי בערב, אור לד' באלול תשי"ח, היה עלי להתייעץ בדחיפות עם כבוד קדושת הרבי (שליט"א) בעניינים הנוגעים לרשת החינוך של חב"ד בארץ ישראל. זה היה זמן מועט לאחר שקיבלנו את פקודת הרבי בפסוק: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". הרבי תבע מאתנו בתוקף להרחיב את רשת בתי־הספר של חב"ד ולפתוח בתי־ספר גם במקומות יישוב מרוחקים ביותר. הרבי אף העביר הוראה לכמה אברכים בעלי משפחה, וצעירים רווקים, להתפנות מכל ענייניהם ולצאת מיד להקים בתי־ספר במרחבי הנגב ועמק־יזרעאל, ובזאת יקיימו את הקריאה "ופרצת" בפועל ממש. כמובן, כל אלה שהרבי קרא בשמותם, לא היססו אפילו רגע־קט. הם נטלו מיד את בני משפחותיהם, קיבלו חופש ללא תשלום ממקומות עבודתם ועברו מן הערים הגדולות אל הכפרים ויישובי העולים הרחוקים ושם החלו בחינוך הבנים והבנות לתורה.

מאחר שהדבר אשר אודותיו רציתי לשמוע את חוות־דעת הרבי היה דחוף ביותר, הזמנתי שיחה טלפונית (כפי שהיה מקובל באותם ימים) מברוקלין למקום מגורי בפתח־תקווה. אולם כמה שעות לפני שהשיגו את הקשר הודיעו לי שעלי לנהל את השיחה מתל־אביב. דיברתי טלפונית כעשר דקות. השיחה התנהלה עם הרב חיים־מרדכי חודקוב, מזכיר הרבי ושל "המרכז לענייני חינוך". הוא הבטיח לי להביא את הדברים בפני הרבי. תוך כדי השיחה הישירה עם ברוקלין, נתעוררו בי געגועים עזים ביותר לבקר אצל הרבי. זה מזמן חשבתי לנסוע אל הרבי אבל נתעכבתי עד כה מסיבות שונות. עתה חשתי משיכה עזה לראות את פני הרבי ובתום השיחה הבעתי משאלתי בפני הרב חודקוב, שאני רוצה להיות אצל הרבי בחודש תשרי. הרב חודקוב ענה לי, שהוא ישאל על כך את הרבי. הודיתי לו והמתנתי לתשובה.

כעבור שבוע ימים קיבלתי לביתי "אפי־דיוויט" – כלומר דרישה לבוא לאמריקה לביקור, שנשלח ממש למחרת השיחה מבית הרבי. היה ברור, שהרבי ענה למשאלתי בחיוב. עד אותה שעה לא היה בידי לא דרכון ולא יתר הדברים לצורך הנסיעה. הלכתי למשרדים המתאימים בפתח־תקווה וברמלה ובכל מקום קיבלו אותי בסבר פנים יפות מאוד ומיהרו להיענות לבקשותיי. הרגשתי, כי ממש מן השמים מסייעים עמי בנסיעתי. עברו רק יומיים מאז התחלתי לטפל בדבר וכבר היו בידי כל הניירות מוכנים. בהמלצתו של הרב יצחק־אלימלך וולגלרנטר, המזכיר הראשי של הרבנות הראשית לארץ־ישראל, פניתי אל הקונסוליה האמריקנית בתל־אביב וכאן נתנו לי מיד את הוויזה.

יצאתי במטוס מלוד, כשכמה מאנשי שלומנו באים להיפרד ממני בשדה־התעופה. טסנו לרומא ומשם לפאריס. בעת שהמטוס חנה בשדה־התעופה בפאריס, הבחנתי לפתע ברב החסיד ר' ניסן נמנוב, המשפיע של ישיבת ליובאוויטש בעיר זו. עד מהרה נודע לי, כי גם הוא נוסע אל הרבי (שליט"א) ובאותו מטוס בו נוסע אני. סידרנו שנשב זה על יד זה וכאשר המריא המטוס מפאריס והחל חוצה את האטלנטיק, כבר היינו שקועים שנינו בשיחת־חסידים חב"דית נלהבת. שמחתי לשמוע מפי ר' ניסן על חיי אנ"ש בפאריז. הוא אף סיפר לי, כי זה מקרוב נוסדה ישיבה של ליובאוויטש בדניה. סיפרתי לו משלום־אחים בארץ־ישראל ומהנעשה בישיבות ובמוסדות החינוך.

