פסח - פה סח

בספר 'קדושת לוי', של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב נבג"מ, בדרושים לפסח^[1] ד"ה “ענין פסח"–כתוב וזלה"ק:

"ענין פסח שנמצא בדברי רבותינו ז"ל שהוא מלשון פ"ה ס"ח, להבין הדבר הוא על דרך זה שהרי מה שהקב"ה יתברך שמו לעד ולנצח נצחים עשה עמנו ניסים ונפלאות והכה את מצרים בכל מכה הוא כדי לשלול דעת הנפסדים מאמיני הקדמות ומכחישים בחידוש העולם, כמאמר הכתוב ואולם בעבור זה העמדתיך כו' ולמען תספר שמי בכל הארץ, כי מכיון שראינו שהוא יתברך שידד המערכה ועשה בהם רצונו שמע מינא שיש מנהיג בעולם המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

והנה מלך בשר ודם המצוה לעבדיו לעשות כך וכך, עודם מדברים עמו יש יכולת בידם לבקש להפוך ציווי אבל משדיבר עמהם והלכו מלפניו אי אפשר להפוך דבריו, אבל מדת הקב"ה לא כמדת בשר ודם, שאף שנתאצלו האותיות ונבראו ונציירו ונעשו והגיע השתלשלותם בעולם השפל הזה להעשות כך וכך, יש צדיקים המהפכים מידותיו, או אם יעשו בניו תשובה אזי תיכף נתהפכו לצירוף אחר לעשות עם עמו לטובה אות, דמיון המלך המדבר עם עבדיו בעודם לפניו, מפני שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' וככחו אז כחו עתה.

וזהו פ"ה ס"ח, רצה לומר המדבר, כלומר אף שכבר ברא כל העולמות הרי הוא בבחינת מדבר עם עבדיו ועודם לפניו".

•   •  •

קטע זה יוסבר על פי המבואר בספר התניא במספר מקומות שעשרה המאמרות שבהם נברא העולם לא היו רק אמירה חד־פעמית אלא הם ממשיכים להוות ולהחיות את העולם. וכמפורש ב"שער היחוד והאמונה"^[2] ־

"הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו', כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע גו' ממש.

וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש.

וזהו שכתב האריז"ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחינת נפש וחיות רוחנית דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית".

לגלות האמת

והנה ענין זה של המשכיות המתמדת של דבר ה' בבריאה, הוא בהעלם והסתר, ולא ניתן לראותו בגילוי בכל עת (כמבואר שם בפרק ד' והלאה), אבל ביציאת מצרים, וכן ביציאת מצרים שבכל יום, הוא נמצא בגילוי, וכל יהודי חייב תמיד לפעול בנפשו להביא לידי גילוי את הענין של ה' אחד, “אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד וכו' (גם אחר בריאת העולמות) כי התהוות כל העולמות וכו' וחיותם וקיומם וכו' אינו אלא דבר ה' ורוח פיו ית' המלובש בהם"^[3] .

הארה זו שהיתה בפסח בגלוי, מתגלה מחדש בנפש בזכירת יציאת מצרים שבכל יום , שעניינה הוא, “יציאת הנפש האלקית ממאסר הגוף וכו' ליכלל ביחוד אור אין סוף על ידי עסק התורה והמצוות בכלל, ובפרט בקבלת מלכות שמים, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש באמרו ה' אלקינו ה' אחד"^[4].

לאור כל זה מובנת כוונת הרה"ק מבארדיטשוב, כי ביאור הענין של “פה סח" הוא, שחג הפסח הביא לכך שיתגלה איך שהמאמרות של הבורא ית', דבר ה', ממשיכים להיאמר, כביכול, והפה שלו יתברך ממשיך להיות סח כל העת^[5].

תוך כדי דיבור

מטרת גילוי האלוקות "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים", שהיה ביציאת מצרים ושבא לידי ביטוי מוחשי בניסים ובנפלאות, היתה לגלות את אחדותו ית' במובנה הפנימי שהבריאה מתחדשת בכל רגע. כי הרי כל ענין הנסים והנפלאות שהקב"ה מראה בעולם, ואשר ראשיתם ועיקרם ביציאת מצרים, הוא אך ורק למטרה זו, של גילוי יחודו ואחדותו של הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו^[6]. וכפי שכתב רבינו הזקן בספר התניא^[7], בביאור מאמר רז"ל: “בתחלה עלה במחשבה וכו' ראה שאין העולם מתקיים שתף בו מדת הרחמים", ומפרש ששיתוף מידת הרחמים “דהיינו התגלות אלקות על ידי צדיקיםואותות ומופתים שבתורה (ההדגשה לא במקור)".

