“כי קרוב אליך הדבר מאֹד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו"[1] — את הפסוק הזה קבע כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע כאבן הפינה לספר התניא, התורה שבכתב של תורת החסידות, שבו קבע לו למטרה “לבאר איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת ה' יתברך"[2]. קרוב, מכלל שאפשר להעלות על הדעת שרחוק הוא, וכדברי התורה: “מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמִעֵנו אֹתה ונעשנה"[3]. ולא ברשעים או בשוטים עסקינן, אלא במחשבה העולה על דעתו של כל אדם בכל יום בהקשר לכללות עניינה של קבלת עול מלכות שמים, שהרי מילתם של חז"ל אמורה: “יצר לב האדם רע מנעֻרָיו"[4], בכל יום הוא מתגבר עליו להמיתו, ואם אין הקב"ה עוזרו — אינו יכול לו[5]. כל שכן כשקוראים בספר התניא פרק אחר פרק, ודמותו של יהודי כפי שראויה להיות קורמת עור וגידים לנוכח עיני רוחו של הלומד, והלוא אין הדברים מן הקלים או מן הפשוטים.
יהודי כשר של אדמו"ר הזקן, למה הוא דומה? לנר בוער, שאישו מכלה את הפתילה הקבועה בו וממוססת את גופו ועצמו עד שלא נותר בו דבר מלבד כמיהה, דבקות, ייחוד וביטול. כמו הנר הזה היה אדמו"ר הזקן עצמו. אמרו עליו שחתיכות בשר היו נופלות מחוטמו מזמן לזמן מעוצם תשוקתו[6]. את הבעֵרה הזו, ללא קיצורי דרך וללא הנחות, ביקש להבעיר בכל לומדי ספרו ובכל ההולכים בדרכו. על המדרגה הנוראה הזו אמר כי קרוב אליך הדבר. מאוד.
לא בשמים היא
ואיך הוא קרוב מאוד? פשוט, משום שמחוז החפץ הזה איננו בשמים ואף לא מעבר לים, אלא בפיך ובלבבך לעשותו. אם מבוקשו של אדם הוא להיות יהודי כשר, לחיות חיים של אהבה ויראה, של קדושה וטהרה, אין הוא נדרש לא ללכת למקום רחוק כלשהו ולא להשיג אמצעי עזר כלשהו. לא אל השמים עליו לעלות, אלא אל עומק הלב עליו לחפור ולרדת.
וכיצד? ובמה? מה היא העבודה שיש לעשותה? כלל ופרט יש בתשובת שאלה זו: הכלל כולל את הכול, “בכל דרכיך דעהו"[7], בקיום תורה ומצוות ובהגברת הצורה על החומר, הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, בכל תחומי חיי האדם. אמנם בתוך ההוויה הכללית הזו קבוע מקום מיוחד ופרטי, היכל שכולו קודש לעבודה זו של חציבה פנימה, של עלייה השמימה, של חציית הים הגדול וכל יתר המכשולים שבדרך עבודת ה', ומקום זה הוא מקומה של “עבודה שבלב זו תפילה"[8]. התפילה, אליבא דתורת החסידות, יותר מכל מצווה אחרת שבתרי"ג מצוות, היא “דבר המעמיד" את שיעור הקומה השלם של עבודת ה'. “שעת צלותא שעת קרבא"[9], אומר הזוהר הקדוש. כי התפילה היא ההתרחשות המאפשרת לנו לגעת בדברים עצמם, לפתוח את פתח הלב ולכוונו כנגד פתח השמים.
ר' חיים יונה ואנחנו
עבודת התפילה היא עניינו הייחודי של ‘קונטרס התפילה', שהוא הקונטרס הראשון שכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע ונתנו לתלמידי ישיבת תומכי־תמימים בשנותיה הראשונות (במרחשוון או בטבת ה'תר"ס, פחות משנתיים ומחצה לאחר ייסוד הישיבה באלול ה'תרנ"ז). מתוך דבריו בקונטרס זה, ובמקומות אחרים, אנו למדים שהתפילה היא המטרה הראשית שאליה מכוונת תורת החסידות; היא התועלת העיקרית שיש להפיק מלימוד החסידות, והיא “איבר שהנשמה תלויה בו" — גוף העבודה שבו תלויים וממנו מסתעפים כל שאר ענייני עבודת ה'.
