סיפור המגילה

כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

כשם שאסתר רומזת לכנסת ישראל בזמן הגלות, כך גם בחינת אחשורוש רומזת לבחינת האלוקות המאירה בזמן הגלות. הנה "אחש־ורוש", הם שתי מילים שנעשו למלה אחת, והם "אחש" לשון חש ושתיקה, ו"רוש" לשון מרירות, "ענבמו ענבי רוש אשכלות מרורות למו", וגם לשון רש וחסר כל. ואם כי הם מרכיבים מלה אחת, אולם משמעותן שונה בתכלית. שתיקה רומזת לבחינת "כתר", שתיקה שלמעלה מחכמה ודיבור – "סיג לחכמה – שתיקה" (למרות שמופיעה לעתים במשמעות שלילית כמו "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", כאן היא שתיקה למעליותא). ואילו מרירות ["אחריתה מרה כלענה"] קשורה בסיבת הגלות, כי "מפני חטאנו גלינו מארצנו".

חיבורם יחד למילה אחת מלמד על שייכותם, כי כאשר "קודשא בריך הוא סליק לעילא ולעילא", שמתעלה לבחינת הכתר ולא מאיר בגלוי למטה, נעשה מזה למטה "רוש" – העלם והסתר האלוקות.

אלא ש"סומך ה' לכל הנופלים". שגם בנפילת הצדיק "שבע יפול צדיק וקם", או למטה יותר כאשר אינו "נקי כפיים" ולכן "מי יעלה בהר ה'", שאז משליכים אותו, "השליך משמים ארץ" – נפילה שהיא בתוקף, עד שאין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה – עם זאת נמשך לאדם סיוע ועזר מלמעלה, "כי יפול לא יוטל".

סיוע ונתינת כוח זו בעבודת האדם, מקורה בבחינת "אחש" – הכתר, שעם היותה "סומך" שגדול כוחה לעצור בעד הנפילה, היא משפילה עצמה ויורדת להתעלם בתוך הטבע עד שלא תהיה מורגשת. שלכן למרות ש"הקב"ה עוזרו" והאדם מקבל סיוע מלמעלה בעבודתו, ואדרבה ממקום גבוה ונעלה ביותר – אינו מרגיש שהגילוי הוא מלמעלה אלא חושב שעבודתו היא רק בכוח עצמו.

וּבְהַגִּיעַ תֹּר־אֶסְתֵּר

וזהו "כשבת המלך אחשורוש .. בשושן הבירה" על שם גלות השכינה ב"שושן עמק איומה", שמסתתרת בטבע ומשפיעה חיות גם לע' שרים ואומות העולם.

זהו גם עניין ושתי המלכה. ושתי היא קליפה המסתירה על הגילוי של "אחש", בחינת הכתר, שלא יאיר בבחינת "רוש". שזוהי דקות הקליפה, קליפת נוגה, הקרובה לבחינת "אחש" מחד, אולם מונעת את גילויו.

אלא שזהו אחשורוש כפי שהוא מצד עצמו, אך "בהגיע תור אסתר .. ותשא חן וחסד לפניו", שעל ידי הביטול של אסתר נמשך לה גילוי מבחינה זו העליונה, "וימליכה תחת ושתי".

גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת־הָמָן

וכיצד למרות שכבר העביר "אחשורוש" את קליפת ושתי והמליך את אסתר תחתיה, גדל את המן?

הדבר טמון בהבדל בין אופני הגילויים בזמן בית המקדש לזמן הגלות. כי בזמן בית המקדש האיר אור "פנימי" המתגלה באופן "ישר". והיינו שישנה הבחנה ברורה בין ישראל לעמים ובין פנים לאחור, שלכן עיקר הגילוי הוא בישראל, ובאומות העולם נמשכת יניקה מועטת מבחינת אחור.

לעומת זאת בזמן הגלות, כאשר "קוב"ה סליק לעילא" והאור אינו מאיר בגלוי, יכולות הקליפות לקבל שפע מבחינת ה"מקיף", ששם "כחשיכה כאורה", כי בדרגה זו אין דבר נחשב למעלה כלל, גם לא ישראל כביכול.

וזהו "וינשאהו", שהמן רצה להגיע לבחינת המקיף, לקבל יניקה ושפע לקליפות, ולכן גם "הפיל פור הוא הגורל".

נאמר "בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו", כי הגורל הוא מאת ה'. כאשר האדם עושה גורל, הרי הוא מפקיד את החלטתו בידי הגורל מבלי לערב לא את שכלו ולא את רגשותיו. יתר על כן, גם רצונו של האדם כפוף לגורל שכן, ברצונו הוא מחליט וסומך – שמה שיקבע הגורל זה יהיה רצונו. אם כן לגבי בחינת הגורל, הכול בשווה ממש לפניו.

