ביום ההילולא של המגיד - הרב ר׳ דובער ממעזריטש, - י״ט כסלו ש״ק וישלח תקל"ז, נתאספו כל התלמידים אל הרמ״מ מהורודוק [בעל ״פרי הארץ״].
בין קבלת שבת לתפילת ערבית היתה הפסקה.
אדמו״ר הזקן, הרה״ק הר׳ אברהם מקאליסק והרה״ק הר׳ ישראל מפאלאצק, היו מנגנים גדולים, אף שהיו שונים בקולותיהם. נעים היה לשמוע כששרו יחד.
קולו של הרבי [אדמו״ר הזקן], הרי ידוע שהיה חזק מאד ורחב ומטיל אימה. להרה״ק הר' אברהם היה קול דק, צלול ומלא רגש. כל תנועה שלו היתה מלווה להב־שלהבת. להרה״ק הר' ישראל היה קול נעים, לא גבוה ולא נמוך, לא חזק ולא רפה, קול תחנונים בינוני שעורר לרחמנות, קולו היה מושך ומדבק.
בשעת ההפסקה שרו הרבי והרה״ק הר' אברהם והרה״ק הר' ישראל הניגונים שהיו חביבים על המגיד ממעזריטש.
אצל המגיד ממעזריטש היה סדר מיוחד בניגונים. היו ניגונים ששרו אותם אצל הבעש״ט, אחד ממלחיני הניגונים היה הרה״ק הר' מיכל מזלאטשוב, והיו ניגונים שחוברו ונתחדשו בזמן הנשיאות של המגיד ממעזריטש. בין כל הניגונים האמורים היו כאלה שהיו חביבים מאד על המגיד ממעזריטש.
חלק מניגונים אלו שרו הרבי והרה״ק הר' אברהם והר' ישראל בהפסקה שבין קבלת שבת ותפילת ערבית.
כל אלה שנכחו בבית הכנסת בשעה שהרבי והרה״ק הר' אברהם והר' ישראל שרו, וראו את דביקותו של הרה״צ הר' מנחם מענדל והרה״ק הר' ישכר דוב [מתלמידי המגיד] ודביקותם של המנגנים - ראו שהם מתאחדים בנשמת מורם ורבם הרב המגיד ממזריטש.
ברור היה לכל אחד מהנוכחים בבית הכנסת שבודאי יושב המגיד ממזריטש באותה שעה בהיכלו וחוגג את ההילולא קדישא שלו.
(לקוטי דיבורים א עמוד 367)
בהזדמנות מסויימת עבר אדמו״ר הזקן דרך העיר שקלוב.
אז ידעו כבר בשקלוב שהרבי הוא גאון עצום וגאוני שקלוב באו אליו לשאול שאלותיהם. הרבי לא ענה לאף אחד מהם. והוחלט לעשות אסיפה רבה ב״בית המדרש הקר״, להזמין את הרבי לומר תורה ולתרץ קושיותיהם. הרבי קיבל הזמנתם.
הרבי בא לבית המדרש, עלה על הבימה ואמר:
- אומר לכם תורה, לתרץ קושיותיכם? אנגן ניגון. המשנה אומרת: ״כל בעלי השיר״ - נשמות ומלאכים - ״יוצאין בשיר ונמשכין בשיר״ - ההעלאה שלהם היא על ידי שיר וניגון. והתחיל לשיר בדביקות גדולה. בבית המדרש הושלך הס וכולם היו שקועים בעמקי מחשבותיהם, ולמשך שעה לא הרגישו היכן הם נמצאים.
בשעה שהרבי שר, נפתרו אצל כל אחד מגאוני שקלוב קושיותיהם ושאלותיהם.
בניגון הדביקות שלו פתח הרבי את צינורות מעיינות החכמה, ופעל פתיחה בכלי המוח וכלי השכל של גאוני שקלוב. הרבי העלה אותם לדרגא גבוהה יותר וממילא נפתרו קושיותיהם.
חסידי שקלוב קראו לניגון זה בשם ״הניגון של מתן תורה״.
