סיפור הנס הגדול המסופר לנו במגילה, המהפך העצום מסף־כלייה לתקומה ומאבל ליום טוב, מסביר לנו היטב מדוע קבעו לאחר מכן לדורות את חג הפורים לזכר ולציון מאורע עצום זה. "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה".
אכן, על דברי חז"ל "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (שאם קרא את המגילה שלא כסדרה, שהקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם, לא יצא ידי חובת קריאת המגילה) אמר הבעל שם טוב: הקורא את המגילה למפרע - כאילו היא דבר ששייך לעבר, סיפור היסטורי - לא יצא, הוא פספס את כל העניין. את המגילה צריך לקרוא באופן עכשווי, לחיות אותה לפי עומקה הפנימי
כאן ועכשיו.
כיצד אפוא מסבירה ומאירה תורת חב"ד את תוכנו הפנימי של חג הפורים, ואת היותו "עכשווי" עבורנו?
עניינו של חג הפורים נידון בהרחבה ובעמקות בהרבה מדרושי החסידות, ובראש ובראשונה בסדרת המאמרים של אדמו"ר הזקן על מגילת אסתר בספרו "תורה אור".
אחד המאפיינים היחודיים של חג הפורים על פני כלל החגים שמוזכרים בתנ"ך הוא העובדה שפורים הוא החג היחיד שארע בזמן הגלות. כל מאורעות דברי ימי הפורים ארעו בפרס, ובמדינות האחרות שתחת מלכות אחשורוש, לשם הגיעו היהודים שהוגלו מארץ הקודש אחר חורבן הבית הראשון.
זאת הנקודה המרכזית העוברת כחוט השני בין דרושי החסידות על אודות החג: פורים מלמד אותנו מהי עבודת ה' בזמן הגלות, היכן אנו עומדים וכיצד אנו מתמודדים עם חשכתה.
כשהאור האלוקי לא מאיר בגילוי
מהי בעצם גלות?
הגלות אין מובנה רק במובן גיאוגרפי, אלא עיקר עניין הגלות הוא במובן הרוחני. הגלות האמיתית באה לידי ביטוי בגלות היחיד. החוטא, כל חוטא, הוא בגלות. הוא נידח בקצה השמים. גלות היא חוסר בית והחוטא הוא בן בלי בית. יכול שיהיו לו לחוטא ארמונות ווילות הדורות - אבל בית אין לו.
בתמצית העניין, הגלות היא כיסוי המכסה על הקשר הגלוי בין יהודי לקב"ה, ויש לכך שני היבטים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה:
מצד אחד, על הקשר שמצד היהודי לקב"ה מעיב העלם והסתר. אם חלילה יהודי לא מצליח להתגבר על יצרו ונכשל בחטא כלפי הקב"ה - הוא נמצא בגלות.
כך גם מלמעלה למטה - בזמן הגלות אור ה' לא מאיר בגלוי בנפשו של היהודי. בזמן הגלות הקשר מצד הקב"ה לישראל כביכול אינו בגילוי, הוא לא מאיר לנו את הגילויים הרוחניים, ולכן מתאפשר מצב של "דוויים וסחופים בין העמים", של אויבים הקמים עלינו לכלותינו - כבשה אחת בין שבעים זאבים, של בעיות בגשמיות וברוחניות.
ושני הדברים קשורים זה בזה - ההעלם וההסתר של הגלות מקשה על היהודי לעבוד עבודתו כדבעי ולעמוד בכל הניסיונות הקשים; ומאידך, החטאים גורמים ומוסיפים בגלות השכינה ולאי־הרגשת אלוקות בנפש האדם.
כשמתבוננים קצת בעניין זה אפשר חלילה ליפול לייאוש: כיצד זה ניתן להתמודד במצב כזה בו הקשר שלנו עם הקב"ה מוסתר ומועלם? איך באמת שורדים בחושך כזה?
וכאן בא חג הפורים, היום־טוב היחיד שהתחולל בזמן גלות, ועושה מהפכה בתפיסה שלנו את מצב הגלות. אכן, בזמן הגלות הקשר הגלוי בין הקב"ה לישראל הוא בהעלם, אבל גם גלות הכי קשה לא יכולה לפגוע בקשר העמוק והעצמי שלנו עם הקב"ה. נכון, בגלות שוררים כפור איום וחושך נורא, אבל על־ידי העבודה שמצד עצם הנשמה מתגלה הקשר העצמי של הקב"ה עם ישראל שהוא מעל כל הדברים ולא מושפע מהם כלל. זהו קשר שקיים בכל תוקפו גם בזמן הגלות.