כך גם בחינת הגורל למעלה באלוקות, היא בחינה נעלית ביותר, שלא ניכר בה ההבדל בין ישראל לגויים, כי הכול בשווה ממש לפניו "כחשיכה כאורה".

זו הייתה מטרתו של המן בעשיית הגורל, כי ידע שמצד הסדר הרגיל של התלבשות האור למטה, לא יוכל לגזור על ישראל בגלל מעלתם המיוחדת. לכן רצה להגיע לבחינה הנעלית של ה"גורל", ומשם תינתן לו הרשות והיכולת להפיק את זממו ומחשבתו הרעה.

 עַל־כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים,
עַל־שֵׁם הַפּוּר

ובזה התבטא "תוקף הנס", שלמרות שמשם יכול היה להמשיך לו שפע לביצוע הגזירה – התגלתה אהבת ה' העצמית לישראל גם בבחינת ה"גורל" – ש"ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי".

במה זכו ישראל, שלמרות מצבם השפל כל כך בגלות פרס, לאחר הגזירה האיומה, התגלתה הבחירה העצמית של הקב"ה בישראל גם בבחינת הגורל? – הוא בזכות עמידתם בתוקף ובמסירות נפש מול כל אויביהם במשך כשנה (מיום שנודעה הגזירה עד ליום שהיתה אמורה להתבצע), שלא להמיר את דתם ולהישאר באמונת ה' (גם למראית עין).

כוח מסירות הנפש הקיים ביהודי, הוא בחינת ה"גורל" שבו, שלמעלה מכל כוחותיו השכליים הרגשיים והמעשיים ואף מעל לרצונו, אלא מגיע מעצם ופנימיות הנפש ממש.

לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה

חיוב ה"בסומי" על כל אחד, וגם למי שבדרגת "אנוש" – חייב איניש לבסומי – הנחות משאר שמות האדם הוא, כי כאשר מדובר בבחינה שלמעלה מטעם ודעת, אין מקום להבדלי דרגות.

מסירות הנפש שהתגלתה בפורים מקורה בפנימיות הנפש וקיימת אצל כל יהודי. לכן גם השמחה היא "עד דלא ידע", כי בניגוד לשאר החגים, הרי שבפורים אין מקום לחשש ממצב לא רצוי עקב כך. והסיבה, כי שמחה זו אינה נמדדת על פי שכל, אלא באה מפנימיות הנפש, ולכן היא בלי גבול.

(על פי מאמר הרבי זי"ע, "חייב אינש" תשי"ז)

 אסתר

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל־בֵּית הַמֶּלֶךְ,
 אֶל־יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים

אסתר היא הנשמה בהיותה למטה, והאלקות אצלה בהסתר. עליית הנשמה למדריגה גבוהה יותר – ותלקח אסתר אל בית המלך, לא תיתכן בכוחותיה שלה בלבד, אלא צריכה לסיוע של מלאך. שהרי נאמר "מי יעלה בהר ה' . . נקי כפיים ובר לבב", והיות ורוב הנשמות אינם "נקי כפיים", הרי שלא יוכלו לעלות בכוח עצמם מבלי סיוע.

מלאך זה הוא מלאך מעולם האצילות הנלווה לכל אדם בעבודתו, וכל עלייה של נשמה למדריגה גבוהה יותר נעשית בעזרתו.

וזהו "אל יד הגי שומר הנשים", שהם כל הנשמות שבבחינת נוקבא – אשה – שאין בכוחם לעלות בכוח עצמם, אלא צריכים לסיוע מלמעלה.

לעומתם, הצדיקים הגדולים שהם בחינת דכר – זכר, אינם צריכים לסיוע מלאך, אלא עולים בכוח עצמם.

(מאמר הרבי הנ"ל)

וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ

הפסוק מדבר על נשמות ישראל המתעלות בזמנים מיוחדים בהם מאיר גילוי אלקות ("בהגיע תור"), כמו בשבתות וחגים. על כך נאמר "מי זאת עולה מן המדבר כתמרת עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל" (שיר־השירים ג, ו), שאז עולה הנשמה מן הדברים הגשמיים (הדומים למדבר), ודברים בטלים (מדבר לשון דיבור) בהם עסקה בימות החול. אלא שאופן העלייה היא כמו הקטורת, שהאש שורפת את החלקים הלא רצויים, ומהם נעשה עשן הקטורת.

 שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר

עבודה זו של העלייה מן המדבר בהפרדת הרע ושריפתו, נעשית על ידי "שמן" היא בחינת חכמה. כי תחילה משכיל ומתבונן בעניין המרירות (ממצב היפך הקדושה) – "מור", אולם לאחר מכן יוכל לבוא לבחינת "לבונה" היא בחינת השמחה, הנרמזת בפסוק "וששה חדשים בבשמים".

 וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים

ההתלהבות והשמחה מאור ה' הם כ"בושם" השייך לכל אחד מישראל לפי מדרגתו:

כי כמו שהריח נקלט ונכנס לתוך גופו ומענג בדשן נפשו הגם שהוא דבר שאין בו ממש ואין נראה ונגלה לעין רק נקלט לתוך גופו, כך עניין השמחה בה' הוא מעלמא דאתכסייא רק שמשמחת את הלב ומלהיטתו להתלהט ולהתלהב באור ה' – "מכל אבקת רוכל", הם כל מיני התלהבות אשר בכל נפש מישראל כל חד לפום שיעורא דיליה [=לפי שיעורו ויכולתו].

(אדמו"ר הזקן – תורה אור צד, א)

וּבָזֶה, הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ

עליית הנשמה ("הנערה") מדרגה לדרגה בעולם העליון מצריכה זיכוך באמצעות "עמוד" ו"נהר דינור" שעל ידם מתבטלת מעלתה ושוכחת מה שהשיגה בדרגה הנוכחית, בכדי שתוכל לקלוט ולהשיג את הדרגה שלמעלה.

... כי כל ימות עולם הזה "שית אלפי שנין" הן בבחינת ירידות ועליות הן בנשמות הן בגופות, שכמה פעמים היו ישראל בשלוה ואחר כך ירדו כו'. והנה ירידה צורך עלייה היא, ועלייה זו בכללה נחלקת לשתים שהן ארבע. דהיינו שתים לנפשות שהן גן עדן התחתון והעליון. ושתים לגופות שהם ימות המשיח ותחיית המתים. ועל עליות הללו נאמר "ילכו מחיל אל חיל", שיש כמה מיני מדרגות שונות בעליות הנפשות, וכמה מיני היכלות "בית הנשים" ו"בית הנשים שני", גן עדן תחתון וגן עדן עליון. ויש נהר די נור המפסיק בין העליות, כי בעליות הנשמה מבחינה זו לבחינה ומדרגה אחרת למעלה הימנה טובלת בנהר די נור שהוא בחינה המבטל ומשכח מעלתו הראשונה להחשיבה כלא וכאין, בכדי שתהא בבחינת בטול והתכללות בעלייה אחרת שלמעלה הימנה.

"ובזה" – הוא העמוד שבין עולם לעולם שבו ועל ידו נכללות הנשמות להיות בבחינת בטול כי זה השער לה' כו'. וכן על דרך זה בעליות הגופות לימות המשיח ותחיית המתים. אבל "וחד חרוב" הוא אלף השביעי שבו תכלית השלימות של כל העליות עד שאין עוד עלייה למעלה הימנו, שהוא סוף וקץ לכל המדרגות והעליות.

(אדמו"ר הזקן – תורה אור צו,א)

לֹא בִקְשָׁה דָּבָר

אם כי אסתר זו הנשמה כפי שהיא למטה הצריכה לסיוע המלאכים, בין במלחמות כלפי פנים כפי שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", ובין במלחמות כלפי חוץ עליהם נאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" – מכל מקום לא בקשה דבר, בגלל היותה בתכלית הביטול.

אולם דווקא על ידי ביטול זה נמשך לה ההמשכה מלמעלה, "ותשא חן וחסד לפניו", שעולה לבחינת האצילות, אל המלך אחשורוש.

(על פי על פי מאמר הרבי זי"ע, "חייב אינש" תשי"ז)

המן

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם

המן הוא בחינת "יש" מקור הקליפות הטמאות. לעומת זאת, הקדושה היא מקום הביטול, בה מתגלית נוכחותו של האין סוף ברוך הוא לבד.

כל עוד הקליפה היא בריחוק מהקדושה, מסוגלת היא לקבל את חיותה ביניקה מהקדושה מבלי להתבטל, ואף לחוש את עצמה ליש ודבר נפרד. אולם בהתקרבותה אל הקדושה, היא מתבטלת ממציאותה, ומהישות לא נותר דבר.

זו היתה כוונתה של אסתר, בהזמינה את המן אל המשתה פעמיים:

אסתר רוממה וגידלה אותו כדי שיתקרב אל הקדושה, ומשם היה ניתן להורידו ולהפילו.

וכשראתה בסעודה ראשונה שהוא עדיין יש, עשתה סעודה שנייה עד שפני המן חפו . . והיא קרבה את המן כל כך עד שנתבטל מאליו.

(אדמו"ר הזקן – תורה אור צג, ד)

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן,
אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם

מדוע בקשה אסתר משתה נוסף, ומה הוסיפה על הראשון?

