קולמוסים רבים נשתברו על דמותו וכתיבתו של רבי שניאור זלמן מלאדי (1812-1745) אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד^[1]. דמות בולטת מבין תלמידי המגיד ממזריץ', איש אשכולות, העוסק בו זמנית בגאונות ונמרצות רבה, במגוון תחומים רוחניים ומעשיים לעיתים מנוגדים, ובכולם הוא מגיע לרמה גבוהה ביותר.

אדמו"ר הזקן היה למדן מובהק ומחשובי פוסקי ההלכה בדורו ולדורות, וגם מקובל בעל ידע קבלי רחב ביותר בספרי קבלה מוכרים ונדירים; אדם בעל כישרונות מוזיקאליים מרשימים, מלחין ניגונים ייחודיים, דמות נלהבת שחיה בדבקות רוחנית גבוהה; מורה דרך ומחנך היוצר סגנון רוחני הגותי, הנמשך על ידי צאצאיו ומדריך את חסידיו הרבים בעבודתם הרוחנית האישית; איש ציבור ומנהיגם של ציבור חסידים גדול, בהיקף שאין דומה לו בזמנו; גבאי צדקה האחראי על תמיכה כספית קבועה בקהילת החסידים בארץ ישראל ומתן תמיכה וסיוע לנזקקים באזורו^[2].

בין היתר נודע אדמו"ר הזקן בכתיבתו הייחודית, בפרט בספרו 'ליקוטי אמרים חלק ראשון הנקרא ספר של בינונים' (כנוסח המהדורה הראשונה סלאוויטא תקנ"ז), המוכר בכינויו הנפוץ ה"תניא". ספר הגות חסידי זה מתייחד בכך שהוא איננו אוסף לקטני של רעיונות ודרשות, אלא ספר שיטתי ומובנה, שנועד להדריך את הלומד ברזי התורה החסידית, בעיקר מזוויתם הנפשית־פסיכולוגית.

הרקע והמניע לכתיבת הספר והדפסתו, הוא ביסודו ובעיקרו מגמה רוחנית של אדמו"ר הזקן - להדריך את קהל חסידיו ההולך וגדל, כפי שהוא מתאר בהקדמתו לתניא.

להלן נציע בתמצית קריאה מקורית של ספר התניא מזווית נוספת, המקבילה בין ספר התניא ותכניו לספר חסידי חשוב נוסף: 'נועם אלימלך', ספרו של רבי אלימלך מליזנסק מתלמידי המגיד ממזריץ' ומחשובי המורים החסידיים בדור השני־שלישי, מורם של מרבית צדיקי פולין וגליציה.

הספר 'נועם אלימלך' הודפס שנתיים לאחר פטירת מחברו, על ידי בנו רבי אלעזר ותלמידו רבי זכריה מענדל. המהדורה הראשונית של הספר 'נועם אלימלך' היא מהדורת למברג, שהודפסה בשנת תקמ"ח [1788]. עשר שנים לאחר הוצאת הספר נועם אלימלך לראשונה, מוציא אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ז את ספרו במהדורת דפוס (בסלאוויטא). קודם לכן, הספר הועתק והופץ על ידי חסידיו בהעתקי כתבי יד, כדרכם של חסידי חב"ד בדורות הראשונים^[3]. ההבאה לדפוס נבעה מהרצון לתקן שיבושים רבים שנפלו בהעתקות^[4], ואולי גם בכדי להגיע לתפוצה רחבה יותר^[5]. לאחר מכן הספר מודפס בזאלקווא ובמקומות נוספים^[6].

המבנה הכללי של ספר התניא

במהדורה הראשונה של 'ליקוטי אמרים' - ספר התניא, בעמוד השער, כותב אדמו"ר הזקן את ההיגד הבא על ספרו:

"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ"ע (נשמתם עדן)

מיוסד על פסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"

לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעה"י (בעזרת ה' יתברך)"

נוסח זה מהווה מפתח חשוב להבנת הספר, משום שאכן ה"תניא" מיוסד על מילות הפסוק המצוטטות בו, ובמהלך פרקיו הוא מפרש את מילותיו. עם זאת, עיון בפרקי הספר מגלה שהפרשנות העקבית לפסוק זה - תחילתה בפרק י"ז, הפותח במשפט: "ובזה יובן מה שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". בהמשך הספר, בפרק כ"ה, שוב חוזר אדמו"ר הזקן לפסוק המהווה מוטו של ספרו: "וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאוד"...", ומסביר את המשך מילותיו שלא התבארו קודם לכן ועוסק בעצות מעשיות לעבודת הבינוני.