לקרוע את המסכות
מה זאת אומרת "עבודה שמצד עצם הנשמה", וכיצד הדברים קשורים דווקא לפורים?
אם ננתח את המסופר בסיפור המגילה, נוכל לגלות כי בליבו של נס חג פורים עומדים שני יסודות מרכזיים:
א) בזמן ההתרחשות של מאורעות נס פורים, המצב הרוחני הגלוי של עם ישראל היה ירוד. הייתה התבוללות וטמיעה בתרבות נכר, זלזול בקיום תורה ומצוות ושקיעה בענייני חומריות עד צוואר. כאשר המן החל לעלות לגדולה ותבע את תביעותיו, ראה את מרדכי שלא קם ולא זע ממנו. המן הבין שהמוכנות הזאת של מרדכי להיכנס לסיכון כה גבוה בעיניים פקוחות מעידה על עוצמת נפש ועל דביקות עוצמתית באמונתו בה'. הדבר כמובן העלה את חמתו של המן, אך מלכתחילה סבר שתכונה כזאת לבטח מצויה רק אצל יחידי סגולה בעלי שיעור קומה. אולם עד מהרה התברר לו שטעות היא בידו: "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי". להמן התברר כי אותה תכונה נעלית של דביקות בלתי מתפשרת עד כדי כניסה לסיכון מוחשי ומהותי איננה מאפיין של יחיד סגולה, איש נעלה, אלא של כל העם. "עם מרדכי" - כל העם הוא בבחינת מרדכי.
למרות שבני ישראל לא היו באותה תקופה בשיאם מבחינה רוחנית, בלשון המעטה, אבל כאשר כלתה אליהם הרעה, נתגלתה בהם דביקות והתעוררות לקב"ה עד כדי מסירות נפש בפועל ממש. דבר זה ארע כי במצב זה האירה בהם עצמיות הנשמה.
במצב רגיל יכול להיות ש"אבק" ולכלוך רוחני נערמים על הנשמה וגורמים לאורה שלא להיות גלוי, אם במעט ואם בהרבה, וכך קורה שלפעמים יהודי נראה בחיצוניות מנותק כביכול מה'. אבל כאשר מאורע כלשהו גורם לניעור האבק, אז מתגלה הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, במלוא עוזה ועוצמתה, ועד כדי כך שאדם שאתמול היה מתועב ומשוקץ מוכן היום למסור את נפשו למען ה' והריהו בבחינת אהוב ונחמד וידיד ורע. לאמיתותם של דברים לא התחולל כאן חידוש, משום שבעצם יהודי הוא בן של הקב"ה הקשור עמו בקשר עצמותי ובלתי ניתן לניתוק, וכאשר נקרעו הכיסויים שהסתירו על כך בא הדבר לידי גילוי.
גזירת המן הייתה אפוא אותה קריעת מסכות וניעור האבק מעל נשמת עם ישראל שבאותו הדור. פתאום התגלה שלמרות שבגלוי הם עשו כך וכך דברים שנראים כסותרים את הקשר שבין יהודי לקב"ה, היה זה רק מצד הכוחות הגלויים שלהם. בעצמותם ובפנימיות נפשם הם לא היו שם מעולם; ברגע שניערו אותם הם חזרו לצור מחצבתם ועד כדי נכונות למסירות נפש.
זהו אם כן היבט אחד שבחג הפורים, שבו התגלה מצד היהודי הקשר העצמותי שיש לו עם הקב"ה, עד כדי שהיו מוכנים למסור את נפשם והעיקר שלא להתבולל.
ב) היסוד השני הוא - עצם הנס המהווה את הביטוי הגדול ביותר לגילוי הקשר העצמותי שמצד הקב"ה לבני־ישראל. בלי הבט על כך שנהנו מסעודתו של אותו רשע והיו שקועים לגמרי בתרבות נכר, שנשמת עם ישראל "נרדמה" לגמרי, מכל מקום "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". גם "בלילה ההוא", גם בחשכה הרוחנית הגדולה ביותר, "נדדה שנת" מלכו של עולם. הקב"ה סיבב את המאורעות לנס הכי גדול, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", שלא מצד החשבון והסדר הרגיל לפי מה שהיה ראוי להיות על פי השיקולים הרגילים.
זו הכוונה עבודה "שמצד עצם הנשמה" - גילוי התנועה הפנימית והעצמית של מסירות נפש לקב"ה שלמעלה מטעם ודעת; וזוהי נקודת התמצית של פורים - גילוי הקשר הפנימי העצמותי בין היהודי לקב"ה.
