עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם
איתא בספרי קבלה ש"פרעה" אותיות העֹרֶף, דהיינו חיצוניות ובחינת אחוריים.
ופירוש "עבדים היינו לפרעה במצרים" בעבודת האדם, שנשמות ישראל הם במדריגת "כי פנו אלי עורף ולא פנים" (ירמיהו ב, כז), פירוש, שגם מה שפנו אלי בעבודתם בתורה ותפלה ומעשה המצוות, זהו רק בעורף, בחינת חיצוניות ואחוריים בלבד, והיינו מצות אנשים מלומדה, והעבודה הוא בקרירות ועל צד ההרגל לבד.
(אדמו"ר מוהריי"צ, ד"ה אתם נצבים תרצ"ה)
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ
בימי אברהם לא ניתנה תורה עדיין, כי עדיין לא נתברר ונזדכך חומריות העולם להיות המשכת אור אין סוף ב"ה על ידי מעשה המצוות הגשמיות, ולא היו יכולים [המעשים הגשמיים] לקבל הארת אין סוף ב"ה להיות נקרא עליהן שם מצוות עד אחר יציאת מצרים, כי מצרים הוא "כור הברזל" (דברים ד, כ), כמו "מצרף לכסף וכור לזהב" (משלי כז, כא), והיינו שהכור הוא המפריד הסִיגִים שלא תהיה תערובת פסולת בכסף וזהב.
וכך הוא מצרים, כור הברזל, שזיכך את ישראל ע"י קושי השעבוד בחומר ובלבנים להיות נפרד הרע מן הטוב ויתפרדו כל פועלי און, כי על ידי שהרע עושה פעולות רעות הוא כלה ונאבד, כמו שכתוב (דברים לב, כג ובפרש"י) חצי אכלה בם, חיצי כלים והם אינם כלים, וכמשל העלוקה שכאשר מוצצת דם האדם מיד מתה. וכאשר נזדככו ישראל, נזדכך גם העולם וגשמיותו וחומריותו, כי כל העולם תלוי בישראל, וכמו שכתוב (קהלת ג, יא) "גם את העולם נתן בלבם", ואזי נתבררו גם כן המצוות המעשיות להיות נקראים בשם מצוות, שבהן ועל ידן תהיה המשכת אור אין סוף ב"ה על ידי מעשה גשמי.
וכמו שמצרים היתה כור הברזל והכנה מתן תורה, כך גלות אדום הוא כור הברזל שהוא הכנה לימות המשיח, שהרי המצות אינן בטלות לימות המשיח לכולי עלמא, והמצות יזדככו יותר בבחינת פנימיות, וכמו שכתוב ומלאה הארץ דעה.
וכן הם היסורים בכל אדם ואדם – שמזככים את המצוות אשר יעשה אותם האדם, שיהיו מתוקנים להיות עולֶה ונכלל באור אין סוף ב"ה.
(אדמו"ר הזקן, תורה אור סוף פרשת יתרו)
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ.
אמרו רז"ל בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאת מארץ מצרים... כי כל העולמות נקראים מצרים, שהם מבחינת מֵצָרִים וגבולים, כמו "מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו'" (חגיגה יג, א), וכן "שית אלפי שנין הוי עלמא" (סנהדרין צג, א) [היינו שהעולמות מוגבלים במידה ובזמן]. ו"גלות מצרים" נקרא ההתקשרות בזה העולם הגשמי והמוגבל, ו"מלך מצרים" נקרא השכל של הבלי העולם.
וכשנעשה התקשרות לזה העולם כל כך בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל, בלי טעם ודעת, נקרא אז "וימת מלך מצרים", ואזי "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו", שצועק לבם אל ה' לצאת מן החושך וגבול הנקרא מצרים, והוא בחינת יציאת מצרים.
(אדמו"ר הזקן, תורה אור פרשת בשלח ד"ה לסוסתי)
לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי
"ישראל נתונין בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של פרה, וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה, שנאמר לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" (מדרש שוחר טוב, מזמור קז).
הנה הגלות נמשל לעיבור, וכן בגאולת מצרים המשיל בנבואת יחזקאל כל הענין לוולד ביום הלידה, כמו שכתוב "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו'". ולהבין משל ומליצה צריך להבין מהו ענין העיבור.
