כשאני מריץ בראש זכרונות מהשנים בהם זכיתי להיות אצל הרבי, יש תמונה אחת שתמיד צצה וחוזרת בזכרוני והיא מרוממת אותי לעולם אחר. התמונה הזאת היא תנועת היד המפורסמת של הרבי. תנועת היד המעודדת, המשמחת, בה היה נכנס ויוצא לתפילות בבית המדרש. זאת לא היתה בדיוק תנועה, זו היתה מין הנפת יד אל־על, הנפת היד למעלה בתנועה סיבובית חזקה שכל כך מוכרת ואהובה היתה למי שהיה בחצירו של הרבי.
חשבתם פעם מה היא תנועת היד הזאת? ראיתם פעם רב או מנהיג חשוב כלשהו נכנס לתפילה ומנופף בידיו בצורה הזאת? אני לא ראיתי. גם אדמו"רי חב"ד הקודמים לא נהגו כך.
מענין שגם הרבי עצמו לא נהג כך ברוב השנים. בהתחלה, כשהרבי היה נכנס לתפילות עם הקהל, היה הקהל עומד בדממה מאופקת והוא היה פוסע פנימה בהליכה מלכותית ואצילית. אך עם השנים, ההנהגה הזאת השתנתה. הרבי החל לדבר באריכות על חשיבותה של השמחה, על הצורך להגביר ולהרבות את השמחה בעולם ויותר מכך: על כוחה של השמחה להחיש את הגאולה המתקרבת ובאה. בעקבות זאת החלו החסידים לשיר בחוזקה ולשמוח בכל פעם שהיו במחיצת הרבי והרבי הגיב לשינוי הזה בחיוב. כולל בעת כניסתו לתפילות ויציאתו מהן.
היה זה מחזה מרהיב. הרבי היה מרים את ידיו בצורה מאד מהירה וחזקה ואלפי החסידים שמסביב לא נשארו אדישים. השמחה התגברה והאמוציות הרקיעו שחקים, לפעמים היה נראה שכל מה שהרבי צריך לעשות כדי "להעיף" אלפי חסידים למעלה זה סך הכל לנופף את ידו. לעיתים היה הרבי מנופף ביד ימין ולעיתים בשמאל וכמעט תמיד הרים הרבי את היד מעל לראשו!
מה פישרה של הנפת היד הזאת? האם היא רק סימן להגביר את השירה ולהוסיף בשמחה?
אני סבור שטמון כאן רעיון עמוק יותר. יותר מכך, אני חושב שמהותו של הרבי מתבטאת בהנפת היד הזאת.
באחת השנים ביקרה אצל הרבי קבוצת סטודנטים מאירגון "הלל" וזכתה להכנס אליו לפגישה מיוחדת במינה. שיחה אישית ומרתקת בין הרבי לסטודנטים. המפגש נפתח בשיחה קצרה של הרבי שלאחריה הסטודנטים שאלו את הרבי שאלות מגוונות בעניני יהדות ואת השאלה העסיסית ביותר הם השאירו לסוף: האם הרבי יכול לחולל מופתים?
הרבי, בתשובתו הקצרה והעמוקה - שהוא עצמו הגיה והכין לדפוס מאוחר יותר - מסביר שכל דבר שמתרחש בעולם הגשמי נובע מהנעשה בעולמות העליונים ומושפע מהם. ולכן אפשר לפעול שינויים בחלק הגשמי של העולם על ידי עשיית שינויים בחלק הרוחני.
וכך אמר להם הרבי (מופיע במלואו ב'תורת מנחם' חלק כז עמוד 394):
"פירושו של מופת הוא שמתרחש בעולם דבר שאי אפשר לחזותו ולשערו על פי חשבון, כיון שהוא נעשה (לא על ידי פעולה בעלם הגשמי, אלא) על ידי שינוי שנעשה בעולם הרוחני, שממנו מושפע העולם הגשמי".
וכאן הוסיף הרבי חידוש גדול שמשקף את דעתו המיוחדת של הרבי על הדור שלנו:
"הכח לעשות מופת אינה זכות מיוחדת ליהודי מסוים אלא כח זה נמצא ברשותו של כל אחד ואחד מישראל".
"כאשר יהודי מקשר את עצמו, על ידי הניצוץ האלקי שבתוכו, עם הקב"ה, ע"י תפלה והנהגה בדרך התומ"צ וקיומם כדבעי, ומתוך התלהבות - יש בכוחו לעשות "מופת": לפעול ולשנות ענינים בעולם הזה "מלמעלה", כלומר, באופן שלמעלה מהמשוער ע"פ חשבון, ולמעלה מהמשוער על ידי רוב הנמצאים בסביבתו".
הרעיון הזה שאותו אמר הרבי לסטודנטים בצורה ברורה, שבכוחו של כל יהודי לעשות "מופתים", הוא תמצית החוויה שאותה העביר לנו הרבי כשהניף את ידו לעברינו.
הנפת היד של הרבי היא השתקפות של רעיונותיו העמוקים על כוחותיו הנשגבים של כל יהודי באשר הוא. הרבי בתורתו מלמד אותנו את כוחה העצום של הנשמה היהודית, הרבי מדגיש ללא הרף שה"עולם" אינו יכול להוות סתירה ליהדות ושבכוחינו תמיד להתרומם ולהתעלות מעל כל מה שנראה לנו כמגביל. ואת המסר החשוב הזה העביר לנו הרבי לא רק דרך הראש אלא גם ובעיקר על ידי הידיים. בהנפת היד הזאת לימד אותנו הרבי שיעור חשוב: כשיהודי מקיים תורה ומצוות יש בכוחו להתעלות מעל כל המיצרים וההגבלות.
בהנפת היד הזאת מילא הרבי לכולנו את בטריות הביטחון היהודי שלנו. כאומר: תקפצו כבר למעלה! תתרוממו מכל ההגבלות! קדימה, חבל על הזמן!
לפני שעזבו הסטודנטים את חדרו של הרבי אמר להם הרבי בחיוך שהוא רוצה "לנסות לבצע מופת".
הרבי שוחח עם הסטודנטים בקצרה על התפקיד החשוב שמוטל על דורינו, תפקידו האישי של כל אדם לעצמו ובנוסף לכך תפקיד מיוחד שאנו נושאים על עצמינו של היהודים הרבים שנירצחו בשואה שעלינו למלא את מה שהם החסירו. הרבי עודד את הסטודנטים לקבל על עצמם חיים של תורה ומצוות וסיים את המפגש במשפט הבא:
"אם כל אחד מאתנו, אתם וגם אני - החל ממחר, ובאופן שיהיה לזה המשך מחרתיים וכו' - יצעד צעד אחד קדימה, יוסיף בחייו ענינים נוספים של תורה ומצוות, וישפיע על סביבתו בכיוון זה - יהיה זה המופת שלנו!".
את המופת הזה רצה הרבי לפעול בנו כשהניף את ידו. לתת לנו את הכוחות להרגיש שתמיד אנחנו יכולים ומוכרחים להתעלות יותר.
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".
