מצוות התורה ברובן, מתאפיינות בכמה כללים בסיסיים: נוהגות בחפץ מוגדר – בעל תחילה וסוף; זמן חיובן קבוע – שעה, יום או שבוע ואחר תם זמנן; קיומן שווה לכל המצטווה בהם וגם חיובי הממון הכלולים בהן – שווים לכל נפש.

יצאה מכלל אלו – מצוות תלמוד תורה: מצווה ללמוד את התורה כולה, כללותיה, רזיה ודקדוקיה, ושיעור קיומה – כשיעור דיני והלכות התורה הרחבים מיני ים. חיובה ביום ובלילה, בכל עת ובכל רגע במשך חיי האדם, ומעצם היותה מצוות לימוד והבנה – הרי אופן קיומה שונה מאיש לרעהו: יש מי שחייב לעיין ולפלפל בעומק טעמי דיני התורה עד היכן שידו מגעת; יש מי שיצא "בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית"; והרוצה לקיים מצווה זו כראוי, יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד, כמו שאמרו חכמים "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ובתורה אתה עמל".

חיובה התדיר, אופן קיומה המשתנה מאדם לאדם, 'דרך הלימוד' הנכונה שיבור לו האדם, כמו גם דיני הרב שמלמד תורה לתלמידים – מרכיבים את 'הלכות תלמוד תורה' ליריעה רחבה הכוללת הלכות רבות ומגוונות.

הרמב"ם 'בהלכות תלמוד תורה' (בעיקר בארבעת הפרקים הראשונים), ולאחריו מרן המחבר 'בשולחן ערוך' (יורה דעה סימנים רמה-רמו), מנו את עיקרי הלכות תלמוד תורה, ומקצת דיניה מפוזרים בספרי הראשונים ופוסקים אחרים.

קטן הכמות ורב האיכות

בשנת תקנ"ד הדפיס רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל 'התניא' ו'שולחן ערוך הרב', קונטרס 'הלכות תלמוד תורה' שכתב בעצמו. הקונטרס, שיצא לאור בעילום שם המחבר, הוא החיבור הראשון שהדפיס, והיחיד מבין חלקי השולחן ערוך שנדפס בחייו בעלמא דין. (בדפוסי השולחן ערוך שלאחר מכן, שולבו הלכות אלו בחלק 'יורה דעה').

זמן כתיבת ההלכות אינו ברור כל צורכו, אולם במאמר 'והדרת פני זקן' שאמר רבינו תיכף לאחר הסתלקות רבו, המגיד ממעזריטש, בשנת תקל"ג, מופיע ציון להלכה שכתב בהלכות תלמוד תורה, ומכך יש ללמוד, שהלכות תלמוד תורה (על-כל-פנים חלקן) היו כבר מוכנות אצלו בימים אלו.

עוד משחר נעוריו, הידר רבינו בקיום מצוות תלמוד תורה, וכדברי בני המחבר בהקדמה לשולחן ערוך: "גדולת חכמתו מנעוריו, אשר בעודו בן ח"י שנה, גמיר לכולי תלמודא עם כל נושאי כליהם, ספרי הראשונים והאחרונים, לא הניח דבר".

הקונטרס מצטיין בהיקף נושאים רחב, ובעיקר בירידה לפרטי פרטים ומהם שלא נמצאו בספרי ההלכה לפניו: החל מההגדרה – האם מצוות תלמוד תורה היא 'לידע את הלכות התורה', או שמא 'לנצל את הזמן לתלמוד תורה', ועד למשמעות המעשית הנובעת מכך: שיעור הידיעה הנדרשת לקיום המצוה; סדר לימוד חלקי התורה – תוך התייחסות מפורטת לאדם שיכול להבין טעמי הלכות התורה ולאדם שאינו מסוגל לכך; סדר 'החזרה' שלא ישכח לימודו; זהות החייב בחינוך התינוקות לתלמוד תורה; ואגב מחלק ומסווג את חלקי התורה – מקרא, משנה, תלמוד, הלכה ואגדה.

