א. הסיבה לכך שתורת החסידות התגלתה בדורות האחרונים דוקא, היא, כאמור לעיל^[1]: כעזרה וסיוע לנשמות של דורות נמוכים אלו, שיצליחו להתגבר על הניסיונות הקשים שהתחדשו בתקופה קשה זו. בהקשר לכך הוזכר המשל המפורסם שהמשיל אדמו"ר הזקן להרה"ק ר' פנחס מקוריץ, מבן המלך שנחלה במחלה קשה עד שהאופן היחיד לרפואתו היה לפורר את האבן היקרה שבכתר המלך ולמהול אותה במים, ולטפטף לתוך פיו של החולה, אולי כך יצליחו להכניס חלק מהאבן אל תוך פיו.

אך מלבד טעם זה, הקשור עם הפחיתות של הדורות הללו, ישנו טעם נוסף להתגלות החסידות בדורות אלו, הקשור למעלת הדורות הללו. ככל שעובר הזמן נעשים קרובים יותר לביאת המשיח, ולכן בדורות אלו התגלתה תורת החסידות, כ"טעימה" מתורתו של משיח וכהכנה לגילוי האלוקי הגדול שיהיה אז. וכיוון שבכל יום מתקרבים לביאת המשיח, כבר מאיר כעת ניצוץ מביאת המשיח, וזו סיבת התגלות סודות התורה בדורות אלו.

וגם על זה ישנו משל מהרה"ק ר' פנחס מקוריץ:

אדם הלך פעם בלילה מעיירה לעיירה. בזמניהם בדרכים שמחוץ לעיר לא היו אורות, אך אף על פי כן בתחילת הדרך היה לו קצת אור מהמנורות שהיו בבתי העיירה שמשם יצא, אך ככל שהתקדם בדרכו, התמעט האור ונעשה חשוך יותר ויותר. והנה, בשלב מסוים, ככל שהמשיך ללכת נעשה מואר יותר. מה קרה? איך פתאום נהיה יותר אור? התשובה היא פשוטה: בתחילה הוא התרחק מהעיירה הקודמת ולכן עם הזמן נעשה חשוך יותר; אבל בהמשך הוא התחיל להתקרב יותר ויותר אל העיירה אליה הוא צועד ואורה החל להאיר לו.

ועל דרך זה בענייננו: בתחילת הגלות היה חושך אך עדיין האיר האור של ה"עיירה" הראשונה – של בית המקדש, וככל שעבר הזמן החושך המשיך לגדול. אבל פתאום התהפכה המגמה – התגלה ספר הזוהר, התגלתה חכמת הקבלה, התגלה האריז"ל, הבעל שם טוב גילה את החסידות, אדמו"ר הזקן גילה את תורת חב"ד. ולכאורה מה קורה כאן? הרי התרחקנו עוד יותר מבית המקדש ונכנסנו עוד יותר לעומק הגלות, ואם כן החושך אמור להיות עוד יותר גדול! התירוץ על זה הוא פשוט: כבר מתחיל להאיר האור של בית המקדש השלישי. אמנם התרחקנו מהאור של בית שני, אבל כל יום נעשים קרובים יותר לבניין בית המקדש השלישי!

התנוצצות תורתו של משיח

ב. באחת מנבואות הגאולה^[2] נאמר "ותורה מאיתי תצא". ואמרו חז"ל^[3] "תורה חדשה מאתי תצא – חידוש תורה מאתי תצא", ובילקוט שמעוני^[4] הובא "עתיד הקדוש ברוך הוא להיות יושב . . ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי משיח" (ובמקום אחר במדרש^[5] אמרו, שכל התורה שאנחנו לומדים כעת הוא "הבל לגבי תורתו של משיח"). מהי "תורתו של משיח"? – זה מבאר רש"י בתחילת פירושו על שיר השירים (עה"פ ישקני מנשיקות פיהו), "שנתן להם תורתו ודיבר עמהם פנים אל פנים . . ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה". היינו שלעתיד יגלה הקב"ה את תורת הנסתר, אשר תוכנה הוא – סוד טעמי התורה.