מבאר אדמו"ר האמצעי (במאמר פורים תקפ"ג) את הדברים כך: במשתה הראשון נאמר "יבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי לו", ואילו במשתה השני נאמר "אל המשתה אשר אעשה להם". ההבדל ביניהם, שהמשתה הראשון היה "לו", למלך, והמן היה טפל אל המלך. ואילו במשתה השני, הגביהה את המן להשוותו לאחשורוש, באומרה "להם".

כוונתה של אסתר היתה, שרצתה להגביה את המן ומשם להפילו – שעשתה אותו כחבר למלך, באמרה "אל המשתה אשר אעשה להם", המלך והמן בהשוואה. ומצב כזה לא יכול המלך לסבול עוד, ואומר "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", ואז "ופני המן חפו", כמבואר במאמר (שם) שנבדל הרע מן הטוב כי הפרידן מאחדותו כו', היינו שהוציאו ממנו את כל הפנימיות (הטוב), ובמילא בטלה מציאות הרע לגמרי, כמו שכתוב "ויאמר המלך תלוהו עליו, ויתלו את המן על העץ".

והעניין בעבודת ה' הוא, שכאשר אין כוח להתגבר על הקליפה אז אין עצה אחרת אלא לעורר את המלחמה בה על ידי הקב"ה עצמו. כי כאשר רואים מלמעלה שתוקף הקליפה הוא כל כך שמשתווה לקדושה, אז לא מתחשבים במצבם של ישראל, אלא הקב"ה עצמו נלחם בה כדי להעבירה.

(על פי מאמר הרבי זי"ע, זכור את אשר עשה לך עמלק תשי"ז)

לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי

אמירה זו של המן מבטאת את תכלית הישות, והיא שורש הקליפה המגביהה את עצמה בגסות רוח כנגד הקדושה שהיא בחינת הביטול וההכנעה. וזהו גם קשר המן לעמלק, שהיה המן מזרעו:

..שהיה יש ודבר בעיניו ונפרד מאחדותו יתברך לומר אני ואפסי עוד, כי היה מזרע עמלק וכתיב ראשית גוים עמלק כי ז' אומות הכנעני והחתי כו' שבפסוק, הם ז' מדות רעות תאות ורציחה כו'. ועמלק הוא גסות הרוח והוא ראשית להם. כי גסות הרוח היא שורש כל המדות רעות.

ולכן המן שהוא בחינת גסות רצה להשמיד ולהרוג את כל היהודים שהם בבחינת בטול הפך היש והגסות. ואם היו כופרים חס־ושלום לא היו עושים להם כלום שהרי לא גזר [=אלא] רק על היהודים.

(אדמו"ר הזקן – תורה אור צט,א־ב)

מַהֵר קַח אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס

להבין מהו עניין המהירות, שציוה אותו "מהר".

ידוע שמאז חטא עץ הדעת התערב הרע בטוב. קודם החטא היו ה'קליפות' הטמאות כקליפה השומרת על ה'פרי' הוא הקדושה, ואחר החטא התערבו בטוב וגרמו לירידה בכל העולמות.

עבודת האדם בעולם נקראת "עבודת הבירורים", לברר את הטוב מהרע ולהעלותו לשורשו העליון. הטוב הגנוז ברע הוא האור האלוקי מעולם ה"תוהו" שנפל ב"שבירה", ומתלבש בדרכים רבות בענייני העולם הזה, עד לדומם שבו הנקרא בחינת "סוס" ו"אותיות" (כי האותיות הם כאבנים הבונות את הבתים, הם המושכלות. כפי שנתבאר על הפסוק "כי תרכב על סוסיך").

למרות שאת כוחה וחיותה מקבלת הקליפה ביניקה מהקדושה, כל עוד לא נעשה בה הבירור היא בבחינת רע גמור, בחינת "המן" הרשע.

על כך נאמר "זכו אחישנה, לא זכו – בעתה". כי נקבע זמן ו"קץ שם לחושך" בו מוכרח הרע להתברר, ואם לא יתברר עד אז, יידחה לגמרי ללא בירור ותיקון, כנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אולם אם ימהרו ישראל בעבודת הבירורים, אז יהיו בבחינת "זכו", כי אז יוכלל הרע בטוב ולא יידחה לגמרי.

זוהי עבודתם של ישראל בימי הגלות, שעל ידי עבודת התשובה בבחינת אתכפייא והאתהפכא [=כפיית והפיכת הרע לטוב], הם עושים "לבושים" לקדושה מבחינת הרע שמתברר ונעשה טוב.

זהו שאומר המלך "מלכו של עולם" – על עבודתם של ישראל בבירור הרע – "המן": "מהר קח את הלבוש ואת הסוס" – לטובתך, קח את ה'לבושים' הגשמיים, ואת הסוס בחינת 'אותיות' הם הדומם הגשמי – ו"מהר" להתברר, כדי שלא תידחה לגמרי, אלא תוכלל בקדושה.

