א. יציאת־מצרים היא עניין כללי ויסודי בכל התורה והמצוות. בספר החינוך^[1] כתוב, שיציאת־מצרים היא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו", ולכן "באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה", "ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילתנו 'זכר ליציאת־מצרים'".

עניין זה מתבטא גם בכך, שמיד בפתיחה של עשרת הדיברות נאמר "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים": מפורסמת השאלה מדוע הוזכרה כאן היציאה ממצרים, מוטב היה לומר "אשר בראתי שמים וארץ" שהוא פלא גדול הרבה יותר? האותות והמופתים שנעשו בתהליך היציאה ממצרים הם שינוי מ'יש' ל'יש', ואילו בריאת העולם היא התהוות של 'יש' מ'אין'? מפרשי התורה דנים בשאלה זו באריכות^[2], אבל בכל אופן, מפתיחה זו מוכח, שהיסוד של התורה והמצוות שניתנו בסיני הוא דווקא היציאה ממצרים, וכדברי החינוך הנ"ל.

יתירה מזו: לא רק שהיציאה ממצרים היא יסוד לקיום כל המצוות, אלא היא אף משפיעה על לוח־השנה היהודי. בספר מלכים^[3] נאמר "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי". התרגום על הפסוק אומר, "בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה". כלומר, מדובר על חודש תשרי, שבעבר היה נקרא החודש הראשון, וכיום הוא נקרא החודש השביעי. אימתי החלו לקרוא לו חודש השביעי? מפרש הרד"ק: "לפני הזמן [ש]יצאו ישראל ממצרים, היה תשרי החודש הראשון, כי בתשרי נברא העולם; ומשיצאו בני־ישראל ממצרים – (ב)ניסן הוא ראש לחודשים ותשרי שביעי לו. כי כן אמר להם הא־ל ית': 'החודש הזה לכם ראש חודשים', מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון כי תשרי הוא הראשון".

נמצא אם־כן, שמלבד זאת שיציאת־מצרים היא היסוד לקיום המצוות של ישראל, היא גם משפיעה על מציאות הזמן שלהם: מאז יציאת־מצרים נעשה סדר חדש בלוח היהודי – חודשי השנה מתחילים בחודש ניסן^[4].

לאמיתו של דבר, מדברי ספר החינוך הנזכרים לעיל, שיציאת־מצרים היא "יסוד באמונתנו", מובן, שיציאת־מצרים אינה רק יסוד בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא היא משמשת יסוד לכל פרטי עשיותינו. יהודי צריך לעבוד את ה' בכל עשיותיו. וכדברי הרמב"ם הידועים בהלכות דעות^[5], ש"צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולם לידע את ה' ברוך הוא", ו"המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד . . מפני שמחשבתו בכל . . שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'". על־פי זה נמצא, שיציאת־מצרים מהווה יסוד לעבודת ה' במשך היום כולו. כשם שהיסוד מחזיק ומקיים את כל הבניין הבנוי מעליו, כך גם יציאת־מצרים 'מחזיקה' ומקיימת את כל עבודתו של היהודי במשך היום כולו.

והדבר דורש ביאור: יציאת־מצרים לכאורה לא חידשה דבר. היציאה ממצרים הביאה את עם־ישראל לאותו מצב שהיה לפני הכניסה למצרים – לפני־כן הם היו בני־חורין, ועכשיו הם חזרו להיות בני־חורין. החידוש הוא לא בחירותם של ישראל אלא בשעבודם בגלות, אם־כן כאשר בטל השעבוד – הם חזרו לחירותם הטבעית, ומהו החידוש הגדול שביציאה זו?

אמנם מצינו שהפסוק^[6] מכנה את זמן היציאה ממצרים כזמן לידת עם ישראל, אולם לכאורה עצם היציאה משעבוד מצרים, היציאה מעבדות לחירות, אינה מצב חדש – גם קודם לכן היו ישראל בני־חורין, ומהו ה'רעש' הגדול מכך, עד שיציאה זו היא "יסוד גדול באמונתנו"? מדוע ובמה היא משפיעה על כל עבודתו של היהודי?