הפגישה עם ר' ניסן שי' היתה לי לעזר רב, שכן בו בזמן שלי היתה זאת הנסיעה הראשונה אל הרבי (שליט"א), היתה זאת נסיעתו השלישית. הוא סיפר לי פרטים רבים על בית הרבי ובמשך כל שעות הטיסה בילינו בדברי־תורה ובשיחת־רעים מועילה.

ביום שישי ערב שבת־קודש ניצבים, בערך בשעה שתים־עשרה בצהריים, נחת מטוסנו בניו־יורק. מיד כשירדתי מן המטוס הבחנתי בקבוצת אברכים מצעירי־אגודת־חב"ד, שבאו להקביל פנינו. כעבור שעה קלה ישבנו במכוניתו הפרטית של אחד האברכים ונסענו לעבר איסטרן־פארקוויי בברוקלין.

בינתיים שמעתי, כי הרבי יצא לבקר ליד ה"אוהל" של הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, נשמתו בגנזי מרומים. הרבי התעכב ליד ה"אוהל" של הרבי־החותן זמן רב וחזר העירה סמוך לכניסת השבת.

נודע לי, כי זה היה ביקורו השני באותו שבוע אצל ה"אוהל". בפעם הראשונה ביקר ביום א' דסליחות.

כשכולי נפעם ונרגש נכנסתי בערב שבת בין השמשות לבית־המדרש. הבית היה מלא מפה אל פה. ליד השולחנות ישבו חסידים זקנים ובחורי הישיבה והקשיבו למאמר בדברי חסידות שחזר האברך העילוי ר' יואל כהן שי'. הוא חזר על מאמרו של הרבי בי"ב תמוז, דיבור המתחיל: "ופרצת".

יש שם שתי דלתות לצד מזרח שדרכן נכנס הרבי לבית־המדרש. אלא, שכניסתו בשבת אינה ככניסתו בימות החול. בשבת נכנס הרבי מהדלת אשר לצד דרום.

רטט עבר בכל גופי כאשר נפתחה הדלת ונתגלתה דמותו של הרבי (שליט"א). קור וחום החלו משמשים בי בערבוביה. נעצתי מבטי ברבי וריכזתי את עצמי לבל אאבד שום תנועה מתנועותיו. ראיתי את הרבי עובר בזריזות אל מקום ישיבתו הקבוע. זה המקום שנקבע לישיבתו עוד בשנת תש"ב עם הגיעו לאמריקה. הרבי יושב סמוך לשולחן ארוך ולפניו דיומר (סטנדר בלע"ז). כאשר הוא קם לשמונה־עשרה מזיזים קמעא את השולחן הצידה.

הסתכלתי היטב היטב בדמות דיוקנו, כשאני עומד מחריש ומשתאה למראה חזותו המופלאה. יש בפני הרבי מין מבע מיוחד של שמחה עילאה ופשטות עצומה, כאחד. מזיגה של דחילו־ורחימו עם שמחה וטוב לבב. פשוט אין לשער כמה הוד ורוממות שופעת הדמות, כל כמה שמרבים להסתכל בה. ראיתי בימי שני חיי כמה וכמה גדולים וצדיקים – הבעה כזאת טרם ראיתי. הכל בלי כל בליטות ובלי שום תנועה. פשטות וחביבות. חום מלטף ואש יוקדת. הוא ישוב בלי להתנועע, מבטו מרוכז בסידור התפילה שלפניו והוא מתפלל בדבקות מרוממת כל רואה. הוא מתפלל עם הציבור ובתוך הציבור ועם זאת ניתן להבחין עד כמה עליון ומקודש הוא בתפילתו, בלי שנראים מצידו איזה שהם סימנים או תנועות לכך.

בשבת בבוקר לפני תפילת שחרית הרבי יצא מחדרו לבית־המדרש ואמר תהילים עם כל הקהל. היה קהל גדול מאוד. הרבי אומר תהילים מתוך ספר התהילים הנדפס עם הפירוש "יהל אור" של בעל ה"צמח־צדק". אמירת התהילים היא בהתרגשות גדולה מאוד. שפתי הרבי נעות במרץ רב אבל גופו אינו זע, רק גון פניו משתנה חליפות ומראה על סערת הנפש. רואים איך הוא מדפדף את הדפים של ספר התהילים וניכרת מזה גודל התרגשותו.

בעת קריאת התורה הרבי עולה לתורה ב"מפטיר". הוא קורא את ההפטרה תוך בכי. מאחר שעליתי לתורה ב"שביעי" עמדתי סמוך לרבי, כשהוא עלה ל"מפטיר". הדוחק היה גדול מאוד. הקהל נדחק לעבר הבמה. נאלצתי להיאחז בכל כוחותי בשולחן לבל יזיזוני ממקומי. בקולו של הרבי מורגש ניסיון להתאפק מבכי. רואים שהוא עושה הכל להתגבר, אבל הבכי פורץ מאליו.