כי הנה אמרו רז"ל (נדה ל, ב) דרש ר' שמלאי למה הוולד דומה במעי אמו, לפינקס מקופל ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו ואוכל ממה שאמו אוכלת וכו' ופיו סתום וטבורו פתוח, וכשיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח כו'. דהיינו שיש לעובר כל חיתוך האברים ראש ועינים ואזנים כו', אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו, שאינו משמש כלום, שאינו מחשב ומהרהר, וכן עיניים לו ולא יראה ואזנים ולא ישמע, וגם המאכל שלו, אף שאוכל ממה שאמו אוכלת, אינו הולך לו דרך הפה אלא דרך הטבור לבני מעיים בלבד להגדיל הגוף... מה שאין כן ראשו עם כל אברי הנשימה אין משמשין כלום...
והנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה כך נמשלו בני ישראל בעת הגלות, שסילק הקב"ה שכינתו וגילוי אלקותו מהתחתונים, ודומה לעיני בשר כאילו העולם דבר בפני עצמו, עינים להם ולא יראו אור ה' כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וכמו שכתוב (ישעיה ו, י) "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע" [כלומר, לבו, אזניו ועיניו של העם נסתמים ונאטמים]. ואפילו השפעת מצוות ומעשים טובים, שהם מזון לנפש, אינו עובר להם דרך הנשימה לשלוח חיות ללב ולמוח למען דעת ה' ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבם בלב שלם ונפש חפצה ותשוקה מורגשת בלב כרשפי אש שלהבת וצמאון כו', כי אם כענין שנאמר "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", דהיינו בבחינת עשיה גשמית בלבד ובקרירות. וזהו עיקר הגלות ברוחניות.
והנה תכלית השלימות של ימות המשיח הוא בחינת לידה והתגלות אור ה' בקרב איש ולב עמוק, כמו שכתוב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
(אדמו"ר הזקן, תורה אור תחילת פרשת וארא)
וּבְאֹתוֹת זֶה הַמַּטֶּה.
האות הראשון היה בהפיכת המטה לתנין. והענין הוא, מטה הוא לשון הטיה, כמו מטה כלפי חסד, והוא ענפי האילן שנוטין מן האילן למטה. והוא מורה על ענין ההמשכה למטה, דהיינו על כללות ירידת והתלבשות אור אין סוף בכלים מכלים שונים, עד שמשם יפרד לשבעים שרים, והשפע יורד למטה מטה, אך באמת הוא עדיין אחוז וקשור במקורו ללא פירוד כלל, שאין לך דבר חוץ ממנו ח"ו.
וזה מה שהראה להם משה, שבחינת מטה העליון – דהיינו נטיית והמשכת האורות בכלים מכלים שונים – יהפוך לתנין, הוא ההסתר האחרון שיהיה לראש ולחיות לקליפת מצרים הנקראת תנין, כמו שכתוב (יחזקאל כט, ג) "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התַּנִים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני", וגם אז איננו בבחינת נפרד ממש, ואף על פי שיאמר "לי יאורי" בגסות רוחו וחוצפתו, מכל מקום הוא בטל ונעשה בחינת מטה ממש כמו שהוא למעלה בשרש שרשו בקדושה העליונה הנקרא מטה.
וזהו שנהפך תחילה לתנין ואחר כך מתנין למטה, להורות על שאינו בבחינת פירוד כלל, אלא המטה עצמו הוא התנין והתנין הוא המטה והכל אחד, מפני שנכללים גם הנפרדים ביחודו יתברך.
(אדמו"ר האמצעי, תורת חיים פרשת שמות)
שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם
פירוש, האבות הן המידות אהבה ויראה ורחמנות [המכוונות כנגד שלושת האבות, אברהם – אהבה, חסד; יצחק – יראה, גבורה; יעקב – רחמנות, תפארת], וחיותם ["חיי אבותינו"] הם המוחין, שהן חכמה ובינה בגדלות ה' לדעת כי אין עוד מלבדו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית ולד' סטרין, שבהשכלה והבנה זו נולדה ונתעוררה מדת האהבה בקרב כל אחד ואחד, וכן היראה, כי כל ניצוץ מישראל יש בו בחינת אהבה ויראה.