אם כן, גילוי זה של הקשר העצמי התגלה בפורים משני הצדדים: הן מצד בני ישראל שלמרות שבמצבם הגלוי והחיצוני היו רחוקים מה' - בכל זאת מסרו את נפשם ולא היו מוכנים להמיר את דתם; והן מצד הקב"ה שהציל אותם בתשועה גדולה ורוח והצלה, וליהודים היתה אורה ושמחה, אף שמצד שיקול וחשבון רגיל לא היו זכאים לכך. וזאת, כי הקשר העצמי בין יהודי לה' הוא מעל לכל שיקול ומעל לכל חשבון או מעשה כזה או אחר.
מה הקשר בין שמחה לפורים?
לאור הסבר זה על מהותו של חג הפורים, השאלה המתבקשת היא: מה הקשר בין הנקודה הפנימית הזאת של חג הפורים לבין השמחה, שמחה פורצת גדר, שהיא היא אולי המאפיין הבולט ביותר של חג הפורים?
כדי להבין עניין זה - הקשר בין שמחה לבין פורים - צריך קודם כל להגדיר מהי שמחה.
בתהילים נאמר: "ויין ישמח לבב אנוש", ובהלכה נקבע כי "אין שמחה אלא בבשר ויין". ההסבר לכך הוא שעל פי מהותה, עניינה של השמחה הוא ההתגלות וההתרחבות של האדם; כוחות הנפש של האדם באים לידי גילוי. לכן יין נזכר בנשימה אחת עם השמחה, משום שכידוע "נכנס יין יצא סוד" - היין מסייע לאדם להסיר חסמים חיצוניים ולגלות צדדים פנימיים יותר של אישיותו, ומפני סיבה זו היין אכן מביא לידי שמחה, שהיא התגלות הפנימיות של האדם.
נקודה זו ניתן לראותה בחיי היום־יום. כאשר אדם שמח הוא הרבה יותר פתוח ורחב־לב, הוא מצוי ב"תנועה" של גילוי. התבוננו למשל באדם שמארח את אורחי חתונת בנו. הוא מאיר פנים לכולם, הוא משקיע מאמץ והון כדי שהאנשים ישתתפו בשמחה וישמחו גם הם. בשעת מעשה הוא לא עושה זאת רק מפני שיקולים, למרות שכמובן גם הם קיימים ברקע. בשעת מעשה הוא נוהג כך מתוך הלב, הוא שמח! ומתוך השמחה שהוא שרוי בה הריהו נמצא בתנועה של התרחבות ושל התגלות. לכן הוא רוצה שהשמחה תהיה משותפת לכולם.
הדוגמאות הן רבות, ויש גם דוגמאות קטנות מחיי היום־יום. בשעה שאדם שרוי בשמחה הדברים הולכים יותר בקל, המוח יותר צלול, הידיים יותר זריזות, יש רצון ו"אנרגיה טובה".
העצבות היא הקוטב ההופכי במאה ושמונים מעלות. העצבות יוצרת כיווץ, עננה מתיישבת על האדם וחוסמת את כל מרחביו. אם חלילה אדם שרוי בעצבות, נופלת עליו כבדות, הוא פחות מרוכז ויותר מרוגז, כוח היצירה שלו נמצא בשפל, ידיו אינן נשמעות לו. הוא אינו רוצה לעשות דבר.
השמחה יוצרת תנועה של התגלות
לכאורה, אבל, רואים במציאות שכשאדם מצוי בכעס הדבר מניע אותו לפעולה ומתגלים בו כוחות שכלל לא ידעו שקיימים בו: הוא נוקם ונוטר, עושה פעולות שפעמים רבות כרוכות בתחכום וביצירתיות. כיצד הדברים מסתדרים, הלוא גם באדם כזה אנו מוצאים התגלות של כוחות נפשו (אמנם לא בהקשר חיובי, אבל אחרי ככלות הכול זו התגלות כוחותיו)?
אדרבה, כעס הוא דוגמה מצוינת שמדגימה היטב מה עניינה של ה"התגלות" שבשעת השמחה שהוסברה למעלה.
נכון, כאשר אדם כועס יש ומתגלים בו כוחות גדולים. אדם שעד כה מוכר היה כשתקן ושקט לפתע מדבר בקול להט וסער, ומייצר המולה סביב נושא הכעס. אבל אם נעמיק את מבטנו נראה, שאדם זה אינו במצב שמתגלים בו כוחות נפשו, שהוא במצב של "התרחבות פנימית", אלא לחלוטין להפך. כשאדם מצוי בכעס כזה, הכעס כובש את כל כולו. כל אישיותו מכווצת לעניין אחד ולמעשה אחד - לאותו עניין שעליו הוא כועס ואינו מצליח להרפות ממנו. הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד נושא הכעס. לא רק שאין פה התגלות של הנפש וכוחותיה למרחבים נוספים, אלא להיפך: הכעס משתלט עליו לגמרי, הוא כולו סגור בעניין אחד, עד כדי כך שלפעמים במצבים כאלה "זה לא אותו האדם" שאנו מכירים.
