סוגיית הפצת היהדות בדורנו היא המוטיב המרכזי בתורתו של הרבי. באיגרותיו, במפגשי ה'יחידות' ובהתוועדויות הרבות, לאורך כל שנות נשיאותו, דרש ללא הרף משומעי לקחו לפעול בתחום הזה. הוא דרבן ועודד לנצל כל דרך אפשרית לקירוב יהודים ליהדות, ביאר את מעלות הדבר, קבע את דרכי הפעולה הראויות, כשהוא מקשר זאת לדברי התורה שהשמיע, ומוציא מהם את המסר ברוח זו. בתורתו מצוי שפע בלתי נדלה של מסרים והוראות לחשיבות עבודה זו, וכיצד יש לעשותה.

במאמר זה ננסה לתמצת מקצת מהמשנה הרעיונית של הרבי העומדת מאחורי המפעל הכביר הזה, המפעל להפצת היהדות והנחלתה.

חשיבות הפצת היהדות

מלחמת תנופה

עיקר החידוש המהפכני של הרבי היה בקריאתו להפוך את הכיוון. לא עוד הסתגרות, לא עוד התחזקות הפנים בלבד (אם כי גם זה נחוץ), אלא - יציאה החוצה והפצת אור היהדות שם דווקא.

באחת השיחות מהשנים הראשונות לנשיאותו ניתח הרבי את שתי השיטות המרכזיות בניהול מלחמה, והפיק מהן הוראות בדרכי עבודת ה'. וכך אמר:

"בסדר הנהגת מלחמה יש שתי שיטות:

א) כל זמן שהשונא אינו מתנפל, לא עושים כלום כנגדו. ורק כשהשונא מתחיל להתנפל על העיר ויושביה - לוחמים כנגדו כדי להגן על העיר. זוהי מלחמת הגנה.

ב) לא מחכים עד שהאוייב יתחיל בהתנפלותו, אלא מתקדמים ועורכים מלחמה עם האוייב. זוהי מלחמת תנופה.

ושתי מעלות במלחמת תנופה על מלחמת הגנה:

א) בכל מצב ישנו צד חזק וצד חלש. כשהאוייב מתחיל במלחמה, הוא בוחר אצלו את הצד החזק ואצל יריבו את הצד החלש. אבל במלחמת תנופה אפשר לבחור אצל עצמו את הצד החזק ואצל האוייב את הצד החלש.

ב) בכל מלחמה, גם כשמנצחים בה, מהרסים ומאבדים משהו, ובפרט שבשעת חירום אי־אפשר להנהיג בטוב את משטר הנהגת המדינה כמו בשעת שלום. אבל כשהולכים במלחמת תנופה, אפשר לסדר מקודם היטב את כל הנהגת המדינה, באופן שהמלחמה לא תבלבל כלל להנהגת המדינה, ופעולת ההרס תהיה רק בשטח האוייב"^[1].

משל זה מקביל לשתי דרכי־פעולה בחיים הרוחניים. שיטת ‘מלחמת ההגנה' מקבילה לשיטת ההסתגרות, שבה משאירים את היוזמה בידי הצד השני, ומניחים לו לתקוף במקום הנוח לו. לעומתה, היציאה החוצה מקבילה ל'מלחמת התנופה', שבה היוזמה נמצאת בידך, ואתה בוחר איך לפעול, מתי ובאילו דרכים.

ומסכם הרבי: "אל לנו להסתפק בחוגים שלנו". עלינו להיכנס גם לשטח "אלו האומרים שהם אויבים אותנו, ולהאירם בנר מצווה ותורה אור. וגם כשהולכים פעם ולא מצליחים - אין להתפעל מזה, אלא צריכים ללכת עוד פעם ועוד פעם, וסוף־כל־סוף ינצחו את המלחמה".

ומוסיף הרבי, שבמלחמה גשמית אחד התכסיסים הוא לחדור לתוך שורות האוייב ולחולל שם מהפכה, כדי שגם אנשים מבפנים יילחמו כנגד האוייב. גם בנמשל קיים מצב זה: "מאחר שאצל כל יהודי, הרי בנפשו פנימה אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות, הנה כשנקודת היהדות שלו תילחם מבפנים ואנחנו נילחם מבחוץ, הנה שניהם יחדיו יבטלו את ה'אוייב' שבאמצע, וינצחו את המלחמה".

באיגרת שכתב כעבור כמה שבועות הבהיר הרבי שהמשל ממלחמה הוא רק לגבי עקרונות הפעולה, אך בוודאי אין מדובר כאן במלחמה של ממש: "מובן אשר דבריי בהנוגע להכרח הפעולות ומלחמת תנופה, הרי אף שהלשון הוא מלחמה, אבל פשיטא שצריכה להיות בדרכי נועם ובדרכי שלום"^[2].

עשה עוד יהודי

הציווי הראשון שנתן הקב"ה לאדם הוא "פרו ורבו". מכיוון שגם סדר־הדברים בתורה הוא עניין חשוב, שממנו למדים דברים רבים, הרי גם עובדה זו (ש"פרו ורבו" הוא הציווי הראשון) באה ללמדנו. כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר שיהודי צריך ללמוד מזה כי הדבר הראשון שמוטל על יהודי הוא - לדאוג שיהיה עוד יהודי. וכשם שהדברים אמורים במשמעותם הפשוטה, כך גם במשמעותם הרוחנית - יהודי חייב לדאוג שעוד יהודי יהיה קשור עם הקב"ה ותורתו.

ההשוואה בין קיום מצווה זו במשמעותה הפשוטה לקיומה במובן הרוחני נושאת בתוכה כמה וכמה הוראות. לעיתים יכול האדם לטעון שהשקעת זמן וכוחות נפש בקירובו של יהודי שני לתורה ולמצוות באה על חשבון שלמותו האישית; הלוא בזמן הזה היה יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהתעלות בעבודת ה'^[3].

מלמדת התורה שכאשר יהודי עומד להקים בית בישראל, ולדאוג שיהיה עוד יהודי בעולם, "מוחלין לו על כל עוונותיו". וכך גם ברוחניות - "יש כאן עידוד וחיזוק מיוחד לכל אחד ואחד הבוחר לחלקו ולגורלו להתעסק בהפצת התורה וחיזוק היהדות וכו' - שמובטח לו ש'מוחלין לו על כל עוונותיו'"^[4].

יש לקרב כל יהודי

באחת משיחותיו הסביר הרבי שיש דברים שבהם מספיק רוב, אבל בכל הקשור לעם ישראל, "לא מספיק שרוב ישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוותיה, אלא מההכרח הוא שכל ישראל ממש ילמדו תורה ויקיימו את מצוותיה, ואי־אפשר בשום אופן לוותר גם על יהודי אחד". לכן, "אין לנו להסתפק ולהצטמצם בתוך ד' אמות של יהודים שומרי תורה, אלא עלינו לצאת גם ל'חוץ' ולעשות שם כל מה שביכולתנו"^[5].