במבט ראשון, הקונטרס מצטייר כהרחבה ופירוט של יסודי הדינים שכבר הובאו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך. אולם ניכר לעין המעיין שהפירוט והפירוק לרסיסים – נוצר מהבנה מחודשת ומעמיקה ביסודי מצוות תלמוד תורה. קביעת ההשלכות המעשיות, נובעת מתיחום והגדרת היסודות מראשיתם.

בשער הספר (דפוס ראשון) נכתב: "חיבור קטון הכמות ורב האיכות על הלכות תלמוד תורה. מחובר ומלוקט מגמרא מן הירושלמי ומכל גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומנופה בשלוש עשרה נפה, באר היטב, דבר דבר על אופניו. בכדי שכל אחד ירווה צמאונו, וידע כל הדינים על בוריו ועל מכונו, ומסודר בלשון צח ונקל לכל מעיין". להלן ננסה לסקור בתמציתיות את עיקרי הדברים.

שתי מצוות

רבינו מניח עיקר גדול ביסוד ההלכות: עיקרה של מצוות תלמוד תורה הוא  – ידיעת הלכות תרי"ג מצוות התורה. תכלית וכוונת המצווה היא  שיהודי יבין, ידע ויזכור במוחו את כל הלכות ודיני התורה.

 עוד נצטווינו במצווה נוספת – "והגית בו יומם ולילה": מצווה לנצל כל רגע מהיום והלילה ללימוד התורה. תכלית מצווה זו היא – עצם העיסוק וניצול הזמן לתלמוד תורה.

שיעור קיום המצווה הראשונה – מצוות 'ידיעת התורה' – רחב ביותר: מצוות עשה של תלמוד תורה על כל אדם לעצמו "לידע כל התורה שבכתב ושבעל-פה כולה. דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה . . ודקדוקיהם בכל פרטיהם ואף שיש בהן חלוקי דעות הרי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. ואפילו המצוות שאין נוהגות עכשיו" (פ"א ה"ד). ובפירוט יותר: "כל המשניות וברייתות ומימרות האמוראים שהן פירוש התרי"ג מצוות שבתורה בכל תנאיהם ודקדוקיהם ודקדוקי סופרים. ובזמן הזה, גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו ה'טור' וה'שולחן ערוך' והגהותיו, בכלל משנה יחשבו" (פ"ב ה"א).

ואל תאמר: די בלימוד ההלכה לבדה, ותתמוך דעתך בשיטת הרמב"ם שכתב ספרו 'משנה תורה' הלכה למעשה בלבד, לא כך הדבר: מחובת המצווה ללמוד גם את ה'תלמוד' שעניינו הוא – לבאר את "טעמי ההלכות שבמשניות ובריתות ומימרות האמוראים, ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה. ובזמן הזה – גם בספרי הפוסקים הראשונים המבארים טעמי ההלכות פסוקות שפסקו הטור ושולחן ערוך – כמו הרא"ש ובית יוסף" (שם). "שנאמר 'כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת' ודרשו חכמים (ספרי עקב פמ"ח), שלא תאמר: 'למדתי הלכות די לי', תלמוד לומר 'כל המצוה' – למוד הלכות ואגדות ומדרש, שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה" (פ"א ה"ד).

הטעם לכך הוא, כיוון שלימוד בלא טעמים אינו נחשב 'ידיעה' כלל, "כי אם אינו יודע טעמי ההלכות – אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בורין" (פ"ב ה"א), "דכיוון דאין יודעים טעמי המשנה, פעמים גורמין שמדמין דבר שאינו דומה" (רש"י סוטה כב, א. הובא ב'קונטרס אחרון' שם).

ולא זו בלבד שאינו 'יודע' ההלכה – אלא גם "יש אוסרין להורות, אפילו לעצמו, מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד. ולפיכך, אינו רשאי להתאחר מללמוד הטעמים עד שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות", אלא ילמד ההלכות עם הטעמים וכך יקיים מצוות 'ידיעת התורה' (פ"ב ה"א).

