להגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל היתה התכתבות ענפה עם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, בה דנו בעיקר בהבנת וביאור עניינים בספרות חסידות חב"ד. בסדרת "אגרות קודש" נדפסו רוב מענותיו של הרבי אליו. לפנינו חלק מהתכתבות אחת ביניהם, מתוכה הגיע לידינו גם מכתבו של הגר"י הוטנר, עליו נסובות תשובות הרבי.
ההתכתבות שלפנינו מסתעפת לכמה עניינים, ודברי הפענוח וההסבר להלן (לאחר הבאת המכתבים בשלמותם ובלשונם) מתייחסים לנושא הראשון ביניהם - יעקב, יוסף ורחל בספירות העליונות.
נקדים לבאר בקצרה את הנושא המדובר, על מנת לאפשר את הבנת השקלא וטריא שלפנינו.
יעקב, יוסף ורחל – אופנים שונים בהשפעת האור
איתא בזהר פרשת ויחי[1], שמאז מיתת רחל היה יעקב שרוי כל ימיו בצער, אך משהסתכל ביוסף בא לידי שלום ושלוה, כאילו ראה את אמו של יוסף, כי דמותו של יוסף דומה לדמותה של רחל.
ובבאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי שם[2] כותב על כך "הנה זה המאמר פלאי הוא, במה שתולה ענין ויחי יעקב במה שראה שפירו דרחל בשפירו דיוסף. שלפי פשוטו לא יתכן דבר כזה גם על פחות הערך שכל כך נפלאה בעיניו אהבת שפירו דרחל עד שתחי נפשו ממש בראותו דמות יופי צורתה בתואר וצורת יוסף דהוה דמי לאימיה כו'. אלא בהכרח יש בדבר זה ענין עמוק"...
ומבאר, שבוודאי יש תוכן רוחני עמוק בסיפור זה שבזהר - מחד גיסא גודל אהבת יעקב את רחל, ומאידך, נחמתו על מיתת רחל בראותו את יוסף - וכידוע דאצל האבות הקדושים (שעליהם אמרו רז״ל ״הן הן המרכבה״) הרי כל פרט ופרט בחייהם הגשמיים הוא ביטוי לעבודה רוחנית שבחייהם הרוחניים והנשמתיים.
והענין בזה:
ידוע, שמדתו של יעקב היא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״, פירוש, ענינו של יעקב הוא, להמשיך את המדריגה היותר עליונה באור האלקי (״קצה העליון") עד למטה מטה (״קצה התחתון״), היינו לקשר ולחבר את הקצה העליון עם הקצה התחתון.
והנה כל הגילויים של אלקות בעולמות נמשכים דרך עשר הספירות העליונות, וכך הוא בנידון דידן - מידתו של יעקב, ״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" - שחיבור הקצה העליון עם הקצה התחתון נפעל על ידי המשכת האור האלקי שבספירה היותר עליונה, הנקראת "פנימיות הכתר" (שבה מאיר אור אין סוף ב״ה ממש), עד לספירה היותר תחתונה שהיא ספירת המלכות (הספירה האחרונה).
זהו התוכן הפנימי של אהבת יעקב לרחל, כי מדריגת רחל היא ספירת המלכות, הנקראת בספרי קבלה "עולם הדיבור" (ולאה היא כנגד בחינת מחשבה), ויחוד יעקב ורחל בגשמיות הוא ביטוי ליחוד הרוחני בין מדריגת יעקב ומדריגת רחל, דהיינו השפעת האור האלקי על ידי יעקב מ״קצה העליון" (פנימיות הכתר) עד לספירת המלכות (מדריגת רחל). ונמצא, כי דוקא על ידי רחל בא יעקב לידי שלימותו, להיות ״מבריח מן הקצה אל הקצה", שהאור האלקי הנמשך על ידו מאיר בספירת המלכות.
אך במות רחל נפסק ״יחוד עליון״ זה, וזו היא סיבת גודל צערו של יעקב כי בלי רחל חסר בשלימות עבודתו (להמשיך אור אלקי למטה על ידי ספירת המלכות).
אך בראות יעקב את יוסף, שדמותו של יוסף דומה לדמות רחל, התנחם.
ביאור הענין:
מבואר בספרי הקבלה, שמדריגת יוסף היא מידת היסוד, שענינה הוא - התקשרות והתחברות המשפיע עם המקבל.
משל למה הדבר דומה? יש מי שמלמד דבר חכמה לתלמידו מבלי שירגיש קשר פנימי אליו, ואז יחסר בהשפעת החכמה, משא״כ כשהמשפיע מרגיש קשר פנימי אל התלמיד הוא משפיע לו כדבעי, על דרך משל אב המקשר את שכלו בשכל בנו בשעת לימודו עמו באהבה ורצון כי רוצה שבנו יבין[3].
זהו ענינה של מידת היסוד, כאשר המשפיע מקשר את עצמו עם מקבל. וזהו ענין ספירת היסוד למעלה, שעל ידה עוברות ההשפעות העליונות למדריגות התחתונות.