וזהו שאמרו רז"ל (פסחים נו, א) "אנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת", כי מן התבוננות באחד אמת, כי אין עוד מלבדו, ממילא נמשך התעוררות אהבה לה' בלי הפסק.
אך כל זה הוא בהיות החכמה ובינה בגדולת ה' בהתבוננות גדול במוחו ומחשבתו, ועל ידי כן יכול הוא לעורר מידותיו אהבה ויראה בהתגלות לבו על ידי עומק המחשבה בלבד. אבל מי שמוחו קטן מהכיל התגלות א־להותו במחשבתו לעורר את האהבה, נקראת בחינה זו בחינת מצרים – אותיות מֵצר ים, דהיינו המצר של ים החכמה, שהחכמה יורדת ומתלבשת ב"מצר הגרון" [הגרון הצר מסמל את המצר החוצץ בין המוח ללב ואינו מאפשר להבנה שבמוח לעורר את הרגשות בלב]... וזהו ענין המרירות שמררו חיי אבותינו במצרים, שחיות המידות [ההתבוננות השכלית המולידה את המידות] ירדה ונתלבשה במצר הגרון, ועל ידי זה נעשו מרים...
(אדמו"ר הזקן, תורה אור פרשת שמות ד"ה קול דודי)
כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם
ביציאת מצרים נאמר "כי ברח העם".
ולכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם?! אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי [שבלב], כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא־אחרא, היא טומאת מצרים, ולדבקה בו יתברך, וכדכתיב "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וגו'", "משגבי ומנוסי וגו'", "והוא מנוס לי וגו'".
ולכן לעתיד, כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ, כתיב "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'".
(תניא פרק לא)
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם
והנה בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש הא־להית ממאסר הגוף... ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל, ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד"... הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך, דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח [התעוררות רוח האדם למטה ממשיכה עליו התעוררות רוח ממרום]. והיא בחינת יציאת מצרים.
ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, אף שהיא מצווה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע, כדאיתא בגמרא ופוסקים, אלא מפני שהן דבר אחד ממש. וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן "אני ה' אלהיכם", והיינו גם כן כמו שנתבאר לעיל.
(תניא פרק מז)
פנינים
על הגדה של פסח
משיחות הרבי מליובאוויטש זי"ע
וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם... עַד שֶׁבָּאוּ תַּלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל
שַׁחֲרִית
בעבודתם הגדולה כל אותו הלילה היו רבי אליעזר ושאר המסובים "מספרים" – מלשון אבן סַפִּיר – זוהרים ומאירים את החשכה. ואףכי עלידי עבודתם כבר הפציע האור, לא חדלו והוסיפו לספר עוד ועוד, שכן עבודת ה' מתקיימת "בכל מאודך" – "מאוד שלך", ולדידם, במדרגתם הגבוהה, הם היו עדיין בעיצומה של "יציאת מצרים" – שלב היציאה מן המצר והגבול. מבחינתם, לא היה עדיין די אור, וטרם הגיע זמן קריאתשמע של שחרית.
באו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הארתם כבר את החושך שלנו, ה"כלים" הקטנים שלנו מלאים אור, ומבחינתנו הגיע כבר זמן שחרית ואור. ועל כן, אףכי מצד מדריגתכם עומדים אתם עדיין ב"יציאת מצרים", מאחר שעבודתכם השפיעה כבר עלינו והביאה לנו אור, יכולים גם אתם לקרוא קריאתשמע של שחרית.
בדברים הללו יכול כל אחד למצוא מענה לטענת היצר: מה לך ללכת לסייע ליהודי אחר, לקרבו ולסייעו בעבודת היציאה ממצרים? הלוא יודע אתה היטב כי אתה שקוע באופן אישי ב"מצרים" משלך! אך כאן אנו רואים, כי כאשר האדם מביא אור לזולת, משלים הוא בכך אף את עבודת היציאה ממצרים הפרטית שלו. n
אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל
הדבר מעורר פליאה: מהו הצורך להתריס בפני הרשע כי "אילו היה שם לא היה נגאל"? ומה עוד, שהמשמעות המורחבת של הדברים היא כי לבן הרשע אין כל קשר לסדר הפסח, שעיקרו זכר ליציאת מצרים. מהי אפוא התועלת בהודעה כזאת?