לא רק שאסור להתבדל מאותם יהודים שאינם שומרי מצוות, אלא יתרה מזו, מוטלת חובה קדושה על כל אחד ואחת לקרבם בדרכי נועם ובדרכי שלום, ולנסות להחזירם לדרך התורה. "אין שום הבדל בין דתיים ללא־דתיים", קובע הרבי^[6]. "מצד המהות, האמת של כל יהודי, שהיא הנפש האלוקית, פנימיותו של כל יהודי - אין שום הבדל כלל, שכן כל יהודי רוצה לקיים את רצונו של הקב"ה".

הרבי ביאר:

"צריכים להשתדל בהצלת כל אחד ואחד מישראל! וכדברי הגמרא ‘ייתמו חטאים (דייקא) ולא חוטאים' חס־ושלום, וממילא, כל זמן שהם (החוטאים) נמצאים בעולם - אפילו אם הם מאלה שנאמר עליהם "מורידין ולא מעלין" חס־ושלום - יכולים וצריכים להציל אותם, וכאשר מצילים אותם, אין לך ‘להוציא יקר מזולל' גדול מזה!

ועל־דרך הפתגם שסיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בשם אביו, שכאשר דיבר על מאמר הגמרא ‘כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו', פנה אליו (אל בנו) ואמר: תאר לעצמך עד כמה גדולה הרחמנות על מי שהתורה אומרת שאסור לרחם עליו! ועל־דרך־זה בנדון־דידן - אפילו בנוגע לאלה ש'מורידין ולא מעלין' רח"ל, מנצלים מעמד ומצב זה גופא לעורר רחמים עליהם ממקום עליון ביותר, ולהציל גם אותם, ומכיוון שהם נמצאים בעומק תחת, אזי מושכים ומעלים אותם מיד לעומק רום!"^[7].

ובאחת מאיגרותיו כותב הרבי:

"הנה מעולם הייתה שיטת ליובאוויטש שלא לרחק את בני־ישראל אפילו מסוג הנ"ל, ואדרבה לקרבם לאבינו שבשמים על־ידי דברי נחת ועניינים של קירוב. כמובן שצריכה להיות בזה זהירות, וכפתגם... ‘אין לרדת למטה אל הזולת, אלא להעלותו למעלה', אבל מובן שגם בזה הרי צריך להושיט - להזקוק לעזרה - יד, ולפעמים גם־כן יד ארוכה, אבל כמעט שתמיד בזהירות הנ"ל מצליחים בעבודה זו ומוציאים יקר מזולל. ואנו אין לנו אלא הנהגה זו, ומובטחים אנו שתהיה בהצלחה"^[8].

"לא תעמוד על דם רעך"

ביסוד גישתו זו של הרבי עומדת האבחנה, כי היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בימינו רובם ככולם הם בגדר ‘תינוקות שנשבו'. הם לא זכו לקבל חינוך יהודי, לא ספגו מילדותם ערכים של יראת־שמים וקיום מצוות, ואך טבעי הוא שאינם מרגישים מחוייבות לקיום התורה ומצוותיה. למעשה, אי־אפשר לבוא אליהם בטענות. התביעה הגדולה מופנית אל כל שומרי התורה והמצוות - מה אנחנו עושים כדי לקרב את לב אחינו לעולמה של יהדות.

על חובה זו אמר הרבי דברים חריפים כשעמד על פירוש רש"י לפסוק "לא תעמוד על דם רעך" - "לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו":

"הדם הוא הנפש. עניינו של הדם ברוחניות הוא - תורה ומצוות, ש'הם חיינו ואורך ימינו'. מצווה התורה ‘לא תעמוד על דם רעך' - כשאתה רואה יהודי שנמצא בסכנת מוות ברוחניות, יהודי שאיבד את החיות האמיתית, אסור לך ‘לראות במיתתו', מכיוון ש'אתה יכול להצילו". בידך להשיב את נפשו ולהחיותו, על־ידי שתעסוק בהפצת התורה והיהדות...

עצם העובדה שראית (בהשגחה פרטית) יהודי שנמצא במצב כזה (‘לראות במיתתו') היא הוכחה ש'אתה יכול להצילו'. כי אם לא־כן, לשם־מה הראו לך אותו? הרי לא ייתכן שהראו לך יהודי רק רק כדי לגרום לך צער. בהכרח ש'אתה יכול להצילו', ולכן הראו לך אותו, כדי שתצילנו, על־ידי פעולתך בהפצת התורה והיהדות.

וממשיכה התורה: ‘אני ה'' - ‘נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע'. ייתכן שהיצר הערמומי ינסה להניא את היהודי מעבודה זו, ויטען שאינו חייב לסכן את עצמו בעבור יהודי שני. לכן צריכים להזכיר ליצר הרע שיש גם ‘מקל' - ‘נאמן להיפרע', שזה ירתיעו מלבלבל את היהודי שצריך לעבוד בהצלת רעהו על־ידי הפצת התורה והיהדות"^[9].

מי ראוי להפיץ יהדות?

גם אם אינך ‘מושלם', עליך לעסוק בהפצת יהדות

לא־אחת אומר אדם לעצמו: מי אני ומה אני לצאת ולקרב יהודים לתורה ולמצוות, בשעה שאני יודע היטב עד כמה עדיין חסרה לי שלמות בעבודת ה'. עליי להשקיע תחילה את כוחותיי בתיקון עצמי, ורק כשאהיה מושלם, יהיה מקום לחשוב על העיסוק בקירובו של יהודי שני לאבינו שבשמים. לתמיכה בטענה זו מגוייס מאמר חז"ל "קשוט עצמך ואחר־כך קשוט אחרים"^[10].

טענה זו, אומר הרבי בשיחותיו, אינה אלא עצת היצר. עזרה רוחנית ליהודי דומה לעזרה גשמית. גם בעזרה גשמית יכול אדם לטעון: "חייך קודמים", ועל־כן אין הוא חייב לתת צדקה, שכן צרכיו קודמים לצורכי הזולת. אבל ברור שזו טענה מוטעית מיסודה, וכפי שמבאר רבנו הזקן: "ולא אמרו חייך קודמיו אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו', שהוא דבר השווה לשניהם בשווה, לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף, ועצים וכסות בקרה וכהאי־גוונא, כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה, בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכל בני־ביתו, ולא שייך בזה חייך קודמין, מאחר שאינן חיי נפש ממש, כמו של העני, שווה בשווה ממש"^[11].