(נקודת מבט זו מאירה אגב עוד יותר את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" - הכעס שואב את כל האדם לעניין הגורם את הכעס, האדם מרוכז לגמרי בדבר שמכעיס אותו, ואיפה הקב"ה? אם רק הייתה מציאות ה' מונחת בדעתו כראוי, הוא היה "לוקח את העניין בפרופורציות" ולא היה נשאב כולו לעניינים השוליים, עד כדי גיחוך. הישות העצמית שלו, שהיא המקור להרבה מאוד מן הכעסים שלתוכם נקלע האדם - הייתה פחות תופסת מקום בעיניו).
לעומת זאת כשאדם שמח, הוא פתוח יותר. לא סתם אנו יודעים שכדאי לגשת לבקש משהו מאדם שמח ולא מאדם עצוב, מפני שאדם שמח נמצא בתנועה של "פתיחות". כוחותיו בהתפשטות ובהתגלות.
לאדמו"ר הזקן היה חסיד, ר' שמעון אליהו מחסלוויץ', שהיה ידוע בין החסידים על שום אופיו החם והשמח. באידיש מכנים זאת "א לעבעדיקער מענטש", "איש חי", שאוהב את הבריות. כשהיה מגיע לאדמו"ר הזקן היה מביא עמו שובל של שמחה... הוא היה פוגש כל אחד מידידיו בשמחה ובמאור עיניים, אומר חידוד נאה שמעלה נהרה על הפנים, ותמיד היה עומד במרכזה של קבוצת אנשים והמולה של שמחה מסביבו. הוא לא היה יכול לשמוע כשמדברים לשון הרע על מישהו, והיה אומר בכאב למי שהיה עושה זאת: מדוע אתה מתחיל מהצד השמאלי? תתחיל מהצד הימני - מה הוא אשם שמראים לך את הרע שלך?
באחת ההזדמנויות ישב הרבי בביתו, בחדר לימודו שבקומה השנייה, והתייגע בהבנת סוגיא כלשהי בתורה. ככל שניסה להתעמק ולפתור את הסוגיה - הדברים עדיין לא ישרו בעיניו ולא הגיע לבוריו של העניין. תוך כדי היותו עסוק וטרוד כולו במחשבה באותו עניין שנתקשה בו, הגיע לאזניו מן החלון קול המולה גדולה. אדמו"ר הזקן ניגש אל החלון כדי לראות במה המדובר, והנה הוא רואה שר' שמעון אליהו הגיע ואותו מלווה המולה וצהלה של שמחה וריקוד, וכולם שמחים.
אדמו"ר הזקן בראותו זאת שמח שמחה גדולה. אהבת האחים הגלויה והשמחה בין החסידים הסבו לו קורת רוח מרובה. אמר אדמו"ר הזקן: "הרבה קיבלתי מרבותי, מחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם".
היינו, שהשמחה ואהבת הרעים שנגלתה לפניו הסבו לו שמחה גדולה. בזכות זה, כשחזר ללימודו, לפתע האיר לו כל העניין והסוגיא התבררה במלא עומקה.
שלוש דרגות בשמחה של קדושה
ואיך העניין קשור לפורים?
כפי שהוזכר, שמחה היא גילוי הפנימיות. ועניינה של שמחה דקדושה הוא - שאצל היהודי מתגלה מהותו הפנימית, שהוא מרגיש שהוא קשור עם הקב"ה, ולכן הוא שמח.
אלא שבשמחה של קדושה עצמה ישנן שלוש דרגות כלליות:
א) הדרגא הראשונה היא שמחה של מצווה: יהודי המניח תפילין מתוך שמחה על כך שזכה לקיים מצווה, להתחבר ולהתקשר עם הקב"ה, מצווה מלשון צוותא וחיבור. אם אדם מקיים מצווה בלי שמחה, הוא אמנם מתחבר עם הקב"ה גם במקרה כזה, אבל היות שהדבר נעשה בלי כל רגש, החיבור אינו מורגש בו כלל. לעומת זאת, כשאדם מקיים מצווה בשמחה, כשהוא שמח מכך שהוא מקיים את רצון ה', השמחה מגלה את התקשרותו עם ה'. הפנימיות שלו נעשית יותר גלויה.