ניתן לקרוא את חמש עשרה פרקי הספר הראשוניים, כמבוא רחב, בו מבהיר אדמו"ר הזקן את מבנה הנפש של האדם, המורכבת משתי נפשות, את מאפייני וכוחות כל נפש ואת השונות בין צדיק בינוני ורשע. פתיחה המציגה את נפש האדם, מהווה מבוא ראוי להבנת המשך הספר העוסק בביאור עבודת הנפש ועבודת ה' הרצויה ובעצות מעשיות כיצד ליישם זאת.

בפרק ט"ז, המסכם את המבוא, יוצר אדמו"ר הזקן מושג חדש של דבקות על בסיס המינוח מהזוהר "דחילו ורחימו" - "דחילו ורחימו שכליים", יראה ואהבה שכליים^[7]. משמעות הדברים היא, פרשנות מחודשת לדבקות הנדרשת בעבודת ה'. הדבקות הרצוייה איננה התפעלות והתלהבות "מיסטית", אלא היעד הוא יראה ואהבה תבוניים, הוי אומר מודעות ולא רק חוויה רגשית.

בפרק י"ז, שכאמור פותח את ליבת הספר, ממשיך אדמו"ר הזקן מגמה זו. הוא מבהיר על סמך הפסוק המהווה המוטו של ספרו, שהסיבה לכך שעבודת ה' קרובה לכל אדם ואדם באשר הוא, היא משום שעניינה איננו חוויה של התלהבות "מיסטית", דבר שאינו אפשרי לכולם; אלא הדגש הוא על שלב המעשה עצמו, קיום המצוות כנדרש. על עשייה שהיא הביטוי הממשי של הדבקות והיא נמצאת בידיו של כל אדם ואדם^[8].

מבחן המעשה

דברי אדמו"ר הזקן, הממעיטים מערך הדבקות החווייתית^[9], אינם נכתבים בדרך אגב. הצורך להדגיש זאת מתבהר במידה ונקרא את דבריו על רקע התמודדות שלו עם תפיסת עולם חסידית רווחת, הנותנת דגש רב לדבקות הנלהבת והרגשית ובכך היא מציעה דרך דתית קיומית במושגיה. בשונה מכך, אדמו"ר הזקן מציג עבודת ה' הרואה בהתבוננות מחשבתית ועשייה של מצוות בפועל, את עיקר עבודתו של האדם הממוצע.

בהתאם לכך, ספר התניא מעמיד את דיוקן הבינוני כטיפוס אידיאלי של עובד ה', ולא את דמות הצדיק. תמורה זו איננה רק שינוי בניסוח, אלא היא ביטוי למגמתו לעצב עבור האדם הממוצע דבקות שאיננה "מיסטית" ו"שמיימית", אלא המוקד שלה הוא עשייה בפועל ותיקון.

משמעות המושג בינוני היא השלמה עם הידיעה שאין ביכולתם של בני אדם להגיע לשלמות; שתפקידו של האדם הוא להימצא במאבק תמידי בין הצד החיובי שבו לבין הצד השלילי, ולא בהכרח להגיע להרמוניה מלאה.

בשונה מתיאורו של הרמב"ם הקובע כי: 'נפש האדם אחת, ויש לה פעולות הרבה'^[10] - אדמו"ר הזקן מכריז על פיצול מובנה באישיות האדם, המורכב משתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית, ביניהן מתרחש מאבק תמידי: לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע... שתי נפשות'^[11]. ניצחון הטוב אין פירושו מיגור הרע, אלא הכפפתו לטוב על ידי שליטה עצמית. הייעוד של האדם הממוצע איננו לתקן בצורה מושלמת את עצמו ואת עולמו, אלא מאמציו מבטאים את הכרעתו התבונית בטוב. לכן שאיפתו צנועה בניסוחה - מגמתו היא להיות בינוני: ללמוד לשלוט בעצמו, אבל לא לשנות את עצם קיומם של יצריו ועובדת נוכחותם בחייו.