קיומם של הנסים מראים ומוכיחים באופן מוחשי את הענין של “פה סח", כלומר, של ההמשכיות המתמדת של דבר ה' בבריאה כמו בששת ימי בראשית.

כיצד?

־ כיוון שממילא זקוק העולם כל רגע ל"דיבור" מחודש של הקב"ה כדי שיתקיים, הרי אותן אותיות ואותם דיבורים יכולים לבוא כל רגע באופן אחר ובצירוף אחר. כאשר בשר ודם מדבר–נפרד הדיבור ממנו ולא ניתן להשתנות על ידו, אבל דיבורו של הקב"ה, להבדיל, מתחדש תמיד ויכול להיות כל רגע באופן אחר, כיוון שהמציאות נזקקת ממילא לדיבורו, שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו. גם כשיצא מלפניו דיבור שעל־פי הטבע אין בו טוב נראה ונגלה–הרי על־ידי תשובה או על־ידי תפלות צדיקים יכול הדיבור הזה להשתנות לצירוף אחר כיון שהוא לא נפסק.

כך נבין את המשל של ה'קדושת לוי' ששידוד המערכות שהי' במצרים, המכות שקיבלו כו', הראו לעין כל שהקב"ה לא מפסיק ח"ו דיבורו בבריאה, והוא נמצא כל העת באופן שלית אתר פנוי מיני', כמו המלך שעבדיו נמצאים לפניו והוא עדיין בתוך דיבורו אתם, ולא כמו שכבר סיים דיבורו והעבדים נפרדו ממנו.

כל זה התגלה על ידי נסי יציאת מצרים בחג הפסח בפעם הראשונה, ומתגלה מחדש בכל שנה, פה סח, “רצה לומר כח המדבר" (בלשון הווה ותמיד), “הרי הוא בבחינת מדבר עם עבדיו ועודם לפניו", “מפני שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני'". זהו יחודו ואחדותו יתברך הבא לידי ביטוי בדבר ה' בבריאה בכל רגע ורגע.

מאור הדעת

המעיין בספר 'מאור עינים' להרה"ק רבי נחום מטשערנאביל, יבחין, שמושג ה"דעת" הוא אחד ממושגי היסוד של הספר. להלן נתעכב על דבריו בענין זה בנוגע ליציאת מצרים, שלפי דרכו היא–הדעת–כל תוכנה של גלות ויציאת מצרים^[8].

וכך הוא לשונו (פ' שמות):

"נודע סוד גלות מצרים הוא כי הדעת הי' בגלות . . והם לא ידעו מהבורא ב"ה, ולכן על הים הי' קטרוג הללו עובדי ע"ז כו' וחלילה לומר ח"ו שישראל היו אז ח"ו עובדי
ע"ז . . רק כמו שאחז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה . . [ש]כל הדר בא"י כו' ר"ל שהארציות שלו הוא ג"כ ישראל כראוי לאיש הישראלי להיות לו הדעת הנ"ל אז דומה כמי שיש לו אלוה משא"כ הדר בח"ל שהוא מחוץ לגבול הקדושה שאין לו הדעת הנ"ל. ולכן אז במצרים שהיה הדעת בגלות על כן הי' קטרוג אלו ואלו עובדי ע"ז ולא ח"ו שעבדו ע"ז ממש . . והנה אחר יציאת מצרים שהוציאו הדעת מהגלות אף שיש גלות מ"מ אין הדעת בגלות"

•   •  •

והנה לפי פשוטו, דבריו הקדושים צריכים הסברה לאנשים כערכינו, ונשתדל להבינם בעזרת כמה שאלות: א) פותח בכך, שלא ידעו כלל מהבורא ואחר כך מבאר שאין זו עבודה זרה, וצ"ב: וכי העדר הידיעה על קיום הבורא אינו שוה לעבודה זרה? ב) מהו הקשר בין להיות בחו"ל מחוץ לגבול הקדושה, לחסרון בדעת? וכי אי אפשר לדעת את ה' בחוץ לארץ? ג) מדוע באמת אי אפשר שתהיה עוד גלות על בחינת הדעת, עד שמסיק שאע"פ “שיש גלות מ"מ אין הדעת בגלות"? הבדלה זו–מנין?