בין דם לצפרדע

ב. בהגדה של פסח אנו אומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". פיסקה זו דורשת ביאור: עם ישראל מלומד בניסים מאז היותו לעם. לאורך כל ההיסטוריה, תמיד עמדו עלינו לכלותינו והקב"ה הצילנו מידם. אם־כן מדוע מציינים דווקא את היציאה ממצרים כדבר ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו . . הרי אנו . . משועבדים היינו לפרעה במצרים"? גם המן הרשע רצה להשמיד להרוג ולאבד ח"ו את כל היהודים והקב"ה הצילנו מידיו. אילולא נס זה, עם ישראל לא היה קיים היום, ומדוע איננו מדגישים בחג הפורים שבלעדי נס הצלה זה לא היינו קיימים היום?

יתירה מזו: כל התהוותו של עם־ישראל היא בדרך ניסית. עם ישראל קיים בזכות לידתו של יצחק שהייתה לידה ניסית לחלוטין, ובכל זאת איננו מדגישים שבלעדיו לא היינו קיימים?

מכל זאת מוכח, שיציאת־מצרים שונה במהותה מכל שאר הניסים שנעשו לבני־ישראל, ודווקא היא היסוד לחיים היהודיים לכל פרטיהם, והיא מהווה עניין עכשווי ותמידי עוד יותר משאר ניסים שאירעו לעמנו.

הביאור בזה^[7]:

באופן כללי, בניסים יש שני סוגים: נס חד־פעמי, ונס נמשך. לדוגמה, כאשר הקב"ה אמר למשה רבנו ללכת לבשר לישראל את בשורת הגאולה ממצרים, הוא נתן לו כמה אותות לעשות לפני העם בכדי שיאמנו דבריו. אחד מהם היה – להכניס את ידו לחיקו, ועל־ידי כך היא הפכה למצורעת. נס זה היה חד־פעמי. ברגע אחד הפכה ידו להיות יד מצורעת ובזה הסתיים הנס.

לאידך, הנס של קריעת ים־סוף היה נס נמשך. הפסוק אומר^[8] "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים". מכך מובן שהיה זה נס שנמשך כל הלילה. הכוח האלוקי, המלובש ברוח הקדים^[9], היה צריך לפעול כל הלילה במים בכדי שיעמדו כחומה. זה לא היה נס חד־פעמי שהמים הפכו להיות אבנים ובכך הסתיים העניין, אלא במשך כל הלילה פעל הכוח האלוקי את השינוי הניסי של הפיכת מים נגרים למים העומדים כחומת אבנים^[10].

על־פי זה מובן, מדוע באופן ביטול הנס ישנו הבדל בין שני ניסים אלה: בכדי להחזיר את ידו של משה רבנו למצבה הקודם, אמר לו הקב"ה שיכניס את ידו לחיקו בשנית ורק אז היא שבה כבשרו. היה צורך בנס נוסף – הפיכת יד מצורעת ליד רגילה באופן ניסי. כלומר, היו כאן שני ניסים שונים: הנס הראשון הפך את היד למצורעת; והנס השני השיב את היד למצבה הקודם^[11]. מה־שאין־כן בכדי לבטל את הנס של עמידת המים כחומה בקריעת־ים־סוף, לא היה צורך בנס חדש – מספיק היה שהכוח האלוקי יפסיק את פעולתו במים, וממילא שבו המים להיות נגרים כבראשונה.

נס קריעת־ים־סוף היה נמשך.הנס לא היה חד־פעמי שהפך את המים למהות חדשה – לחומת אבנים, אלא גם בשעת עמידתם כחומה הם נשארו בטבעם הראשון כמים נגרים, והכוח האלוקי פעל בכל רגע מחדש שבחיצוניות הם יעמדו כחומה. וכיוון שמהותם לא השתנתה, לכן בכדי לבטל את עמידת המים לא היה צורך בפעולה מיוחדת, אלא רק להפסיק את הנס הראשון; מה־שאין־כן נס הפיכת היד למצורעת, כיוון שהוא לא היה נס נמשך אלא פעולה חד־פעמית שהפכה את היד למצורעת לכל דבר, לכן בכדי לבטל מציאות זו היה צורך בנס נוסף.