השמחה אפוא גורמת לכך שהוא ירגיש את הקשר עם הקב"ה.
אפילו אם השמחה היא במידת מה מעושה, כלומר שאדם פועל על עצמו להיות שמח כשהוא ניגש לקיים מצווה; הוא לא חושב: 'איזה עול כבד הטיל עלי הבורא', אלא להיפך: 'אשריי שזכיתי להיות מקיים מצוות ואת רצון ה' ושיש לחיי ולעשיותיי תכלית ומשמעות של אמת' - פעולה זו עצמה גורמת לכך שהקשר עם הקב"ה נהיה יותר גלוי.
אמנם, בדרגא זו השמחה אינה אלא הרגשה המלווה את מעשה הקיום של המצווה, היא מגלה את מה שהמצווה יוצרת; ועיקר העניין, עיקר החיבור עם ה' - הוא גוף הקיום עצמו.
ב) הדרגא השניה של שמחה דקדושה היא כאשר נצטווינו לשמוח: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". כאן השמחה היא עצמה המצווה. כלומר, השמחה היא לא רק גילוי של הקשר שנוצר על־ידי המצווה, אלא היא עצמה התכלית, כי המצווה היא לשמוח.
במצב זה השמחה הרבה יותר חזקה, כי יש בה את שני העניינים: היא לא רק דבר טפל לעצם העניין - הרגשה שנלווית לקיום המצווה, אלא השמחה היא גם העניין עצמו. כשאדם מודע לכך שהשמחה הזאת לא רק מגלה את הקשר עם הקב"ה אלא גם יוצרת אותו, בוודאי שהוא מגיע לשמחה הרבה יותר גדולה מאשר סתם שמחה של מצווה. וכאשר השמחה דקדושה גדולה וחזקה יותר - גם ההתקשרות באלוקות גדולה וחזקה יותר.
ג) הדרגא השלישית בשמחה דקדושה היא שמחת הפורים, וזוהי רמה אחרת לגמרי של שמחה.
בשמחה של מצווה - הן אם השמחה היא רק טפלה למצווה והן אם היא עצמה המצווה - היהודי והקב"ה הם כביכול שני דברים נפרדים. יש את הקב"ה שהוא מצווה המצוות, ויש את היהודי שהוא מקיים את המצוות, ועל־ידי שיהודי מקיים את המצוות נוצרת התחברות והתקשרות בינו לבין ה'.
אולם בפורים מתגלה רובד עמוק ונעלה יותר של הקשר שבין יהודי לה' - "הקשר העצמי", שיהודי והקב"ה הם דבר אחד ממש. בבחינה זו אין צורך ליצור פעולה של חיבור והתקשרות, כי יהודי וה' הם בעצם דבר אחד, "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד".
השמחה של פורים נובעת מההתגלות העצמית הזאת, מהיותו של היהודי עצם אחד עם הקב"ה.
יש החושבים שהקב"ה הוא "מפחיד", א־ל קנא ונוקם, המצפה לבוא חשבון עם עוברי רצונו וכו'. אבל האמת שאצל חסידים אומרים על־דרך הצחות שהקב"ה "איז א פריילעכער", שהקב"ה הוא שמח, הוא שיא השמחה. וכך דרשו את הפסוק "כי רגע באפו חיים ברצונו": חרון האף של הקב"ה - "באפו" - הוא עניין של רגע, עניין רגעי וצדדי; אבל "חיים - ברצונו", הרצון שלו הוא חיים. הקב"ה הוא מלך חפץ בחיים, באור פני מלך חיים. מהותו היא הטוב העליון, העונג העליון, וההתאחדות המוחלטת עמו היא מקור השמחה השלימה והמושלמת.
בפורים השמחה היא לא מצד הציווי, כי כאמור ציווי - "מלשון צוותא וחיבור" - שייך בין שני דברים נפרדים שיש לחברם. בפורים השמחה מגיעה ממקום נעלה ביותר: כשמתגלה הבחינה הזאת בה יהודי והקב"ה הם אחד - ממילא מתגלה השמחה הכי גדולה, שמחה פורצת גדר, כי זוהי המהות הפנימית והאמיתית.
זהו אפוא הקשר שבין מהותו של יום פורים, התגלות הקשר העצמי של הקב"ה ויהודי, לבין השמחה.
ידיעה ולמעלה מהידיעה
כעת נשאלת שאלה אחרת. מהי המשמעות של מאמר חז"ל "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" שאולי מהווה את הנקודה המרכזית של פורים? למה צריכים להגיע למצב "דלא ידע"?