וכך כותב אדמו"ר הזקן^[12]:

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העיתים שוות. אלא 'סור מרע ועשה טוב', דהיינו בפועל ממש במעשה דיבור ומחשבה.

משמעות הדבר היא, שדבקות חווייתית איננה מבטאת תיקון ממשי, כל עוד ישנו גם צד שני אחר בנפש האדם, המהווה משיכה לרע. אמת המידה היחידה לשליטת הטוב על הרע, היא מבחן המעשה, האם העשייה הארצית בפועל נכונה או מוטעית, אמת מידה שמשמעותה היא בדיקה תמידית.

לפעול בעולם המעשה

תפיסתו של אדמו"ר הזקן יכולה להצטייר כגישה מעט מכנית, אוטומטית, הנותנת דגש רב לתבונה ולמעשה החומרי הטכני. אולם לאמיתו של דבר, יש לקרוא זאת במתכונת שונה לחלוטין. עבודתו הרוחנית של אדמו"ר הזקן^[13] החותרת לדבקות באינסוף, הביאה אותו להבנה שבכדי להגיע לאינסוף - יש לוותר גם על הדבקות ה"מיסטית", הרגשית. עבודה מהסוג של התלהבות רגשית וחוויה של התעלות, עלולה להותיר את האדם באשלייה של קרבת אלוקים, בעוד שלמעשה אולי הוא מרגיש שהוא מצוי בקרבת אלוקים, אך עדיין איננו נמצא במדריגה זו .

לדעת אדמו"ר הזקן, הבחירה לעבוד את ה' על ידי העשייה הפרקטית - מבוססת על קיום רצון ה' כפי שציווה בתורתו. עבודה כזו, ללא התיימרות לראות בדבקות הנלהבת דווקא אחדות עם אלוקים - היא זו שמאפשרת קרבת אלוקים גבוהה יותר, שאיננה מוגבלת לכליו הנפשיים של האדם, והיא מהווה אחדות אמיתית עם האינסוף.

הביקורת על הדגשת יתר של החוייה הדתית, נמצאת ביסוד גישת אדמו"ר הזקן גם בדרושיו לחסידיו ולא רק בספר התניא, כפי שניתן לראות זאת במשפט הבא^[14]:

"ולא כמו שסוברים העולם שהעיקר הוא הלב שמשיג תענוג ועובד בהתלהבות, ואינו כן האמת, רק העיקר הוא המעשה בלי תענוג, והלב אינו כי אם סיוע בחינת גדפין".

אדמו"ר הזקן מדגיש את עצם העשייה הדתית כעיקר עבודת התיקון של האדם. מבחינה זאת, שאלת ההרגש הדתי ומידת ההתלהבות, משנית בהשוואה לערך העשייה הדתית הפיזית עצמה. אדמו"ר הזקן מתאר את מה ש'סוברים העולם' וסביר שכוונתו היא לדעה הרווחת בחברה החסידית.

ודוגמא נוספת לביקורת על הדגשת היתר של החווייה הדתית^[15]:

 "לא כמו שסבורין העולם שזהו תכלית השלמות כשיש לו מעט אהבה, אך העיקר להמשיך אלוקותו ית' למטה להיות לו דירה בתחתונים שזהו דווקא תכלית הבריאה... וזהו יכול כל אחד אפילו הדיוט כשאומר הלכה ואגדה או עושה איזה מצווה".

התכלית של עבודת ה', מדגיש אדמו"ר הזקן, היא איננה לחוות רגשות אהבה ותחושת קירבה לאלוקים - משום שדבקות קיומית איננה מספיקה בכדי למלא את עבודת התיקון. הייעוד הדתי הוא הנכחת אלוקים בעולם הארצי בכללותו, "לעשות לו דירה בתחתונים", "בפועל ממש", תכלית היכולה להתממש על ידי תיקון בעולם המעשה. אמנם עולם החומר נראה מנוכר לנוכחות אלוקים, אבל על ידי עשיית המצוות, גם כשעשייה זו איננה מלווה בהתלהבות ובחוויה "מיסטית", מתגלה הארה רוחנית בתוככי המציאות הארצית, שאיננה מותנית או תלויה ביכולת האדם הפועל לחוות או להרגיש זאת^[16].