אלא שלאמתו של דבר, אין כוונת דברים אלו לדחות את הבן הרשע ולהודיעו כי הגאולה ממנו והלאה, אלא אדרבה: במענה לדבריו אנו מדגישים ואומרים, כי אילו היה "שם", במצרים, לא היה נגאל; אבל בגאולה העתידה ייגאלו כל בני ישראל, בלי יוצא מן הכלל.
הגאולה העתידה תהיה לאחר שאירע כבר מתןתורה, שבו נאמר "אנכי ה' אלקיך", בלשון יחיד – לכל אחד ואחד מישראל. אז נקבע לעד ולנצח כי הקב"ה הוא "אלקיך" – כוחך וחיותך – של כל יהודי, יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה. מאז מתן תורה אין יהודי יכול להתנגד עוד לקשר האמיץ והנצחי בינו ובין הקב"ה. קשר זה בוודאי סופו להתגלות, ולכן עתידים כל ישראל לעשות תשובה, "ומיד הן נגאלין". n
יָכוֹל מֵרֹאש חֹדֶשׁ... תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ
הדברים נראים תמוהים מאוד: למה יעלה בדעתנו שהחיוב לספר על משמעותן של הפסח המצה והמרור מתחיל מיום ראש חודש, ולא מליל החג עצמו?
מפרשי ההגדה מציינים, כי בראש חודש ניסן ציווה משה רבינו לבני ישראל על מצות הקרבת הפסח כהלכתה, "עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ", ונמצא שהציווי על שלושת מצוות אלו – פסח, מצה ומרור – היה כבר ביום ראש חודש. והעובדה הזאת מעניקה ליום זה משמעות רבה.
אנו יודעים כי האבות קיימו את התורה ומצוותיה עוד קודם שניתנה לנו התורה. אלא שבטרם ניתנה התורה, כאשר אברהם אבינו הקפיד לאכול מצות בחג הפסח (כמסופר בתורה), זו בוודאי היתה עבודת ה' נעלית מאוד, אך אי אפשר לומר שהוא קיים בכך את מצות אכילת מצה, שכן המושג ההלכתי הנקרא בשם "מצה" לא היה אז כלל במציאות.
מה שהעניק לחפץ הגשמי את המשמעות ההלכתית והפך אותו, בלשון ההלכה, ל"חפצא" של מצוה – היה ציווי ה'. לכן, אומרת לנו ההגדה, "יכול מראש חודש". ביום ראש חודש ניסן, יחד עם ציווי ה', נולדו המושגים ההלכתיים הנקראים "פסח" "מצה" ו"מרור". החל מיום זה אנו יכולים כבר לכאורה להתחיל לספר ולדבר על המצוות הללו ולקיים את מצות "והגדת לבנך".
אלא שעל כך מלמדת אותנו ההגדה: אכן, בעולם ההלכה קיימים כבר "פסח", "מצה" ו"מרור"; אבל – "לא אמרתי אלא בשעה שיש [פסח] מצה ומרור מונחים לפניך": זמן קיום מצות "והגדת לבנך" הוא דווקא בשעה כאשר האדם עומד לקראת קיום מצוות אלו בפועל, בליל הפסח, ולא קודם לכן. n
וְאֶת עֲמָלֵנוּ אֵלּוּ הַבָּנִים כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ
הראיה מן הפסוק היא רק על העובדה שפרעה הטיל גזירות על הבנים, אולם על דבריו "ואת עמלנו – אלו הבנים" אין בעל ההגדה מביא כל ראיה. נראה כי זהו דבר כה פשוט, שאין צורך להוכיח אותו מן הכתוב.
ומכאן למדנו הוראה לכל הורה ומחנך: "בנים" פירושם "עמל". העובדה שגידול בנים ותלמידים היא משימה הדורשת עמל ויגיעה צריכה להיות מובנת מאליה. החינוך לעולם איננו מתרחש מאליו, בדרך ממילא, וגם כאשר נראה כי הבן צועד בדרך הישר, חובה היא להשקיע רוב עמל בחינוכו.