והנה, בנוגע למתן תורה, שהיה באלף השלישי ו' סיון תמ"ח איתא במדרש^[6], שעד אז היתה גזרה שעליונים ותחתונים לא יתאחדו, עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה. אבל במתן תורה התבטלה הגזרה. ונעשה החיבור של עליונים ותחתונים, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', 'ואל משה אמר עלה אל ה". ומכל מקום מבואר בגמרא^[7] בנוגע לאברהם אבינו, שבזמנו התחיל אלפיים שנה תורה, והיינו מאז שהתחיל "את הנפש אשר עשו בחרן", ומתרגם "דשעבידו לאורייתא". אצל אברהם אבינו הייתה כבר ההכנה למתן תורה. ונמצא, שכבר כמה דורות לפני מתן תורה התחיל העניין של תורה. היו גם צדיקים לפני אברהם אבינו, אבל זה היה עניין אחר. מתי התחיל עניין של תורה? מאברהם אבינו.

בדומה לכך הוא בנוגע ל"תורתו של משיח": עצם ההתגלות המיוחדת של לעתיד לבוא תהיה על ידי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו; אבל כבר לפני כן מתחילה הטעימה מהתגלות זו, ויש "התנוצצות" מאור זה. עניין זה מתבטא בהתגלות פנימיות התורה, בה ניתן "לטעום" מתורתו של משיח.

הרמב"ן כותב בתחילת פירושו על התורה, וביתר אריכות ברבינו בחיי שם, ש"שית אלפי שנין דהוי עלמא" מכוונים כנגד ששת ימי בראשית – ששת ימי השבוע. והנה ביום השישי, לפני שבת, איתא במגן אברהם^[8] (ומובא גם בשלחן ערוך רבינו הזקן), שטועמים מכל תבשיל ותבשיל של שבת. סעודת שבת עצמה תהיה אחר כך, בשבת קודש; אך טעימה ממנה ישנה כבר ביום השישי.

ובנוגע לענייננו: אנחנו עדיין לא בשבת, אנחנו כעת רק בערב שבת. אבל כבר בערב שבת מתחילה הטעימה ממאכלי השבת. אמנם מצד אחד זו אינה אלא טעימה, אבל מצד שני זו טעימה מתבשילי השבת עצמם!

יתירה מזו: המשמעות בספרים^[9] היא, שהטעימה היא בערב שבת אחר חצות. והנה, כשנעשה חשבון בנוגע לאלף השישי עצמו, הנה חצות האלף השישי הוא בשנת ת"ק, שאז בערך התחילה ההתגלות של הבעל שם טוב. אז התחילה התנוצצות תורת החסידות הכללית של הבעל שם טוב, שהיא התנוצצות וטעימה מהתורה שמשיח ילמד. ובהתגלות החסידות גופא, יש אופנים שונים: יש את החסידות הכללית שהתחילה על ידי הבעל שם טוב, ויש ההתגלות באופן של חכמה בינה ודעת שהתחילה על ידי רבינו הזקן (כדלקמן). ושני אופנים אלו הם שלבים בטעימה של תבשילי שבת.

[מובן מאליו, שעד הרגע של ביאת המשיח, כמבואר סדר הדברים ברמב"ם^[10], אנחנו עדיין בגלות, וחלילה לומר שכבר ישנו "אתחלתא דגאולה" כעת. שהרי הרמב"ם פוסק במפורש שהמלך המשיח הוא שיקבץ נדחי ישראל ויגאל את ישראל מהגלות. אבל אף על פי כן העניין הרוחני של משיח והגילוי האלוקי שיתגלה על ידו, כבר מתחיל להתנוצץ עוד טרם ביאתו בפועל, החל מתקופת הבעל שם טוב].

אין עוד מלבדו

ג. בכדי להבין טוב יותר את העניין, יש להבין קודם מהי תורתו של משיח. על ידי כך נוכל להבין מהי הטעימה מתורתו, היא תורת החסידות.

הגילוי שיהיה לעתיד לבא מפורש בכתוב^[11] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". והיינו שאז יהיה גילוי אלוקות בתכלית השלמות, עד שהבשר הגשמי יראה "כי פי הוי' דיבר".

ועל עניין זה נאמר, שתורת החסידות היא "טעימה" מהתגלות זו. לעתיד לבא ההתגלות תהיה נעלית ביותר ולעין כל, אך כבר כעת יש את האפשרות לטעום מכך. על ידי לימוד החסידות יש לאדם אפשרות לפעול בנפשו שתהיה בו הכרה בעניין זה שכל המציאות אינה אלא בכוחו של "פי הוי'".