בהתאם לכך, גם בספר התניא ממעט אדמו"ר הזקן מערך הדבקות הדתית ומדגיש בספרו את דיוקנו של הבינוני, דהיינו מי שחייו מאופיינים במאבק תמידי של התגברות הטוב על הרע, כמי שייעודו הוא להתגבר על עצמו, בכל יום ויום, לטובת עשייה דתית של תורה ומצוות התובעת ממנו התגברות על מקומו האישי לטובת התמסרות לאמת הגבוהה^[17].

שיטת ה"נועם אלימלך"

בשונה מספר התניא, שכאמור מבוסס על דמות הבינוני, ספרו של רבי אלימלך מליז'נסק: 'נועם אלימלך', ייחודי בעיסוקו הרחב בדמות הצדיק ודרכי התנהלותו, דבקותו, עליותיו וירידותיו.

רבי אלימלך מרחיב את היריעה ביחס לדבקות הדתית הנדרשת ומביא בספרו מגוון רחב ומחודש של דימויי 'צדיק', 'צדיקים', בצורות, דרגות וניסוחים שונים. המקורות דרכם מוכיח רבי אלימלך בדרשותיו את תפיסת הצדיק ומרכזיות עבודת הדבקות, הם בעיקרם מקורות חז"ל ביחס לדרגת צדיק בינוני ורשע, שבאופן מפתיע מצוטטים על ידי אדמו"ר הזקן עצמו בפרק הראשון של התניא ובהמשכו, ובפרשנות שונה מהותית מזו של רבי אלימלך.

רבי אלימלך משים את הדגש על מרכזיות הדבקות החוייתית בעבודת ה'. כך, לדוגמא, הדרשה דלהלן, מתארת את הזיקה בין הגעה לדבקות רוחנית גבוהה לבין דרגת הצדיק, והיא מבהירה מהו רצון ה' מהאדם^[18]:

שעיקר רצון הבורא ית' הוא שיהי' לאדם רצון מלא ושלם לעשות רצונו ית', ונמצא אחר כוונת הלב הן הן הדברים, אם כיוון ליבו לעשות איזה מצווה לשמו ית' ברצון מלא ושלם חשיב לפניו כאילו כבר עשאה... ואף על פי כן הכרחי לאדם לעשות ולגמור המצווה במעשה כי זה בלתי אפשרי לאדם שיעמוד על כוונתו בבירור שלם... עד שיגמור המצווה...

אמירה חדה זו, מדגישה את מרכזיות הכוונה והדבקות המתלהבת־מתלהטת בשעת עשיית המצווה, כאשר עצם הקיום של המצווה בפועל הוא אמנם חלק מהעבודה, אבל הוא איננו בעל ערך עצמי של ה"תיקון" הרוחני. החשיבות של המעשה בפועל, הוא לוודא שאכן כוונת הלב הייתה אמיתית.

נתינת הדגש על כוונת הלב והדבקות, מלמדת על כך שתפקיד האדם איננו קיום מעשי של אורח חיים דתי בלבד, אלא השאיפה היא ההתעלות מעולם החומריות להוויה של דבקות רוחנית. שינוי החיים היומיומיים מספירה של חולין וחומריות, למדריגה גבוהה של כמיהה מתמדת להתעלות ודבקות רוחנית, המתאפשרת בכל מעשה ומעשה בחיים הארציים.

צדיק ובינוני

כאמור, רבי אלימלך עוסק בתורתו רבות בנוגע לעבודת הצדיק. כפי שנראה להלן, יש הבדלי גישה בין רבי אלימלך לבין אדמו"ר הזקן באופן בו יש להגדיר את עבודת הצדיק ואת עבודת הבינוני.