(לקוטי דיבורים ג-ד ע׳ 641)
בניגון חסידי, משתקף מהלך הרוח של מחבר הניגון. ניגון הוא סוג של חווייה, ויש בזה שני אופנים: חווייה המתבטאת בניגון, וניגון היוצר חווייה.
רבינו הזקן היה ״מנגן״ מלידה, בהיותו במעזריטש קיבל ניגונים רבים, שניגנו אצל מורנו הבעש״ט, ושינן אותם בדיוק. כל ניגון נקרא בשם בהתאם לתולדתו, מחברו, הזמן והאירוע שהניגון מספר.
הצדיק ר׳ מיכל מזלאטשוב היה מחדש גדול בניגונים. מורנו הבעש״ט אמר על הצדיק ר׳ מיכל שהוא אורח קבוע בהיכל השיר ובוחר שם ניגוני תשוקה והתעוררות.
פעם אחת היה הצדיק ר׳ מיכל חלוש בבריאותו, ומצד חלישותו לא יכל ללכת למורנו הבעש״ט, אז חידש את הניגון, הידוע בפי החסידים בשם ״ניגון הגעגועים של ר׳ מיכעל׳ע זלאטשובער״, ורבינו הזקן הביאו עמו בבואו ממעזריטש.
ניגון זה מחולק לג׳ חלקים: החלק הראשון מצייר את התשוקה החזקה והגעגועים הגדולים. החלק השני את השמחה הגדולה המאושרת בשעה שבא למורנו הבעש״ט, והחלק השלישי את התעוררות הדבקות וההתמסרות למורנו הבעש״ט.
(ספר השיחות תש"ד ע' יז)
הוד כ״ק אאמו״ר [הרש״ב] אמר פעם לאחד שהיה שר בקול רם: צריך להיות ״קול דממה דקה״, וכשזה ב״דממה״ הרי זה במילא ״דקה״.
בשנת תרע״ב שהה הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק במקום הנופש מענטאן - צרפת. בפורים היתה התוועדות מיוחדת. נכחו אז הרב החסיד ר׳ יעקב מרדכי רבה של פולטובה והחסיד ר׳ יעקב הורביץ.
כשהחלו לנגן, הנה הר׳ יעקב מרדכי שהיה קפדן בטבעו, עשה תנועה של ביטול בידו, באמרו: לא כך, לא ניגון של חזנות אלא ניגון חסידי.
נענה הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק ואמר להר׳ יעקב מרדכי: הזוכרים אתם מה שאבי - הוד כ״ק אאזמו״ר מוהר״ש - אמר פעם על כך? ענה הר׳ יעקב מרדכי: לא, אינני זוכר.
וסיפר הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק שפעם בהתוועדות, אמר אביו - הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש - שישנם שלשה סוגי ניגונים: ניגון של חזנות, ניגון של תפלה וניגון חסידי. על הניגון של חזנות לא מדברים כעת. ידוע שבבית המדרש של המהר״ל מפראג היו העמודים - עליהם נסמכה התקרה - מלאים בתפלות של החזנים שלא עלו למעלה. זקוקים לרחמים גדולים כדי שניגון של חזנות יעלה למעלה.
ההבדל בין ניגון של תפלה לניגון חסידי הוא: ניגון של תפלה בא מתוך הכוונה ואילו ניגון חסידי יוצר את הכוונה, התעוררות בלב.
כששמע הר׳ יעקב מרדכי את האמור זלגו עיניו דמעות ואמר כיצד יכלתי לשכוח על דיבוריו אלה של הרבי אדמו״ר מוהר״ש שהביאו אותי אז להיכנס ל״יחידות״. נענה הר׳ יעקב הורביץ ואמר ואני לא שכחתי.
ר׳ יעקב הורביץ אהב להתפלל לפני העמוד, וכששמע הדברים האמורים מהוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש ביקש את הגבאי ר׳ לויק להכניסו ל״יחידות״, והוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש הורה לר׳ לויק לומר לו שעבורו מספיקות כבר המלים ששמע.