לפי זה יובן טעם גודל חיבת יוסף אצל יעקב, דלהיות שענינו של יעקב הוא ״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״, וכל מגמתו היא שכל ההשפעות העליונות יאירו למטה, לכן חיבב את יוסף, שמידתו מידת היסוד, התקשרות המשפיע למקבל, שעל ידי זה נמשכות ההשפעות לעולמות שלמטה. וזהו הפירוש הפנימי בכתוב "אלה תולדות יעקב, יוסף״, שכל ה״תולדות״ (היינו השפעות) דיעקב באו לידי גילוי על ידי (מידת) יוסף דוקא.
וזהו שאמרו בזהר שדמותו של יוסף דומה לשל רחל, מאחר שעל ידי יוסף נמשכת השפעתו של יעקב למטה, אף שאינו דומה ממש לרחל, שהיא ספירת המלכות, שעל ידי יחוד יעקב ורחל נמשך גוף האור וההשפעה של יעקב לספירת המלכות, משא״כ על ידי יוסף נמשכו ההשפעות רק דרך מידת היסוד.
עד כאן תוכן דברי אדמו״ר האמצעי בביאורי הזהר, ועל דבריו אלו נסובים המכתבים הבאים.
מכתבו של הגר״י הוטנר
ט׳ אדר התשי״ג
הוד כבוד האדמו״ר מליובאוויטש שליט״א, שלום וברכה!
במטותא מיניה דמר להניח את דעתי בדברי באורי הזוהר פרשת ויחי ד״ה שבע עשרה דף ל׳ עמוד א׳ דאיתא שם ואדרבה יש יותר מעלה ביוסף מברחל שהרי רחל היתה יפת תואר וגו׳ אבל בירידת המלכות למטה בבי״ע שם נמשך השפע בשינוי מהות כי ידוע וגו׳ אך על ידי השפעת יוסף בחינת צדיק הרי נמשך כל אור והשפע כמו שהוא באצילות לבי״ע וגו׳. יעו״ש.
ענין זה של ההשפעה מספירת היסוד, שלא על ידי ספירת המלכות אינו מחוור לי. וכמדומה שזה הוא בניגוד למבואר בכמה מקומות. ולא עוד אלא שיעוין בבאורי הזוהר פרשת בלק ד"ה וכדון מגו קלין דף י״ח עמוד א׳ שכתוב כי כל מה שנותנים לו לז״א היא רק משום דבעלה חייב במזונותיה וגו׳ וכמו שאמרו חז״ל להניח ברכה את ביתך. יעו״ש....
בברכת שמחת פורים
יצחק בן חנה
מכתביו של כ״ק אדמו״ר זי"ע
א
ב״ה, ט״ו אדר, תשי״ג ברוקלין.
הרב הגאון הוותיק וחסיד איש ירא אלוקים עוסק בצ״צ חריף ובקי וכו׳ מוה״ר יצחק שי'
שלום וברכה!
במענה על מכתבו מט׳ אדר מה שהעיר בבאורי זהר [לאדמו״ר האמצעי] פרשת ויחי דף ל׳ ע״א. ושואל איך אפשר שתהי׳ השפעה מספי׳ היסוד שלא ע״י ספירת המלכות.
הנה אף שצדק בדבריו שמוכרח הדבר שכל ההשפעות בעולמות יהיו על ידי ספירת המלכות, אבל יש חילוק בזה אם - בהתלבשות או דרך מעבר. ואם הוא על ידי התלבשות הרי נקרא על שם הלבוש, ונתבאר הענין בתניא קונטרס אחרון דף קנ״ח ע״א, בהמשך תרס״ו (שכמדומני ישנו אצל כת״ר שי׳) ד״ה כה גו׳ בריתי יומם ולילה ובכ״מ בדא״ח[4].
הערה: א) דברי באורי הזהר מיוסדים עמ״ש בלקו״ת להאריז״ל בראשית ד״ה למה התחילה. אשר מחשבה הרהור דבור ומעשה הם נגד אבי״ע. וידוע בטעם השם בריאה שהוא מאין ליש וכפירוש הרמב״ן עה״ת בתחלתו, ותחלת מציאות הכלים הוא בבריאה. ומבואר בכ״מ אשר אותיות וכלים היינו הך.
ולכאורה צ״ע ממ״ש בזח״ג רכ״ט סע״ב דהרהור ומחשבה הם חו״ב - שהוא היפך כל הנ״ל - (הובא ג״כ בפרדס שער ערכי הכינויים מערכת מחשבה), ועדיין לא מצאתי מי שמעיר ע״ז. ולכאורה י"ל, אשר ישנו הרהור שלמעלה ממחשבה והרהור שלמטה ממחשבה, כי הרהור בכללותו היינו דבר קל דלית בי׳ ממשא, והרהור שלמטה ממח׳ היינו שהוא קל בערך הדבור, וההרהור שלמע׳ ממח׳ היינו שהוא קל בערך המחשבה, ויש לקשר עם הבא לקמן.
