יציאת מצרים תופסת במחשבה החב"דית מקום מרכזי. בין בספרים היסודיים של תורת החב"ד ("תניא", "לקוטי תורה", "תורה אור" וכו') ובין ב"כתבים" וב"מאמרים" שבעל פה, מרבים לדבר על יציאת מצרים לא כעל זכרון שבעבר, אלא כעל עבודה שבהווה.

המאמר שבהגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הובא ב"תניא" בלשון זו: בכל דור ודור וכל יום ויום – כאילו הוא יצא היום ממצרים" (פרק מ"ז). וב"תורה אור" נאמר: "דכל נפש ישראל צ"ל בכל יום בחינת יציאת מצרים וקריעת ים סוף...".

בעצם, כל עבודת ה"בינונים", שהיא "מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך" (תניא, פרק י"ד), כל עבודה זו, המבוארת לפרטיה בג"ן הפרקים הנפלאים של ה"תניא", היא היא יציאת מצרים עצמה.

"...כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העתים שוות, אלא סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש במעשה, דיבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש..." (שם, פרק י"ד). וזוהי בחינת יציאת מצרים, שנאמר בה כי ברח העם, דלכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם, אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלקית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך" (שם, פרק ל"א).

ואם על עבודת ה"בינונים" נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (כל ספר ה"תניא" "מיוסד על פסוק כי קרוב... לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י"), הרי אותו הדבר נאמר אף על יציאת מצרים התמידית, זו שישנה בכל דור ובכל יום.

למה מזכירים בסוף פרשה שלישית של קריעת־שמע את יציאת מצרים? "שלא יאמר האדם בדרך שפלות היאך יגיע למדריגת היחוד בתורה ותפלה מאחר שהוא עדיין אינו סור מרע גמור וכו' זאת ישיב אל לבו שהשם הוא המוציא אותו מארץ מצרים, פירוש..." (תורה אור, חיי שרה) .

שמא תאמר: מכיוון שכן, אין יציאת מצרים ענין אלא ל"בינונים", אבל לא לצדיקים, שהרע שבנפשם כבר נהפך לטוב? לא כי, "יש כמה מדרגות ביציאת מצרים, דהיינו שגם בצדיקים יש בחינת יציאת מצרים ממצרים (מ"ם שניה שווייה, צד"י קמוצה) וגבולים המגבילים..." (ליקוטי תורה, ואתחנן).

מפירושי ההגדה

בצורה מיוחדת באו פירושים חב"דיים להגדה ב"שיחות" אדמו"רי חב"ד בלילי הסדר. דרכם של אדמו"רי חב"ד להתחיל הסדר הראשון תיכף אחרי תפלת ערבית ולא להאריך בו יותר מדאי, כדי להספיק לאכול האפיקומן קודם חצות. בסדר השני, ליל יו"ט שני של גלויות, היו מתחילים בשעה מאוחרת, והיו מאריכים הרבה בביאורי ההגדה בדברי חסידות והתעוררות לעבודה. ויש שהיו נוהגים לתבל לפרקים את דברי החסידות בספורים שונים.

לא היא "שיחה" ולא הוא "מאמר". במאמר בא הענין המתבאר במרוכז ובמסודר ובהרחב הביאור, ובשיחה באים הענינים מקוטעים ומקוצרים, ויש אשר מרומזים, בבחינת "די לחכימא ברמיזא", ובהפסקות בין קטע לקטע, ויש אשר דברי התעוררות ומוסר שאין להם מקום באופן ישר ב"מאמר", קונים שביתתם ב"שיחה". הרבו ביותר ב"שיחות" חב"דיות הרבי הריי"צ, והרמ"מ, הרבי של עכשיו.