גם בין עשר המכות יש דוגמת שני ניסים אלה. במכת צפרדע הנס היה חד־פעמי. הנס היה באופן התהוות הצפרדעים, אבל לאחר שהם נעשו – הם היו מציאות טבעית לכל דבר, ולא היה צורך בנס מיוחד למען קיומם. לכן, לאחר שהסתיימה המכה, הצפרדעים נשארו ביאור וצברו מהם חמרים חמרים^[12]. עצם הימצאותם לא הייתה תופעה ניסית, ולכן כאשר הסתיימה המכה הם לא התבטלו ממילא, אלא נשארו פגרים מתים.

לאידך, במכת דם לא מצינו שהיה צורך להריק את כל האגמים מהדם שבהם. מסתימת הכתוב משמע, שהדם התבטל ממילא. הסיבה לכך היא, מפני שנס הפיכת המים לדם היה נס נמשך. המים שהפכו לדם לא נעשו דם טבעי, הם נשארו מים במהותם. אלא שהנס חידש בכל רגע שביחס למצרים המים יהפכו לדם. כך מוכח מדברי המדרש שאומר^[13], ש"גיגית מלאה מים . . ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים". המים נשארו מים, רק שלגבי המצרים, המים, בעודם מים, הפכו לדם. לכן בהכרח שנס זה יימשך כל זמן המכה. בכל רגע נדרש שהכוח האלוקי יהפוך מחדש את המים לדם ביחס למצרים.

ומכיוון שהיה זה נס נמשך, פעולה תמידית במים, לכן מיד כאשר פסקה המכה, ממילא חזרו המים למצבם הקודם, ולא היה צורך בפעולה נוספת.

ונמצא, שישנם שני אופנים בניסים: א) הנס הוא ברגע הראשון של שינוי מהות הדבר, ולאחר השינוי – השינוי נעשה טבעי. ב) המהות הראשונה נשארת, והנס הפועל את השינוי החיצוני נמשך בכל רגע ורגע.

[דרך אגב: על־פי זה מסביר הרבי^[14] את דברי הגמרא^[15] "שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא . . דברי בורות: אשתו של לוט מהו שתטמא". הרבי קובע, שגם בדברים עליהם אומרת הגמרא שהם "דברי בורות" יש עומק גדול. אחרת הם לא היו מובאים כלל בגמרא. אלא שנקראים "דברי בורות" מפני פרט מסוים שאינו קשור לנידון וכיוצא־בזה^[16].

ומבאר הרבי, שתוכן השאלה יובן על־פי ההבדל הנ"ל בין שני סוגי הניסים. יש נס המחליף ומשנה את מציאות הדבר, בדוגמת הנס שהיד הפכה למצורעת, ויש נס המוסיף ומחדש בכל רגע על הטבע הקיים, בדוגמת נס הפיכת המים לדם ביחס למצרים. וזוהי שאלת אנשי אלכסנדריא: איזה סוג נס קרה בהפיכת אשתו של לוט לנציב מלח? זה היה נס חד־פעמי שהפך את מציאותה למלח, או שבעצם היא נשארה גוף אדם, אלא שגוף זה הפך ונראה כגוש מלח^[17]. ואם תמצי לומר שאכן במהות היא נשארה גוף אדם, אזי "מהו שתטמא במת" – ייתכן וקיימים בגוש זה דיני טומאת מת מצד מהותו האמיתית של הגוש – שהוא גוף אדם].

וזהו הפירוש בדברי ההגדה בנוגע ליציאת־מצרים: היציאה לא הייתה מעשה חד־פעמי, ואחר־כך ממילא נעשינו בני־חורין כדבר טבעי, אלא זהו נס שנמשך תמיד – "אשר גאלנו", הקב"ה מוציא אותנו כעת ממצרים. "אשר גאלנו" אינו רק תוצאה מ"גאל את אבותינו", אלא זהו דבר עכשווי. מה שקרה בט"ו ניסן שנת ב'תמ"ח הינו 'פעולה נמשכת' בכל רגע.

בן חורין בעצם

ג. אלא שדבר זה עצמו דורש ביאור: מדוע אכן יציאת־מצרים היא דבר שנמשך תמיד?

בכדי להבין זאת, עלינו להבין טוב יותר את ההבדל בין שני סוגי הניסים – מדוע לפעמים הנס הוא חד־פעמי, ולפעמים הנס נמשך תמיד?