 לאחר התפילה יש הפסקה של שעה קלה עד לתחילת ההתוועדות, במהלך השעה הזו רובו של הקהל לא יוצא מבית המדרש ומשתדלים לתפוס מקומות קרובים לרבי. הרבי נכנס, יושב אצל השולחן ומאחוריו יושבים זקני הרבנים. מקומו של הרבי גבוה במקצת משאר המקומות. לאחר הקידוש וטעימה מהמזונות מתכונן הרבי לאמירת המאמר. נזדמן לי לעמוד מקרוב והבחנתי, כי בעת אמירת ה"מאמר" החזיק הרבי מטפחת בידיו וגלגלה מסביב לכף היד, כפי שנהגו גם נשיאי חב"ד נשמתם־עדן. כמובן שהוא מחזיק את המטפחת מתחת לשולחן ומי שעומד קצת בריחוק אינו מרגיש בה.

אין בכוחי לתאר את מראהו של הרבי בשעת אמירת ה"מאמר". הרי לכאורה ראיתי את הרבי בתפילה? אבל כאן עניין אחר לגמרי, וזאת פשוט קשה לתאר בחרט אנוש. צבעי הפנים של הרבי, אופן ישיבתו, קולו ותנועותיו – כל כך עזים שלא ייתכן כלל לתארם במילים. הרבי פותח את עיניו וסוקר במבט חודר את כל הקהל כולו. כל אחד ואחד מרגיש כאילו הביט הרבי רק בו ומבטו נכנס עד לנקודה הפנימית ביותר של נפשו. והנה עוצם הרבי את עיניו. הגבות כמו נפרשות מעל העיניים ללא קיפול, והרושם של עצימת עיניים אינו פחות מהרושם שעושה, כשהוא מביט בעיניו הפקוחות.

אחרי מנחה נשאר הקהל במקום. למרות שרוב הציבור הספיק רק לקדש על היין ולטעום חתיכה קטנה של "מזונות", אין איש זז מן המקום, אלא יושבים וחוזרים על ה"מאמר" של הרבי, שנאמר בשעת הקידוש. רק אחר כך הלכנו לסעודת שבת באכסניה שלנו ומיהרנו לחזור לתפילת מנחה.

רוממות עילאית הורגשה בראש־השנה. רוממות זו הורגשה מבעוד יום, בערב ראש־השנה, כאשר הרבי קיבל מהקהל פדיון־נפש. מאות אנשים עברו לפניו בסך ומסרו את ה"פדיון". אחרי כן נמסר הפדיון־הכללי. לאחר קבלת הפדיון נסע הרבי אל ה"אוהל" של האדמו"ר רבי יוסף יצחק נשמתו עדן. הרבי קרא ליד ה"אוהל" את השמות מתוך רשימות שהיו בידיו. במעריב של ליל א' דראש־השנה הבחינו הנוכחים בבית־המדרש כי הרבי יושב תפוס בשרעפיו, וקל היה להכיר כי הוא מרחף במחשבותיו בעולמות העליונים. לאחר התפילה בירך הרבי את הקהל ב"לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו". מישהו מתוך הקהל ענה: "גם אתם".

שעות ארוכות לפני תפילת שחרית, כבר מאמצע הלילה מתחילים לתפוס מקומות להיות קרובים לרבי בעת התקיעות. לפני התקיעות הביאו חבילות־חבילות של "פתקאות" שהגיעו מכל רחבי תבל לפני החג והן הונחו לפניו על הבימה. כאשר עלה על הבימה לתקיעות כיסה בטליתו את פניו יחד עם חבילות הפתקאות ונשמע קולו כשהוא בוכה. גם "למנצח לבני קורח" והפסוקים שלפני התקיעות נאמרו בניגון מיוחד ובבכייה גדולה של התרגשות. בעת התקיעות עצמן היה רגוע, מהפסוקים שלפני התקיעות עד התקיעות ניכרה אצלו השתנות גדולה – הוא עבר לפתע מהתרגשות עצומה לשלווה.

ל"תשליך" הלך כל הקהל הגדול בשורה ארוכה ומסודרת. בראש השורה צעד הרבי, כשלידו הרב חודקוב. אחרי כן צעדו תינוקות של בית רבן ואחרי כן בחורי הישיבות ואחריהם קהל החסידים. בכל שעת המצעד – הלוך וחזור – נפסקה התנועה ומשני עברי הרחוב עמדו המונים והביטו במבטי הערצה על הצועדים.