דעת–התחברות

כמובן שיש בדבריו הק' עומק לפנים מעומק, אך אנו נתעכב כאן על הבנת פשוטם של דברים. לצורך כך יש להסביר תחילה את מהות הדעת. ה'מאור עינים' עצמו במקום אחר^[9] מגדיר בקיצור נמרץ את מהותה של דעת: “דעת לשון חיבור מדריגה תחתונה לעליונה זהו דעת שלם". הרי לפנינו הגדרת היסוד שדעת עניינה חיבור, אך חיבור זה מה עניינו?

וכך הוא לשון אדמו"ר הזקן בספר התניא פרק מ"ב:

"עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ובאומץ הלב והמוח עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק . . כנודע שדעת הוא לשון התקשרות כמו והאדם ידע גו'".

הסברת הדברים:

יתכן שאדם יודע ומבין בעמקות ובבהירות דבר מסוים, אך בכל זאת הוא מנותק לגמרי ממנו. הוא מבין את הדבר, אך הדבר לא הפך להיות חלק ממנו. יתירה מזו, יתכן (כפי שנסביר עוד להלן) שאדם אפילו מתלהב מאד בהתפעלות עצומה מדבר מסויים, ועם זאת באמת אין הוא שייך לדבר ההוא.

זהו איפוא כחה של “דעת": היא יוצרת רגש של השתייכות וקשר נפשי; הדעת מתגברת על הניתוק שקיים בטבע בין דברים וגורמת לדביקות ביניהם. בלי דעת האדם הוא רק כצופה ומביט מן הצד, בלי להתאחד עם הדברים שמחוצה לו, או עם מאורעות שקורים. ככל שאדם “בר דעת" יותר, כך הוא מתעצם יותר עם הדברים שהוא יודע אודותם. וזהו שדעת ענינה חיבור: היא מחברת את האדם עם הדברים שמבין ומשיג במוחו.

וכדברי אדמו"ר הרש"ב נ"ע:

"לאחר שבא השכל להשגה והבנה אז בא מוח הדעת שהוא מוח המכיר והמרגיש, והוא שמכיר ומרגיש שהדבר הוא כך ועל ידי זה מתקרב הענין אליו ונרגש בנפשו . . דבהשגה הענין אצלו עדיין מרוחק ממנו ובדעת נעשה הענין אצלו בקירוב ובפנימיות נפשו יותר"^[10].

ומעתה מובנת גם הגדרת ה'מאור עינים' ד"דעת שלם" הוא–“חיבור מדריגה תחתונה לעליונה", כלומר, “דעת שלם" ענינה, שיכולה גם לחבר בין דברים רחוקים מאד. מובן, שקל יותר לאדם להתחבר לדבר קרוב ומוכר וידוע לו, מאשר לדבר מרוחק ולא ידוע. אך מי שיש בו דעת שלימה, ביכולתו להתחבר ולהרגיש גם דבר רחוק ממנו, ולכן אדם גדול כשיש לו דעת נכונה יכול גם להתחבר עם מישהו קטן בהרבה ממנו.

בין אברהם ותרח

ומהו אבן הבוחן אם האדם עוסק בענין גם בדעת או שעיסוקו הוא בלעדי הדעת?

לכל לראש אם הוא עוסק בדבר מתוך דעת, הרי איכפת לו מאד מצב הדבר, ומפריע לו עד עומק נשמתו.

רבינו הזקן^[11] מסביר בזה את ההבדל שבין תרח לאברהם. מדוע, שואל רבינו, אברהם אבינו ע"ה כאשר ראה שהשמש שוקעת הגיע מיד למסקנה שיש בעל הבית לבירה זו ושינה את השקפתו באופן יסודי, ואילו תרח לא התרגש מכך והמשיך להאמין בשמש?

אלא שאברהם היה “דעתן" עצום, ש"פירוש דעת אינו לשון ידיעה לבד . . אלא הכרה בהתפעלות והתפשטות . . עד שנמשך תמיד אחרי זה . . וקודם שהכיר [אברהם] לבורא האמיתי הי' עובד גם הוא לשמש ולירח, אך הנה עבודתו היתה בהתפעלות גדולה . . ולא הי' מחשבתו קשורה רק בדבר זה", ולכן כשהתברר לאברהם שהאלילים שהיה קשור אתם כיזבו בו ואינם דבר אמיתי, נזדעזע עד היסוד וחיפש וביקש את הבורא שברא את העולם. וכשגילה את הבורא האמיתי התקשר בו בדעת עצומה ועמוקה. אך לא כן היה תרח, קל הדעת היה, ואפילו כשעבד אלילים לא התכוון לכך ברצינות, ולכן לא היה איכפת לו כלל כשהשמש שקעה–כי מה זה קשור אליו?