משמעותו של נס הוא – מאורע פלאי שעל־פי־טבע אין לו הסבר. אלא שבזה ישנם שני אופנים: יש ניסים שהפלא הוא בכך שאיננו מסוגלים להבין כיצד אירע הדבר, ויש ניסים שבהם הפלא הוא בעצם המציאות שלפנינו. במכת צפרדע הפלא הוא בכך שנעשו הצפרדעים, לא בעצם מציאותם. אחרי שהם נעשו, אין־זה נס שהם קיימים, כנ"ל. לכן הנס היה חד־פעמי בלבד. לאידך במכת דם, הפלא לא היה רק בהתהוות הדם, אלא גם בעצם מציאותו – כיוון שהמים נשארו מים (כנ"ל), ויחד עם זאת הם הפכו להיות דם ביחס למצרים, אם־כן היה כאן חיבור של שני הפכים בבת־אחת – מים ודם בחומר גשמי אחד. וכיוון שחיבור שני הפכים כאחד זהו פלא בעצם המציאות, לכן הנס צריך לפעול באופן תמידי.

ועל־דרך זה בנוגע לניסים הקשורים לקיומו של עם ישראל: זה שיצחק נולד, זה אמנם נס אלוקי – העובדה ששרה, שהייתה עקרה, ילדה לעת זקנתה, היא פלאית, אבל הנס הוא רק בהולדתו של יצחק, לא בעצם הימצאותו אחר־כך. זהו נס־חד־פעמי בלבד. מה־שאין־כן הפלא שביציאה ממצרים אינו רק ברגע היציאה, אלא בעצם המציאות של היותנו בני־חורין אמיתיים. החירות שהתחדשה ביציאה ממצרים, היא לא החירות הטבעית שהייתה לפני הכניסה למצרים, אלא חירות מסוג מיוחד.

ביאור הדברים:

המהר"ל בספרו גבורות ה'^[18] כותב: "יש מקשים, מה הועיל לנו היציאה (ממצרים), הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות. דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכויות?". במילים אחרות – מהו העניין הגדול שעושים בליל הסדר לזכר היציאה מעבדות לחירות ביציאת־מצרים, הרי מיד בתחילת הלילה אנו אומרים בהגדה "השתא עבדין", אם־כן כיצד אפשר לחגוג חירות?

והוא מבאר, ש"כאשר יצאו ישראל ממצרים, קיבלו הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני־חורין מצד עצם מעלתם", ואפילו כאשר הם נמצאים בגלות ושעבוד, אין זה מבטל את החירות העצמית שבהם, כיוון ש"דבר מִקְרִי לא יבטל דבר עצמי . . כי אחר שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ונתן אותם בני־חורין, ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר^[19] 'ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש' – זה השם הוא לישראל בעצם, והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה. ולפיכך אומרים חכמי ישראל 'כל ישראל בני מלכים הם'^[20] אף בגלותם".

כלומר, החירות שבני־ישראל קיבלו עם יציאתם ממצרים נעשתה דבר עצמי בהם, ולכן אפילו אחר־כך כאשר חזרו ונשתעבדו בגולה, הגלות היא דבר חיצוני אצלם ואין לה שליטה על עצמיותם. בכל מצב שיהיה, גם כאשר היהודי יהיה משועבד בכל סוגי השעבוד, אף־על־פי־כן יש אצלו רגש מסוים שהוא בן־חורין.

מהיכן נובעת חירות פנימית זו? הפסוק^[21] "הללו עבדי ה'", נדרש בגמרא^[22] "עבדי ה' – ולא עבדי פרעה". זאת אומרת, ההתקשרות העצמית של יהודים עם הקב"ה שנתחדשה ביציאת־מצרים, פעלה בהם שהם נעשו במהותם עבדי ה', ו"עבד מלך – מלך"^[23]. ההתבטלות העצמית של ישראל לקב"ה, מביאה יחד עמה חירות עצמית מכל השעבודים הזרים. וכמו שכתוב^[24] "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד", ומפרש רש"י "כי עבדי הם – שטרי קודם". מדוע אי־אפשר שיחול על יהודי (באמת) שום שעבוד זר? כיוון ש"עבדי הם" ושטרי קודם. שטר השעבוד של יהודי לקב"ה, קודם לכל השעבודים. הוא פנימי ועצמי יותר מהם, ו"דבר מִקְרִי לא יבטל דבר עצמי". מצד פנימיות זו, שום דבר אינו יכול לשלוט באמת על היהודי ושום דבר לא ישבור את רוחו.