(על פי תורה אור, מגילת אסתר, צה,ד)

 מרדכי

יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ־בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ

אלו הדברים שזכה להם מרדכי, ומכאן שהן בחינות נעלות ביותר באלוקות, ומה עניינם?

לבוש מלכות מכוון למה שנאמר "ה' מלך גאות לבש":

השתלשלות העולמות הוא בכוח האור הממלא כל העולמות, שמחיה כל דרגא לפי כוחה. אולם עצם האפשרות לירידה לעולם נחות, ליצור בחינה של ישות ואפילו הדקה ביותר כמדריגת ה"חכמה" (ראשית הספירות הקדושות) – לא תיתכן על ידי השתלשלות האור מדרגא לדרגא. כי כל עוד הדרגא שלמטה חשה את מעלתה וקרבתה של הדרגא שלמעלה ממנה, היא שואפת להתבטל ממציאותה ולהיכלל חזרה במקורה.

לכן גם על "חכמה" נאמר "והחכמה מאין תמצא". כי בינה לבין מקורה נוצר פער והרגשת ריחוק עד שאינה בערך למקורה כלל, ולכן "מאין תמצא". כאילו הגיעה מאין, ואינה מכירה את מקורה.

כשמדובר על בחינת ישות העולם הזה והיש הגשמי, הדבר מודגש יותר. שהרי ודאי לא ייתכן שייברא מהשתלשלות אור רוחני ממדרגה למדרגה, שכן בין גשמיות לרוחניות אין ערך כלל.

וזהו עניינו של אור הסובב כל העולמות – אור שלא מצטמצם להתלבש בעולמות אלא נותר כ'מקיף' עליהם – מכיוון שלגבי בחינה גבוהה זו, גם העולמות הנעלים והמדרגות הגבוהות אינם בערך אליו, לכן דווקא התנשאות ורוממות זו מכל המציאות, מאפשרת היווצרות ישות ועד של היש הגשמי ממש. כי כאמור, במקום שהאור האלוקי מורגש, אין הנברא יכול להחשיב את עצמו ליש, אלא שאיפתו להתבטל ולהיכלל באור האלוקי.

נמצא, שה'רוחניות' המאירה בעולמות מצד עצמם, באה מבחינת אור ה'ממלא' המוגבל. ואילו כל הגשמיים, הנעשים הנוצרים והנבראים, התהוו מבחינת האור ה'סובב', אורו האין סופי של הקדוש ברוך הוא. אלא שמסתתר בנבראים ("אכן אתה א־ל מסתתר"), ואילו בגלוי נראים הנבראים ליש ומציאות בפני עצמם.

אמנם, ברצון ה' שתהיה התגלות אורו האין סופי בעולם, ולא רק כי כך קבע מלמעלה, אלא על ידי התעוררות הנבראים מלמטה – לכן ניתנו המצוות בגשמיות דווקא. כי המצוות הם גילוי רצון ה' בעולם, ובקיומם בגשמיות ממשיכים ומגלים את האור 'הסובב' החבוי בנבראים.

וזהו "יביאו לבוש מלכות", הכוונה לרוממות והתנשאות אור ה'סובב' ("גאות לבש"). ואומר "יביאו", כי הדבר תלוי בעבודת הנבראים – בקיום המצוות שעל ידם, שאז תתגלה "מלכות" ה' בעולם.

אמנם, רצון ה' המתגלה במצוות עצמם, הרי הוא למעלה מעלה מהאור המאיר בעולם. כי למרות היותם גם הם בדברים גשמיים – רצון ה' בהם הוא בגלוי, שלא כשאר הנבראים אצלם האור הוא בהסתר. לכן גם גשמיותם נעשית קדושה ממש ו"כלים" ראויים להתגלות רצון העליון. רמז לכך בפסוק "ואשר נתן כתר מלכות בראשו", שהם המצוות הנמשכות מבחינת "כתר מלכות":

וזהו ענין כתר מלכות כי תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן הן בגימטריא תר"ך [=כת"ר]. וזהו תר"ך עמודי אור שבכתר כמו עמוד המחבר מעלה ומטה, כך המשכת התורה והמצות הן המשכות ממקום עליון מאד מאור־אין־סוף ברוך־הוא ממש – למקום נמוך מאד הוא העולם הזה השפל הגשמי.

אולם בכדי שיתגלו בחינת לבוש מלכות וכתר מלכות במרדכי, צריך לעניין נוסף והוא התורה – "סוס אשר רכב עליו המלך". כי "סוס" הוא בחינת אותיות התורה שעל ידי צירופי האותיות נעשים כל ההמשכות:

וזהו כי תרכב על סוסיך [מרכבותיך ישועה] שהמשכות אלו להיות גילוי רב נקראים בשם סוסים שהם צירופי אותיות שנקראים כך בשם סוסים. שיש אותיות שנקראים בשם סוסים, ויש אותיות שנקראים בשם כרוב .. וזהו ענין וסוס אשר רכב עליו המלך.