ב) מובן ופשוט שאף שבכ״מ הרהור שולל מחשבה, הרי בכ"מ הוא כולל ג״כ מח׳ ואפי׳ מח׳ דקה ביותר. ונמצא זה בכמה משמות הנרדפים שאף שיש חילוק ביניהם בכ״מ ובפרט כשבאים שניהם יחד, הנה מצוי שבמקום שבא שם אחד הוא כולל גם את השני והשלישי וכו'. ולדוגמא יש להביא מרז"ל הרהורי כו׳ קשים מעבירה. שזהו ג״כ אם זהו עדיין מחשבה דקה ביותר שלא נמשכה באותיות, ואפי׳ למעלה מזה - וכמובן ממ״ש בבחיי עה״ת פ׳ נצבים כט, יח ד״ה ואם ישאל שואל. ועיין ג״כ בס׳ מורה נבוכים פרק ב׳ (כ"ה בדפוס הבחיי. וכנראה צ"ל: ח״ג פ״ח). ועד״ז הוא ג״כ בתניא פרק יב: אלא מיד בעלייתו כו'.
ג) לכאורה ע״פ החילוק דהרהור ומחשבה יש להסביר הש״ס כריתות יט סע״ב בחילוק דכוונה ומחשבה, דלכאורה כיון ששכח הרי מנפ״מ בעת הפעולה כוונתו לפני זמן. וע״כ צ"ל שגם בעת הפעולה ישנה הכוונה אף שמחשב באופן אחר. וע״פ הנ״ל י״ל דזהו בהרהור וזהו במחשבה (ול׳ מחשבה הוא ע״ד גרב בבכורות מא, א). ואכמ״ל.
מוסג״פ הקונטרס שהצעתי ללומדו בימי הפורים שעברו.
ב״ה, י״א ניסן, תשי״ג ברוקלין.
הרה״ג והרה״ח אי״א נו״נ עוסק בצ״צ מלאכתו מלאכת שמים מוה״ר יצחק שי׳
שלום וברכה!
במענה על מכתבו - אשר מפני סיבות נתעכב המענה שלי ואתו הסליחה.
ובמה דשאילנא קדמיכון בהמשך למכתבי הקודם, אשר שאלתו היתה שכיון שלשון ביאורי הזהר הוא - שנפסק היחוד דיעקב ורחל, אשר זה שולל גם כן הענין דהשפעה דרך ספירת המלכות, אפילו בבחינת מעבר.
ולדידי הרי אדרבה מהלשון יחוד מוכח דלא כמר. והנקודה בכל זה מבוארת בהקדמה כללית וידועה, אשר בכלל מציאות הספירות וחלק פעולתם הם גם מבלי עבודת האדם, והוא המובא בכמה מקומות בקבלה ובדא״ח בהבדל ענין יחוד חיצוני דחכמה ובינה ויחוד פנימי דחכמה ובינה, אשר יחוד חיצוני אינו תלוי בעבודת האדם, ועל זה נאמר לא ישבותו וגו׳. וגם אחר מתן תורה ישנם כמה ענינים כאלו, ולא עוד אלא אפילו בתורה גופא ג״כ, ועל דרך הענין[5] דשבת מקדשא וקיימא, משא״כ יו"ט דישראל מקדשי לזמנים[6]. ועיין בהקדמה לפרי עץ חיים[7] אשר בספירות עצמן ישנם שני הענינים וכנ״ל.
כן בעבודת האדם עצמו. הנה כשממשיך עד לאותיות המחשבה ועאכו"כ בדבור ועאכו"כ במעשה, ה״ז גורם למעלה השפעה בספירת המלכות, ומובן אשר במעשה יותר מאשר בדבור, ובדבור יותר מאשר במחשבה, ועאכו"כ כשבא הדבור אל הזולת שלמטה, ועאכו"כ כשישנו יחוד דזו״נ שעל־ידי־זה הוא הולדת דבר חדש לגמרי. ודוגמא לזה הוא ג״כ מה שמצינו בכמה נבואות שעשו הנביאים איזה מעשה, שעי״ז נמשכה הנבואה למטה מטה ביותר אשר אז קשה לבטל דבר הנבואה, וכמבואר בספרים, ועיין ג״כ מכתב רבינו הזקן בביאור (בהסידור מאה שערים[8]) מה שהרב המגיד כשהי׳ נופל לו ענין במחשבה הי׳ ממשיכו בדבור ג״כ.
ועל־פי הנ"ל מובן שאף שבהסתלקות רחל נפסק היחוד דיעקב ורחל, אין זה סתירה כלל להשפעה לספירת המלכות דרך מעבר, ולא עוד - אפילו בבחינת התלבשות (וזה בא בהוספה על מכתבי הא׳), אלא שהולדת ענין חדש לגמרי ושנמצא בו שני הקצוות הולדת בדומה לו ומהות בפ״ע, ה״ז אי אפשר, והוא ע״ד המובא בכ"מ במעלת השפעת הטיפה על השפעת השכל, אף שכמובן שגם בהשפעת השכל עובר דרך ספי׳ המלכות היינו כמה צמצומים והתלבשות וכו׳.
בברכה לחג הפסח כשר ושמח.