 

"ואל יאמר האדם, איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל-פה כולה? הרי התורה אין לה קץ ותכלית כמו שכתוב 'רחבה מצותך מאד' ונאמר 'ארוכה מארץ מידה'"? משיב רבינו בחידוש גדול: מצוות 'ידיעת התורה' אינה מחייבת "לסבור סברות בעומק עיון טעמי ההלכות, לפלפל ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות" שלזה – אין קץ ותכלית. אלא בלימוד גמרא ופוסקים "למיגרס" בלבד, באופן שידע את כל ההלכות פסוקות בטעמיהן "בדרך קצרה" בלי עיון רב ופלפול להקשות ולתרץ – בכך מקיים האדם את מצוות 'ידיעת התורה'.

בכך מפליא רבינו לקבוע קץ וגבול ב"ארוכה מארץ מדה" ו"רחבה מצותיך מאד": שיעור מצוות 'ידיעת התורה' הוא – ללמוד את כל הלכות תרי"ג מצוות התורה עם טעמי ההלכות ודרשות חז"ל שבתלמוד ופוסקים "בדרך קצרה", ולזה יש קץ ותכלית. וכבר אמר בן דמה "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה" (מנחות צט, ב).

אכן, לאחר שלמד האדם תורה שבעל-פה כולה הלכות בטעמיהן "בדרך קצרה" וקיים מצוות 'ידיעת התורה' – עדיין חייב הוא בקיום המצווה השניה, מצוות "והגית בו יומם ולילה" – להגות בתורה כל היום כפשוטו. ואזי – "יפנה כל ימיו לעיון התלמוד, לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים, לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות, להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות רבות" (פ"ב ה"ב). תיבת "והגית" מתפרשת כאן מלשון 'הגיון'. כפירוש רש"י על-הפסוק "והגית – והתבוננת" (יהושע א, ח). ועל-דרך-זה פירש רש"י את דברי חז"ל "לעולם ילמד אדם תורה ואחר-כך יהגה" "יהגה – יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ" (עבודה זרה יט, א).

על חלוקה זו אמרו חז"ל (שבת סג, א) "ליגמר איניש והדר ליסבר". ובלשון רש"י "ליגמר איניש – לגרוס שמעתא מרביה ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה; והדר ליסבר – לכולהו טעמיה" "כולהו דווקא דהיינו עמקי הטעמים" ('קונטרס אחרון' פ"ב).

 

בנוסף, פסוק זה נדרש גם למצב שאין ביכולת האדם ללמוד את כל הלכות התורה, והוא נפטר מחיוב ידיעת התורה כולה (עיין פ"ג ה"ד), שמכל מקום חייב הוא בקביעות עתים לתלמוד תורה ביום ובלילה, לקיים כפשוטו מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה" (שם).

בקביעת שיעור ותחום למצוות 'ידיעת התורה', 'מרוויחים' אנו כמה דברים: באנו לשיעור ברור בדברי חז"ל (קידושין כט, ב) "לעולם ילמד תורה ואחר-כך ישא אשה" (פ"ג ה"א); נודע לנו שיעור חיוב האב ללמד את בנו תורה (פ"א ה"א-ז); וגם מתורצות כמה וכמה סתירות בין מימרות חז"ל בנוגע לקדימת תלמוד תורה למצוות וצורכי הפרנסה "ואספת דגנך" (ראה 'קונטרס אחרון' פ"ג). ולמעלה מכל זה – הידיעה שיש קץ וגבול למצוות 'ידיעת התורה', נותנת לאדם תעצומות כוח ללמוד תורה, ולא יאמר "הרי התורה אין לה קץ ותכלית", כנזכר.

שיטה ממוצעת

החלוקה בין לימוד הטעמים "בדרך קצרה" (ידיעה), ללימוד בעיון ופלפול (והגית) – נרמזת בדברי רש"י: "בן חמש עשרה לגמרא – ללמוד גמרא ועומק הלכות; בן ארבעים לבינה – לדמות דבר לדבר" (אבות סוף פרק ה).