חירות זו התחדשה בישראל בשעת יציאת־מצרים. לפני הכניסה למצרים היא לא הייתה קיימת בהם. בלי החידוש של היציאה ממצרים, ייתכן שהאדם יהיה בן־חורין בפועל, אבל לא בעצם. בפועל הוא בן־חורין אבל מצד מהותו העצמית ייתכן שבעתיד הוא ישתעבד. רק אצל בני־ישראל, לאחר יציאת־מצרים, תיתכן חירות עצמית כזו, מצד התקשרותם בקב"ה.

פיל בחור מחט

ד. יתירה מזו: חירות מסוג זה, לא רק שלא הייתה קיימת קודם, אלא מצד טבע הבריאה לא ייתכן שהיא תהיה. זוהי חירות כזו שעצם מציאותה היא פלא, ולכן היא צריכה להתחדש תמיד.

החירות כפי שהיא מצד גדרי הנבראים היא תכונה מוגבלת. היום האדם בן־חורין אבל ייתכן שמחר יהפוך הוא למשועבד. הנבראים הם מוגבלים. יש נבראים גדולים יותר ויש חזקים יותר, אבל כולם מוגבלים. גם החזק ביותר חוזקו הוא מוגבל, ואם תיוולד מציאות חזקה יותר גם הוא יחלש ויתבטל. אם־כן גם בן־החורין הגדול והחזק ביותר, אם יהיה אדם חזק ממנו, חירותו עלולה להתבטל. אמנם בפועל, כעת, הוא החזק ביותר, אבל זאת מפני שכך היא העובדה בפועל, אבל אם העובדה תשתנה ותקום מציאות חזקה יותר – גם חירותו עלולה להשתנות ולהתבטל^[25].

מה־שאין־כן תכונת החירות שנטעה בישראל בשעת יציאת־מצרים היא חירות עצמית. אז נעשו בני־ישראל בני־חורין בעצם, לא רק בפועל. זו חירות שאינה תלויה בנסיבות המצב. בכל מצב שרק יהיה, תורגש בהם החירות. הרגשת החירות תפעם תמיד בקרבם, ולעולם לא יוכלו לשבור את רוחם^[26].

זהו החידוש המיוחד שהתחדש ביציאת־מצרים. אז התגלה, שעמוק בתוך לבו של היהודי, ישנה נקודה בלתי מוגבלת כלל, ומצד פנימיות זו, בכל מקום ובכל מצב שהיהודי יהיה נתון בו – הוא תמיד ירגיש שהשעבודים של הגלות החיצונית הסובבת אותו אינם שולטים על מהותו. גם אם ישעבדו אותו בשעבודים קשים ומשונים, מאומה לא ישבור את רוחו. ההתקשרות הנצחית שלו באלוקות, מחדירה נצחיות בתכונת החירות שבו.

הגוי להבדיל, כאשר הוא משועבד בעבדות – כל־כולו משועבד. אין בו שום נקודה שהיא למעלה מהשעבוד. מה־שאין־כן היהודי, גם כאשר הוא תחת שעבוד קשה, נרגש בו שבמהותו הוא בן־חורין.

אלא שנצחיות זו היא מצד נפשו־האלוקית של היהודי. אבל נפש־אלוקית זו נמצאת ומלובשת בגוף הגשמי הנמצא בעולם־הזה החומרי. מצד גדרו של הגוף, ייתכן שיחול עליו שעבוד. עצם היות הגוף גשמי ומוגבל – זהו כבר שעבוד לגדרים ומגבלות מסוימים, הנותנים מקום לאפשרות של שעבוד כפשוטו. אם־כן מצד נפשו האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, נרגשת אצל היהודי חירות מושלמת; ואילו מצד נפשו־הבהמית וגופו – הוא שייך להגבלות ושעבודים שונים.