באותה מידה, כאשר יהודי טוען שאין הוא חייב לקרב יהודי שני לאבינו שבשמים, מכיוון שעדיין לא השלים את עצמו, הרי הוא משאיר את אותו יהודי לגווע ברעב ובצמא רוחניים, בשעה שהוא עסוק בהשגת שלמותו האישית.

דוגמה לכך אפשר ללמוד ממעשיו של רבי חייא, שעליהם אמרו חז"ל "כמה גדולים מעשי חייא"^[12]. כשהוא חשש שהתורה תישכח מישראל, זרע פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף מעורותיהם וכתב עליהם את חמישה חומשי תורה. אחר־כך לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד ואחד חומש אחד, והורה לכל ילד ללמוד את החומש שלמד עם חבריו. הרבי אומר, שמזה אפשר ללמוד הוראה נפלאה: כשיש מצב שהתורה משתכחת, אפילו ילד קטן שיודע רק חומש אחד, אינו יכול לטעון שעליו לעסוק עכשיו בלימודו האישי וללמוד את שאר החומשים, אלא כבר בשלב זה הוא חייב ללמד חומש זה את חבריו שעדיין אינם יודעים זאת.

לכן גם יהודי שנמצא בתחילת דרכו בלימוד התורה אינו פטור מן החובה ללמוד תורה עם יהודים שיודעים פחות ממנו. גם אם הוא הספיק ללמוד רק מעט, הוא חייב להעביר את המעט הזה ליהודי שני, מכיוון שמדובר בפיקוח־נפש ממש במובן הרוחני.

בכל־זאת באים וטוענים: הלוא הנביא אומר "ומבשרך לא תתעלם"^[13], ומכאן שעליך לדאוג תחילה לעצמך. משיב הרבי:

"אדרבה, הלוא בתחילת הפסוק נאמר ‘פרוס לרעב לחמך... כי תראה ערום וכיסיתו', ומכאן שכאשר אתה רואה יהודי שנפשו רעבה לקב"ה ויהודי שהוא ערום מן המצוות - דבר ראשון מוטלת עליך חובה להשביע את רעבונו ולכסותו במצוות, ורק לאחר מכן עליך לטפל בצרכים הרוחניים שלך.

זאת ועוד: מה אשם היהודי השני שאתה עדיין לא סיימת לתקן את עצמך?! העניינים האישיים שלך הם דברים שבינך ובין הקב"ה, ועליך החובה לתקנם ולהשלימם, אבל בגלל זה היהודי השני אינו צריך לסבול ולהישאר רחוק מה' ותורתו"^[14].

קשוט עצמך

עם זאת, תיקון החסרונות האישיים הוא בעל חשיבות רבה לא רק לאדם עצמו, אלא גם ליכולתו להשפיע על הזולת: "כאשר יש לאדם עצמו חסרונות, שאין הוא עוסק בתיקונם, מרגיש זאת גם היהודי השני. הדבר מקשה עליו לפעול על היהודי השני את הפעולה הנדרשת. צריכים אפוא לדעת את גודל האחריות שבתיקון החסרונות העצמיים, שכן אם לא עוסקים בכך, גורמים נזק לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים"^[15].

כל אחד ואחד יכול לפעול בהפצת היהדות, אבל מידת הצלחתו תלויה גם־כן ביכולתו לדבר "דברים היוצאים מן הלב", שאז "נכנסים אל הלב". "כאשר אינו רואה הצלחה מיידית בפעולותיו, ייתכן שסיבת הדבר היא החיסרון בדבריו, שאינם דברים היוצאים מן הלב באמיתיות, או שהחיסרון הוא בהתנהגותו האישית, שאינה שוללת לחלוטין את הטענה ‘קשוט עצמך'"^[16].

בהקשר זה אמר פעם הרבי :

"ישנם מי שנתמנו לפעול בעניינים של עסקנות ציבורית, ובמהלך עסקנותם התחילו להרגיש תענוג גדול בעסקנות, וכל כך נשתקעו בזה עד ששכחו לגמרי את עצמם... ועל זה באה ההוראה...

א) למרות גודל המעלה שבעסקנות ציבורית, יש להגביל את הזמן המוקדש לעסקנות שיהיה בהתאם למה שנצטווה (שעה אחת, ב', ג' או ד' שעות, וכיוצא בזה), שכן במשך זמן זה פועל הוא את כל מה שביכולתו לפעול, וממילא אין לו להשקיע בזה זמן נוסף, מכיוון שעל־ידי זה לא יתוסף בפעולתו.

ב) בד בבד עם פעילותו בעסקנות ציבורית, צריך לחשוב גם על עצמו, כמו שכתוב ‘ומבשרך לא תתעלם'. דהיינו, לעסוק בבירור עצמו, לטבול במקווה, ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות וכו', ובכללות, כפתגם החסיד ר' גרשון־דב, שה'מחר' צריך להיות באופן אחר לגמרי. ולא עוד אלא שהמחשבה על עצמו היא ההקדמה שעל־ידה תהיה העסקנות כדבעי, שלא יבוא למצב שישתקע בעסקנות עד שישכח לגמרי את עצמו"^[17].

כל אחד הוא שליח

אם כל יהודי נדרש לצאת מד' אמותיו ולחפש יהודים שעדיין לא זכו לאור התורה, כדי לקרבם לה' ולתורתו, קל־וחומר שמי שתפקידו ועיסוקו מביאו למגע עם יהודים כאלה חייב לנצל את השפעתו ואת קשריו כדי לקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים.

פעמים רבות דיבר הרבי בכאב על אנשים שבעבודתם באים במגע עם יהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, והם ‘נזהרים' שלא לנצל ‘חלילה' קשרים אלה כדי לתת לאותם יהודים מעט יהדות. גישה זו שגויה מיסודה, שהרי כל דבר הוא בהשגחה פרטית, ואם הקב"ה מזמן פגישה בין שני יהודים (גם אם העילה החיצונית לכך היא ענייני פרנסה וכדומה), בוודאי עליהם להפיק מהמפגש הזה תועלת לתכלית העיקרית של קיומם - "אני נבראתי לשמש את קוני". להפך, יהודי צריך לראות בהפצת תורה ויהדות את התכלית והייעוד העיקרי של כל עיסוקיו, ובכלל זה פרנסתו וקשריו האישיים.

הצלחה פי אלף

יהודי עמל כל היום כדי להביא לחם לביתו. כשהוא כבר מסיים את יום עבודתו ונהנה ממעט זמן פנוי, הוא שואף להקדישו ללימוד התורה, ואז הוא שומע שמוטלת עליו חובה לצאת ולקרב יהודי שני לאור התורה. "איך אני יכול להקדיש את מעט הזמן שיש לי בעבור יהודים אחרים, בשעה שעליי ללמוד בעצמי", הוא תוהה.

