חסידים הראשונים היו מתפללין ט' שעות ביום כו' מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת.
בספר חרדים קרוב לסופו (במצות התשובה ספ"ג), כתב בשם האריז"ל, שהתבודדות והדביקות מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד. וקשה שאם כן למה הוצרכו בגמרא לטעם דתורתן משתמרת.
ויובן מתחילה על פי נגלה, בהקדם להבין דאיתא במנחות (פי"א דצ"ט ע"ב) אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימיש (את) ספר התורה הזה מפיך כו', עד ומצוה לאומרו בפני עם הארץ.
דלכאורה יש להקשות על זה טובא ממאמר ויתר הקב"ה כו' ולא ויתר על ביטול תורה, וממאמר כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק כו', ודוחק לומר דהכא מיירי באפשר בפרק אחד לבד ולא יותר, דמאי פסקת.
ועוד קשה טובא לכאורה על רבי שמעון בן יוחאי במנחות שם, מדידיה אדידיה דרפ"ו דברכות, סבירא ליה דמ"ש לא ימיש כו' והגית בו יומם ולילה, דברים ככתבן ממש.
•
והתירוץ לקושית ראשונות, דהכא במנחות מיירי בנהנה מיגיעו, שגדול מירא שמים הנהנה משל אחרים, וכל הרוצה שלא ליהנות כשמואל כו', ומצוה לאמר בפני עם הארץ שיבין מעלת התורה שעוסקים בה הת"ח המתפרנסים בחיי צער כדרכה של תורה פת במלח כו' וחיי צער כו', או שמצפים לשלחן אחרים, אבל אינו חובה של תורה משום והגית כו', ויוצא ידי חובתו בפרק אחד כו'.
והעונש הוא במי שאפשר לו לעסוק בתלמוד תורה ולהתפרנס משלו בריוח די מחסורו לו ולטפלא דתלו ביה שלא בחיי צער.
אמנם ליישב דברי רשב"י דסבירא ליה רפ"ו דברכות דהיא חובה של תורה לעסוק בה יומם ולילה ולבטוח שיהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. הענין כי כל הסוגיא דמנחות הוא לענין חיוב מצות תלמוד תורה שהיא חובה גם על התלמיד חכם גדול הדור היודע כבר כולה כיהושע בן נון, שאמר לו הקב"ה והגית בו כו', על זה אמרינן במנחות דבנהנה מיגיעו יוצא לכולא עלמא בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית.
אבל להגיע לידיעת התורה היא פלוגתא דר' ישמעאל ורשב"י, דרשב"י סבירא ליה שאי אפשר להגיע לידיעת כולה אלא בעסקו בה תחלה יום ולילה כמשמעו, וזהו שאמר רשב"י תורה מה תהא עליה, דלשון זה שייך על ידיעת התורה ולא על מצות והגית, וסבירא ליה לרשב"י דבכדי להגיע לידיעת התורה יבטח בשם ה' להיות מלאכתו על ידי אחרים, וכרשב"י ששלחו לו יורדי הים דורונות רבות, וגם סבירא ליה דחובה של תורה היא לקבל על עצמו חיי צער כדרכה של תורה עד שידע כולה. שהידיעה היא מצוה בפני עצמה, והדבור וההגיון בה יומם ולילה היא מצוה בפני עצמה, כמ"ש בהלכות תלמוד תורה.
•
אך כל זה הוא במי שדעתו יפה להיות תלמיד חכם, שהוא עיון התלמוד של כל התרי"ג מצות כולן, הצריך משך זמן רב ובלי הפסק וביטול לחרוש בשעת חרישה ולקצור כו'. אבל מי שאין דעתו יפה להיות מבעלי תלמוד רק להיות מבעלי משנה לבד, לא שייך בו תורה מה תהא עליה, שאי אפשר לו להורות כלום ממשנתו, ונקרא בור ועם הארץ, רק לקיום מצות הגיון לבד, מודה רשב"י שאינו חייב מן התורה לחיות חיי צער כשנהנה מיגיעו אלא די מחסורו כו', וגם לא לבטוח על ה' להיות מלאכתו ופרנסתו על ידי אחרים, וגם אינו מחויב ליהנות שגדול הנהנה מיגיעו כו', ויוצא ידי חובתו בפרק אחד שחרית כו', פרק אחד דייקא שהן הלכות שבמשנה וברייתות כו', ובהכי מיירי רשב"י במנחות שם.
וגם לרבי ישמעאל דפליג על רשב"י וסבירא ליה דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, מכל מקום יש הפרש בין מצות ידיעת התורה, דעל זה אמר כל מי שאפשר לו לעסוק כו', ואינו יוצא בפרק אחד שחרית כו', אף שנהנה מיגיעו, וגם צריך לחיות חיי צער כו'. משא"כ לגבי מצות הגיון כו'.
•
וממוצאדבר נשמע, דכשם שיש חילוק גדול וחומר החיוב בענין העסק בתורה במצות ידיעת התורה מבמצות הגיון, כך על דרך זה יתפרש דברי האריז"ל, דהנה מ"ש האריז"ל שמצות הדבקות גדול מלימוד התורה זהו נגד קיום מצות והגית בו, אכל ודאי חובה להגיע למצות ידיעת התורה ולא יפטר ממצוה זו על ידי ההתבודדות והדבקות, רק אם כבר יודע כל התורה, או שאי אפשר לו כלל להגיע לידיעת התורה כגון מי שאין דעתו יפה כו' רק לקיום מצות הגיון, על זה כתב האריז"ל דהדבקות גדול יותר כו'. ובהכי אתי שפיר דלא קשה מידי מהגמרא, דמה שהוצרכו בגמ' לטעם דתורתן משתמרת היינו על מצות ידיעת התורה, שמחמת עוסקם ט' שעות בכל יום בתפלה היה יכול להיות שישכחו ח"ו מידיעת התורה, וכל השוכח דבר אחד כו', ולכן אמרו שתורתן משתמרת, והיינו שמחמת גודל אהבה ויראה שלהם לא היו צריכים לחזור על לימודם כי היו זוכרים מאד. ועל מצות והגית היו מתפללים כ"ז שהיו צריכים לקיים מצות והגית, והיינו כמ"ש האריז"ל.