כשהגיע הרבי הריי"צ באחד מלילות הסדר לפיסקא "הא לחמא", ביאר הדברים על יסוד המבואר בקבלה כי "אבות" הם מוחין, ו"לחמא עניא" הוא הגלות, ואמר: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא", הגלות אכל את המוחין. עבודת המוח היא תחיית המתים. אין דבר קר יותר ממת. והמוחין הם קרירות, מתינות, התיישבות וסדר, בניגוד להתפעלות והתרגשות. וכשמאיר אור אלקי במוח, זהו תחיית המתים. אף הוא הרחיב הדיבור על עבודת המוחין ועבודת המדות, ועל ההבדל שביניהם באופן פעולתם על הזולת: במדות יש מקום להשתוות עם הזולת, והקטן יכול להשתוות אף עם היותר גדול, אבל מוחין פועלים ביטול על הזולת, ואיש פשוט כשרואה בעל מוחין הוא מתפעל ובטל, הגם שאינו מבין אותו כלל. ולהסבר הדברים סיפר שתי מעשיות, אחת בנוגע להשתוות במדות, ואחת בנוגע לביטול של מוחין (ראה "סיפורי חסידים – מועדים" עמוד 291).

את "ימי חייך הימים, כל ימי חייך להביא הלילות" פירש: "להביא" מובנו להכניס. צריך להכניס חיים בימים ולהכניס חיים בלילות. וחכמים מוסיפים: "ימי חייך העולם הזה". יש להכניס חיים לא רק בימים ובלילות, אלא אף בכל ענייני עולם הזה, שיהיה עולם הזה של יהודי. ואף כאן סיפר מעשיה אחת בשביל להדגים את ההבדל בין חיים טבעיים של יהודי לזה של גוי (ראה מסגרת).

ב"אחד חכם ואחד רשע" אמר: לכל אדם מישראל, בין שהוא חכם ובין שהוא רשע, יש ה"אחד". לכל אחד יש הנפש האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, ואם הוא רשע הרי זה בבחירת עצמו, אבל מלמעלה נתנו גם לו את ה"אחד", ואפשר גם בכחות גדולים יותר, שהרי ב"משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע" יש גם המובן של "משביעין" מלשון "שובע", אלא שאין הוא מנצל כוחותיו.

אגב: הרבי העכשווי, הרמ"מ, אמר באחת משיחותיו: למה העמידו את הרשע מיד אחרי החכם, והרי לפי הסדר מקומו לאחרונה, אחר "שאינו יודע לשאול"? אלא, שהכניסו את הרשע לתוך הסדר של פסח כדי לתקנו, כי "לא ידח ממנו נדח", ולתקן את הרשע יכול רק החכם. אף הוא הוסיף: ולמה "מתחילים בגנות" של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", והרי אין לזה שום קשר עם יציאת מצרים? אלא, שמלבד ארבעה הבנים יש גם בן חמישי, זה שאינו שואל כבר שום שאלות כלל, ולא מפני שאינו יודע לשאול, אלא מפני שנתרחק כבר לגמרי ואין לו ענין ויחס לה"סדר" וליהדות בכלל. לו אי אפשר להשיב, שהרי אינו בא כלל אל ה"סדר". שמא תאמר: כבר אבד סברו ובטל סיכויו של זה? לא. אף מזה ושכמותו אסור להתייאש. החובה להשפיע ככל האפשר גם עליו וסופו שישוב גם הוא. ולכך אומרים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", כדי לתקן ולברר אף את אלה שחושבים את עצמם לבני תרח והולכים בדרכי תרח.
פנינה בספרות ההגדית

הגדה חב"דית מיוחדת במינה היא: "הגדה של פסח" עם "לקוטי מנהגים וטעמים" של הרבי מליובאוויטש. החב"דיות שבה באה לידי ביטוי בנוסח ובמנהגים, אבל לא בפירושים, דרושים ורעיונות. לא לכך נועדה הגדה זו ולא לכך נתכוון המחבר. אבל מבחינה של "מנהגים וטעמים", ועליהם יש להוסיף "דינים ומקורים", ובעיקר מקורים, הרי זו הגדה נפלאה שמעטים דוגמתה, ומתאימה לכל אדם מישראל, כחסיד כאשר איננו חסיד. אלמלא הייתי חושש לסלידתם של חסידים מהגדרת חול לעבודת קודש, הייתי אומר שזוהי עבודה מדעית ממדרגה ראשונה. על כל פנים: פנינה בספרות ההגדית.

בקיצור נמרץ ניתנים לפנינו לכל פיסקא ולכל משפט ולכל ניב של ההגדה המקורות בראשונים ובפוסקים, יחד עם תמצית הדינים והמנהגים השייכים לאותו מקום ב"סדר", בצירוף פירושים מתאימים מלוקטים ממבחר המפרשים הראשונים והאחרונים.