מה ששואל כת״ר שי׳ אודות המאמרים והשיחות שלי, הנה לעת עתה מלבד אחדים בודדים מהם עדיין לא סדרתים, אבל מוסג״פ העתק מכתבי כללי לחג הפסח הבע״ל[9] אשר תקותי שיעניין את כת״ר שי׳.
יחוד של ״התלבשות״ ויחוד של ״מעבר״
על המבואר בביאורי הזהר שאל הגר״י הוטנר ז״ל מאת כ״ק אדמו״ר זי״ע, ״איך אפשר שתהיה השפעה מספירת היסוד שלא על ידי ספירת המלכות״. כלומר: מאחר שכל ההשפעות בעולמות צריכות לעבור דרך כל עשר הספירות כדי להגיע למטה, א״כ מה מועיל זה שיוסף הוא כנגד מידת היסוד כדי שתהיה ההמשכה למטה למקבלים - הרי אי אפשר להיות השפעה למקבל בלי ספירת המלכות (בחינת רחל)?
ועל זה בא מענה כ״ק אדמו״ר זי״ע:
הנה אף שצדק בדבריו שמוכרת הדבר שכל ההשפעות בעולמות יהיו על ידי ספירת המלכות, אבל יש חילוק בזה אם בהתלבשות או דרך מעבר. ואם הוא על ידי התלבשות נקרא על שם הלבוש.
תוכן המענה:
שני אופנים ישנם בהשפעה הנמשכת ממדריגה למדריגה, אחד הנקרא דרך ״מעבר״ ואחד הנקרא דרך ״התלבשות״.
״מעבר״ פירושו, שההשפעה עוברת דרך מדריגה תחתונה ממנה מבלי להשתנות, ולכך נקראת ״מעבר", כי ההשפעה אינה יורדת ממדריגתה להיות כמדריגת המקום שבו היא עוברת; משא״כ ״התלבשות״ היא כאשר ההשפעה יורדת ממדריגתה להיות כפי מדריגת המקום שאליו היא באה, ואזי היא "נקראת על שם הלבוש״, מאחר שירדה ממדריגתה להיות כמדריגת הלבוש.
משל לשני אופנים אלה - מ״השפעת״ החכמה:
כשאדם כותב פלפול עמוק בסברות דקות מאד, הרי החכמה והסברות ״נמשכו״ ממוחו על ידי אצבעות ידו עד ש״הגיעו״ אל הנייר שעליו נכתב הפלפול, ועי״ז יכול הפלפול להגיע לעוד תלמידי חכמים הנמצאים אף במרחקים.
והנה, אף שהפלפול והסברות מגיעים אל הנייר דרך אצבעות היד, מכל מקום אין האצבעות משיגות כלל את הפלפול והסברות, ואינן משתנות כלל מחמת הסברות הדקות העוברות על ידן. דאין שום נפקא מינה באצבעות אם הן עסוקות בכתיבת סברות עמוקות או דברי הבל, כי אין השכל ״יורד" למדריגת האצבעות אלא רק ״עובר״ דרכן.
זהו הנקרא ״מעבר״.
אך כאשר הסברות מגיעות לידי תלמידי חכמים, הרי כל אחד מתבונן בהן עד שמבין ומשיג אותן, עד שנתפס הענין היטב במוחו. ובזה קיימים הרבה חילוקי מדריגות, דכל חכם וחכם מבין את הסברות לפי מדריגת כח שכלו וכשרונותיו, דמי שהוא עמקן יותר יבין את עומק הסברא הדקה הרבה יותר ממי שאינן עמקן כל כך.
ונמצא, שבהשפעה זו השכל יורד ומצטמצם בכל אחד ואחד לפי מדריגת כלי שכלו, כך שמדריגת החכמה כפי שנמצאת בכל אחד ואחד מהחכמים האלה שונה מאחד לחבירו.
זהו הנקרא "התלבשות״, ואזי ההשפעה נקראת ״על שם הלבוש״ - כלומר, כשההשפעה באה באופן של "התלבשות", אזי מדריגת ההשפעה היא כמדריגת הלבוש.
וכך הוא בעניננו:
כאשר רחל היתה בחיים היה "יחוד יעקב ורחל", פירוש שאזי נתלבשו ההשפעות הרוחניות שהמשיך יעקב אבינו במדריגת רחל (ספירת המלכות) בבחינת התלבשות. משא״כ לאחרי מותה, אזי ההשפעות של יעקב נמשכו למטה רק על ידי יוסף, ספירת היסוד, דאע״פ שגם אז מוכרח לומר שההשפעות נמשכו בעולמות על ידי ספירת המלכות, אבל אז עברה ההשפעה דרך ספירת המלכות רק באופן של ״מעבר״ ולא בדרך התלבשות. ולכך לא נקראת "על שם הלבוש״ (ספירת המלכות) אלא על שם ספירת היסוד.
בין יחוד חיצוני שאינו תלוי במעשה אדם לבין יחוד פנימי הנגרם על ידי עבודת האדם
על זה הוסיף הגר״י זצ״ל לשאול, דלכאורה מלשון ביאורי הזהר ״במות רחל כו׳ נפסק בחינת יחוד העליון הזה״ משמע, שבמות רחל אין שום השפעה כלל בבחינת המלכות, אף לא באופן של ״מעבר״.