מה זאת ידיעה? מה משמעות האמירה שאדם "יודע" משהו? ובכן, ידיעה היא דבר חיצוני שניתווסף לו לאדם על־ידי חושי ההכרה ובצירוף יכולות הפרשנות והעיבוד של המחשבה. כל ידיעה על דבר שאיננו מצוי בתוך תוכו, על האדם לרכוש באחת מן הדרכים הפרושות בפניו (ראיה, שמיעה, הבנת דבר מתוך דבר, וכיוצא).
אולם יש דברים שהאדם לא צריך "לדעת". האדם אינו צריך ללמוד שהוא נמצא ואין הוא נדרש להוכחות כדי לוודא שאכן הוא קיים. זה הוא עצמו.
בדרך זו מסביר הרבי זי"ע מהי המהות של אמונה. יש החושבים שאמונה משמעותה קבלה שלא על־פי שכל של יסודות שלא ניתן להשיגם באופן תבוני, ולכן מקבלים אותם בבחינת "שתוק כך עלה במחשבה". אסור לדבר על זה ואסור להרהר על זה, ככה זה וזהו. לפי כזאת תפיסה אכן האמונה נחותה מן הידיעה; אדם שהבין איזשהו רעיון או ראה איזשהו מראה משוכנע בצורה הרבה יותר עמוקה מן המאמין בדרך הזאת. אבל האמת היא שאמונה הרבה יותר נעלית מידיעה. כאמור, ידיעה תיתכן בדבר שהוא מחוץ לאדם ועל האדם להכירו באמצעות כוחות ההכרה המתווכים לאדם את העולם החיצוני לו. אבל אמונה משמעותה היא שהאדם מגיע לשלב בו "המצב הטבעי האמיתי שלו" מתגלה; הנשמה הקדושה, שהיא היא חלק אלוקה ממעל ממש, נמצאת ומאירה אצלו בגילוי. כאשר הנשמה מתגלה, איזה עוד צורך יש לאדם ללכת ו"להכיר" את ה' כדבר החיצוני לו ח"ו? הלוא הוא עצמו יש לו נשמה קדושה שהיא חלק אלוקה ממעל! וכשזה הוא בעצמו, האם הוא צריך לידיעה כדי להיות משוכנע בכך?!
זאת אפוא המשמעות של להיות בבחינת "לא ידע": זוהי וודאות שמעל הידיעה, התגלות הקשר העצמי בין הקב"ה לבין היהודי.
בן של מלך
אבל לפי פירוש זה לא מובן, למה צריך לשתות יין לשם כך?
אתה צודק. מי ש"נמצא בפורים" אכן לא צריך יין. את היין לוגמים כדי להיכנס לפורים. כדי לאפשר לפנימיות הזו לצאת אל הגילוי.
והמשל הבא ימחיש את העניין:
למלך גדול היה בן יחיד. הבן היה יקר מאוד לאביו המלך והוא הפקיד את חינוכו בידי טובי המחנכים והמורים. הבן מצידו היה תלמיד חרוץ ומקשיב, למד בשקידה, וכשהתבגר היה לאחד מחכמי חצר המלכות. הוא גם הצטיין במידותיו הטובות. בקיצור, בן שהמלך היה גאה בו; הכול היללוהו.
אולם המלך תהה אם התנהגותו ודרכו של בנו אכן משקפים את מהותו הפנימית האמיתית, או שהוא נוהג כך רק מפני שהוא שוהה תחת המסגרת של חצר המלכות. החליט המלך להעמיד את בנו בניסיון.
הוא קרא לו אפוא וסיפר לו כי בקצה תחום מלכותו יש חבל ארץ אשר האנשים שם פשוטים מאוד. הם אנשים גסים וחומריים ועד כה כל נסיון להסביר להם את עניין המלכות ואת העובדה שעליהם להיות כפופים למלך נידון לכישלון. "אתה, בני, הלוא הנך חכם מופלג", אמר המלך, "ואם כן, ברצוני לשלוח אותך לאותה מדינה, כדי שתקרב את אנשיה אליי ותשפיע עליהם את עול מלכותי".
בצער ובדמעות נפרד בן המלך מאביו ויצא לאותה שליחות קשה וארוכה. הוא הגיע לאותו חבל ארץ בהחלטה נחושה להתחיל מיד לפעול כדי למלא את שליחותו. חדור בעוז זה החל לדבר עם האנשים, אולם מה עמוקה הייתה אכזבתו. הוא נוכח כי אין כל אפשרות לדבר עמם. אזניהם היו אטומות ועיניהם טחו מראות. כל מאמציו להסביר להם כי יש מלך וארמון מלכות ושרי מלכות המארגנים את ניהול ההמלכה וכו' וכו' עלו בתוהו. גסותם וחומריותם הייתה עצומה והם הביטו עליו כעל אדם שלקה בנפשו.