מאז הפסיק ר׳ יעקב הורביץ לשמש חזן. הוא אכן התפלל לפני העמוד, אבל בניגון חסידי.
(ספר השיחות תש"ד ע' יז)
האדמו"ר הזקן
מגיע אל המגיד ממזריטש
כשרבינו הזקן הגיע לשנתו הי״ט, הנה אחרי חג הפסח של שנת תקכ״ד, החליט בהסכמת זוגתו הרבנית סטרנא לנסוע למקום תורה ועבודה.
התיישבתי ביני לבין עצמי - מספר רבינו הזקן - לאן ללכת ולא יכולתי להחליט בעצמי.
אחי, רבי יהודה־ליב [מהרי״ל, בעמח״ס ״שארית יהודה״] שהנו בעל שכל הישר, אמר לי ללכת למזריטש.
ידעתי שבוילנה יכולים להתלמד ללמוד, ובמזריטש - איך להתפלל. ללמוד ידעתי קצת. אולם להתפלל לא ידעתי כמעט מאומה . . והלכתי למזריטש. (לקוטי דיבורים ג־ד ע׳ 966)
״בימים הראשונים לבואי ראיתי כי רבינו הרב המגיד ותלמידיו עוסקים רוב היום והלילה בעבודה שבלב ובהכנה לשלש תפילות היום והתפילות וישובי הדעת אחרי התפילה, ההכנות לקריאת שמע שעל המטה ותקון חצות וכו', והכל באריכות גדולה.
ואני בהרגלי בעבודתי בסידור האריז״ל ובפירושי השל״ה הייתי מוגבל בזמני הן בחול והן בשבת ויום טוב, ורוב הזמנים הייתי מסור בכל מאודי לרכוש ידיעות בתורה בהלכה, אגדה, קבלה ומחקר, ואם כי עבודתו הקדושה של רבינו הרב המגיד ועבודתם הנפלאה של קשישי התלמידים הרהיבוני, בכל זאת החלטתי לחזור על עקבי ולמסור ולתת עצמי בשקידת התורה בנגלה ובנסתר ביתר שאת וביתר עז.
בצאתי לדרכי נזכרתי כי שכחתי אחד מחפציי בבית מדרש של הרב המגיד ואחזור לקחתו. ובבואי לבית המדרש, מצאתי כי הרב המגיד עסוק בשאלת ריאה שהובאה לפניו [בדיני טריפות]. ובשמעי את דברי התורה שהואיל המגיד להציע בפסק ההלכה ההיא ועמקי סברותיו וגאונותו בדברי הנגלה שבתורה - החלטתי להתעכב איזה זמן במזריטש״.
מורו הרב המגיד קרבו במאד. והציע לו שיקבע זמן ללמוד עם בנו המלאך הקדוש רבי אברהם בגפ״ת, והמלאך למד עם רבינו הזקן דברי חסידות. ובזמנים ידועים הנה מורם הרב המגיד למד עמהם.
הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק ה״צמח צדק״ אמר להוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק מוהר״ש:
הסבא - רבינו הזקן - היה ארבעים שנה ״מקבל פנימי ועצמי״, שכל מה שקבל באתגליא ובנסתר, הכל נתעצם אצלו [=נעשה חלק ממהותו], ואז החל הוד כ״ק רבינו הזקן לגלות את [ספר] ה״תניא״ שלו במאמרי שבת מברכים וימי המועדים. (ספר המאמרים ה'תש״ח ע' 176 ואילך)
בשנתיים הראשונות, תקכ״ד-תקכ״ה, שרבינו הזקן נסע אל הרב המגיד ממזריטש, לא מסר לו הרב המגיד כל ענין פרטי, בניגוד למנהגו ביחס לשאר תלמידיו שמסר להם ענינים ושליחויות במקומות שונים. לכל אחד מהם נתן הרב המגיד מקום מיוחד שם היה עליו לחנך ולהדריך.
בסוף השנתיים האמורות, שאל רבינו הזקן את הרב המגיד כשנפרד ממנו, מה צריכה להיות עבודתו?
ענה לו הרב המגיד: עליך ליצור דרך לעצמך.