ועל זה בא מענה כ"ק אדמו״ר זי״ע:
ובמה דשאילנא קדמיכון בהמשך למכ׳ הקודם אשר שאלתו היתה שכיון שלשון ביאורי הזהר הוא שנפסק היחוד דיעקב ורחל אשר זה שולל ג״כ הענין דהשפעה דרך ספירת המלכות אפילו בבחינת מעבר.
ולדידי הרי אדרבה, מהלשון "יחוד״ מוכח דלא כמר.
מדיוק הלשון שנפסק ה״יחוד" מוכח להיפך, שאין הפירוש שנפסקו כל ההשפעות מיעקב לספירת המלכות, כי אם רק השפעות מסויימות המכונות בשם "יחוד".
והנקודה בכל זה מבוארת בהקדמה כללית וידועה, אשר בכלל מציאות הספירות וחלק פעולתם הם גם מבלי עבודת האדם, והוא המובא בכמה מקומות בקבלה ובדא״ח בהבדל ענין יחוד חיצוני דחכמה ובינה ויחוד פנימי דחכמה בינה, אשר יחוד חיצוני אינו תלוי בעבודת האדם, ועל זה נאמר לא ישבותו וגו׳.
יש להקדים ענין כללי, דיש שני סוגי השפעות מלמעלה בעולמות. א׳, השפעות תמידיות בלתי תלויות בעבודת האדם; ב', השפעות שהן בבחינת "תוספת אור״, הפועלות גילוי אלקות בעולמות, והן תוצאה מעבודת האדם.
הדוגמא שהובאה בדרך כלל בספרי חסידות לשני אופנים אלה בהשפעות העליונות העוברות דרך הספירות העליונות - היא משני אופני ״יחוד״ (המובאים בספרי הקבלה): "יחוד חיצוני דחכמה ובינה" ו״יחוד פנימי דחכמה ובינה״.
הסברת הדבר:
כל השפעה ממשפיע למקבל נקראת בספרי הקבלה בשם "יחוד" (אף שענין היחוד לאמתתו הוא רק בהשפעות מהסוג השני הנ״ל, כפי שיתבאר להלן בסוף האגרת). והנה הובא לעיל שכל ההשפעות בעולמות עוברות דרך עשר ספירות עליונות, והסדר בזה הוא, שבתחילה מקבלת החכמה שפע ואור מאור אין סוף ב״ה בעצמו (מספירת הכתר שלמעלה מכל הספירות כולן ומקפת עליהן כמו כתר המקיף את ראש האדם), ומספירת החכמה היא נמשכת אל ספירת הבינה שלמטה הימנה, וזה נקרא ״יחוד חכמה ובינה״.
ויש שני אופנים כלליים ביחוד זה, "יחוד פנימי דחכמה ובינה״ ו״יחוד חיצוני דחכמה ובינה״.
פירוש:
בכל דבר ישנו חלק פנימי וחלק חיצוני. כמו למשל באדם, שיש אברים חיצוניים, שהם האברים הנראים ונגלים לחוץ, ואברים פנימיים שהם האברים שבפנים שאינם נראים לעין הרואה. וכך הוא בכוחות הנפש, כמו: הדיבור והמעשה הם יותר ״חיצוניים״, שהרי הם נראים לזולת, ואילו המחשבה היא "פנימית״ כי אינה אלא בפנים האדם.
ובדקות יותר: בכל כח וכח יש פנימיות וחיצוניות, כמו בחכמה, שיש בה חלק חיצוני וחלק פנימי, ולדוגמא חכם גדול הלומד עם תלמיד קטן שאינו יכול לבאר לו את עומק הסברות הדקות כפי שהוא מבין כאשר לומד לעצמו, ורק מסביר לו את הסוגיא באופן פשוט, הרי הסברות העמוקות כפי שהוא מבין אותן לעצמו הן "פנימיות״ שכלו, וחלק השכל שמשפיע לתלמידו נקרא בשם "חיצוניות" השכל.
הוא הדין לענין "יחוד חכמה ובינה", שכאשר רק חיצוניות האור והשפע (שהחכמה מקבלת מהכתר) נשפעת בספירת הבינה, הרי זה נקרא "יחוד חיצוני דחכמה ובינה", וכאשר גם פנימיות האור נמשכת בבינה, נקרא "יחוד פנימי דחכמה ובינה".
מבואר על כך בספרי הקבלה, ש״יחוד חיצוני דחכמה ובינה״ אינו תלוי בעבודת האדם, פירוש, כל ההשפעות שנמשכו בעולמות בשביל קיום והתהוות העולמות הרי הן המשכות תמידיות, ללא הפסק, ועל זה נאמר ״יום ולילה גו׳ לא ישבותו״. השפעות אלו נקראות ״יחוד חיצוני דחכמה ובינה״, כי קיום והתהוות העולמות (היינו זה שהעולמות והנבראים יהיו קיימים ופועלים לפי דרכי וחוקי הטבע) הוא רק מחיצוניות האור והשפע שהקב״ה משפיע לעולמות.