על עבודת התפילה קמה הישיבה המפוארת, שבה תלה את תקוותיו הגדולות, ובין כתליה ביקש לבסס את דמותו של חסיד אמיתי, המנהל את חייו לאור התחושה החודרת: “שצריך להיות אחרת"[10]. שלא די במה שנעשה עד כה; שהחיים אינם כפי שהם צריכים להיות; ושאפשר וצריך לרומם אותם טפח ויותר למעלה ממצבם הנוכחי. כך בתורה, כך בהנהגת חיי המעשה, וכך במיוחד בעבודת התפילה, האמצעי העיקרי ליצירת שינוי בר־קיימא בנפש האדם.
זקני החסידים היו נותנים בו סימנים, באותו חסיד שמתפלל כפי שקיווה הרבי הרש"ב שיתפללו, ואמרו: כתפילתו של ר' חיים־יונה לוצקי, אהובו ומקורבו. על חסיד מיוחד זה ותפילתו המופלאה סיפר המשפיע המפורסם, ר' שלמה־חיים קסלמן זצ"ל, מי שהכניס בשערי עבודת התפילה דורות של תמימים בשנותיו כמשפיע בישיבת תומכי־תמימים בארץ הקודש (הדברים נמסרו על־ידי הגה"ח הרב חיים־שלום דייטש שליט"א):
כשחיים־יונה היה בגיל 15 וחצי, למד במחלקת ישיבת 'תומכי תמימים' בשצ'עדרין. באותה תקופה קירבתי אותו לדרכי העבודה הפנימית. במשך הזמן הוא התחיל להתפלל ב'עבודה', וכעבור תקופה מסוימת התעלה הרבה הרבה יותר (כאן החווה ר' שלמה־חיים בידו למעלה מעלה, כמפליא את גודל מדרגתו של ר' חיים יונה).
הסדר שבו נהג חיים־יונה בעבודת התפילה שלו במשך תקופת לימודיו בשצ'עדרין היה כזה: הוא היה נוהג להתפלל כל יום באריכות גדולה ביותר. מדי יום ביומו היה מתחיל להתפלל עם כולם, ואחרי שהמניין סיים את תפילתו היה נשאר ב'זאל' וממשיך להתפלל. בשעת התפילה היה מנגן ניגונים חסידיים בדבקות רבה, ומרוב דבקותו לא הבחין בנעשה סביבו. תפילתו נאמרה בנעימה כה ערבה, עד שקרה לא אחת שהתמימים שישבו בקרבת מקום אליו לא היו מסוגלים להמשיך להתרכז בלימודם — קול ניגונו כבש את ליבם והם האזינו לכל מילה שיצאה מפיו. בעקבותיהם נדרכו חושיהם של חבריהם שישבו בשולחן הסמוך, ואף הם השתתקו והאזינו לתפילה. וכך, בהדרגה, השתרר שקט בכל ה'זאל', אבל חיים־יונה כלל לא הבחין בכך והמשיך בתפילתו...[11]
ר' חיים־יונה זה היה דמות פלאית. חסידים היו רגילים לומר עליו שזכה למדרגת ‘פנימיות בינה'. מספרים שכל מאמרי הרבי הרש"ב הארוכים והעמוקים היו שגורים על לשונו מילה במילה. לא מכיוון שיגע בהם ושינן אותם, שכן לא היו ברשותו כתבים כלל, אלא מכיוון שהדברים היוצאים מפי הרבי נחקקו בעצם ליבו ונשמתו בעומק כזה שאין השכחה שולטת בו.