והנה כל בחינות הללו נתגלו גם בפורים בימי מרדכי שאז "קבל היהודים את אשר החלו לעשות" – במתן תורה. שבמתן תורה אמרו נעשה ונשמע שהיה בחינת בטול רצון, ובימי מרדכי ואסתר מסרו נפשם ממש על קדוש השם שהרי המן לא רצה להרוג אלא יהודים. וכמאמר כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי. ולכן נקרא מרדכי איש יהודי ואף שהיה משבט בנימין. ואף כהנים ולוים שבאותו הדור נקראו בשם יהודים לפי שמסרו נפשם על קדוש השם ולא המירו דתם להחיות נפשם, ומחמת מסירת נפש זו זכה להיות גילוי בחינות לבוש מלכות וכתר מלכות וסוס אשר רכב עליו המלך.

(על פי תורה אור לאדמו"ר הזקן, מגילת אסתר צ, א – צא, ב)

 וַעֲשֵׂה־כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי

בהמשך לזה, דברים שהשמיע הרבי באחת מהתוועדויות פורים:

לכאורה אינו מובן, איך אפשר לנשמה, ליהודי, להגיע לכך שתקבל את ה"לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", מלכו של עולם, הקב"ה;

"וסוס אשר רכב עליו המלך", כמו שכתוב "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה", המכוון לאותיות התורה שהם דוגמת ה"סוס" שעל ידו יורד הקב"ה ונמשך בעולמות שלמטה;

"ואשר ניתן כתר מלכות בראשו", היינו, שיהודי חובש לעצמו את ה"כתר מלכות" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהכוונה אינה לבחינת ה"גילויים", אלא לעצמות ומהות אין־סוף ברוך־הוא?!...

ומבואר בזה – שלהגיע לזה יכול כל אחד מבני אברהם יצחק ויעקב; צריך שיהיה לו רק את הרצון לכך.

– ידוע סיפור שפעם ישב הבעל שם טוב עם תלמידיו, ולפתע הגיח גוי שהכניס את ראשו מבעד לחלון וביקש עזרה, כיון שהסוס שלו אינו יכול לסחוב את העגלה. כשהשיבו לו שאינם יכולים ("ניע מאָזשיטש"), ענה ואמר ברוסית: "מאָזשעש, דאַ ניע חאָטשעש", כלומר: היכולת קיימת, אלא שחסר הרצון.

(וכאן הכריז הרבי בהתרגשות גדולה:) כל יהודי יכול לקבל את ה"לבוש אשר לבש בו המלך", מלכו של עולם, "וסוס אשר רכב עליו המלך", ואפילו "אשר ניתן כתר מלכות בראשו"; "מאָזשעש", היכולת קיימת, אך הדבר תלוי רק ברצון ("חאָטשעש"); וכאשר רוצים באמת, נותן הקב"ה את "כתר המלכות", עם ה"סוס אשר רכב עליו המלך" ו"הלבוש אשר לבש בו המלך", ועל ידם נמשך ממילא גם כל טוב גשמי.

(הרבי זי"ע – התוועדות פורים תשט"ז)

בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן

מבאר אדמו"ר הזקן התגלות זו של "מרדכי", שעניינה גילוי הלכות התורה בששה סדרי משנה:

וההתגלות בא מחמת "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש" – היינו על ידי ש"ס.

מלכות – זה סדר זרעים, כמו שכתוב "כי כארץ תוציא צמחה" וכתיב "אמת מארץ תצמח".

תכלת – זה סדר מועד לשון זמן [=תכלית].

וחור – זה סדר נשים.

ועטרת זהב גדולה – זה סדר נזיקין.

ותכריך בוץ – לשון בד, זה סדר קדשים.

וארגמן – זה סדר טהרות. לפי שיש בה כמה גוונים.

ואחר כך יבא בהתגלות "והעיר שושן צהלה ושמחה", "ליהודים היתה אורה" כו'.

(אדמו"ר הזקן – תורה אור צג,א)

 היהודים

 יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד

...המן היה רוצה לאבד את כל היהודים מתוך שנאתו אשר מתייחדים באחדות ה' בכל יום. ולזה אמר ישנו עם אחד כו', שאומרים ה' אחד בכל מקום. והמן היה מבחינת קליפת עמלק המנגד לזה כו'.

ועיקר סיבת הצלת היהודים היה מפני שהיה להם מסירת נפש ב"אחד" בזמן ההוא, כי הרי לא רצו היהודים להמיר דתם בשום אופן גם שיהרגו כולם, ואם כן הרי מסרו ממש נפשם באחד כו'.