התשובה היא, שגם כשהוא־עצמו זקוק להשלים את החסר לו בלימוד התורה, אין הדבר פוטר אותו מן החובה להעניק ממה שיש לו ליהודי שני. למעשה, חובה זו מתבקשת גם על־פי נגלה דתורה, אבל היא מודגשת במיוחד בתורת החסידות. גדולי החסידות חינכו להקרבה למען הזולת, גם כשהדבר בא על חשבון עצמו.

הרבי הִרבה להביא בעניין זה את דברי אדמו"ר הזקן^[18], על הפסוק^[19] "וצדקה תרומם גוי". אדמו"ר הזקן מסביר שם, שהצדקה מרוממת את האדם ועושה את מוחו וליבו זכים "אלף פעמים ככה". מדגיש הרבי, שהכוונה היא כפשוטה, שעל־ידי העשייה לטובת הזולת מצליח האדם בלימודו ובעבודתו הרוחנית פי אלף ממה שהיה מצליח קודם־לכן.

וכך כותב הרבי באחת מאיגרותיו^[20]: "זהו אלף פעמים ולא בדרך גוזמא. היינו על־פי פשוט, מה שאפשר לקנות ולהצליח על־דרך הרגיל על־ידי עבודה של אלף שעות, הנה על־ידי העסק בצדקה אפשר לקנות זה במשך שעה אחת. וכשיעשה חשבון בההצלחה בזמן אשר בזה - הרי זה נפלא ונורא במאוד".

וליהודי נוסף כותב הרבי^[21]:

"נבהלתי לקרוא בשולי מכתבו, שזה למעלה משנה שפסק מעסקנות בענייני החינוך, מלבד בדרך עראי ובאופן שלא יטריד אותו... ותמה אני איך בזמן הזה ובמקום שנמצא בו, שכמה וכמה ילדי ישראל בסכנה של שמד רוחני חס־ושלום, היו־לא־תהיה, איך אפשר לעמוד מן הצד, ולא להתעסק בזה בכל תוקף ועוז... ובפרט שמובטחים אנו על־ידי רבינו הזקן... שעל־ידי העסק בצדקה הנה נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה. ומובן אשר הספר תורה אור אינו ספר של מליצות, ומשמעו כפשוטו אשר אז מצליח בלימוד אלף פעמים ככה. ועל־כן פשוט שאין זה הפסד בלימוד אלא אדרבה, משתכרים על־ידי עבודת הצלת נפשות זו, אשר לימודו בזמן מועט יהיה בסייעתא דשמיא ויצליח בתלמוד תורה אלף פעמים ככה".

כיצד מפיצים יהדות?

לקרב על־ידי שמחה

באחת משיחותיו דיבר הרבי על כך "שכל עניין בעבודת ה' ייעשה מתוך תענוג ושמחה", ושמחה זו צריכה להיות "לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לזה שצריכים לקרבו ליהדות, שהתקרבותו לתורה ומצוות תהיה (לא מצד יראת העונש וכיוצא בזה, אלא) על־ידי זה שמרגיש הטוב־טעם והתענוג שיש בתורה ומצוות"^[22].

ועוד אמר: "ההשפעה על הזולת צריכה להיות באופן כזה שתגרום לשמחה ותענוג גם אצל הזולת". כלומר, הפעילות לקרב יהודי לאור התורה והמצוות צריכה להיעשות בדרך שתביא לאותו יהודי תחושת שמחה ותענוג"^[23].

השמחה מסייעת גם־כן להתגבר על הקשיים הרבים הכרוכים בשינוי הרגלים ואורחות־חיים. על השמחה נאמר שהיא "פורצת גדר", ובכוחה לפרוץ מגבלות. דברים שאדם מתקשה לעשותם במצבים רגילים, הוא יכול להשיגם כשהוא שרוי בשמחה. יתרה מזו: השמחה יכולה להביא את האדם לעשות דברים שנראו בלתי־אפשריים לגמרי.

הרבי הביא לכך פעמים רבות משל מאדם שנותנים לו ארגז כבד ומורים לו לשאתו לביתו. כשהאיש שואל מה יש בארגז, משיבים לו: אבנים. האיש נושא את הארגז הכבד, וכעבור זמן קצר מרגיש את קושי המשא, ובשלב כלשהו מניח את הארגז מידיו וטוען שאין לו כוח להמשיך. ברגע זה, כשהאיש כולו נוטף זיעה, תשוש וחסר־כוחות, באים ואומרים לו שאמנם יש בארגז אבנים, אבל אלה אינן אבנים פשוטות, אלא אבני־חן, יהלומים יקרים, והוא מחזיק בידו אוצר יקר - אין ספק שיקום בשמחה ויישא את הארגז הכבד לביתו כאילו היה נוצה קלילה.

יהודים מקרבים באהבה

אמנם עבודת ה' נשענת על שני היסודות של אהבה ויראה, ולא דיי באהבה לבדה, אבל צריך להיזהר שהיראה לא תשתלט יתר על המידה. אדם שמתרגל לעשות דברים רק מתוך פחד מעונש, מתחיל לפתח התנגדות פנימית גוברת והולכת, ויום אחד עלול להתמרד ולבעוט בכול. לכן דרוש איזון בין האהבה ליראה, וככלל ראוי לבסס את עבודת ה' על אהבה, שמחה, חשק, ורצון חיובי ללמוד תורה ולקיים מצוות.

הרבי הדגיש פעמים רבות כי הדרך לקרב לבבות היא רק על־ידי הפצת אור וגישה חיובית: "כשפוגשים יהודי שהוא במצב של ‘תינוק שנשבה' - הדרך לקרבו לתורה וליהדות אינה יכולה להיות באופן של ‘שמאל דוחה', לרגוז ולצעוק עליו וכו', ולאיים עליו בענייני עונשים וכו'... יש להסביר לו את גודל מעלתו, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב... בנו יחידו של מלך־מלכי־המלכים הקב"ה, ונשמתו היא ‘חלק אלוקה ממעל ממש'!"^[24]

הדרך לקרב יהודי אל הקב"ה היא על־ידי שמגלים את מעלתו האמיתית, "שביכולתו להגיע למעמד ומצב נעלה ביותר, עד לפסק־דין הרמב"ם, שעל־ידי ‘מצווה אחת' בלבד ‘הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות'"^[25].

לעומת זאת, "כשמדגישים ומבליטים את החיסרון של אלה מבני־ישראל שלעת־עתה אינם מקיימים תורה ומצוות, ולא עוד אלא שמוסיפים בהפחדות ובאיומים בעונשים קשים רחמנא־ליצלן היו־לא־תהיה - לא זו בלבד שלא זו הדרך לפעול בהם (ובכלל) חיזוק בענייני יהדות, תורה ומצוותיה, אלא אדרבה, על־ידי זה מחלישים את רוחם. ויתרה מזו, מרחקים אותם מתשובה, תורה ומצוותיה, כנראה במוחש (ובפרט בדורנו זה) שהדרך היחידה לקרב את ליבם של בני־ישראל לאביהם שבשמים היא הוכחה בדרכי נועם ודרכי שלום, מתוך אהבת־ישראל דווקא"^[26].