וה'טעימה' מעניין זה מתחילה בהתגלות החסידות בדורות האחרונים. וכידוע, יסוד מרכזי שגילתה תורת החסידות הוא הפירוש של הכתוב "אין עוד מלבדו". לפני הבעל שם טוב פירשו את הפסוק במובן זה שאין שום מציאות נוספת שולטת בעולם, אלא המנהיג והשליט היחידי הוא הקדוש ברוך הוא. אך אדמו"ר הזקן בתחילת "שער היחוד והאמונה" פותח בשאלה "וצריך להבין, וכי תעלה על דעתך שיש אלקים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כל כך והשבות אל לבבך?!", ובהמשך הדברים הוא מאריך לבאר את פירושו החדש של הבעל שם טוב באחדות השם, והוא, שלא זו בלבד שאין עוד אלוקה חס ושלום – שלילת שתי רשויות, אלא אין שום 'מציאות' כלל חוץ מהקדוש ברוך הוא.

בספר "דרך מצוותיך", שחיבר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נכדו של רבינו הזקן, מתבאר תוכנן הפנימי של הרבה מצוות. כל מאמר מתחיל עם ביאור תוכן המצווה על פי נגלה (ספר החינוך וכיו"ב); אחר כך מביא מהזוהר וכתבי האריז"ל; ואחר כך מביא את ביאור העניין על פי החסידות. גם במצוות אחדות השם, הוא כותב איך זה על פי נגלה ועל פי זוהר, ואחר כך מבאר את העניין "על פי עומק יסוד תורת הבעל שם טוב". ומבאר, שהבעל שם טוב חידש שהכוונה ב"אין עוד" היא שלא זו בלבד שאין שליט אחר, אלא שאין מציאות אחרת.

לולא פירוש החסידות, ישנם שני דברים. יש את העולם, ויש את הקדוש ברוך הוא, שהוא מנהיג את העולם. אבל חסידות מדגישה שאין שום מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא.

[שלילת מציאותו העצמאית של העולם היא עד כדי כך שעולה קא סלקא דעתך לחשוב שכל העולם אינו אלא דמיון: היות שהקדוש ברוך הוא אחד ואין שום דבר, אפשר היה לחשוב שהעולם אינו אלא דמיון, ואין באמת מציאות כזאת; על כך מובאים בדרושי חסידות^[12] "הוכחות" שמסקנא זו אינה נכונה: ראשית, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". שנית, הרי רובן ככולן של המצוות קשורות עם דברים גשמיים, ציצית מצמר גשמי, תפילין מקלף גשמי וכו'. ואם העולם הוא דמיון, אם כן אין כאן צמר, זה רק דמיון שיש צמר, והציצית גם כן אינו אלא דמיון. וחלילה וחס לומר שמציאות המצווה היא דמיון. ונמצא, שמציאות המצוות היא מוכיחה שהעולם כולו הוא מציאות קיימת. ואף על פי כן הקב"ה הוא יחיד ומיוחד כיוון שכל מציאות הבריאה קיימת בכל רגע ורגע מכוחו הבלתי מוגבל בלבד ואין לה שום מציאות עצמאית כלל].

וכמבואר בשער היחוד והאמונה באריכות על פי תורת הבעל שם טוב על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", ש"דברך" מתייחס לדיבור "יהי רקיע", אותו אמר הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ועל ידי זה נברא הרקיע. ועל כך אומר הכתוב ש"דברך נצב" "לעולם": דיבור זה אומר הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מחדש, וזהו קיומו של הרקיע בכל רגע ורגע. ואם רגע אחד דיבור זה יסתלק מהשמים, השמים יהיו אין ואפס ממש.

וכמו שזה בנוגע לשמים, כך זה בנוגע לכל דבר ודבר. וכפי שמבאר האריז"ל^[13], שאפילו בדומם ממש כמו אבנים עפר ומים, גם בהם יש נפש רוחנית. ומבאר רבינו הזקן, שהפירוש ב"נפש רוחנית" הוא הכוח האלוקי שמהווה אותו כעת בכל רגע ורגע, שהוא כל קיומו.

כאשר קולטים שכל קיומו של הדבר הוא רק מפני שהקדוש ברוך הוא אומר "יהי רקיע", ואם יסתלק הדיבור אפילו לרגע אחד תהיה הבריאה אין ואפס, מבינים שגם בעת היותו קיים, הוא מצד עצמו נחשב לאין ואפס ממש.

במאמרי חסידות מביאים על כך דוגמא, מזריקת אבן מלמטה למעלה, שכל זמן שהכוח דוחף אותה היא תמשיך לעוף מלמטה למעלה; אך כאשר יכלה הכוח – המעוף יתבטל. ומכך מובן, שגם בעת שהאבן עפה למעלה, המעוף אינו מתייחס לאבן עצמה, אלא אך ורק לכוח שזורק אותה כלפי מעלה. האבן לא הפכה להיות 'ציפור', אלא גם כעת טבעה הוא ליפול כלפי מטה, ומה שהיא כעת מתרוממת כלפי מעלה – זה מתייחס לכוח הזורק בלבד.