(תורה אור קיח, ג)

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג

הגמרא אומרת "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? . . מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב, א). לכאורה, האם רק עבור חטא הנאה ממאכלות אסורות, ראויים לעונש שכזה?

ההסבר לכך על פי מאמר חז"ל שישראל משולים ל"כבשה בין שבעים זאבים". כי ההשגחה על ישראל היא בחסד ה' שמתנהג עמם בדרך נס שלמעלה מהטבע.

אך שמירה זו קיימת כל עוד הם סומכים ובוטחים על ה"רועה". אך כאשר התנהגותם מוכיחה שאינם סומכים על ה', אלא הם מייחסים חשיבות לאומות העולם, הרי בכך מפקיעים את עצמם מההשגחה הניסית, ומכניסים את עצמם תחת ההשגחה הטבעית.

כאשר בני ישראל שבאותו הדור "נהנו" מסעודתו של אותו רשע, שייחסו כבוד וחשיבות לאומות העולם וראו כזכות את השתתפותם בסעודה, הסירו מעליהם את ההשגחה הניסית ונותרו רק עם ההשגחה הטבעית. ממילא, בבוא גזירת המן היו חסרים את השמירה המיוחדת ל"כבשה בין שבעים זאבים", ולכן התאפשרה הגזירה.

נמצא שאין בכך עונש על שנהנו מסעודת אחשורוש, אלא תוצאה ממה שהסירו מעליהם את השמירה הניסית.

(הרבי זי"ע, לקוטי שיחות לא עמ' 170)

קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים

וזהו פירוש "קימו וקבל היהודים" וכתיב וקבל בלא וי"ו לשון יחיד.

דהנה בזמן מתן תורה, הגם שהיה להם מסירת נפש גם כן עד שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתם, וכידוע בענין כפה עליהם הר כגיגית, אבל מכל מקום זה לא היה [אלא] רק בנשמותיהן, אבל בגופם לא היה הביטול כל כך, ולכן כפה עליהם הר.

אבל בזמן אחשורוש שעמדו על נפשם למסור גופם להריגה על אחדות ה' והיה אז להם בחינת ביטול בתכלית מכל וכל כו', על כן אמר קימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות – פירוש: החלו בזמן מתן תורה בנשמות שלהן – קבלו עכשיו גם בגופים שלהם. ולכך נאמר "וקבל" לשון יחיד להיות שנכלל כולם כאיש אחד באחדות כו'.

(אדמו"ר הזקן – תורה אור קיח, ג)

 

מגילת אסתר לכאורה, היא דבר והיפוכו. מגילה היא לשון גילוי, ואסתר מלשון הסתר. אולם כפי שעולה מדרושי חסידות העוסקים במגילה, מה שמייחד את סיפור המגילה, הוא הגילוי שבהסתר.

כרקע לדברים הבאים חשוב להבין יסוד בחסידות, כי כל הדברים למטה רומזים ומשתלשלים משורשם הרוחני העליון. מכאן שאחשורוש הוא כדברי חז"ל מי ש"אחרית וראשית שלו", הקב"ה. אסתר היא בחינת כנסת ישראל הנקראת בשמות רבים, אולם כאן נקראת על שם ההסתר שלה בזמן הגלות [גלות פרס]. ובפרטיות יותר, הכוונה לנשמתו של כל יהודי בהיותה למטה בתוך ההעלם וההסתר של העולם הזה.

מרדכי רומז בדרך כלל לדרגת האלקות המאירה באמצעות התורה ומתגלית על ידי נשמות ישראל. האלוקות המאירה בגלות, למרות התלבשותה בתוך דרכי הטבע, היא למעלה יותר מהתגלותה בזמן בית המקדש. והמן הוא שורש הקליפה, בחינת "עמלק", ישות וגסות הרוח.

-- 

סיפור המגילה נקרא כמו סיפור בדרכי הטבע, ואף שם ה' לא נזכר בו, אולם דווקא במגילה מתגלה כוחם של ישראל, שעם היותם בגלות, מסוגלים הם להתעלות למדרגות הגבוהות ביותר ואף לקבל את התורה מחדש ובדרך קבע – "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות".
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת

המשפט שנאמר אמנם על ידי אסתר המלכה, פותח לכל יהודי דרך נוספת להגיע אל הקדוש־ברוך־הוא – "מלכו של עולם".

(הרבי אמר את הדברים בקול חנוק מבכי:)

הסדר הרגיל הוא אשר כל עבדי המלך יודעים שאין לבא אל חצר המלך הפנימית, כי לא ניתן להתקרב אל ה' ללא הכנה ראויה. אך במצבים מסוימים, כאשר האדם רואה ש"אין עצה אחרת"... אין לו להירתע, אלא להדחק פנימה...

בידעו שבחצר הפנימית נמצא המלך אחשורוש – הקב"ה "שאחרית וראשית שלו", מה אכפת לו אם התנהגות זו היא "כדת" או ש"לא כדת", כאשר יש לו את האפשרות להיפגש עם הקב"ה...