שיטה זו, ממוצעת בין דעת הרמב"ם לדעת הרא"ש: הרמב"ם כתב ספרו 'משנה תורה' – הלכה למעשה בלבד, בלא טעמים כלל. זאת בהתאם לדבריו בהקדמת הספר: "חיבור זה מקבץ לתורה שבעל-פה כולה . . שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה". כלומר: לשיטתו די בלימוד ההלכה כדי 'לידע' תורה שבעל-פה-כולה, ואף יכול להורות הלכה למעשה מתוך לימוד שכזה;

שיטת הרא"ש היא בקצה השני: אי-אפשר כלל ללמוד הלכות בלי טעמים "וכל המורים מתוך דברי הרמב"ם – טועים". הלומד אמנם סבור שמבין, אך באמת אינו מבין דבר לאשורו. אולם לדעתו אין להפריד בין לימוד הטעמים "בדרך קצרה" לבין העיון והפלפול. "הטעמים והפלפול הכל אחד ואי-אפשר לעמוד על עומק הטעם כי-אם על-ידי הפלפול" (שו"ת כלל לא סימן ט. ושקו"ט בדבריו ב'קונטרס אחרון' פרקים ב-ג).

שיטת רש"י, השיטה אותה נקט רבינו, ממוצעת היא בין שניהם: חובה ללמוד את ההלכות בטעמיהן; אלא שלצורך קיום מצוות 'ידיעת התורה', מספיקה ידיעת ההלכות בטעמיהן "בדרך קצרה" בלבד.

נאמן לשיטתו זו, כתב רבינו את חיבורו הגדול 'שולחן ערוך' – הלכה למעשה עם טעמיה מתלמוד ופוסקים "בדרך קצרה". הלימוד בספרו, מועיל אפוא לקיום מצוות 'ידיעת התורה'; ומתוך לימוד זה אפשר גם להורות הלכה למעשה. וכמצוות רבו הרב המגיד ממעזריטש "שיוכלו ללמוד ולהורות הלכה ברורה מתון ומסיק אליבא דהלכתא הלכות בטעמיהן" (אדמו"ר האמצעי בהקדמת השו"ע).

 

תלמוד תורה לכולם

כהמשך להגדרת שיעור 'ידיעת התורה' – מפרט רבינו בפירוט רב את סדר לימוד חלקי התורה – לכל אחד ואחד מישראל. בדרך דרש יש לומר: "ותלמוד תורה כנגד כולם" – מפרש את חיוב לימוד התורה "כנגד כולם" – לכל אחד ואחד מישראל.

סדר הלימוד לקטן – "משיתחיל לדבר, (אביו) מלמדו 'תורה צוה' ו'שמע ישראל' . . בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה . . וכשיהיה בן שש או בן שבע שלימות . . מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא בתורה שבכתב כולה . . ואחר-כך ה' שנים בלימוד המשניות בעל פה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים ואחר-כך ה' שנים בתלמוד שהוא לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדינים ומקורם מתורה שבכתב . . ואחר-כך כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקים לירד לעמקי הטעמים" (פ"א ה"א).

[אגב: מן התורה, אם האב אינו יכול ללמד את בנו בעצמו, חייב הוא "למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה. ואם אינו מוצא בחנם . . חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבעל-פה כולה"! (פ"א ה"ד). אלא ש"בזמן הזה, שכל תורה שבעל-פה היא כתובה לפנינו" מספיק שישכור לו מלמד "שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות, גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה, שיוכל לעיין בעצמו, ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה" (שם ה"ו).

"ולא שכר לימוד לבדו מוטל על האב, אלא כל הוצאות הלימוד כגון לשכור מזונות לבנו ההולך ללמוד לפני רב שבעיר אחרת ולהספיק לו כל צרכיו שם". ומבהיר רבינו: תמיכה זו אינה מכלל מצוות הצדקה לבדה, אלא "מכלל מצוות עשה של 'ולמדתם אותם את בניכם' היא" (שם ה"ז)];

 

ואילו אדם שתחילת לימודו הוא בשנות בגרותו – "חייב הוא לשלש זמן למידתו שבכל יום ויום שליש במקרא, שליש במשנה . . ושליש בתלמוד", כדי שיגמור כולו בשווה (פ"ב ה"א). ו"כשיגדיל בחכמה וירבה בה במאוד . . עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבעל-פה-כולה . . אזי יפנה כל ימיו לעיון התלמוד, לסבור סברות בהלכות וכו'" (פ"ב ה"ב);