לקיים ואחר־כך להבין

כשפוגשים יהודי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, הנטייה הטבעית היא לנסות לשכנעו באמצעות השכל וההיגיון באמיתות האמונה ובצדקת דרכה של התורה. גישה זו מבוססת על הנחה, שכביכול אי שמירת התורה והמצוות על־ידי היהודי הזה נובעת רק משום שלא השתכנע בשכלו שצריך לעשות זאת, וברגע שיבין בשכלו ובמחשבתו שיהודי צריך לקיים תורה ומצוות - מיד ייהפך למקפיד על קלה כחמורה.

מי שרוצה, יכול למצוא לגישה זו סימוכין בסיפוריהם של כמה וכמה מבעלי־התשובה, ולפיהם ההחלטה לשמור תורה ומצוות באה בעקבות שכנוע שכלי. הללו שמעו הרצאות, קראו ספרים או שוחחו עם רבנים, והגיעו למסקנה שכלית שצריכים להאמין בה' ולקיים את תורתו ומצוותיו. בעקבות השכנוע השכלי התחילו היהודים הללו לקיים הלכה למעשה את מה שהבינו שצריך לעשות.

אך האמת היא שמבין כל הדרכים זו הדרך הקשה ביותר. אמנם האדם הוא יצור תבוני ביסודו, והמוח שליט על הלב, וכאשר האדם מבין בשכלו שיש לעשות דבר־מה, הוא אמור לנהוג כן; אבל למעשה, רק מעטים חיים ומתנהגים על־פי השכל הקר. אצל רוב בני־האדם תופסים הרגשות וההרגלים מקום הרבה יותר מרכזי בניווט אורח־החיים. הדבר נכון לא רק בענייני אמונה, אלא גם בחיים הגשמיים. רוב בני־האדם מתקשים להתגבר על הרגלי אכילה, עישון וכדומה, אף שהם מבינים בשכלם שהרגלים אלה מזיקים להם.

השכל, אף שהוא מצטייר ככלי אובייקטיבי שבוחן דברים לגופו של עניין, מושפע מאוד מנטיותיו של האדם. בדרך־כלל יבין האדם את מה שהוא רוצה להבין, ולא יבין את מה שאינו רוצה להבין. השכל יכול תמיד להציג ‘צד שני', להטיל ספק, לטעון ‘איפכא מסתברא'. לכן הניסיון לקרב יהודי לאמונה בה' ולשמירת תורה ומצוות באמצעות שכנוע שכלי והגיוני עלולה להתברר כדרך מייגעת ורצופת התנגדויות.

ודאי שיש חשיבות רבה להבנת ענייני האמונה ולהגעה להכרה שכלית בקיום הבורא ובאמיתות התורה, אבל זה יכול להיות שלב שני. קודם לכן יש לעורר את הניצוץ היהודי ולגלות את נקודת האמונה. נקודה זו אינה תוצאה של הכרה שכלית, אלא היא טמונה בליבו של כל יהודי מעצם הווייתו. כשמצליחים להגיע לנקודת היהדות ולהפיח רוח־חיים בניצוץ הפנימי, תהיה הדרך קלה לאין־ערוך.

כיצד מעוררים את הניצוץ היהודי? - על־ידי קיום מצוות מעשיות. יש להשתדל לגרום ליהודי לקיים מצווה בפועל ממש - להניח תפילין, לקבוע מזוזה, להדליק נרות שבת וכדומה. כאשר היהודי מקיים מצווה, נוצרת ‘צוותא' בינו ובין הקב"ה, מצווה המצווה. חיבור זה פותח פתח בנשמתו של היהודי, ומכאן ואילך תהיה דרכו קלה ובטוחה הרבה יותר.

גם בני־ישראל, כשקיבלו את התורה, לא התחילו בשכנוע שכלי ("נשמע"), אלא בקבלת־עול מלכות שמים ("נעשה"), ודווקא על־ידי כך זכו לקבל התורה. כך יש לפנות אל יהודים - לעוררם לעשות תחילה, ולהבטיח להם שאחרי ה'נעשה' יגיעו גם ל'נשמע' ויבינו בשכלם ובהגיונם למה צריכים לקיים כל זאת.

זה למעשה גם יסוד הקשר של יהודי עם הקב"ה. קשר זה אינו מבוסס על השכל וההיגיון, אלא על חיבור על־שכלי ביסודו. לכן נכנס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו בהיותו בן שמונה ימים, כאשר עדיין אין לו שום שייכות להבנה והשגה. שכן הקשר של יהודי עם הקב"ה הוא למעלה מהשכל, ורק אחר־כך מגיע הזמן שהיהודי לומד ומבין גם בשכלו את ענייני האמונה. כך צריך לפנות גם אל יהודי מבוגר - קודם־כול לקשרו עם ה' ותורתו, על־ידי קיום מצווה בפועל, ואחר־כך ללמדו ולהסביר לו את כל העניינים בשכל ובהבנה.

מה מעורר יהודי?

יש הסבורים כי הדרך לקרב יהודים לתורה ולמצוות היא על־ידי שמראים להם כי יהודים שומרי תורה ומצוות הם אנשים נורמליים, לא ‘פאנטיים', המעורים בנעשה בעולם והמתנהגים כבני־אדם רגילים. הסבורים כך ינצלו כל מפגש עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות כדי להוכיח את בקיאותם בענייני העולם, וישדרו מסר שבעצם ‘כמוני־כמוך'.

לפעמים התנהגות כזאת משיגה את התוצאות ההפוכות. גם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות מצפה בתוך ליבו לראות שהתורה והמצוות מעניקות למקיימיה עליונות רוחנית. אפילו אם הוא תוקף את שומרי התורה ומדבר נגדם, בתוך נפשו הוא חש שיש בהם דבר־מה עליון, רוחני, טהור (ואולי דווקא משום כך הוא תוקף אותם). כשהוא מגלה פתאום שיהודי שומר תורה ומצוות הוא בעצם אדם כמותו, המתעניין באותם דברים, מדבר באותה שפה וחושב באותו עולם מושגים - הדבר מנחיל לו תחושת אכזבה.