רבי אלימלך מסביר שעבודת ה' של הצדיקים היא באופן כזה שפועלת בקרבם מערכת של בקרה פנימית תמידית המוכיחה אותם כל העת "על כל מעשיהם אשר הם עושים". היהודי צריך כל הזמן לראות "לנגד עיניו שהוא בעל החיסרון שמחסר בעבודתו ית' ואינו יוצא ידי חובתו", אך בד בבד לא להחשיב עצמו חלילה כרשע. בדרשתו זו מתבסס רבי אלימלך על מאמר חז"ל: "צדיקים יצר טוב שופטן, בינונים זה וזה שופטם", וכך הוא כותב^[19]:

דאיתא בגמרא 'צדיקים יצר טוב שופטן' יש לומר הפירוש כי דרך הצדיקים שיש להם מוכיח בקרבתם המוכיח אותם על כל מעשיהם אשר הם עושים ומראה להם גם במעשיהם הטובים איך שחסרו... ולא כן הרשעים כי נהפוך הוא שכל מעשיהם טובים בעיניהם... 'בינונים זה וזה שופטן', כמו שאמר התנא 'כגון אנו בינונים' דהיינו שצריך האדם להחזיק עצמו בשני דרכים האלו להתווכח בקרבו תמיד על מעשיו שיהי' תמיד לנגד עיניו שהוא בעל החיסרון שמחסר בעבודתו ית' ואינו יוצא ידי חובתו. אך אל יחזיק את עצמו כרשע ח"ו כאמרם ז"ל 'אל תהי רשע בפני עצמך' והטעם הוא כי אם יחזיק עצמו כרשע אזי אין בלבו בקרבו לעשות איזה מצווה או תורה ותפילה ואיזה עובדה כשירה כי הוא מתייאש עצמו נמצא כי צריך האדם להחזיק בשני המדריגות יחדיו יהיו תמים אצלו כאמרם ז"ל בכל לבבך בשני יצריך.

במקום אחר רבי אלימלך מוסיף ואומר^[20]:

יראו עיניו גם אם הוא צדיק גמור דלפעמים יעבור על מחשבתו איזה מחשבה לא טובה כמו עוף הפורח ברגע אחד, כן המחשבה הזאת פורחת ועוברת על מחשבת הצדיק. אך הצדיק דוחה ומרחק את המחשבה הזו ואינו רוצה בה חלילה... והרוצה לדעת זאת שאמת אתי, ישכיל מאוד להסתכל בתמידות על כל תנועותיו ויראו עיניו כי דברי באמת.

דיוקנו של הצדיק, לפי רבי אלימלך, הוא אפוא כמי "שיש להם מוכיח בקרבתם המוכיח אותם על כל מעשיהם אשר הם עושים ומראה להם גם במעשיהם הטובים איך שחסרו". גם הצדיק לפעמים יכול לחשוב מחשבה לא טובה, אבל הוא דוחה אותה מיד ואינו רוצה בה חלילה.

על פי זה מסביר רבי אלימלך את המשך מאמר חז"ל: "צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. אמר רבה, כגון אנא בינוני. אמר ליה אביי, לא שבקת חי לכל בריה (=לא נתת מקום לכל אדם)"^[21]:

וזהו שאמר רבה 'כגון אנו בינוניים'... רוצה לומר... שהעולם הוא מחצה על מחצה וצריך זהירות גדול להישמר מחטא כל דהו כדי לא להכריע ח"ו לכף חובה. אמר לו [אביי] 'אם כן לא שבקת', דהנה לפעמים הצדיק נכשל בנדנוד חטא קטן מאתו ית' כדי ליתן חיות לחצונים ואם כן לא שבקת חי לכל בריאה רוצה לומר, שלא תהיה חיות לחיצונים מאחר שצריך להיזהר.