תלמוד תורה לצד חובת נישואין ופרנסת בני ביתו: "וכל מי שדעתו וכוח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל-פה כולה – הרי זה לא ישא אשה עד שילמד תחילה תורה שבעל-פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה . . ואחר-כך ישא אשה. ויעסוק אחר-כך כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כוחו" (פ"ג ה"א); ו"מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו כראוי – יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד, כמו שאמרו חכמים 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו'" (פ"ג ה"ג);

"ומי שאי-אפשר לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו . . ישא אשה תחילה כדי ללמוד בטהרה . . ואחר-כך ילמוד תורה שבעל-פה כולה". וכבר אמרו "לא עליך המלאכה לגמור, וגם אי אתה בן חורין ליבטל ממנה . . ואם לא יגמור (התורה כולה) בעשר שנים – יגמור בעשרים שנה או יותר" (פ"ג ה"ב); 

למטה מזה – אדם שאינו מסוגל להבין טעמי ההלכות ונקרא 'בור' – "אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו . . אלא אם-כן עושה במידת חסידות ואהבת התורה. אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה, לקיים מה שכתוב 'והגית בו יומם ולילה', בקביעות עתים ביום ובלילה בכדי ללמוד ולזכור היטב לימוד המביא לידי מעשה בלבד שהוא חובה על הכל. דהיינו השולחן ערוך מהלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן בלי שאלת חכם . . ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן ("ואספת דגנך") כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים שהם לומדי התורה יומם ולילה עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על בוריין ויהא נחשב לו כאילו למד כן ממש בעצמו" (פ"ג ה"ד).

ובדרגה התחתונה – עם הארץ שאינו מבין פירוש המילות – יקרא "בשפתיו אף-על-פי שאינו מבין אפילו פירוש המלות . . (ו)הרי זה מקיים מצוות 'ולמדתם'. ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לספר תורה". ואף בתורה שבעל-פה, שאם אינו מבין הפירוש – אינו לימוד כלל, "יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין", ומסיים רבינו בדברי הזוהר: "ולעתיד לבוא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו" (סוף פ"ב);

חובת נשים בתלמוד תורה – "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן, כמו דיני נידה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם וכל מצוות עשה שאין הזמן גרמא, וכל מצוות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים" (סוף פ"א).

ויש להעיר: אף שהנשים אינן בכלל מצוות עשה של לימוד התורה (שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" דווקא), מכל מקום, לימוד התורה שלהן, אינו רק כהכנה ומכשיר לקיום המצוות, אלא בכלל מעלת לימוד התורה. שלכן גם נשים מברכות על לימוד התורה. (ראה באריכות בלקוטי-שיחות חי"ד עמוד 37).   

 

ביטול תורה לרגע אחד

גם גדרי המצוות 'לא תעשה' מקבלים פנים חדשות: כתיב "רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", ואמר ריש לקיש: "כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך" (מנחות צט, ב). הסמ"ג והסמ"ק (סוף סימן ק"ה) מנו לאו ד'שכחת תלמודו' ללאו בפני עצמו במניין המצוות, בניגוד לדעת הרמב"ם שרק העתיק בתוך דבריו: "אבל כשיגדיל בחכמה וכו' יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה" (פ"א הי"ב), אבל לא מנאו ללאו בפני עצמו. ומשמעות דבריו, שאינו אלא קבלת חכמים ואסמכתא בעלמא.

אמנם רבינו הלך בשיטת הסמ"ג והסמ"ק ומחמיר ביותר באיסור שכחת דבר אחד מתלמודו: "השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. וגם עובר בלאו של תורה, שנאמר 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'".

רבינו גם מוסיף ואומר, ש"גם עכשיו שנכתבה תורה שבעל-פה ויוכל לעיין בספרים מה ששכח, אין זה מועיל כלום. כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין" (פ"ב ה"ד).