והחידוש בעבודת בני ישראל (החל מעבודת האבות הקדושים) הוא, שהם ממשיכים ״תוספת אור״ אלקי בעולמות, על ידי המשכה מבחינת פנימיות האור האלקי, וזהו שנקרא ״יחוד פנימי דחכמה ובינה".
וגם אחר מתן תורה ישנם כמה ענינים כאלו, ולא עוד אלא אפילו בתורה גופא גם כן, ועל-דרך הענין דשבת מקדשא וקיימא, משא"כ יו"ט דישראל מקדשי לזמנים.
בהשפעות עליונות שאינן תלויות בעבודת האדם נכללו לא רק ההשפעות שהן לצורך קיום והתהוות העולמות (שעל זה נאמר ״לא ישבותו״), אלא גם השפעות מסויימות שהן בבחינת ״תוספת אור" (הפועלת גילוי אלקות בעולמות), שנתחדשו על ידי מתן תורה, כלומר, ישנם גילויים של אלקות בעולמות שאינם תלויים בעבודת האדם.
ולא עוד, אלא שיש גם ענינים בתורה ומצוות, דאע״פ שהם קשורים בעבודת האדם, מכל מקום במהותם הם ענינים שבאים מלמעלה, בלי עבודת האדם. דוגמא לדבר - ההבדל בין קדושת שבת וקדושת יום טוב, דשבת מקדשא וקיימא, היינו שהיא בלתי תלויה בעבודת האדם (אלא שהקדושה הבאה מלמעלה בשבת מטילה על האדם מצוות וחיובים מסויימים), משא״כ קדושת יום טוב שכל כולה היא תוצאת פעולת בני ישראל, שישראל אינהו דקדשינהו לזמנים.
ועיין בהקדמה לפרי עץ חיים אשר בספירות עצמן ישנם שני הענינים, וכנ״ל.
ענין זה, שיש שני אופנים ב״יחוד" בין הספירות, אחד שהוא יחוד תמידי בלתי תלוי בעבודת האדם, ויחוד פנימי שנמשך על ידי עבודת האדם, מבואר בהקדמה לספר פרי עץ חיים.
ההבדל בין יחוד חיצוני ויחוד פנימי גם בעבודת האדם עצמה
כן בעבודת האדם עצמו, הנה כשממשיך עד לאותיות המחשבה ועאכו״כ בדיבור ועאכו״כ במעשה, הרי זה גורם למעלה השפעה בספירת המלכות. ומובן אשר במעשה יותר מאשר בדיבור, ובדיבור יותר מאשר במחשבה.
יתר על כן:
גם בהשפעות הנמשכות על ידי עבודת האדם, ישנם שני סוגים ואופנים אלה (״יחוד חיצוני" או ״יחוד פנימי״).
דהנה ההשפעות בספירות עליונות שנפעלות על ידי עבודת האדם, הן בבחינת מדה כנגד מדה, שלפי אופן עבודת האדם למטה, בדומה לזה פועל (על ידי עבודתו) למעלה בעולמות עליונים ובספירות עליונות.
ולדוגמא: על ידי עסק התורה בשכל האדם, גורם המשכה בבחינת "מוחין״ (ספירות חכמה בינה דעת), ועל ידי שמעורר בלבו אהבת השם (או אהבת ישראל) גורם המשכה בספירת החסד (שענינה - אהבה).
ויש שעל ידי עבודתו פועל רק המשכה מ״חיצוניות״, היינו שממשיך רק מדריגה חיצונית של אור אלקי, ויש שממשיך גם ״פנימיות", והדבר תלוי כמובן במדריגת עבודתו, שמדריגה גבוהה יותר בעבודה ממשיכה "פנימיות האור" ועבודה שאינה גבוהה כל כך ממשיכה רק "חיצוניות האור".
ומזה מובן גם לנדון דידן - ההשפעה בספירת המלכות, שיש כמה אופנים באופן ההשפעה הנמשכת בתוכה (על ידי עבודת האדם), ותלוי באיזה אופן היא עבודת האדם.
דהנה ענינה של ספירת המלכות בנפש האדם הוא - העבודה בשלשת ״לבושי״ הנפש, מחשבה דיבור ומעשה.
ולפיכך, כשאדם בעבודתו מביא וממשיך אור וקדושה במחשבתו, ועוד יותר - בדיבור, ועד למעשה בפועל - הרי על ידי זה גורם שתומשך השפעה בספירת המלכות למעלה.
ומובן, שככל שהאדם ממשיך את האור יותר למטה (היינו לא רק במחשבה, אלא גם בדיבור, עד לכח המעשה שבו), כך נמשכת ההשפעה יותר למטה, לתוך ספירת המלכות.
ועאכו״כ כשבא הדיבור אל הזולת שלמטה, ועאכו״כ כשישנו יחוד דזו״נ, שעי״ז הוא הולדת דבר חדש לגמרי.