אין הכול בני עלייה, ולא כל המוחות והלבבות שווים, אלא שהמעיין בקונטרס התפילה ובדרכים הנסללות בו, יגלה שהרבי הרש"ב ראה את תפילתו של ר' חיים־יונה כדרך המלך — הציפייה העיקרית מרוב מניין ובניין של עובדי ה'[12]. אמנם יש דרכים אחרות, המתאימות למי שאין הדבר ביכולתו, אך דרכים אלה הן בבחינת יוצא מן הכלל — ולא להפך.
הרבי הרש"ב מקיש על החלון
בפתח הקונטרס מגלה הרבי הרש"ב טפח מן הרקע לחיבורו:
הנה בהיות אשר כל אחד ואחד מאנ"ש שואל ודורש איך מתפללים ובמה עובדים את ה' בעבודה שבלב זו תפילה.
חמישה דורות של תורת ליובאוויטש, שעוסקת בעבודת התפילה בעומק רב ובהרחבה יוצאת דופן, ועדיין כל אחד ואחד שואל ודורש. הכיצד? אך מה לנו כי נלין על כך, והרי הפליאה גדולה הרבה יותר, שכן אלפי שנים אנו מתפללים, ועדיין עניינה של תפילה — למרות מקומה העיקרי וחשיבותה המכרעת — אינו מחוור. “'כְּרֻם זֻלּוּת לבני אדם'[13] — אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן", אומרת הגמרא[14].
אפשר שהספקות והתהיות הם מציאות הכרחית כשאנו עוסקים בדברים שבלב, בדרך רוחנית שכל אדם מוכרח לצעוד בה לבדו, בסופו של דבר. דרכי הלב סבוכות הן, וההוראה הנכונה משתנה מאדם לאדם, מדור לדור, מעניין לעניין. גם לכך מתייחס הרבי הרש"ב בדבריו:
אמרתי לפרש שיחתי קצת בעניין הזה ממה שנמצא בכתובים מכ"ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נ"ע אשר דבריהם דבר ה' אלקינו יקום לעולם וחיים וקיימים כמאז כן עתה. ולא נצרכה אלא להזכרה בלבד ולעורר את לבב אנ"ש עליהם. וגם להעדפה באיזה עניינים לפי העת והזמן דעכשיו אשר נתמעטו הלבבות כו'.
מחד גיסא, הדברים כתובים עלי ספר וכל הרוצה יבוא וילמד. אין כאן ספק ואין כאן מבוכה, אבל יש כאן תורה שלמה כתובה ומסורה. ומאידך גיסא, אכן “נצרכה להעדפה". עבודת התפילה, ככל מקצוע אחר שבתורה, היא כפולת פנים: תורה שבכתב ותורה שבעל־פה; ואין הנהגת הדור בכלל ובפרט מסורה אלא בידי חכמי תורה שבעל־פה, היודעים איזה עניין יש להעדיף ולהדגיש כעת, בזמן ובמקום שבהם עומד השואל, ואיזה עניין יורד במשקלו.
לבירור הדרך הזו, דרכה של תפילה, ולסיקולה מכל אבני הנגף המצויות בה — הקדיש הרבי הרש"ב את הקונטרס הזה. על העלאת קרנה של עבודת התפילה ועל הפיכתה לחלק בלתי נפרד מחייו של כל חסיד — מסר את נפשו. בשעת רצון מיוחדת, בעת התוועדות פורים בשנת ה'תר"ס (היא שנת מסירת קונטרס התפילה, כאמור לעיל), דיבר דברים היוצאים מן הלב בעניין זה[15]:
שאל השואל: מה לעשות אם אין מצליחים להגיע לעשייה באופן המבואר במאמר?
והשיב: מדוע אין אנו יכולים לעשות? והרי יש לנו במה להגיע: יש לנו תורה וחסידות, ו"הבא ליטהר מסייעין בידו"[16]. האם ח"ו בטל מאמר זה?