לפיכך, מאריך רבינו וקובע סדר בדרך הלימוד כיצד לחזור על תלמודו שלא ישכח מחד גיסא; ובמקביל, להמשיך להתקדם בלימוד הלכות חדשות מאידך גיסא. ואף מפרט את סדר הלימוד למי שהוא שכחן גדול בטבעו.

גם באיסור 'ביטול תורה' מחמיר רבינו במאוד, ולא מצינו דוגמתו בשום פוסק לפניו: "וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – עליו הכתוב אומר 'כי את דבר ה' בזה וגו'', כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב בעיניו כל כך לעסוק בו". ולכן – "גם המתפרנס ממעשה ידיו ואפילו תורתו עראי בקביעות עתים לא הותר לו מן התורה אלא לעסוק בעסקיו שהם צרכי פרנסתו ומשא ומתן ממה שאמרה תורה 'ואספת דגנך' אבל לא בדברים בטלים לגמרי בין לדבר בין לשמוע כי בכל עת שאינו עוסק בפרנסתו חייב לעסוק בתורה בכל עת שאפשר לו ואפילו כשהולך בדרך" (פ"ג ה"ו).

רוב הפוסקים למדו, שפסוק זה מכוון לאדם שלמד תורה ועזב אותה לגמרי לדברים אחרים, אבל רבינו משליך פסוק זה לאדם שלומד תורה, אלא שפוסק לזמן מה מלימודה. ומפשט לשונו נראה, שאפילו אם פוסק לשעה קלה ואף לרגע אחד בלבד – הוא בכלל "דבר ה' בזה". חומרא זו בולטת בספרי החסידות של רבינו: "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל 'כי דבר ה' בזה' . . מקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן" (תניא פ"א); "נענש אפילו על ביטול לשעה אחת ורגע אחד" (מאמרים לפרשיות התורה עמוד רמ).

שכר התומכים

גם אדם שאין לו הכשרונות והיכולת לקיים מצוות ידיעת התורה כולה בעצמו, אזי מלבד קביעות עתים לתלמוד תורה שחרית וערבית – "שאר כל היום יעסוק במשא ומתן" – ובשביל מה? – "כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים, הלומדים תורה יום ולילה הלכותיה בטעמיהן, ויהא נחשב לו כאילו למד כן ממש בעצמו ותורתם נקראת על שמו" (פ"ג ס"ד).

ועוד שני מיני 'תומכים' יש: א) אשה אינה מחוייבת במצוות ידיעת התורה כולה, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולא את בנותיכם. ו"מכל מקום, אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה – חולקת שכר עמהם, ושכרה גדול" (פ"א הי"ד); ב) אב ש"עדיין לא למד תורה וצריך ללמוד לעצמו, ואם יטרח במזונות וסיפוק צרכי למוד בנו, לא יוכל ללמוד בעצמו – אם בנו הוא נבון ומשכיל . . יותר מהאב – הרי לימוד בנו קודם ללימודו . . מאחר שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצווה של תורה כמו בלימוד לעצמו" (פ"א ה"ז).

אגב, מפליא דיוק הלשון של רבינו: בדין אדם שאין לו התנאים הדרושים לקיום המצווה כתב – "ויהא נחשב לו כאילו למד ממש בעצמו"; בדין אשה המסייעת לבעלה או בנה כתב – "חולקת שכר עמהם" בגוף תורתם; ובדין אב המסייע לבנו כתב – "מקיים מצווה של תורה כמו בלימוד לעצמו".

וייתכן ההסבר בזה: אדם שאינו יכול ללמוד את התורה כולה, עדיין חייב הוא במצוות תלמוד תורה ככל אדם. אלא שעקב חוסר יכולתו ללומדה כולה בעצמו, דרך קיומה של המצווה לדידו הוא על-ידי התמיכה בתלמידי חכמים שלומדים את התורה כולה, ועל-ידי כך – "נחשב לו כאילו למד (את התורה כולה) ממש בעצמו", ובכך מקיים הוא את מצוות ידיעת התורה כולה;