הרבי סיפר באחת ההזדמנויות, כיצד דווקא התנהגות ‘תמוהה' ו'בלתי־מקובלת' עוררה יהודי להתקרב לתורה ומצוות:

"מעשה שהיה אצל אחד השלוחים: פעם נכנס שליח לביתו של יהודי נכבד, אדם מוצלח ביותר ובעל אמצעים, הן בעניינים גשמיים, ולפי דעתו - גם בעניינים רוחניים, בענייני חכמה ושכל וכו' - כדי לקרבו ליהדות. אותו יהודי לא היה מוכן להשתכנע כל־כך מהר, ובהיותו בעל־שכל רצה להבין כל דבר בשכלו. שאל שאלות והתווכח על כל פרט ופרט, שכן ליצר הערמומי יש גם טענות שכליות, לא רק מצד השכל של נפש הבהמית, אלא אפילו מצד השכל של הנפש השכלית...

תוך כדי היותם שקועים בכל להט נשמתם בעיצומו של ויכוח שכלי, עיין הלה באחד מספרי החכמה שהיו מונחים אצלו, כדי לנסות ולהוכיח את צדקתו בוויכוח. כשהרים את עיניו מהספר כדי להמשיך בוויכוח - לא האמין למראה עיניו: בן־שיחו - השליח - עומד עם הפנים לקיר ומתנועע... מה קרה? שיחתם נמשכה זמן רב, וכאשר הבחין ה'שליח' שעוד מעט תשקע השמש - קם ועמד להתפלל מנחה.

"וראה זה פלא: הנהגה בלתי־מנומסת זו - להפסיק לפתע באמצע ויכוח שכלי, מבלי לבקש סליחה מחברו לוויכוח, שהתפנה מכל עיסוקיו והזמינו לביתו... - דווקא הנהגה זו היא שגרמה להתחלת ה'מהפכה' בליבו של אותו יהודי, עד שבמשך הזמן נתקרב ליהדות, ולא עוד, אלא שהוא בעצמו קירב ליהדות עשרות ומאות יהודים.

היהודי הזה לא ידע תפילה מהי; הדבר שממנו התרשם עמוקות, עד שנעשתה מהפכה בליבו - לא הייתה אלא העובדה שלפתע ‘שכח' בן־שיחו את כל כללי ה'אינטליגנציה' הנהוגים בין בני־אדם, שלפיהם התנהג בן־שיחו במשך כל זמן פגישתם, והתנהג כאדם שאינו מן היישוב - לעמוד עם הפנים לקיר ולהתנועע!...

"סיפור זה", סיים הרבי, "נודע בדרך מקרה, וכמותו - יש עשרות, מאות, ואפילו אלפים. והעיקר: אין צורך בראיות והוכחות - ‘טעמו וראו' ... ינסה כל אחד ואחד דרך זו, ויראה בעצמו את התוצאות!"^[27].

לא להיכנס לוויכוחים

מפגש בין יהודי שומר תורה ומצוות ליהודי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות מתפתח לעיתים קרובות לוויכוח. שני הצדדים ששים אלי קרב, וכל אחד ואחד שואף לנצח את יריבו ולהוכיח את צדקתו. לכאורה, גם זו דרך לקרב לבבות ולהביא את אור היהדות ליהודים נוספים. אך האמת היא שרק לעיתים נדירות יצמח דבר טוב מוויכוח כזה. בדרך־כלל זו השחתת זמן ומשאבי־נפש, ולפעמים הוויכוח אף מסתיים בטונים צורמים, שאינם תורמים לקירוב הלבבות אלא להפך.

כאשר התחילו חסידי חב"ד לצאת למושבים ולקיבוצים, למה שכונה ‘ערבי חב"ד', התעוררה השאלה איך להתייחס לשאלות שעלולות להיהפך לפולמוס. הרבי הנחה את הפעילים שלא להיגרר לוויכוחים. וכך כתב^[28]:

"מובן שאין כדאית כלל הכניסה בוויכוחים. כי לבד שחבל על הזמן, שהרי זמן ביקורם מצומצם הוא למה שיש להודיע ולומר בהכרח, הנה רואים במוחש שברוב הפעמים לא יימלט שהוויכוח יעורר מידת הנצחנות המעבירה את האדם אפילו על דעת עצמו ואפילו על דעת קונו חס־ושלום. והרי אין כוונת ביקורם ויכוח וכיוצא בזה, כי־אם לספר ולבאר באר היטב את השקפתם בדרכי נועם ובוודאי בדרכי שלום".

בהזדמנות אחרת הרבי מביע את קורת־רוחו מאי־הכניסה לוויכוחים^[29]:

"נהניתי במאוד לקרות במכתבו, אשר סוף־סוף עלה בידו לקיים בקשתי ולמסור למר ז' שי' את הדברים. וטוב במיוחד שלא נכנס לכל ויכוחים וכל שקלא־וטריא, כי לא זו הכוונה. ועל־פי־זה מובן גם־כן, שגם להבא אין לו להיכנס בוויכוחים בזה. והרי עשה שליחותי וגם אני עשיתי שליחותי שלי". (סיפור מופלא בקשר לאיגרת זו ראה בעמוד 44 בגליון זה. המערכת.)

קנאות שלא במקומה

בשנת תשט"ו כתב חסיד לרבי על בעיה שנתקל בה: בבוקר שבת־קודש עבר ליד בית־כנסת, ופנו אליו כמה יהודים וביקשוהו שיהיה שליח־ציבור במניין המוקדם. הוא ראה שרוב הנוכחים אינם שומרי שבת ואפילו עובדים בשבת, אבל בכל־זאת רצו להתפלל במניין. הם ביקשוהו להיות שליח־ציבור, מכיוון שהם־עצמם הרגישו כי לא ראוי שמחללי שבת יתפללו לפני התיבה. החסיד ציין, כי אם לא ייענה לבקשה, עלול המניין להתבטל, וקרוב לוודאי שחלק גדול מהציבור הזה לא יתפללו כלל.

הרבי השיב לו:

"אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי, ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חברו מחטא חמור. ואף שיש אומרים שהוא דווקא במקום שלא יש חלק בחטא חברו, אינו כן במידת חסידות". הרבי מוסיף עוד, ש"אם לא היה ממלא בקשות הנ"ל, נחשב היה בעיניהם לדחייה בשתי ידיים וכו' ומעין חילול השם"^[30].

בלי פשרות

מצד שני, הרבי הדגיש כי בעניין זה צריך להיזהר במשנה זהירות. כשעוסקים בקירוב יהודים לאור התורה והמצוות, ורואים את הקשיים הגדולים העומדים לפני מי שלא היו שומרי תורה ומצוות, בדרכם לעולם התורה - מתעורר לעיתים פיתוי לעגל פינות, לוותר פה ושם, להתיר איסורים קלים, כדי להשיג את המטרה הגדולה והחשובה של התקרבות לה' ולתורתו.