לאחר מכן ביאר בהרחבה כיצד יש לחיות חיים שעבודת התפילה עומדת במרכזם, כשהוא פורט את האידיאל הגדול לפרוטות מעשיות ולפעולות מוגדרות שאפשר להוציאן מן הכוח אל הפועל, ולאחר מכן אמר:
עשו נא כפי האמור. בחנוני נא[17], בחנוני נא, בחנוני נא — ותיווכחו לדעת כי יהיה לכם הֶרְגֵשׁ פנימי שגם לאחר התפילה, תוך כדי שהייה בעסק, לא יישכח לגמרי... מדוע אתם אומרים שאין ביכולתכם להגיע לדרגה הנדרשת ולהשיגה? עשו! התחילו מיד בעשייה! עשו, עשו, עשו כך, ותיווכחו שתגיעו ותשיגו... עשו נא כפי שאמרתי ותיווכחו שאתם מסוגלים, אלא שאינכם רוצים...15
אחד השומעים, שראה את התרגשותו הגדולה של הרבי, פנה אליו וביקש ממנו לחדול מן הדברים כדי שהדבר לא יזיק לבריאותו. על כך השיב הרבי בהתבטאות נדירה:
גם אתה אינך יודע מה טוב עבורי. ודאי רצוני עתה להיות בבריאות... שכן העולם צריך אותי... אין זה אמנם כפי שאומרים וכותבים עליי את התואר "הקדוש". זאת לא. נבואה אין בימינו וגם רוח הקודש. אך בחרתי במלאכתי להיות "שׁוּל קְלַאפֶּער" [=שמש המקיש בחלונות כדי לעורר את הציבור לקום ולהתפלל], לקרוא אנשים לבית הכנסת, שגם זו מלאכה15.
בבואנו לעסוק בקונטרס התפילה, יהיה בעל השמועה עומד לעינינו בדרך שבה ביקש שנראה אותו: כשאנו מבפנים, נתונים על מיטתנו, והוא מבחוץ, דופק על חלוננו, מפציר ותובע — קומו לעבודתכם, קומו והתפללו, עשו ותיווכחו שאתם מסוגלים. בחנוני נא, בחנוני נא, בחנוני נא. עשו, עשו, עשו ותזכו לראות ישועות בנפשכם.
תוכן הקונטרס: סקירה כללית
ח"י פרקים בקונטרס שלפנינו, ובמבט כולל אפשר לחלק את תוכנם לשני סוגים של הדרכות: עשה ואל תעשה. בליבת הקונטרס עומדת מצוות עשה אחת ויחידה, והיא — להתבונן בדרך הרצויה.
כך מבואר עניינה של דרך זו בפרק ד:
אמנם העבודה האמיתית היא ביגיעה בתפילה ביגיעת נפש ויגיעת בשר, דהיינו יגיעת המוח בעיון גדול ובהתקשרות גדולה (מיט אַ שטאַרקע צוא גיטראגינקייט) בהמושכל, שצריכים לזה אריכות זמן כשעה ויותר להרחיב את ההשגה וההתבוננות בריבוי הפרטים שבו דווקא. ולקרב לעצמו את העניין על פי הסברים הידועים לו או מה שמתחדשים אצלו בעת מעשה.
מן הבחינה המעשית ביותר, יש צורך בהקצאת משאבים משמעותית, דבר יום ביומו, הן ללימוד והן ליגיעה הכרוכה בהתבוננות שבתוכן העניין הנלמד. התבוננות איננה לימוד גרידא. הלימוד מקיף את העניין מבחוץ, ואילו ההתבוננות חודרת אל תוכו, נפגשת עמו, באה לכלל היכרות ‘אישית' וקרובה עם תוכנו. כפי שמוסיף ומבאר:
וכל זה יהיה לא כלומד בלבד איזה עניין, כי אם בהתקשרות עצמי בעצם נושא המושכל המושג במוחו... שיוקלט ויונח העניין היטב במוחו ויאיר האור בגילוי ממש במוחו, ומהמוח נמשך אל הלב שנחקק ונרגש האור בלבו. והוא מה שהלב שומע ומרגיש את העניין האלקי המושג במוחו.