אך עיקר הגילוי בספירת המלכות, באופן שההשפעה ממנה נמשכת בעולמות שלמטה באופן קבוע ותמידי, הוא כאשר עבודת האדם היא באופן שבאה בדיבור אל הזולת (היינו שפועל על אדם שחוץ ממנו), ועוד יותר, כשישנו יחוד זכר ונקבה, שעל ידי השפעה זו נוצרה מציאות חדשה לגמרי - שאזי גורם שיומשך השפע דספירת המלכות עד למטה מטה, תוך כל העולמות.
ודוגמא לזה הוא גם כן מה שמצינו בכמה נבואות שעשו הנביאים איזה מעשה, שעי״ז נמשכה הנבואה למטה מטה ביותר אשר אז קשה לבטל דבר הנבואה, וכמבואר בספרים.
מבואר בספרים[10] בביאור הטעם שכאשר הקב״ה אמר לנביא למסור לבני ישראל נבואה מסויימת, ציוה כמה פעמים שיעשה פעולות בגשמיות בקשר לנבואה זו (כמו שמצינו ביחזקאל שאמר לו ה׳ ״שכב על צדך השמאלי גו׳ ושכבת על צדך הימני גו״׳ - יחזקאל ד, ד. שם, ו), שזהו לפי שנבואה יכולה להשתנות (ולהשאר ברוחניות), וכדי להבטיח שהנבואה תתקיים בגשמיות ציוה הקב״ה להלביש את הנבואה תיכף במעשה גשמי, ואזי קשה לבטל דבר הנבואה.
וכך בעניננו, שעל ידי שעבודת האדם באה לידי מעשה בפועל, ועד שיש לה השפעה על הזולת, ובפרט באופן שמוליד מציאות חדשה, הרי ההשפעה הנמשכת על ידי העבודה נקבעת בתוך מציאות העולמות.
ועיין גם כן מכתב רבינו הזקן בביאור (בהסידור מאה שערים) מה שהרב המגיד כשהיה נופל לו ענין במחשבה היה ממשיכו בדיבור גם כן.
זה לשון רבינו הזקן שם (בקיצור לשון קצת):
"מורי זלה"ה היה נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו היה אומרה בפה, אף שלא יבינו השומעים כ"כ, שהיה מדברה רק כמו בפני עצמו כו׳. והטעם לזה, בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו בזה העולם, דעל ידי שמדברה בצירופי אותיות הדיבור ממשיכה לעולם הזה, ואזי, כשימשיכנה לעולם הזה, יוכל אחר אף שהוא בסוף העולם להשיגה על ידי יגיעתו בתורה ועבודה, שיוכל ליפול במוחו זו ההשגה מאחר שישנה בעולם הזה. אבל אם לא היה ממשיכה לעולם הזה על ידי הדיבור, אף שייגע אחר הרבה לא ישיגנה במוחו שאינה נמצאת בזה העולם".
וע״פ הנ״ל מובן שאף שבהסתלקות רחל נפסק היחוד דיעקב ורחל, אין זה סתירה כלל להשפעה לספירת המלכות דרך מעבר, ולא עוד - אפילו בבחינת התלבשות (וזה בא בהוספה על מכתבי הא׳).
על פי כל הנ״ל מובן, שאף לאחרי הסתלקות רחל, כשנפסק היחוד דיעקב ורחל, מכל מקום פעל יעקב השפעות בספירת המלכות, ולא רק ב״דרך מעבר״ (כפי שנתבאר במכתב־מענה הקודם), אלא אפילו בבחינת ״התלבשות״. אלא שלא היו השפעות אלו באותה המדריגה של ההשפעות שנעשו על ידי יחוד יעקב ורחל (כשהיתה רחל בחיים) [כפי שהולך ומבאר].
השפעת השכל לעומת השפעת ההולדה
אלא שהולדת ענין חדש לגמרי ושנמצא בו שני הקצוות, הולדת בדומה לו ומהות בפני עצמו, הרי זה אי אפשר.
המעלה בהשפעה הנקראת ״יחוד״ היא, שעי״ז נוצרת מציאות חדשה לגמרי, שבענין ההולדה יש שני קצוות: מחד גיסא - הוולד הוא בדומה ממש להמוליד (מאחר שבא ממהותו ועצמותו של המוליד), אך ביחד עם זה נעשה הוולד מהות בפני עצמו.
והשפעה כזאת אי אפשר שתהיה כי אם על ידי ״יחוד״, שכשם שבהולדה גשמית צריך להיות יחוד דוקא, כך ב״יחוד״ רוחני בספירות עליונות, שרק בהיות רחל בחיים היו יכולות להיות השפעות בעולמות (על ידי עבודת יעקב) שהן בגדר ״יחוד״, שנמשך שפע פנימי בספירת המלכות, שעי״ז נמשך בעולמות אור חדש שפועל התחדשות במציאות העולמות.
משא״כ בהסתלקות רחל, אף שנמשכו השפעות עליונות (על ידי יעקב) בספירת המלכות (אף בבחינת ״התלבשות״), לא היו השפעות אלו בגדר ״יחוד״ הפועל ״אור חדש" בעולמות.