הבין בן המלך כי כדי להשפיע עליהם יהיה עליו להתאזר בסבלנות גדולה. יהיה עליו להתחבר עמהם, לשבת במסיבותיהם, להאזין להבליהם, וכך אט אט לנסות לדבר עמם במושגיהם וללמדם על־דבר קיומו של המלך. והוא אכן החל לנהוג כך. הוא התערב ביניהם והיה כאחד מהם. מפעם לפעם ניסה להשחיל איזו מילה על המלך ועל מלכותו, אולם אז החלו האנשים לפעור עליו עיניים תמהות, עד שעם עבור הזמן התייאש בן המלך מהסיכוי למלא את המשימה שהוטלה עליו.
הוא לא חש איך במשך הזמן החל להיות מושפע יותר ויותר ממנהגיהם ומדרך מחשבתם. גם התנהגותו שלו החלה להיות גסה יותר ויותר. הוא התלהב כמותם מהבליהם, צחק מבדיחותיהם והתענג ממשחקיהם הילדותיים. הוא הפך להיות כאחד מהם. את עובדת היותו בן מלך החל לשכוח בהדרגה. שליחותו פרחה מראשו וחייו נעשו פשוטים וגסים.
חלפו השנים, והנה, יום אחד הגיע לפתע איש זר למקום וחיפש אחר בן המלך. כשמצאו, מסר לו מכתב חתום בטבעת המלך. בבת אחת הלמה בבן המחשבה. הוא נזכר בעובדת היותו בנו של המלך, בשליחות שהוטלה עליו. צער עמוק מילא את ליבו לנוכח הידרדרותו ולנוכח המצב שאליו נקלע. הוא פתח את המכתב ומצא בו דברי עידוד מאביו. המלך כתב לו, כי בוודאי הוא מתקדם בשליחותו וכי הוא כבר מצפה ליום שבו יבשר לו על הצלחתו, שאז יוכל להשיבו אל חצר המלכות.
בדמעות שליש בכה בן המלך על מצבו האומלל. הוא החליט כי מכאן ואילך שוב לא יאפשר לעצמו לשכוח את תפקידו. החלטה זו ודברי העידוד של אביו במכתבו מילאו את ליבו בשמחה. הוא חש את אושרו על כי אחרי ככלות הכול אין הוא חלק מאותם אנשים חומריים ומגושמים; על כי הוא בנו של המלך! הוא חש צורך עז לצאת במחול מרוב שמחה, אולם הוא חשש כי יחשבוהו למשוגע כשיראוהו רוקד לבדו באמצע היום.
מה עשה? הלך וקנה חבית יי"ש וזימן את כל מכריו וידידיו למסיבה. במסיבה השקה את כולם במשקה, וכשהכול היו מבושמים ועליזים, החלו לרקוד מרוב שמחה. גם בן המלך רקד ושמח כאחד מהם. הוא שמח על היותו בן המלך, והם שמחו על היי"ש שבמעיהם. כך היה יכול לרקוד ולשמוח באין מפריע.
הנמשל הוא: הנשמה האלוקית היא "בן מלך". היא ירדה מרום מעלתה אל תוך גוף גשמי וחומרי, ומטרת ירידתה היא להעלות את הגוף הגשמי ואת העולם שמסביבה לקדושה. אך קורה שהגסות והחומריות של הגוף והעולם משקיעים אותה בהבליהם ומשכיחים ממנה מי היא ומה שליחותה.
כשיושבים בהתוועדות ונזכרים מהי האמת, מה תפקידה האמיתי של הנשמה בעולם, הרי מתעוררים ברגשי חרטה, ומצד שני בשמחה גדולה של "אשרינו מה טוב חלקנו". אולם יש כאן בסופו של דבר גוף גשמי העסוק בהבלים והוא מפריע לנשמה האלוקית לשמוח בשמחתה. מה עושים? משקים אותו ב'משקה'. או אז הגוף שמח בגלל ה'משקה' ואנו יכולים לשמוח על שאנו יהודים, בנים של מלך.
אכן, המשל הוא כללי ומסביר מהו עניינה של התוועדות בכלל - אבל המשל מסביר בצורה מאוד טובה גם את עניין "לבסומי עד דלא ידע". בפורים מתגלה בחינה נעלית ביותר של הקשר בין היהודי לקב"ה, קשר עצמי שמעל לכל עניין של טעם ודעת ושל חשבון. אלא שסוף־סוף קשה להיכנס באמת לפורים... כששותים קצת יין, המכסה והמעטה שהגוף מכסה בהם את הנשמה מתמוססים.