אסף אז רבינו הזקן קבוצת אברכים ולמד אתם.
כשבא שוב אל הרב המגיד, אמר רבינו הזקן להרב המגיד, שאבנים וקרשים יש לו, איך לסדר אותם הוא גם כן יודע, חסר רק ״כוח המדבק״.
ענה לו הרב המגיד: על כך צריכים כוח מרבי, ואקבל מהרבי שלי - הבעל שם טוב - ואתן לך.
למחרת אמר לו הרב המגיד: אתה זקוק לברכה כפולה, ירצו לשבור אותך ויהיו לך הרבה מנגדים, ובירך אותו בברכת כהנים עם כל הכוונות, ואמר לו: יהיו לך הרבה מנגדים, ברם יש לך האזור של אליהו ומתניים חזקים לעמוד בכל הענינים הכבדים.
הרבי ה״צמח צדק״ התבטא על כך: זוהי דרך סלולה ורחבה.
בשנת תק״ל החלו להרגיש בדרכו של רבינו הזקן ובהפרש שבין דרך זו לדרכם של שאר תלמידי הרב המגיד.
(ספר השיחות ה׳תש״ד ע׳ 99 ואילך)
בחדש אייר תק״ל - כך התחיל [לספר] רבינו הגדול [כ״ק אדמו״ר הזקן] לנכדו הרה״ק בעל צמח צדק - הלכתי למזריטש ונתעכבתי שם אצל מורי הרב המגיד עד אחר חג הסכות תקל״א.
מלבד התורות שהיה מורי אומר לפני כל התלמידים החבריא קדישא היה אומר לפני תורה ביחידות.
בין התורות שאמר לפני ביחידות, היתה תורה על הפסוק (צו ו, ו) ״אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה״, דהגם שהאש יורד מלמעלה, באתערותא דלעילא, מ״מ מצוה להביא מן ההדיוט [מאש פשוטה, מלמטה], כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא [=ההתעוררות מלמטה פועלת התעוררות למעלה], כי רוח אייתי [=מביאה] רוח ואמשיך [=וממשיכה] רוח, רוח מלמטה אייתי רוח מלעילא [=מלמעלה], ואמשיך רוח מלעילא ולעילא.
ומצות עשה להבעיר אש על המזבח, מזבח הוא ״אדם כי יקריב מכם״ [האדם מקריב את עצמו לה'], וההקרבה עצמה אינה מספקת רק צריכים להבעיר אש על הקרבן אשר מכם, ואש זו - לא תכבה, שהיא מכבה את הלא.
את התורה הזאת אמר מורי לפני עשרה פעמים ויאמר לי, אתה תלמידי הנך נצרך להאש תמיד, לפי שעליך הוטל לכבות לא גדול, ואתה תכבה את הלא והשי״ת יהפוך את הלא להן.
מורי נ״ע אמר לפני תורה זו עשר פעמים כדי לחקקה בעשר כחות נפשי, בשביל לכבות את הלא של המנגדים ולעשות מהלא הן.
וכשסיים רבינו אדמו״ר בעל צמח צדק את הספור לבנו כ״ק אאמו״ר מוהר״ש הוסיף לאמר:
זקני רבינו הזקן הוא ״משה רבינו״ בתורת החסידות שלנו, כלומר חב״ד, ובמשה רבינו אמרו רז״ל (נדרים לח,א) התורה ניתנה למשה רבינו ע״ה אלא שנהג בה טוב עין.
את האש תמיד האלקי הנוגע לתורת חסידות חב״ד נתן הרב המגיד ממעזריטש נ״ע להוד כ״ק זקני רבינו הגדול. וכ״ק זקני נהג בה טוב עין ויתנה לכל העוסקים בתורת החסידות.
ברור לי אשר כל הלומד עם חברו ומעורר בו את האש תמיד האלקי, הנה שכרו אתו אשר זכותו זה לא תכבה לעד ולנצח נצחים.
(אגרות קודש כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ נ״ע ח״ד עמוד ע ואילך.
ספר המאמרים תש״ח ע׳ 177)