על ילדי ישראל בדור ההוא אמרו חז"ל (סוטה יא, ב) "הם הכירוהו תחילה" – הם היו אלו אשר הורו לראשונה באצבעם בעת קריעת ים סוף ואמרו "זה א־לי". בכך הם הקדימו אף את משה ואהרן והזקנים. היו אלו ה"בנים" שאותם אנו מזכירים כאן, שעליהם נגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". כי כאשר מחנכים את ילדי ישראל בעמל ובמסירות נפש, הם גדלים לתפארת, ולכל הגזירות אין כל משמעות. n
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם... חֲלָמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם
אנו אומרים כאן את ההַלל עד "חלמיש למעיינו מים", כדעת בית הלל במשנה: "עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה [ומשלים לאחר אכילת הפסח], ובית הלל אומרים עד חלמיש למעיינו מים".
בטעם המחלוקת נתבאר בירושלמי: "אמרו להן בית שמאי, וכי יצאו ישראל ממצרים, שהוא מזכיר יציאת מצרים?! [ולכן יש להמתין עד לאחר אכילת הפסח, ורק אז לומר "בצאת ישראל ממצרים"]. אמרו להן בית הלל, אילו ממתין עד קרות הגבר לא הגיעו לחצי גאולה וכו', והרי לא יצאו אלא בחצי היום [וכיוון שבלאו הכי לא ניתן להמתין עד רגע הגאולה עצמו, ניתן לקרוא "בצאת ישראל" כבר בתחילת הסדר].
ולכאורה טענת בית שמאי אכן אינה מובנת – מה טעם שיטתם שיש להמתין באמירת "בצאת ישראל ממצרים" עד אחר אכילת הפסח – הלא בכל אופן נאמר זאת לפני מועד הגאולה?!
ויש לומר שהדברים תלויים במחלוקת הכללית שמצינו בין בית שמאי לבית הלל (ראה בית האוצר מערכה א כלל כז, אוצר ליקוטי שיחות לשיטתייהו פרק א) אם "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל". פירוש, בית שמאי מתייחסים למציאות עוד בהיותה "בכח", קודם שהיא קיימת ועומדת לפנינו, ואילו בית הלל מתייחסים למציאות כפי שהיא בפועל. ולדוגמה: "חלות דבש, אימתי מטמאות משום משקה? בית שמאי אומרים משיהרהר [לרסקן], ובית הלל אומרים משירסק [בפועל]". ובדומה לזה: "דגים, מאימתי מקבלים טומאה [משום מאכל]? בית שמאי אומרים משיצודו [ויפרשו ממקום חיותם, אף שעדיין לא מתו בפועל], ובית הלל אומרים משימותו [בפועל]". ויש לכך דוגמאות רבות נוספות מכל רחבי הש"ס.
ובענייננו – אמנם היציאה בפועל היתה רק בחצי היום, אבל היציאה קיימת "בכח" משעת אכילת הפסח ואילך, שאז ניתנה להם הרשות לצאת ממצרים (ואף בשורשם הרוחני של הדברים יציאת מצרים באה בזכות דם פסח), ולכן, בעוד בית הלל מוכיחים כי יציאת מצרים התרחשה בפועל רק בצהרי היום וממילא אין טעם להשתהות באמירת "בצאת ישראל ממצרים", סבורים בית שמאי שיש להמתין עד שעת יציאת מצרים "בכח", לאחר זמן אכילת הפסח.
ואולם, למרות מחלוקת זו, להלכה אנו קוראים כאן עד "חלמיש למעינו מים", כשיטת בית הלל. פסק ההלכה הוא אפוא שגאולה אמיתית פירושה – גאולה בפועל. ואת זאת מבקשים אנחנו מהקב"ה בליל הפסח – שיגאלנו גאולה שלמה בפועל ובמהרה. n
פּוֹתְחִין הַדֶּלֶת
אמרו רז"ל: "מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות". ומכך שציוונו הקב"ה לפתוח את הדלת בליל הפסח, מובן כי גם הקב"ה עושה כן.
בליל הפסח פותח הקב"ה את כל הדלתות והשערים בפני כל אחד ואחת מישראל – כמו שנאמר במדרש: "אוצרות טללים נפתחים בזו הלילה" – וכל אחד, מבלי להתחשב במעשיו במשך השנה שעברה, יכול להגיע באותה שעה למדריגות הנעלות ביותר, בדרך של "פסיחה" ודילוג, שלא בדרך סדר והדרגה כלל. n