היין גם "מגלה סוד", וכאשר הנפש הבהמית אינה מפריעה מתגלה ה"סוד" האמיתי, האמת הפנימית הגדולה, שגם במצב הכי שפל, גם בחושך של גלות רוחנית גדולה ומרה - אנו והקב"ה קשורים בקשר עצמותי. בעזרת מעט יין, "לבסומי", מגלים את הקשר שבין יהודי לה' שלמעלה מטעם ודעת, "דלא ידע", ואיזו שמחה גדולה יותר יש מזה?
איך מביאים את העומק הזה למעשה בפועל?
לסיום הדברים, הייתי רוצה לשאול ברמה הפרקטית: כיצד מורידים את העניין לכוח המעשה? ההסבר על מהות השמחה של יום פורים הוא כמובן מאיר עיניים, אבל בוודאי אפשר לשאול: איך אני מכניס את עצמי למצב של שמחה בגלל הקשר העצמי שלי עם הקב"ה? האם זה לא משהו מופלג מדי?
שאלה זאת נוגעת ביסוד גדול מאוד בעולם חסידות חב"ד.
בתורת חב"ד אנו מוצאים התעסקות חוזרת ונשנית, בעומק וברוחב, בביאור עניין הבריאה ואחדות ה', ביטול העולמות וגדולת ה' וכו' וכו'. ולכאורה, הרי אפשר לשאול את אותה שאלה: האם אין זה משהו מופלג מדי, מהי תכלית הלימוד באריכות ובמפורט כל־כך?
הנקודה היא בתמצית (למעשה, אפשר להאריך בעניין זה רבות; אך לא זהו עיקר הדיון כרגע), שעל־ידי לימוד סוגיות אלו ברצינות אליבא דנפשיה, ועל ידי הבנתם היטב בשכל והתבוננות בהם - מעוררים את הדברים בקרבנו, מקרבים את הדברים אל המוח והלב. אל עצמנו.
החסידות היא לא משהו שכלי "אקדמי", קר ומנותק. עיקר תכליתה הוא שהלומדים יקחו את הדברים שהם לומדים אליהם, שהרעיונות העמוקים יגעו בהם וישפיעו עליהם. את החסידות יש לספוג בתוכיותנו, לקחת את הסברות העמוקות ולהפוך אותן לאבני דרך ממשיות בחיי היום־יום. זאת כמובן דרך ארוכה, אבל אם מתמידים אכן האישיות מתרוממת.
כשלומדים מהי הנשמה ומה זאת ההתקשרות לקב"ה ובאופן שחושבים על עצמנו בעת הלימוד: מי היא הנשמה שלי, המהות שלי, ומה המשמעות של ההתקשרות שלי לה' - על־ידי זה גופא מעוררים את הנקודה ומתקרבים אליה, וזה הופך להיות יותר ויותר משהו השייך אלינו.
ככל שאנו מעוררים יותר למטה - כלומר מתבוננים בדבר זה, משיגים אותו שכלית ומזדהים עמו רעיונית - כך הדבר נהיה מוחשי יותר ומעשי יותר. לאחר מכן, כאשר יושבים בצוותא בהתוועדות אחד עם השני, ו"גדולה לגימה שמקרבת", התוצאה היא שדברים פנימיים באים לידי התגלות. כאמור קודם, יין יש בו תכונה המסייעת להוריד את ההגבלות, להסיר את המסכות, לגלות את הפנימיות. ולכן, כאשר יושבים יחדיו ואומרים קצת "לחיים" ומטכסים עצה כיצד מקרבים ללב את העניינים הפנימיים אודותיהם לומדים, הרי שבאמצעות כל זה אנו נוקטים במעשים שבהחלט מסייעים לפעול את העניין בעצמנו בפועל.
זהו כמובן גם המענה לשאלתך - כיצד גורמים ל"הסבר המופלג" על השמחה של פורים להיות משהו מעשי, ששוכן בנו, שנשמח מזה שאנו קשורים בקשר בל ינתק עם הקב"ה ויהיה מצבנו אשר יהיה: כשעסוקים בזה ולומדים את העניין היטב, ולאחר מכן מתבוננים קצת אליבא דנפשיה, ומתוועדים יחד - אז אין שום ספק שנכנסים לגמרי אחרת לפורים, ואו־אז החג מאיר לנו באור שונה ומתעוררת שמחה שונה.