בדרשה זו, רבי אלימלך מפרש את מאמרו של רבה "כגון אנו בינוניים" - כמאמר מחמיר המופנה אל צדיקים, שצריכים "זהירות גדול להישמר מחטא כל דהו", כדי לא להכריע את העולם המצוי על קו האמצע, חציו זכאי וחציו חייב, לכף חובה. על כך אביי מקשה: "אם כן לא הותרת מקום לכל אדם", שהרי גם הצדיק לפעמים חוטא "בנדנוד חטא", כדי להעניק חיות למציאות החומרית הנמוכה. הצדיק הוא אפוא אדם הדבק בעולם העליון, אלא שבשל מחויבותו לתיקון - הוא מתאמץ להיות במגע עם החומריות ועם בני האדם סביבו, ואף לפעמים "נכשל בנדנוד חטא קטן מאתו ית'", בכדי לעלות דרכם ניצוצות ולהיות שותף בעבודת התיקון.

אדמו"ר הזקן, המתייחס לאותם המקורות שמביא רבי אלימלך, מציב דגם אחר של צדיק. הוא מגדיר אבחנה בסיסית בין שתי הגדרות: הגדרה "בשם המושאל", המתארת קטגוריות של צדיק בינוני ורשע על פי השכר והעונש המגיעים לאדם על מעשיו. על פי הגדרה זו די ברוב זכויות בכדי להיות צדיק מבחינת השכר העתידי, ובמקביל ריבוי עבירות מביא לענישה בהיבט של עולם הבא. הגדרה שנייה וחשובה של אותם מונחים, היא הגדרה מהותנית, על פיה צדיק אינו יכול להיות אדם שחטא ולו פעם אחת.

צדיק וטוב לו, לפי אדמו"ר הזקן, הוא מי "שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית. אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו אף שזכיותיו מרובים על עוונותיו, אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל. ולכן ארז"ל במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמ"ש וצדיק יסוד עולם"^[22].

חתירה מתמדת לשלוט על המעשים בפועל

דמות כזו של צדיק, המבער את הרע ביעור פנימי ונפשי עמוק (ולא רק שנמנע בפועל מלחטוא), מתאימה ליחידי סגולה בלבד. עבור האדם הממוצע אדמו"ר הזקן מציב "דגם" אחר, דמות חילופית לצדיק: דיוקנו של הבינוני, הנמצא בחתירה מתמדת לשלוט על המחשבות ועל המעשים שלו. הבינוני איננו נמצא בדרגת אמצע, של חצי מצוות חצי עבירות. אמת המידה להיחשב בינוני (ולא צדיק!) היא - יכולתו לשלוט על המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו ולא לחטוא במעשה בפועל^[23]. מבחינה זאת, די בעשיית עבירה אחת בלבד בכדי להיקרא רשע: "כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם"^[24].

עבודת ה' שאדמו"ר הזקן מציע לאורך ספר התניא מיועדת עבור היהודי הממוצע, ובמוקדה - עבודה המדגישה את יכולת האדם להתגבר על הרגליו, ומעודדת אותו לפעול במתכונת טובה יותר מזו שהוא הורגל לה. במהלך ספר התניא, אדמו"ר הזקן קובע כי האדם צריך לשאוף להגיע למדריגת הבינוני, מדריגה של שליטה על המחשבה, הדיבור והמעשה - ומלמד באריכות את הדרכים לעשות זאת.

הנה כי כן, עיון משווה בין ספר התניא לספר "נועם אלימלך" מגלה מזווית נוספת את תפיסתו העמוקה של אדמו"ר הזקן המדגיש את התגברות האדם על עצמו ואת העשייה בפועל כעבודת ה' הנדרשת מן היהודי. ניתן לראות כי אדמו"ר הזקן מציג גישה שונה מזו שמציג רבי אלימלך בספרו, המרבה לעסוק בדיוק הצדיק ועבודתו הדתית הייחודית. לעומתו, אדמו"ר הזקן מחזיר את עבודת ה' למושגי הבינוני וקורא לכל יהודי, כבר בעמוד השער – "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך - לעשותו".

^[1]     בשנה זו יצא לאור מבית מעיינותיך הספר "הראשון" - אסופת מאמרים נבחרים על דמותו ותורתו של אדמו"ר הזקן, המעניקה מבט מרתק ורב מימדי על רבינו, תורתו ופועלו. [המערכת].

^[2]     ראה מאמרו של הרב שלום דובער לוין - על פעילותו הציבורית של אדמו"ר הזקן, הראשון, עמ' 69 ואילך. [המערכת].