בכדי שהחירות הנצחית שמצד הנשמה, תפעל בהרגשת החירות הטבעית של היהודי, החירות כפי שהיא מצד הגוף הגשמי – צריך להגיע לכוח אלוקי מיוחד שיחבר שני קצוות הפכיים אלה. חיבור החירות האמיתית הנובעת מצד הקב"ה עצמו, עם היהודי כפי שנמצא בגוף ובגלות, הינו חיבור מופלא עוד יותר מהחיבור של "פילא בקופא דמחטא". הפיל, עד כמה שיהיה גדול, הוא מציאות מוגבלת; מה־שאין־כן הקב"ה הוא בלתי־מוגבל לגמרי. אם־כן כאשר בגוף הגשמי של היהודי, נרגשת חירות אמיתית הנובעת מצד האלוקות שלמעלה מכל ההגבלות – זהו פלא בעצם המציאות.

הפלא שביציאת־מצרים הוא לא רק כיצד הצליחו שישים ריבוא לצאת ממקום שאפילו עבד אחד לא היה יכול לברוח משם^[27], אלא בעיקר בתוכנה הפנימי של היציאה: למרות היות נשמותיהם מלובשות בגוף גשמי ומשועבדים במצרים, התגלה אליהם הקב"ה בכבודו ובעצמו ונטע בהם חירות בלתי־מוגבלת. זהו פלא בעצם המציאות – חיבור שני הפכים במקום אחד.

לו יצוייר יתרחש נס ויכנס פיל בחור של מחט, או אז הפלא לא יהיה רק כיצד הגיע הפיל לחור המחט, אלא הפלא יהיה בעצם הימצאותו שם. על־אחת־כמה־וכמה הקב"ה, שהוא בלתי־מוגבל לגמרי, זהו פלא עצום כיצד ייתכן שיהיה נרגש בגופו הגשמי של היהודי. וכיוון שזהו פלא בעצם המציאות, לכן נדרש נס תמידי שיפעל זאת בכל רגע מחדש.

אמנם עיקר העניין נפעל ברגע הראשון של היציאה. אז התחיל גילוי זה. אבל עניין זה עצמו ממשיך ופועל בכל רגע ורגע את היציאה העכשווית ממצרים – מה'מֵצרים וגבולים' של העולם והגלות.

וזהו הפירוש "אשר גאלנו" – הקב"ה גואל אותנו בכל רגע ממצרים. בכל רגע ורגע הקב"ה נוטע בנו את החירות הנצחית מחדש. "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו – ולא יוציא אותנו כעת – ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"^[28].

עבודתו של יהודי

ה. על־פי זה מובן, מדוע יציאת־מצרים היא יסוד גדול באמונתנו, עד שמעמד מתן־תורה התחיל דווקא בהזכרת היציאה ממצרים, ומדוע מאורע זה משפיע על הלוח היהודי.

אדמו"ר הזקן כותב בתורה־אור^[29], שהעניין של יציאת־מצרים קיים גם למעלה בעולמות הרוחניים. "כל סדר ההשתלשלות נקרא בשם 'מצרים' – בחינת מיצר וגבול". יש את הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו, מרומם לגמרי משייכות לעולם; ויש את הקב"ה כפי שהצטמצם להוות ולהנהיג את העולם על־פי חוקי הטבע. באופן כללי, שתי דרגות אלה נרמזות בשני השמות – הוי' ואלוקים. הוי' הוא שם העצם, המורה על הקב"ה כפי שהוא בעצמיותו, למעלה לגמרי משייכות לעולם; ושם אלוקים בגימטרייה הטבע^[30]. זהו שם המורה על האלוקות כפי שהיא בשייכות לבריאה.

תפקידו המיוחד של היהודי הוא – להמשיך את האלוקות שלמעלה לגמרי מהטבע בתוך הבריאה. להשכין בתוך הבריאה את שם הוי' שלמעלה ממנה. ובזה מתבטא החידוש של המצוות שניתנו בסיני על המצוות שלפני זה: שבע מצוות בני־נח, רובן קשורות לישוב העולם. עיקרן הוא לא להמשיך את האלוקות בבריאה, אלא להביא את הבריאה למצב מתוקן. בכדי שבעולם ישלוט סדר צריך שיהיו חוקים אנושיים בסיסיים. וגם המצוות שבין אדם למקום עליהם נצטוו בני־נח, כמצווה לכפור בעבודה־זרה – כפי שהיא אצלם היא קשורה למציאותם, לשם אלוקים השייך לבריאה. כל שייכותם לאלוקות היא רק לבחינות השייכות לעולמות.