ועוד זאת בכח הדעת, שהדעת מביאה קיום והמשך, כי מכיון שזה חלק ממנו אין זה עובר כענן חולף. יתכן שאדם מתלהב מאד ממשהו, אך אם זה בלי דעת, האהבה הגדולה תיכבה מהרה, כי מאחר שהדבר אינו שייך אליו באמת אין זו אהבה אמיתית רק התפעלות חיצונית.

וזהו שכתב אדמו"ר הזקן–"אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא"^[12]. כלומר, בלי ההתקשרות של כח הדעת, המידות שמרגיש בלב אינן אמיתיות אלא דמיונות שוא.

עכשיו אין הדעת בגלות

כעת דברי ה'מאור עינים' ש"סוד גלות מצרים הוא כי הדעת הי' בגלות"–מאירים ובהירים.

בוודאי שבני ישראל שמעו וידעו על הבורא במצרים, אך לא היתה אצלם “דעת" באלקות, היינו שלא היו מחוברים אליו כלל. בזמן גלות מצרים עדיין לא הי' אלקות ורוחניות חלק ממהותם ומציאותם של בני ישראל, ובמילא, ידיעתם שיש בורא היתה כאדם היודע אודות דבר הנמצא בריחוק ממנו שאינו שייך אליו כלל, כי הקשר בין בני ישראל והבורא הי' רופף. וזהו שה"דעת הי' בגלות", שנמנע מבני ישראל האפשרות להגיע להרגיש את הבורא ולהיות מחובר אליו.

והולך ומסביר, שענין ה"דעת" באלקות תלוי אם נמצאים בגבול הקדושה או “חוץ לגבול הקדושה", כי, כאמור, כל גדר של חסרון הדעת הוא, דאף שהאדם יודע אודות הדבר בכל זאת הוא בלתי שייך להדבר, כמו אדם העומד ליד עיר ובכל זאת הוא נשאר מחוץ לגבולה ואינו יכול להיכנס אלי'.

אך זה היה בגלות מצרים, שאז בנ"י טרם התחברו לאלקים חיים וטרם השתייכו והשתעבדו אליו יתברך. אבל ברגע של יציאת מצרים (ובמיוחד במתן תורה, כמבואר ב'מאור עינים' שם) נתרוממו ישראל במהותם להיות ב"קירוב" להקב"ה, ונתחברו אז אל הקב"ה בקשר אמיתי ונצחי לעולם ועד; ובמילא, שוב אין מניעה מעתה אצל שום יהודי, גם בזמן הגלות, להגיע ל"דעת" בהקב"ה, מאחר שאלקות כבר נעשה חלק ממציאותו, ואין שום דבר יכול לנתק אותו ממנו יתברך.

^[1]. דף ס"א ע"ב בדפוס מונקאטש.

^[2]. תניא, שער הייחוד והאמונה פרק א'.

^[3]. תניא פרק כ'.

^[4]. תניא פרק מ"ז, ועיין שם כל הפרק.

^[5]. אגב, בפרק כ' בתניא מבואר גם איך שענין זה של אחדות ה' כלול במצות “אנכי ה' אלקיך" שבעשרת הדברות, והרי שם מוזכר בפירוש ענין יציאת מצרים.

^[6]. ראה שו"ע או"ח סי' כ"ה סעי' ה' וכן בחומש דברים ד' לד־לה הקשר בין 'באותות ובמופתים' ל'אין עוד מלבדו' – אחדות ה'.

^[7]. תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ה', דף ע"ט ע"ב.

^[8]. ראוי להעיר כי גם בפשוטו של מקרא, הלשון לדעת את ה' חוזרת וחורזת כחוט השני את המטרה של מכות מצרים.

^[9]. פ' בראשית בתחילתו.

^[10]. ספר המאמרים עת"ר ע' קטז.

^[11]. סידור עם דא"ח שער הלולב ע' 562.

^[12]. תניא סוף פרק ג'.