ובעניין זה יש הוראה ברורה במאמר המשנה: "הווי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"^[31]. הדגש כאן הוא שצריך לקרב את הבריות אל התורה ולא להפך - לא ‘לקרב' חלילה את התורה אל הבריות. "אופן הקירוב צריך להיות ‘ומקרבן לתורה', לא להתאים את התורה לפי רוח הבריות, חס ושלום, אלא אדרבה, לקרב את הבריות לתורה - ‘תורה תמימה' בלי שום פשרות, וכן בנוגע למנהגי ישראל, שהרי מנהגי ישראל תורה הם"^[32].

הרבי ממשיך ומסביר:

"בנוגע לטענה: מה רע בכך אם יוותר על חוט השערה, מכיוון שעל־ידי זה ירוויח את העיקר? - שתי תשובות בדבר: א) אפילו היה זה ודאי, שעל־ידי זה תהיה תועלת הכי גדולה בקירוב ישראל לאביהם שבשמים, הרי בנוגע לעניינים כאלו נאמר: ‘אל תהי צדיק הרבה'^[33]. לא צריך להיות ירא־שמים יותר מהתורה עצמה. מכיוון שעל־פי שולחן־ערוך אסור הדבר - לא צריך להיות ירא־שמים יותר מהשולחן־ערוך, ואין צורך לדאוג לקירוב יהודים ליהדות יותר משהתורה עצמה דואגת לכך. ב) כל האמור היה נכון אפילו אם היו יודעים בוודאות שהנהגה מסוג זה מביאה תועלת חשובה. אבל האמת היא, שמכיוון שעניין זה אינו על־פי תורה - ברור שלא יביא שום תועלת, אלא אדרבה - קלקול".

באשר לנקודה האחרונה סיפר הרבי, שפעם אחת השתתף חמיו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, באספת רבנים, שבה טען אחד הדוברים כי בגלל מצב הדור אין מנוס מפשרות למיניהן, כדי למשוך את לב העם אל התורה. הוא המשיל זאת לכיבוי שרֵפה, שבמצב כזה אין מקפידים לחפש דווקא מים זכים, אלא מכבים אותה אפילו במים מלוכלכים.

השיב לו אדמו"ר הריי"צ: אכן, מכבים שרֵפה גם במים מלוכלכים, אבל מי שיטען כי כל נוזל ראוי לכיבוי אש וייקח בנזין וישפוך על האש - לא יכבה אותה, אלא ילהיטה פי כמה וכמה. פשרות בתורה אינן בבחינת ‘מים מלוכלכים', אלא הן בנזין שמגדיל את התבערה. על־ידי פשרות לא מקרבים איש לאור התורה, אלא בדיוק להפך, מרחיקים אותו עוד יותר.

כוחה והשפעותיה של הפעילות

כל פעולה מצליחה

פעמים רבות נראה שהמאמצים לקרב יהודי שני לאור התורה והמצוות אינם נושאים פרי. מדברים עמו, מנסים לעוררו - והוא אינו משנה את דרכו. מצב כזה עלול לרפות את הידיים מלהוסיף לפעול, שהרי מה הטעם להשקיע מאמצים ללא תועלת.

הרבי התייחס לכך כשאמר^[34]:

"המצווה ד'הוכח תוכיח את עמיתך' עניינה הוא - עצם ההוכחה וההשתדלות שיקיים תורה ומצוות. וגם אם לא תפעל ההשתדלות שלו, הרי בעצם מעשה ההוכחה קיים את המצווה (ועל־דרך בדיקת חמץ, אשר גם כשאינו מוצא חמץ, יצא מצוות הבדיקה). וכשאינו משתדל - ביטל מצוות־עשה של תורה. ולא עוד, אלא שהמצווה היא אפילו כשבוודאי יודע שלא ישמע לו"^[35].

הרבי מוסיף:

"אפילו אם עניינה של ההוכחה היה רק כשמצליח על־ידי הוכחתו, מכל־מקום הרי אינו ודאי שלא יצליח, ואפשר שעל־ידי השתדלותו יצליח. ומכיוון ש'הוכח תוכיח את עמיתך' היא מצוות־עשה מדאורייתא, הרי ספיקא דאורייתא לחומרא".

ערכה של פעולה חד־פעמית

יש המבינים את נחיצותה של הפעילות לקירוב יהודים לתורה ולמצוות, אבל לדעתם פעילות כזאת היא בעלת־ערך רק אם אכן מצליחים לחולל שינוי מהותי באורח־חייו של הזולת. אם יהודי מתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות - נראה שהמאמץ נשא פרי והיה כדאי להשקיע את הכוחות ואת הזמן; אבל אם התוצאה של הפעילות הסתיימה בקיום חד־פעמי של מצווה, כמו הנחת תפילין או הדלקת נרות שבת וכדומה - נראה לכאורה שלא הושג שום דבר בעל ערך ממשי.

הרבי השיב כמה וכמה פעמים על שאלות כאלה. לאחר שקרא לצאת ולזַכות יהודים במצוות תפילין, נשאל: "מה גודל התועלת כשיצליח המשתדל ויהודי אחד יניח תפילין פעם אחת, וכי בשביל הנחת תפילין פעם אחת כדאי להשתדל בהשתדלות גדולה?". על כך השיב הרבי, קודם־כול: "אדרבא - ישתדל עם רבים מבני־ישראל ורבות פעמים"^[36].

אחר־כך הסביר הרבי גם את מעלתה של הנחת תפילין יחידה: "פסק דין מפורש ברמב"ם^[37]: צריך כל אדם שיראה עצמו כו' כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב כו'. עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה כו'. ומי שמקבל עליו פסק־דין הרמב"ם בזה - בטח ישתדל באופן המתאים לפעולה המכריעה את כל העולם כולו לכף זכות וגורמת תשועה והצלה".

מעלה נוספת היא במצוות תפילין, כשמצליחים להניח תפילין עם יהודי שמעולם לא הניח תפילין, ועל־ידי הנחת תפילין יחידה זו הוא יוצא מגדר "קרקפתא דלא מנח תפילין": "קרקפתא דלא מנח תפילין יש לו דין מיוחד^[38], ופסק־דין ברור ברמב"ם, דהיינו שלא הניח מעולם. זאת אומרת, שעל־ידי שמניח תפילין פעם אחת, יוצא הוא מסוג זה"^[39].

נוסף על כך עלינו לזכור את מאמר המשנה "מצווה גוררת מצווה"^[40]: "דבר משנה הוא מצווה גוררת מצווה. ועל־ידי שפועלים שיהודי יניח תפילין פעם אחת, הרי מצווה זו גוררת עוד מצווה".

בהזדמנות אחרת^[41] הסביר הרבי כי "יהודי צריך לעשות את המוטל עליו... ובנוגע לתוצאות הדברים - הרי זה ענין בפני־עצמו, ואין זה נוגע למילוי תפקידו ושליחותו. כלומר, עליו למלא את תפקידו ושליחותו גם כאשר אינו רואה מיד ובגלוי את תוצאות הדברים".