והוא על דרך המובא בכמה מקומות[11] במעלת השפעת הטיפה על השפעת השכל.
דוגמא לשני מיני השפעה בספירת המלכות - אם ההשפעה היא שפע פנימי הפועל מציאות חדשה (שזהו בעיקר בכח המלכות, שלכן בהסתלק רחל לא היה זה שייך) או לא - מההבדל בין ״השפעת הטיפה״ (על ידי כח ההולדה), והשפעת החכמה: בכח ההולדה נמשך עצם הנפש ממש להוליד מציאות חדשה, משא״כ בהשפעת השכל, שאין זו אלא ״הארה״ מהנפש ואין בכח השפעה זו ליצור מציאות חדשה, שלכן רק מי שהוא כבר בעל שכל יכול לקבל ולהשיג השפעה זו (כמאמר העולם: אַ קאָפ קען מען ניט ארויפשטעלן [=כלומר, אפשר להסביר רעיון לאדם, אבל אי אפשר לתת לו את הראש שבאמצעותו יבין את הרעיון] - ואילו על ידי כח ההולדה נוצר עצם כח השכל אצל הוולד).
אף שכמובן שגם בהשפעת השכל עובר דרך ספירת המלכות היינו כמה צמצומים והתלבשות וכו׳.
אך מכל מקום, גם בהשפעת השכל צריכה ההשפעה לעבור דרך ספירת המלכות, כי כדי שהשכל יגיע לדרגת התלמיד צריך המשפיע לצמצם השכל כדי שיהיה לפי ערך התלמיד, ולפעמים צריך להלביש את הסברא במשלים גשמיים וכדומה, כדי שהתלמיד יוכל להשיג את הסברא, שזהו ענין ספירת המלכות, בחינת מקבל, שהיא המורידה את השפע למטה (על ידי צמצומים והתלבשות).
וכך בעניננו, שגם לאחרי מות רחל שנסתלק ה״יחוד״ עם ספירת המלכות, וההשפעות למטה היו רק על ידי מידת יסוד דיוסף, מכל מקום גם אז עברו ההשפעות דרך ספירת המלכות, אלא שלא באופן של ״יחוד״.
לסיכום:
יש שני מיני השפעות - אלו הבאות כתוצאה מעבודת האדם, ואלו שאינן תלויות בעבודת האדם אלא נמשכות מאליהן. הדוגמא הרגילה לכך בספרי הקבלה - ההבדל בין יחוד פנימי ויחוד חיצוני. מצינו כעין זה גם בענייני תורה ומצוותיה, כמו קדושת שבת (דמקדשא וקיימא) וקדושת יום טוב.
וגם בההשפעות הבאות על ידי עבודת האדם יש שני אופנים (על-דרך "יחוד פנימי״ ו״יחוד חיצוני״ הנ״ל) - יש שעבודת האדם פועלת המשכות והשפעות ״פנימיות״ בספירות עליונות שהן בגדר "יחוד״, היינו שעל ידן נעשית התחדשות בעולמות (על דרך יחוד למטה שעל ידו ישנו ענין ההולדה, יצירת מציאות חדשה), ויש שעבודת האדם יכולה לפעול רק השפעות "חיצוניות״ שאין בהן גדר "יחוד״ (וכדוגמת השפעת דבר חכמה אל הזולת).
ועל פי כל זה מיושבת השאלה הנ״ל, איך אפשר שתהיה השפעה בעולמות במות רחל כאשר נפסק היחוד העליון בין יעקב לרחל, לפי שרק ההשפעות באופן של "יחוד" נפסקו, ולא כל שאר ההשפעות העוברות דרך ספירת המלכות.
תודתנו למערכת היכל הבעש"ט שהואילו להעביר לידינו את הדברים.
[1]. רטז, ב.
[2]. ויחי - כט, ג ואילך.
[3]. תניא, אגרת הקדש סימן טו.
[4]. ראה בארוכה אור התורה להצמח־צדק ויקרא כרך ב׳ פ׳ שמיני ד״ה יין ושכר פ״ו. ס׳ המאמרים תרנ״ט לאדמו״ר הרש״ב סוף ד״ה פנים בפנים. ועיין ג״כ לקוטי שיחות לכ״ק אדמו״ר זי״ע חלק יט ע׳ 11.
[5]. ביצה יז, א.
[6]. ברכות מט, א.
[7]. שער הכללים, פרק יג מכת״י מורי.
[8]. כח, א. הספר סידור מאה שערים נדפס לראשונה בבארדיטשוב תרע״ג, ואח"כ בהוצאת קה״ת בשנת תשכ״ז. מאמר זה נדפס גם בס׳ מאמרי אדמו״ר הזקן הקצרים ע׳ תסד.
[9]. נדפס באגרות קודש ח"ז, אגרת ב'סז.
[10]. ראה רמב״ן לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי שם. וראה ג״כ דרשות הר״ן דרוש ב׳.
[11]. ראה ״המשך״ שמח תשמח תרנ״ז לאדמו״ר הרש״ב (בס׳ המאמרים תרנ״ז ע׳ רסז ואילך).