ואז, גם מלמעלה מתנהגים עמו "שלא כדת" – שמכניסים אותו אל המלך, אל החצר הפנימית, וגם נותנים לו את "ראש השרביט".

(על פי שיחת הרבי זי"ע, פורים תשי"א)

"ששון זו מילה"

נאמר בגמרא ש"ששון זו מילה", וראייה על כך מהפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב".

ששון גדול משמחה, ומה שייכותו למילה? ומיהו האויב ממנו לוקחים "שלל רב" על ידי המילה?

יש לבאר זאת על פי דברי הרמב"ם שה"מילה" מחלישה את כוח התאוה לתענוגי העולם הזה.

העולם הזה ותענוגותיו, הם האוייב הגדול של היהודי. כאשר יהודי מחליש את התאוה לענייני העולם, ואף משתמש בהם לעבודת ה', הרי הוא "כמוצא שלל" מהאויב, ומכך הוא בשמחה גדולה.

לכן המילה, "אות" היא בין ישראל לעמים: גם אינו־יהודי יכול למול את עצמו, אולם הוא מצטער על החלשת התאוות שלו, מכיוון שהתאוות הם כל חייו. לעומתו היהודי, מצוה מילה גורמת לו לששון ושמחה, מכיוון שהתענוג שלו במהותו הוא התענוג מאלקות ולא מהעולם הזה. "שלל רב" זה גורם לו שמחה.

(הרבי זי"ע – לקוטי שיחות חלק ג, עמ' 920) 

התחלת וסיום המגילה

בסיפור המגילה נשאלת שאלה מרכזית: מדוע ישנה אריכות רבה כל כך בתחילתה ובסופה בפרטים שלכאורה אינם קשורים ישירות לסיפור. מהי השייכות של משתה אחשורוש וכל סדריו שבתחילת המגילה, וכן העובדה שאחשורוש הטיל מס על הארץ שבסוף המגילה, לנס פורים?

לשם כך יש להקדים עובדה מפתיעה במהלך המגילה:

מצב הדברים בדרך הטבע לאחר גזירת המן היה חמור מאוד: אחשורוש הלא "מולך בכיפה" ואין לאן לברוח. מרדכי הוא היהודי היחידי "בשער המלך" אך ללא רשות להיכנס, מכיוון שהמן בן המדתא האגגי הוא ה"משנה למלך".

למרות זאת, העמיד מרדכי את עצמו בסכנה לא רק על פי טבע, אלא גם נגד הכלל שאין להתגרות ברשע "שהשעה משחקת לו", והודיע ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

ומה היה בסופו של דבר? – דווקא בדרך זו הרגו חמשה ושבעים אלף מבני עמלק, ואת המן ובניו תלו על העץ, ואילו מרדכי יצא מלפני המלך ב"לבוש מלכות וגו'", לגמרי שלא על פי הטבע.

ניתן היה לחשוב שבמקרה כזה לא תיתכן שוב חזרה לסדרי שלטון טבעיים. על מנת לשלול זאת מופיע ההמשך בסיום המגילה: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים". מלכותו של אחשורוש המשיכה להתקיים בכל תוקפה, ועל כך נכתב באריכות ב"ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". אותו עולם שמתנהל על פי כללי הטבע וגם יודע 'לחזור לעצמו' – בו בעצמו יהודי יכול לשנות דברים בצורה על טבעית.

כך ניתן גם להבין את התחלת המגילה: לולי האריכות בתחילת המגילה, לא היינו מודעים לעוצמת העולם שיהודי מסוגל למשול ולשלוט עליו.

לכן מסופר על גודל מלכותו של אחשורוש, שהיה לו התוקף לעצור בעד מרוץ העולם ולערוך משתה גדול משך "שמונים ומאת יום", חצי שנה! תוך כדי בזבוז אוצרות עצום.

כל זאת כדי ללמדנו: גם כאשר העולם הוא בקיומו ובתוקפו – כאשר יהודי מתנהג בתוקף כ"איש" על פי התורה, הוא מסוגל להיות "משנה למלך" ולשנות את מציאות הדברים. אדרבה, זוהי הדרך היחידה להגיע לכך.

אין להירתע מכל התנגדות בדרך הטבע, ואף לא מרשע ש"השעה משחקת לו". זהו ניסיון שיהודי צריך לעמוד בו ולהתנהג כ"מרדכי", שמלבד ההגבלה היחידה – העובדה שנמצא תחת "מלכות אחשורוש", הרי הוא 'בעל־הבית' לפעול כרצונו בכל המדינה כולה, ועד אשר מתקיים בו "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו'".

(הרבי זי"ע – על פי התוועדות פורים ה'תשכ"א)