ביום השני דראש־השנה לקראת סוף היום, כ־20 דקות לפני השקיעה, נערכה התוועדות – כנהוג אצל אדמו"רי חב"ד – עם נטילת ידיים.

תוך כדי הסעודה הבחנתי באיש פשוט אחד, שלא מאנ"ש, שנכנס בצעדים תקיפים והתייצב על הבמה. הרבי הבחין בו וסקר אותו במבטיו. האיש החזיק בידיו ילדה קטנה. לפתע פרס הרבי פרוסה של חלה ומסר אותה לאיש זה. האיש האכיל את החלה לתינוקת. כחצי שעה לאחר מכן ניגש רב אחד מאנ"ש לומר "לחיים" הרבי חזר ופרס פרוסה של חלה ונתן לאותו רב.

כל העניין היה תמוה בעיניי ולא ידעתי פשרו. בינתיים הבחנתי איך הרבי סוקר במבטיו את הקהל העצום, עונה לכל אחד ואחד "לחיים" ואיש אינו נעלם ממבטיו החודרים. לאחר ראש השנה נודע לי הדבר. האיש הזה, שבא עם הילדה, אינו חסיד. יהודי ארץ־ישראלי, שבא לאמריקה עם הילדה, כדי שינתחוה לאחר שנתגלה כי היא אילמת. הניתוח בוצע, אולם כמה ימים לאחר מכן התעורר חשש קשה לחיי הילדה. הרופאים אמרו נואש. מישהו יעץ לאיש זה שייכנס אל הרבי. האיש בא בשברון לב אל הרבי ושפך לפניו את מר־שיחו. הרבי ציווה לו לפנות אל רופא מסויים. האיש עשה כן והילדה ניצלה. לא עברו אלא ימים מספר בלבד מאז החל לטפל בה אותו רופא, והילדה פתחה פיה ואמרה: "אבא". בראש־השנה בא האיש אל הרבי והביא עמו את הילדה ואז כיבדו הרבי בפרוסת חלה.

והנה בשעה שהרבי מסר את החלה לילדה נפל פירור של חלה מאותה פרוסה. אותו רב ראה זאת ומיהר להרים את הפירור, אבל הרבי רמז לו למסור גם פירור זה לילדה. וכאשר קם לומר "לחיים" נתן גם לו הרבי פרוסת חלה.

לאחר "הבדלה" מחלק הרבי כוס של ברכה. אז עובר לפניו הקהל וכל אחד מקבל קצת יין מכוסו. גלונים של יין נשפכים בשעת מעשה, כי רבים רבים הם העוברים לפני הרבי אותה שעה. ביניהם רבים הבאים במיוחד למעמד זה, כדי לזכות בכוס של ברכה מידי הרבי.

אחד הדברים המפליאים ביותר הוא סדר הזמנים של הרבי. קשה בכלל להבין כיצד מתחלק אצלו הזמן. מה שרואים בעין הוא, שכל רגע ורגע יקר בעיניו ביותר והוא ממלא את כל שעותיו ורגעיו בענייניו, בסדר ודייקנות נפלאים.

הלילות של ימי א' ג' וה' בשבוע – הם זמן של "יחידות". וזה ללא הגבלה. בלילות אלה מכניסים לרבי רשימה הכוללת כחמישים־שישים שמות של מבקשים להתקבל ל"יחידות" וכולם נכנסים אליו באותו הלילה. יש לילות שהרבי מתחיל לקבל ל"יחידות" בשעה שמונה בערב והוא מקבל עד שמונה בבוקר. שתים־עשרה שעות רצופות (!), נכנסים ויוצאים לחדרו אנשים וכל אחד ואחד מתעכב אצלו לשיחה – מי ממושכת יותר ומי פחות. כך היה בכל עשרת ימי תשובה, שאז רבו מאוד הבאים ל"יחידות" גם מאנשי אמריקה וקנדה וגם מאלה שבאו במיוחד מעבר לים.

הייתי ב"יחידות" שעתיים תמימות. מרבע לשלוש אחרי חצות הלילה עד רבע לחמש לפנות בוקר. כמובן שחלק ניכר של השיחה בעת ה"יחידות" הוקדש לענייני הרשת של בתי־ספר חב"ד בארצנו הקדושה ("רשת אוהלי יוסף יצחק"). הרבי מכיר את הבעיות של כל בית־ספר ובית־ספר והוא מתעניין בפרטים הפעוטים ביותר. בדברו על ה"רשת" נוהג הרבי לומר: "החזיקו עצמכם ברשת" – היינו שלא אנו נושאים את ה"רשת" אלא היא נושאת אותנו בבחינת "ארון נושא את נושאיו".