ואין בית המדרש ללא חידוש. בכמה מקומות מחדש המחבר אף פירושים וטעמים משלו. מהם בהלכה ומהם בקבלה ומהם בפשט. הרי פשט פשוט וישר, ולא עמדו עליו המפרשים: "וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים". כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראיה לפרישות. אבל "כוונת הדרוש מובנת בפשיטות". הראיה אינה מתייחסת אלא לתיבת "וירא", ולא לדרשת "זו פרישות דרך ארץ", שאינה באה אלא במאמר המוסגר, וכאילו אמר: "וירא את ענינו, כמה שנאמר וירא אלקים את בני ישראל". והרי על דרך זה יש אחרי כן: "ואת לחצנו זה הדחק, כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ" וכו', וכן: "ובמורא גדול זה גילוי שכינה, כמה שנאמר או הנסה וכו' ובמוראים גדולים" וכו'. אף שם אין הראיה על הפירוש של לחץ ושל מורא גדול, אלא על הענין (ואמנם המפרשים נדחקו גם שם).

ופטור בלא כלום אי אפשר. הרי גם פירוש חב"די, בשם "לקוטי תורה": למה מניחים המרור בקערה של ה"סדר" באמצע, והרי לכאורה מקומו בקו שמאל, כי הוא בחינת גבורות? אלא "שהמרירות מעורר המשכת רחמים רבים, כאשר תשתפך במר נפשו ויבוא לידי מרירות גדולה איך שהוא רחוק מאלקות, ועל ידי זה מעורר בחינת רחמים רבים" (רחמים, כידוע, הוא בקו האמצעי).

ענין רב יש בכל מנהגי "בית רבי", אדמו"רי החב"ד, שבאו בהגדה זו. מהם שכל חסידי חב"ד נוהגים כך, ומהם המיוחדים ל"בית הרב" בלבד. לרוב באו גם טעמם למנהגים אלו. הרי המנהג האחרון: אין אומרים "חסל סדור פסח". ובשם הרבי הריי"צ: לפי שאצל חב"ד אין חג הפסח מסתיים, הוא נמשך לעולם.

קטעים מתוך המאמר: ההגדה בספרות החב"דית, סופרים וספרים – חב"ד

ימי חייך העולם הזה 

הרבי מהר"ש (זקנו של הריי"צ) ראה פעם ששני ילדיו, הרז"א והרש"ב (זה שמילא מקומו לאחר פטירתו), משחקים בגן שעל יד חדרו ומתווכחים ביניהם. קרא אותם ושאלם על מה הם מתווכחים, והתביישו להגיד. אחותם דבורה לאה, שהיתה עמם, סיפרה שהויכוח ביניהם היה בדבר מה שהמלמד ר' שלום אמר, שכתוב ב"ליקוטי תורה" שיש הבדל בין טבע המידות של ישראל לזה של גוי, להבדיל. הרש"ב, והוא אז ילד בן חמש, לא יכול להבין שיש הבדל כזה, והרז"א שהיה קשיש ממנו, ניסה להסביר לו, אך לא נתקבלו דבריו על לבו של הילד.

קרא הרבי את המשרת בנציון ושאלו:

־ אכלת היום?

־ כן, השיב המשרת.

־ אכלת טוב? חזר ושאלו.

־ מה שייך טוב? – השיב – ברוך השם, שבע.

־ ולשם מה אכלת? שאל הרבי.

־ כדי לחיות, השיבו.

־ ולשם מה אתה חי?

־ כדי שאוכל להיות יהודי ולעשות רצונו של השי"ת, השיב המשרת ונאנח.

אמר לו הרבי:

־ שלח לי את הערל איוואן (המשרת בחצר).

כשבא איוואן, שאלו הרבי:

־ אכלת היום?

־ כן, השיבו.

־ אכלת טוב?

־ כן, השיבו שוב.

־ ולשם מה אתה אוכל?

־ כדי לחיות.

־ ולשם מה אתה חי?

־ כדי שאוכל ללגום קצת יי"ש ולקנח.

אמר הרבי לבניו:

־ הרי לכם ההבדל בין החיים הטבעיים של יהודי לשל גוי, להבדיל.