והרבי מוסיף: "מובן וגם פשוט שסוף־כל־סוף בוודאי יתקרבו יהודים אלו לתורה ומצוותיה - כדבר המשנה: ‘מצווה גוררת מצווה', עד לקיום כל התורה ומצוותיה בשלמות... וכפי שאכן רואים במוחש רבים מבני־ישראל שהתקרבו ליהדות כתוצאה מפעולות אלו, עד לאורח־חיים על־פי התורה ומצוותיה בשלמות, כידוע ומפורסם לכול. אמנם בענין זה יש כמה אופנים: יש כאלו שזוכים לראות פרי טוב בעמלם תיכף ומיד, ובלשון הגמרא: ‘עולמך תראה בחייך', אבל יש כאלו שאינם זוכים לראות פרי טוב בעמלם תיכף ומיד, אלא לאחרי משך זמן".

מדוע לפעמים אין רואים תוצאות מיד? הדבר יכול לבוא משתי סיבות: "כאשר אינו רואה הצלחה מיידית בפעולותיו - ייתכן שסיבת הדבר היא חסרון בדבריו, שאינם דברים היוצאים מן הלב באמיתיות, או שהחסרון הוא בהנהגתו האישית, שאינה שוללת לחלוטין את הטענה ‘קשוט עצמך'". סיבה שנייה: "ייתכן שיש מניעות מצידו של הזולת, אם מפני שאינו בעל־הבית על בחירתו של הזולת, או מפני רצונו של הקב"ה לזכות יהודי נוסף שיסייע לו להתקרב ליהדות".

הקב"ה משתעשע במצווה אחת של יהודי

כאשר יש ליהודי הזדמנות לדבר עם יהודי נוסף לקרבו ליהדות ולקיום המצוות - עליו לדעת שאין אושר גדול יותר שיכול הקב"ה ליתן לו, לא רק בדברים רוחניים אלא גם בדברים גשמיים.

על ידי זה שהוא מקרב יהודי נוסף לה', בין אם זה זקן או צעיר, איש או אשה, ופועל עליו לקיים מצוה - הרי אף על פי שהוא חושב שזוהי פעולה חד־פעמית בלבד, על כך אומר רבינו הזקן בתניא ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". כלומר, שכאשר יהודי מקיים מצוה אפילו פעם אחת בלבד, הרי זה למעלה אצל הקב"ה דבר נצחי, והקב"ה משתעשע בזה לעולם ועד.

"ובשביל זה כדאי להניח את כל עניניו, כל הענינים שחושב שעל ידם הולך וגדל בגשמיות או ברוחניות - כדי לקרב יהודי לאבינו שבשמים"^[42].

ליהודי שכתב לרבי שאינו רואה תוצאות מפעילותו בהפצת היהדות, השיב הרבי: "לכתבו שלפעמים אינם רואים תוצאות ממשיות מההשתדלות בהפצת היהדות והמבצעים - לפלא גדול איך יכול לדעת הנעשה בלבו של חברו, שאמרו חז"ל שזהו מכוסה, כמו מלכות בית־דוד מתי תחזור. ויתרה מזו - הבטיחו חז"ל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"^[43].

הזיכרונות התעוררו

הרבי סיפר פעם בהתוועדות, על שני בחורים שיצאו בקיץ לשליחות בעיירות נידחות בארה"ב. הם לקחו עמם עלונים, חוברות וספרים, וחיפשו יהודים כדי לקרבם ליהדות. כשחזרו, היו מדוכדכים למדיי, כי לפי תחושתם לא הצליחו. בקושי פגשו יהודים, וגם אותם מעטים לא גילו התעניינות יתרה בספרים ובחוברות שהציעו להם. כתבו אפוא הבחורים הללו דו"ח לרבי על מסעם והביעו את תחושתם על אי־הצלחתם.

אולם, סיפר הרבי, כעבור זמן הגיע אליו מכתב מיהודי שבמשך שנים רבות היה רחוק מכל עניין יהודי, וכמעט שכח את היותו יהודי. הוא אפילו לא פגש את הבחורים, אבל יום אחד, בעומדו בביתו, ראה מהחלון שני בחורים חסידיים עוברים ברחוב. דמותם הזכירה לו את בית אבא, ואת החינוך היהודי שקיבל בנעוריו, והזיכרונות הללו עוררוהו לחשוב על יהדותו, עד שכתב מכתב וביקש לשלוח לו ספרי־יהדות.

^[1]     שמחת בית־השואבה תשי"ז.

^[2]     אגרות קודש כרך יד עמ' קמה.

^[3]     תורת מנחם חט"ז עמ' 205.

^[4]     לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 168.

^[5]     שמחת בית־השואבה תשי"ז.

^[6]     לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 214.

^[7]     תורת מנחם כרך ה, עמ' 47.

^[8]     אגרות־קודש כרך ה, עמ' קטו.

^[9]     שבת פרשת קדושים תשמ"ו.

^[10]    בבא־מציעא קז,ב.

^[11]    תניא - אגרת הקודש סימן ט"ז.

^[12]    בבא־מציעא פה,ב.

^[13]    ישעיה נח,ז.

^[14]    לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 457.

^[15]    לקוטי שיחות כרך א, עמ' 79.

^[16]    התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1074.

^[17]    תורת מנחם כרך ו, עמ' 20.

^[18]    בתחילת ספרו תורה־אור.

^[19]    משלי יד,לד.

^[20]    איגרות־קודש כרך ו, איגרת א'תקסד.

^[21]    שם כרך ה, איגרת א'רפא.

^[22]    התוועדויות תשמ"ח כרך ב, עמ' 271.

^[23]    שם עמ' 270.

^[24]    התוועדויות תשד"מ כרך ד, עמ' 93.

^[25]    התוועדויות תשמ"ב כרך ד, עמ' 2130.

^[26]    ספר השיחות תנש"א כרך א, עמ' 228.

^[27]    התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1650.

^[28]    איגרות־קודש כרך כ, עמ' קסב.

^[29]    שם כרך טז, איגרת ו'צ.

^[30]    איגרות־קודש כרך יא, עמ' רנה.

^[31]    אבות פרק א, משנה יב.

^[32]    תורת מנחם כרך יא, עמ' 189.

^[33]    קוהלת ז,טז.

^[34]    לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 274.

^[35]    שולחן־ערוך אורח־חיים סי' תרח. ובשו"ע אדה"ז שם. ועוד.

^[36]    לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 271 ואילך.

^[37]    הלכות תשובה פרק ג הלכה ד.

^[38]    ראש־השנה יז,א.

^[39]    הלכות תשובה פרק ג הלכה ה.

^[40]    אבות פרק ד משנה ב.

^[41]    התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1072.

^[42]    תורת מנחם, חט"ז, עמ' 169.

^[43]    לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 587.