^[3]     תופעה זו של העתקות של קונטרסים ייחודית לחסידי חב"ד בדורות הראשונים שמיעטו בקניית ספרים מודפסים ונהגו להעתיק את הדרושים בכתב יד.

^[4]     כניסוח אדמו"ר הזקן באגרתו: "והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה על ידי ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הטעויות סופר במאוד מאוד" (תניא, הקדמה עמ' ד). המהדורות השונות המצויות כיום הם מהדורת צילום של דפוס ווילנא תר"ס. 

^[5]     סלאוויטא רחוקה יחסית מליוזנא, מקום מושבו של אדמו"ר הזקן, והיא סמוכה למזריץ' בווהלין. אדמו"ר הזקן היה יכול להדפיס את ספרו בסמיכות לליוזנא, לדוגמא בשקלוב, בה פעל בית דפוס מפורסם, ראו אהל רח"ל, כרך ג, עמ' 29. סידור התפילה דפוס ראשון נוסח הרב מלאדי תקס"ג, לדוגמא, יצא לאור בדפוס שקלוב. ראו שם, כרך א, עמ' 166.

^[6]     במהדורות אלו עדיין שימרו את לשון השער ממהדורתו הראשונה, ולמרות שהוא נדפס בזאלקווי נכתב באותיות מובלטות "בסלאוויטא". ראו ר"י מונדשיין, ספר התניא ביבליוגרפיה, עמ' 36 הערה 2. כפי הנראה בשל סיבות טכניות.

^[7]     בזוהר מובא פעמים רבות המונח 'דחילו ורחימו' שמשמעותו היא יראה ואהבה. התוספת של המילה תבוניים, צובעת מונח זה במשמעות אחרת לחלוטין.

^[8]     אדמו"ר הזקן מבסס זאת על כך שדבקות המנוסחת כ'אהבה מסותרת', ממילא נוכחת באופן טבעי בלבו של יהודי. היעד בעבודת ה' הוא התקדמות לשלב נוסף המזוהה עם 'לעשותו', הוי אומר קיום עצם המעשה בפועל. תביעה זו נמצאת ביכולת ההבנה של כל אדם ואדם על בסיס 'דחילו ורחימו תבוניים', הוי אומר מודעות למעשיו גם ללא דבקות חוויתית.

^[9]     חשוב להדגיש שמדובר על המעטה מערכה של הדביקות כתכלית עבודת ה', אבל לא כשהיא חלק מעבודת ה'. אדמו"ר הזקן לא רק שלא שלל התלהבות בעבודת ה', אלא גילם בעצמו ובעבודתו הקדושה גם פן זה של שלהבת י־ה מתפרצת מעומקא דליבא. מאמרו של הרב יוסף צבי לידר: "רשפי איש במחיצת איש האלוקים", הראשון, עמ' 87 ואילך, מציג פן זה בדמותו של אדמו"ר הזקן בהרחבה. עיין שם. [המערכת].

^[10]    הקדמה לשמונה פרקים, פרק א.

^[11]    תניא ליקוטי אמרים, פרק א.

^[12]    תניא ליקוטי אמרים, פרק יד.

^[13]    בעניין זה יש לציין למה "שהיה נשמע מפיו: איך ויל נישט דיין גן עדן, איך ויל נישט דיין עולם הבא, איך ויל מער ניט אז דיך אליין" ("אינני חפץ בגן עדן שלך, אינני חפץ בעולם הבא שלך, חפץ אני בך בלבד").

^[14]    תורה אור, פרשת חיי שרה ד"ה ויצא יצחק, עמ' יז.

^[15]    ליקוטי תורה, דרושים לראש השנה עמ' נה ע"ב. בדרוש זה מוסיף אדה"ז וכותב: "כי המצוות עיקרן הוא לעשותן בבחינת בטל רצונך סור מרע ועשה טוב לכוף את לבו הגשמי ולהכניע תחת יד הקדושה... על ידי המצווה שהיא בעשייה גשמיות בחינת יש ובה נמשך קדושה עליונה להיות היש בטל לאין והרי הם כלולים ומתייחדים ביחוד גמור ואמיתי על ידי האדם העושה אותן בבחינת ביטול רצונו למעלה מטבעו והרגלו".