יתירה מזו: אפילו המצוות שניתנו לאברהם אבינו, גם הן לא המשיכו את עצמיותו של הקב"ה ממש. דווקא במתן־תורה ניתן הכוח להמשיך את בחינת ה"אנוכי ה' אלוקיך" – את הקב"ה כפי שהוא בעצמיותו^[31], ולהחדירו במציאות העולם. וזהו התפקיד של יהודי – להמשיך ולגלות את הקב"ה עצמו בעולם.

ההכנה לדבר זה היא – היציאה ממצרים. ביציאת־מצרים החל חיבור של הנצחיות האלוקית הבלתי־מוגבלת עם מציאותו הגשמית של היהודי. קשר זה של היהודי, כפי שנשמתו מלובשת בגוף גשמי, עם עצמיותו של הקב"ה, מהווה נתינת כוח ראויה להמשיך את האלוקות שלמעלה לגמרי משייכות לעולם – בעולם.

לכן, מיד בתחילת עשרת הדיברות אומר הכתוב "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – זהו היסוד של מתן־תורה. בפתיחה של מתן־תורה הקב"ה לא רצה להדגיש את הנפלאות שביכולתו לעשות. אם זו הייתה כוונתו, היה עדיף לומר "אשר בראתי שמים וארץ", דבר שנראה בחיצוניות כפלא גדול הרבה יותר מיציאת־מצרים – ניסי יציאת־מצרים הם שינויים מ'יש' ל'יש', מה־שאין־כן הבריאה היא שינוי מ'אין' ל'יש'. בפתיחה של עשרת הדיברות מדובר על החידוש הפנימי שהתחדש במתן־תורה. מאז בריאת העולם עד יציאת־מצרים ומתן־תורה, הגילוי האלוקי בעולם היה מבחינת שם אלוקים בלבד, האלוקות כפי שהצטמצמה להיות מקור לעולם; מה־שאין־כן ביציאת־מצרים התחיל עניין חדש: להוציא את ישראל מכל המֵצרים וההגבלות של העולם ושל האלוקות שבערך העולם, ולחבר בין 'חור המחט', הגוף הגשמי של היהודי, למציאות הגדולה ביותר – הקב"ה כפי שהוא למעלה מכל ההגבלות. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שבני־ישראל נעשו אז לבני־חורין אמיתיים. נקבעה בהם נקודה אלוקית עצמית שמצדה כל ההגבלות אינן תופסות מקום.

'יציאת־מצרים' זו, הייתה ההכנה הראויה לכך, שכעבור חמישים יום, במתן־תורה, ניתנו לבני־ישראל התורה והמצוות המושרשות בעצמיותו של הקב"ה ממש, שעל־ידם הם יכולים לגלות בחינה זו גם במציאות העולם.

על־ידי קיום המצוות יכול יהודי הקשור עם עצמיותו של הקב"ה, להמשיך עצמיות זו בעניינים הגשמיים בהם מקיים הוא מצוות. יתירה מזו, כיוון שכל ענייניו של היהודי קשורים לעבודת ה', נמצא, שאת כל ענייניו הגשמיים הוא מקשר ומחבר עם עצמיותו של הקב"ה ובכך עושה הוא דירה לקב"ה בתחתונים.

וכיוון שיציאת־מצרים אינה רק יסוד לקיום התורה, אלא יתירה מזו – עצם המציאות של יציאת־מצרים היא דבר הנמשך תמיד ומשפיע על כל מהלך חייו של היהודי, לכן היא פעלה שינוי בקביעת הלוח היהודי – מאז היציאה ממצרים החודש הראשון הוא חודש ניסן, חודש הגאולה.

^[1]. מצווה כ"א.

^[2]. ראה אבן עזרא על הפסוק. כוזרי מאמר ראשון פי"ב, ועוד.

^[3]. מלכים־א ח, ב.

^[4]. וגם לפי פירוש רש"י שם, שהשינוי נעשה מאז "שניתנה תורה", הרי נתינת התורה קשורה גם היא ליציאה ממצרים.

^[5]. פרק ג.

^[6]. ראה יחזקאל פרק טז.