ישנה המחשה נוספת: נצייר מצב שאדם עומד מול מראה, ומגיע אדם נוסף ומבחין בשני בני אדם הנראים אותו דבר ועושים את אותן התנועות. הוא יתחיל לומר "לומדות": מדוע האדם הנראה במראה תלוי באדם העומד מולה: זהו כעין "תנאי" שלצורך קיום הדמות במראה צריך שמישהו יעמוד מולה. והיינו שבעצם זה אדם בפני עצמו, אלא שהתנאי לקיומו הוא שמול המראה עומד אדם אחר... אבל האמת היא פשוטה וברורה: הדמות שבמראה אינה אלא השתקפות של האדם העומד מולה. אין כאן שני אנשים; יש כאן אדם אחד שדמותו משתקפת במראה שמולו. זו הסיבה שברגע שהוא ילך, לא תיראה שום דמות במראה. אין מי שישתקף בה.

וכך גם בענייננו: הרקיע אינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק קיום פקודתו של הקדוש ברוך הוא המצווה וגוזר כל העת "יהי רקיע", וזה כל מציאותו. לכן בהסתלקות הדיבור "יהי רקיע" מיד יתבטל הרקיע. זה לא בגלל שהרקיע 'תלוי' בדיבור "יהי רקיע", אלא משום שמלכתחילה אין כאן שום מציאות עצמאית מלבד הדיבור "יהי רקיע".

ולעתיד לבא עניין זה יהיה ניכר וגלוי לעין כל. אז יראה כל בשר "כי פי ה' דיבר" ומציאות העולם אינה אלא היותו נברא מדבר ה' שבעשרה מאמרות. ועל ידי לימוד החסידות אפשר גם היום "לטעום" מהתגלות זו ולהכיר בה.

מציאות הבריאה – דבר ה'!

ד. על הפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" כתוב במדרש^[14], "לאיתנו" – לתנאו הראשון. תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים כשברא אותו, שייבקע לפני בני ישראל בצאתם ממצרים. ומוסיפים חז"ל, ש"לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית . . צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים וגו', צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו וגו', צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל, צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל שנאמר נפתחו השמים וגו', צויתי את הדג שיקיא את יונה שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה".

נשאלת השאלה: בשביל מה צריך את התנאי? וכי אילו לא היה תנאי לא היה הקדוש ברוך הוא יכול לבקוע את הים? הרי הוא הבעל הבית על העולם והכל תלוי ברצונו, ולכשירצה יכול הוא לקרוע את הים, לעצור את השמש ואת כל הבריאה! ובשביל מה יש צורך בתנאי?

כ"ק אדמו"ר זי"ע^[15] מבאר בזה: אילו זה היה ללא תנאי, משמעות הדברים היתה, שהים (וכמו"כ כל הנבראים) מצד עצמם, אין להם שייכות לקיום התורה והמצוות של ישראל. ועל פי זה, כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים בדרכם להר סיני, לקבל את התורה, וכמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", הים מצד עצמו יכול להיות מציאות שתפריע לכך. אלא שכיוון שכוחו של הקדוש ברוך הוא "חזק" יותר מהבריאה, לכן, עם היות שהים מצד עצמו מנגד לקדושה, הקדוש ברוך הוא מונע את התנגדותו ובוקע אותו לגזרים.

אך על פי דברי המדרש שהקב"ה עשה עם הים, ועם הבריאה כולה, תנאי, נמצא שהים עצמו רוצה בקיום המצוות על ידי ישראל. עניינו של התנאי הוא, שקיומו של הדבר אותו מתנים תלוי בתנאי. וכמו אדם המקדש את האשה על מנת כך וכך, הרי אם לא התקיים התנאי, אין כאן קידושין. כל מציאות הקידושין תלויה בתנאי שהותנה וללא התנאי אין מציאות של קידושין. וכך גם בנוגע לתנאי שעשה הקב"ה עם הבריאה: גדרו של העולם הוא לסייע בקיום התורה ומצוות. זהו תוכן בריאתו מלכתחילה, וזו כל מציאותו; בלי זה – אין כאן מציאות כלל.