^[16]    שורשי תפיסת אדה"ז מצויים גם בתורת רבי מנחם מענדל מויטבסק מורו וחברו, מנהיג עליית החסידים בתקל"ז. רמ"מ מדגיש את ערך הקיום המעשי של המצוות כתנועה של ביטול והתמסרות שאיננה מותנית בדבקות "מיסטית". לדוגמא: "אבל הדבקות האמיתי אחר המורגש הוא השאינו מורגש בשום תפיסה" (פרי הארץ פרשת ויקהל פקודי עמ' סט); "והנה כשנכנס אדם עם כל עצמו בדבר קדושה, איזה מצווה או תורה ותפילה בדביקות גמור עד התפשטות התקשרותו הראשון שבחומריות שלא להרגיש בהם כלל... וכן כשמתלבש במצוות שבת או חנוכה ומכניס כל מעייניו בם עם כל עצמו בביטול שארי הרגשותיו הראשונים נקרא אחדות גמור עמו ית' כי מלבושי המצוות המקיפים וסובבים אותו והוא בתוכם מתייחד עמו ית' בלי שום הפסק" (פרי הארץ פרשת וישב עמ' ל). הדבקות היא שלב ראשוני לפני שלב בו אדם כבר אינו מרגיש את עצמו כלל: "בלתי התבונננות והשגה המצווה גם כן גשמי וכן להיפך בלתי המצווה עסק הגשמי אין ההתבוננות והשגה מקשר את האדם להבורא ית"ש" (פרי הארץ פרשת נח עמ' טז).

^[17]    בדומה לאדה"ז גם בנו רבי דובער האדמו"ר האמצעי כותב: "שהמצוות עיקרן רק בבחינת המעשה בפועל ממש לבד והמעשה הוא העיקר גם שהוא בלא כוונה" (שערי אורה, שער החנוכה עמ' יא-יב, וראו גם עטרת ראש, דרוש לעשרת ימי תשובה, עמ' 118).

^[18]    נועם אלימלך פרשת וירא עמ' י. הדגשת הדבקות הביאה את ר"א לייתור כוונות המקובלים: "וכן שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש האלוקי רשכב"ה רבינו אלימלך זצוק"ל לבל יחשוב אדם מחשבות וחשבונות כוונת השמות רק ייקשר נפשו ורוחו ונשמתו באין סוף ב"ה וכל כך תהיה מחשבתו דבוקה בנועם ד' עד שלא יהיה לו פנאי אפילו רגע לכוון הכוונות ואדם אשר בתפילתו בבחינה זו נעשים הכוונות והייחודים מאליהם" (מאור ושמש, פרשת נצבים עמ' רלח).

^[19]    נועם אלימלך, פרשת שופטים עמ' צג.

^[20]    נועם אלימלך, וירא, עמ' ט. קודם לכן כותב הר"א "דהצדיק אף שהוא בבחינה גדולה, צריך להיזהר מהיצה"ר שלא יחטיאו חלילה" (נועם אלימלך, לך לך, עמ' ו).

^[21]    נועם אלימלך, פרשת משפטים עמ' מה.

^[22]    גם "צדיק ורע לו" הוא אדם שאין לו חס ושלום כל חטא וגם לא נדנוד חטא, אדם "שהרע שבו כפוף לטוב", אלא שלא ביער את הרע לגמרי מפנימיותו.

^[23]    תניא - ליקוטי אמרים, עמ' 34. וזאת, גם אם בפנימיותו לא ביער את הרע, ואינו מואס ברע, אלא שבמעשה בפועל נמנע מלחטוא.

^[24]    לפי זה, יש מקום להבין את "טעותו של רבה לומר על עצמו שהוא בינוני" (כפי שמנסח זאת אדמו"ר הזקן בפרק א, ובכך מפרש את הסוגיה אחרת לגמרי מרבי אלימלך), לפי הגדרה כזו שבינוני הוא מי שלא חטא ולא יחטא...