^[7]. הביאור דלקמן, מיוסד על שיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקוטי שיחות חלק ה' שיחה לי"ט כסלו.

^[8]. שמות יד, כא.

^[9]. ראה רמב"ן עה"ת שמות יד, כד.

^[10]. וראה תניא שער היחוד והאמונה פרק ב, שמוכיח מנס זה את היסוד לכך, שבפעולה של התחדשות צריך הכוח המחדש לחדש פעולתו בכל רגע מחדש, עיי"ש.

^[11]. כך משמע גם מדברי הגמרא (שבת צז, א) שמוכיחה מכאן שמידה טובה ממהרת לבוא ממידת פורענות. רק אם נאמר שהיו אלה שתי פעולות שונות (הקשורות לשתי מידות שונות), ניתן ללמוד שמידה טובה ממהרת ממידת פורענות.

^[12]. שמות ח, י.

^[13]. שמות־רבה פ"ט, י.

^[14]. לקוטי־שיחות חי"ח עמ' 239 ואילך.

^[15]. נדה ע, ב.

^[16]. וראה לקוטי־לוי־יצחק (לגה"ח רבי לוי־יצחק זצ"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר זי"ע) באגרות עמ' רסו: "כל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה־שבעל־פה, הן בהלכה והן באגדה כו' וכן ההלכה שעליה אמרו אחר־כך שבדותא היא . . כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו".

^[17]. הרבי מראה פנים לצד זה, מדברי התרגום ירושלמי על הפסוק "ותהי נציב מלח" (בראשית יט, כו): "עד זמן דתיתי תחיה דייחון מתיא".

^[18]. פרק סא.

^[19]. שמות יט, ו.

^[20]. שבת קיא, א.

^[21]. תהילים קיג, א.

^[22]. מגילה יד, א.

^[23]. מדרש תנחומא צו יג.

^[24]. ויקרא כה, מב.

^[25]. על־פי זה מובן, שבלעדי החידוש של יציאת־מצרים, לא רק שבעתיד ייתכן שהאדם ישתעבד, אלא מבחינה מסוימת גם בהווה הוא משועבד. חירותו העכשווית היא מוגבלת, ודבר זה עצמו מאפשר שיחזור וישתעבד בעתיד.

^[26]. ליתר ביאור: יש שני סוגי מציאות – 'אפשרי המציאות' ו'מחוייב המציאות'. 'אפשרי המציאות' פירושו שהדבר קיים רק בפועל, לא בעצם. מציאותו תלויה בגדרים המגבילים שלו, וכאשר הם בטלים – כל מציאותו בטלה. מה־שאין־כן 'מחוייב המציאות' פירושו, שהוא לא תלוי בשום תחומים וגדרים שמחוצה לו, אלא קיומו הוא רק מצד עצמו. הוא קיים בכל מצב, לא בגלל נסיבות כלשהן (ראה בעניין זה בספר שיעורים בתורת חב"ד עמ' רג־ד). ועל־דרך זה בנוגע לתכונת החירות שנטעה בישראל בשעת יציאת־מצרים: קיומה של חירות זו אינו באופן של 'אפשרי המציאות' אלא כ'מחוייב המציאות'. זו לא רק 'חירות בפועל', אלא 'חירות בעצם'. וזאת מפני שהיא אכן נובעת מ'מחוייב המציאות' – הקב"ה שלמעלה מכל ההגבלות, כמבואר בדברי המהר"ל דלעיל.

^[27]. רש"י שמות יח, ט, ממכילתא שם.

^[28]. זהו תוכן דברי המשנה (פסחים קטז, ב) המובאת בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – בכל יום ויום (כדברי אדמו"ר הזקן בתניא פרק מז), חייב אדם להתבונן במשמעותה הפנימית של היציאה ממצרים, 'לחיות' זאת מחדש, ולהרגיש שאכן היום יוצא הוא מהשעבוד של מצרים. חיוב זה מודגש במיוחד בליל־הסדר, שאז ישנה מצווה מיוחדת לספר ולהיזכר בעניין יציאת־מצרים.

^[29]. דף עא, ג.

^[30]. פרדס שער יב פרק ב, ועוד. 

^[31]. ראה באריכות בספר שיעורים בתורת חב"ד עמ' פד.