אשה המסייעת, מאחר ואינה חייבת במצוות 'ידיעת התורה' לכן אין זה נחשב לה "כאילו למדה ממש בעצמה", אבל "חולקת שכר עמהם, ושכרה גדול";

אב המסייע לבנו, מאחר וביכלתו ללמוד ולקיים המצווה בעצמו, לכן אין לומר שייחשב "כאילו למד כן ממש בעצמו", שהרי עליו החיוב ללמוד גם בעצמו. אלא שכיוון ש"בנו הוא נבון ומשכיל מן האב" – לימוד בנו קודם ללימודו, ובכך "גם הוא מקיים מצווה של תלמוד תורה כמו בלימוד לעצמו". הוא אמנם מקיים מצווה בתמיכת לימוד בנו, אך אינו כמקיים מצוות תלמוד תורה שלו עצמו ממש.

איש שהכל בו

שמו של רבינו 'שני-אור' – אור דתורת הנגלה ואור דתורת החסידות. שני האורות מתגלים בספריו של רבינו, ספר התניא ושולחן ערוך. ובהדפסה השניה של 'הלכות תלמוד תורה', בשנת תקנ"ט, הוסיפו המדפיסים על דף השער: "והמחבר הזה מאנשי אשכולות – איש שהכל בו. תוכו רצוף אהבה מסותרת...".

ואכן גם בעבודת הלב ויראת חטא עוסק רבינו בהלכות אלו – "ומצוות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית היא גדולה ממצוות תלמוד תורה וקודמת אליה, כמו שכתוב 'ראשית חכמה יראת ה''". ולכן נהגו חסידים הראשונים ש"היו שוהין שעה אחת שלמה בכל תפילת שמונה עשרה, ושעה אחת שלימה קודם כל תפילה, ושעה אחת שלימה אחר כל תפילה, ונמצא שוהין ט שעות ביום. ולא היו חוששין לביטול תורה אף ש'תלמוד תורה כנגד כולם', מפני שהיו מקשרין דעתם לאדון הכל ברוך-הוא ביראה ואהבה עזה ודבקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות" (פ"ד ה"ה). 

אלא ש"מכל מקום, גם חסידים הראשונים לא היו רשאים להשהות כל-כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל-פה כולה וקיימו 'ידיעת התורה' שמתוך שחסידים הם, היתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם". כלומר, "מצוות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית" פוטרת רק ממצוות 'והגית' "כדין כל העוסק במצווה פטור מהמצווה", אבל ממצוות 'ידיעת התורה' אינה פוטרת.

"כי תכלית היראה היא – לירא ולהתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ח"ו לעשות הרע בעיניו לעבור על אחת מכל מצוות ה' . . (ו)עבודה מאהבה היא . . מאשר צמאה נפשו לה' לדבקה בו (ו)היא רווה צמאונה במי התורה וקיום מצותיה דאורייתא וקב"ה כולא חד ועל זה נאמר 'הוי כל צמא לכו למים'. ומאחר שידיעת כל התורה . . היא מצוות עשה של תורה כמ"ש למעלה, והשוכח דבר ממשנתו מפני שלא חזר על לימודו כראוי כשאפשר לו – עובר בלאו, אם-כן איך יעבור 'בלאו' ו'עשה' מחמת שעוסק ביראת ה' כל היום . . מה-שאין-כן מצוות 'והגית בו יומם ולילה' שהותרה מכללה כמ"ש 'ואספת דגנך וגו'' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך-ארץ ויוכל לצאת ידי חובתו בקביעות עתים ביום ובלילה".

בנימוק חובת העיסוק בעבודת הלב – יוצר רבינו ערך: 'צורכי נפשו', 'חיי נפשו'. כשם שישנם 'צורכי הגוף' המחייבים התייחסות כמו פרנסה וחיי אנשי ביתו, כך קיימים 'צורכי נפשו'. רמז נמצא ברש"י על הפסוק "גומל נפשו איש חסד – מכאן שעיון תפילה (צורכי הנפש) בכלל גמילות חסדים" (שבת סג, ב).