ישנה תורה מבעל ההילולא המגיד ממעזריטש זי"ע, על מאמר חז"ל^[16] בנוגע לרבי פנחס בן יאיר, שהלך לקיים מצוות פדיון שבויים, ובדרך היה נהר גינאי שהפריע להליכתו, ורבי פנחס בן יאיר אמר: גינאי נהרא, חלוק לי מימיך. אך הנהר לא רצה לחלוק. עד שרבי פנחס בן יאיר אמר: אם לא תיבקע, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ומיד נבקע. כאשר לומדים את הגמרא בשטחיות נראה, כאילו רבי פנחס בן יאיר רצה להעניש את הנהר: אם הוא לא יבקע יענישו אותו ולא יהיו בו מים.

אולם המגיד נ"ע מבאר אחרת: כיון שהקב"ה עשה תנאי מלכתחילה עם הנהר שיעשה רצון הצדיקים, וזו כל מציאותו של הנהר, לכן אם הנהר אינו נבקע מפני ר' פנחס בן יאיר הנה בדרך ממילא לא יעברו בו מים לעולם!

הביאור הפנימי לזה הוא, על פי תורת הבעש"ט הנ"ל: כיון שכל מציאות הבריאה אינה מציאות עצמאית כלל, אלא היא השתקפות של דבר ה' המחדש בטובו בכל יום ובכל רגע מחדש את הבריאה – אם כן לא יתכן שיש כאן דבר המנגד לקדושה.

תורת החסידות מחדירה הכרה זו אל תוך מוחו ולבו של האדם. החל מהתגלותו של מורנו הבעל שם טוב, בהמשך על־ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ובמיוחד על ידי לימוד תורת חב"ד המסבירה את הדברים באופן של "חכמה בינה דעת". על ידי כך הדברים מתיישבים במוח ומשפיעים על הלב.

זו בעצם עיקר תורתו ומשנתו של אדמו"ר הזקן. וכלשון בנו אדמו"ר האמצעי, בהקדמה לספרו "אמרי בינה": "נודע לכל באי שערי אור תורת אמת שהיה יוצא מפורש מפי קדוש עליון כבוד אאמו"ר ז"ל בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו ברבים וביחידות ליחידי סגולה, הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה שהוא בחי' עצמות אור אין סוף ב"ה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת בכל חד לפום שעורא דילי' בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל, ויסודות דברי קדשו המה כתובים נמצאו ברוב דבריו הכל על ענין יחוד אלקות האמיתי בבחי' יחודא עילאה ויחודא תתאה שהוא ב' שמות דהוי' ואלקים כמו שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים".

ובעניין זה המשיכו ממלאי מקומו נשיאי חב"ד לדורותיהם, להביא לידי כך שאדם יוכל לחיות בהנחה שכלית זו בפשטות, וזוהי "טעימה" מקיום היעוד "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"!

ונמצא, שתורת החסידות 'מורידה' אל תוך במציאות האדם את ענייני האלוקות הנעלים שלמעלה לגמרי ממציאותו. זו המשמעות של האמירה שגילוי החסידות הוא 'טעימה' מהגילוי הנעלה שיהיה לעתיד לבוא.

כיצד משפיעה ידיעת אחדות ה' וביטול העולמות על האדם וחייו היום־יומיים? וכיצד אפשר 'לחיות' עם 'יחודא תתאה' ו'יחודא עילאה' -  על כך ועוד, בגליון הבא אי"ה.

 

^[1]. התבאר בהרחבה בגיליון הקודם – המערכת.

^[2]. ישעיה נא, ד.

^[3]. ויקרא רבה פי"ג, ג.

^[4]. ישעיה רמז תכט

^[5]. קהלת רבה פי"א, א.

^[6]. תנחומא וארא טו.

^[7]. עבודה זרה ט, א.

^[8]. או"ח סי' רנ.

^[9]. ראה שער הכוונות שער ו ענין טבילת ערב שבת.

^[10]. הלכות מלכים ריש פרק יא.

^[11]. ישעיה מ, ה.

^[12]. ראה ספר המאמרים תרכ"ט ע' קנה. תרמ"ג ע' צה. ספר השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 678.

^[13]. עץ חיים שער לט דרוש ג. שער נ פרק ב.

^[14]. בראשית רבה פ"ה, ה. הובא בבעה"ט עה"פ בשלח כד, יז.

^[15]. אוצר לקוטי שיחות חלק ד ע' 86 ואילך.

^[16]. חולין ז, א.