כדי לקבל מושג עד־כמה מחושב זמנו של הרבי אספר מה ששמעתי מפי אנ"ש. בח"י אלול היתה התוועדות בלתי צפויה מראש, לא ידעו שהרבי יצא מחדרו להתוועד והוא יצא לפתע להתוועדות של שלוש שעות. סמוך לחג הסוכות העיר הרבי, כבדרך־אגב ואמר: "עדיין לא גביתי את אותן שלוש השעות". מכאן יכולים אנו להבין עד היכן דברים מגיעים ומה פירוש העניין של זמן אצל הרבי. העולם מדמה את הזמן לכסף וכאן הזמן הוא עניין של חיות ונשמה. חבילות חבילות של מכתבים מגיעים יום־יום לרבי. יש מכתבים בענייני הכלל ויש מכתבים הנוגעים לחיי נפש של אנשים פרטיים. הרבי קורא את כל המכתבים וכותב תשובות לכל מכתב ומכתב. דבר זה עצמו מצריך שעות רבות ביותר.

בערב יום־הכיפורים חילק הרבי "לקח" (עוגת דבש) לכל הנוכחים. לחלוקת ה"לקח" באו שוב המונים, יהודים שלא ראיתי אותם לא בראש־השנה ולא בשבתות ראיתי עתה. הרבי מסר גם מנה של 'לקח' ל'שלוחים', שהוציאו לפועל את הקריאה "ופרצת".

אחר־הצהריים הצטופפו רבים ליד דלת חדרו של הרבי. הרבי ניגש לדלת ובירך את הקהל בברכת־כוהנים. הוא אמר דברי ברכה מיוחדים לבחורי־הישיבה ובירך אותם שה"ופרצת" יבוא אצלם לידי ביטוי בלימוד התורה בנגלה ובנסתר.

שעה קלה לאחר מכן הופיע הרבי בבית־המדרש, כשהוא לבוש "קיטל" ועומד על מקומו הקבוע. בחזרת הש"ץ רמז באצבעו לשיר את "דרכך" ו"כי אנו עמך" – בניגונים הקבועים לכך.

אחרי ה"נעילה" הסתובב הרבי אל הקהל וציווה לשיר את הניגון הידוע בשם "המארש של נפולאון" – הרבי ניצח בידיו והקהל שר בהתלהבות, כמי שנכנסו בשלום ויצאו בשלום.

בליל שמחת־תורה יצאו מאות אברכים בשליחותו של הרבי לשמח את הקהל בבתי־הכנסת של ניו־יורק. הרבי חיכה עם ה"הקפות" עד שכולם שבו ועם שובם אמר עמם "לחיים".

ההקפות נמשכו כמעט עד אור הבוקר וסמוך לאור הבוקר לימד הרבי ניגון חדש – שאמיל – בעל שלוש בבות, כשבשעת מעשה זולגות עיניו דמעות־שליש. לאחר מכן סיפר את הסיפור הזה: בחבל קווקאז יש אזור של הרים גבוהים. באזור הזה חיו לפני כמאה וחמישים שנה שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כציפורי דרור. בלי שיהיו להם ההגבלות של חוקי המלכות ואפילו לא ההגבלות של חוקי התרבות. כאשר התחילה להתפשט מלכות הצאר, הוא החליט לכבוש את ההרים האלה. אבל כל ניסיונותיו עלו בתוהו, למרות שעלה עליהם בכוחות גדולים. עד שנפל על המצאה. למנהיג הפראים, שאמיל שמו, הוצעו הנחות שונות אם יקבל עליו את שלטון הצאר. הוא נתפתה וקיבל את השלטון. אבל מיד לאחר מכן פרקוהו מנשקו ושלחוהו לארץ גזירה. ישב שאמיל בארץ גזרתו, אדמת מישור, ונזכר מפעם לפעם בהרים הגבוהים ששם התהלך חופשי מהגבלות. מיד נתמלא געגועים עזים והחל לשיר ניגון בן שלוש בבות – האחת בבא של געגועים על העבר, השנייה בבא של צער על הירידה בהווה, והשלישית בבא של תקווה לעתיד. והוא על דרך ירידת הנשמה לגוף...

הרבי האריך בדברים וחזר וניגן את הניגון החדש בן שלוש הבבות, שהן: געגועים צער ותקווה.

 זהו רק מעט מן המעט ממה שניתן לספר על שלושים הימים במחיצתו של הרבי.