רבינו גם מביא להלכה את דבריהם של חכמי הקבלה. בהלכה בה כותב שעל כל יהודי לדעת את הלכות התורה כולה בטעמיהן, הוא מוסיף שעל כל יהודי ללמוד את כל חלקי התורה, כולל סודותיה. "עוד אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע, וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט, צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם, בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה" (פ"א ה"ד).

ועוד הלכה עם זיקה לקבלה: הראשונים חולקים בדין תלמודו של הלומד תורה שלא על מנת לקיים: יש סוברים שנקרא 'רשע', "ועליו אמר הכתוב 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'"; אבל רבינו פוסק כשיטות הסוברות "שאף-על-פי-כן לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ללמוד על מנת לשמור ולעשות, שהמאור שבה מחזירו למוטב. כמו שאמרו חכמים על הפסוק 'אותי עזבו ותורתי לא שמרו' – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". ואף מוסיף בשם חכמי הקבלה – שכאשר "יחזור אחר-כך בתשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר כמו שכתוב 'כי לא ידח ממנו נידח', אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצוות וחוזרים לקדושה בחזירתו. ולפיכך, אין לו למנוע מלעסוק לעולם"! (פ"ד ה"ג).

הלכות תלמוד תורה וספר התניא

כאמור, רבינו מרחיב את שיעור מצוות תלמוד תורה ביותר; מחמיר בעוון שכחת התורה וברגע אחד של ביטולה; ומגדיל במאוד בחיובי הממון הקשורים בקיום מצווה זו. בפי הלומדים נשאלת השאלה: מדוע חמורה מצוות תלמוד תורה שלא בערך לשאר מצוות?

אכן, בהלכות תלמוד תורה התעסק רבינו בעיקר בהלכות הלימוד, אמנם בספר התניא הרחיב לבאר את תוכנה ומהותה של מצוות תלמוד תורה: "כשהאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים – הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה". ופעולתה באדם – "הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" (פרק ה). תוכן זה מעמיק ומתרחב מזוויות שונות לאורך הספר כולו.

כשמתבוננים בכל זה, השאלה היא הפוכה – כיצד יכול יהודי לבטל ולו רגע אחד מלימוד תורה?!...

 

סיכומו של דבר: רבינו הדפיס את 'הלכות תלמוד תורה' כחיבור בפני עצמו, נפרד מיתר חלקי 'שולחן ערוך הרב'. לא הרי 'הלכות תלמוד תורה' כיתר חלקי ה'שולחן ערוך': "בכלל, נזהר אדמו"ר הזקן וממעט להביא דינים מחודשים שלא הובאו בפוסקים שקדמוהו" (אגרות קודש הרבי זי"ע חלק ג עמוד קלז). רבינו נמנע לחדש פסקי הלכה שלא הובאו בפוסקים לפניו, אלא הוסיף טעמי ההלכות ומקורותיהם, וחידש ושיכלל את המבנה הקיים.

לא כן בהלכות תלמוד תורה: ליקט מימרות מהגמרא – שלא הובאו בספרי ההלכה שקדמוהו – וקבעם לפסק הלכה. אף הלכות שאינן מפורשות להדיא בגמרא, אלא שהוציאן על-ידי רוחב דעתו ועומק בינתו – פסק הלכה למעשה. ההלכות ערוכות "מכל גדולי הפוסקים ראשונים", גם כשלא הובאו דעות אלו כלל לפסק הלכה בספרים שקדמוהו, ולעיתים אף הוציא פסק הלכה בדרך דיוק מפוסקים אלו, אף שלא נתפרשו הדברים להדיא.

יש לומר, קיים רבינו בעצמו, את פסק ההלכה שלו 'בהלכות תלמוד תורה' בהלכות אלו גופא: חידש הלכות "היוצאות מתוך סברות בעומק עיון טעמי ההלכות"; הלכות נתחדשו על-ידי "הבנת דבר לדבר" "ודמיון דבר לדבר"; ואף "הקשה ותירץ עד שהגיע וירד לעומק הלכה". השמיענו רבינו את 'מצוות הלימוד' ו'סדר הלימוד', ובעיון בתוך דבריו – לומד אתה גם את 'דרך הלימוד' הנכונה שיבור לו האדם.