התבוננות זו היא הדרך היחידה המאפשרת יצירת שינוי בר־קיימא בנפשו של האדם, ומבחנה משולש (פרק יד):
א. עליה להיות כזו המעוררת באדם אהבה ויראה אמיתיות, שבהן יוכל לצאת ידי חובת מצוות עשה של "ואהבת את ה' אלקיך"[18] ומצוות לא תעשה של "את ה' אלקיך תירא"[19], המחייבות את כל ישראל, גברים ונשים, בכל הזמנים ובכל המקומות.
ב. עליה לעורר אהבה ויראה המתקיימות לאורך זמן, ומפיחות חיות בקיום כל רמ"ח מצוות עשה (היונקות ממידת האהבה) ושס"ה לא תעשה (היונקות ממידת היראה).
ג. עליה להיות כזו העושה את האדם לבר דעת, מסייעת לו לחדד את מבטו ומחזקת את יכולתו למאוס ברע ולבחור בטוב בכל פרטי הנהגתו (פרק ט).
לא דבר קל הוא, והרבה יש להישמר מפני ההטעיה העצמית האורבת למתבונן בשלבים העומדים לאורך הדרך הארוכה. על כן יש להתרגל תחילה לרכז את המחשבה בעיון כלשהו במשך זמן קצר, “שירגיל האדם את עצמו לעסוק בעיון באיזה עניין גם בשאר היום... כשעה או שתיים" (פרק ו), ומתוך כך יבוא מעט מעט למדרגת יגיעת המוח המאפשרת את המעבר מן המוח אל הלב.
מתוך מצוות עשה זו נגזרות כמה מצוות לא תעשה, המבקשות לשמור אותנו מדרכי טעות:
־ שלא יבקש האדם להיות 'משכיל' בחסידות, להרחיב דעתו מתוך אהבת החכמה והלימוד, אלא יבקש להיות נמנה עם ה'עובדים', המבקשים תמיד את העצם — את המפגש שבין עצם העניין הנלמד ועצם נשמת הלומד. הלומד סתם, מזהיר הרבי הרש"ב (פרק ט), עלול להגיע למצב שבו תורתו נהפכת לו לסם המוות, מנפחת את ישותו בחשיבות עצמית ובגסות הרוח, עד שטוב היה אילו לא היה לומד כלל. לבד מזאת, לימוד כזה אינו מתקיים, ועתיד להישכח (פרק ח).
־ שלא יתבונן בהתבוננות כללית, המסתפקת בתפיסה שטחית וחיצונית של העניין, אלא בהתבוננות פרטית, כזו המתעמקת בפרטי העניין וממצה את הבנתם. הצורך באזהרה זו הוא מפני שההתבוננות הכללית אכן מְרגשת, והיא אף עושה זאת מהר יותר מן ההתבוננות הפרטית, אך רגשות אלה הם בבחינת דמיון כוזב ש'כחלום יעוף', ואין בכוחם לפעול שינוי כלשהו מעבר להתרגשות הזמנית (פרק ב).
־ שלא יבקש הלומד להמציא המצאות ולחדש חידושים משלו, אלא יבקש להיות כלי לקבל (פרק ג). גם מן הלומדים המבקשים לעצמם את העמוקים והמופלאים שבדרושי החסידות אין דעתו של הרבי הרש"ב נוחה. על האדם לדעת את מקומו, ולהתמקד במאמץ ללמוד ולהבין היטב את הדרושים השווים לכל נפש, הקרובים לעניינים המוזכרים לאורך חלקי התפילה (פרק ז).
־ אזהרה מיוחדת לצעירים, ש"לא יעלו במעלת ההתבוננות לפני עונתן". אין מה להיחפז, ויש להקפיד על התקדמות מתונה מתוך שמירה על הכלל היסודי ביותר: שלא יטעה האדם את עצמו. כך, למשל, הדריך המשפיע ר' שלמה־חיים קסלמן זצ"ל שאותן "שעה או שתיים" שהזכרנו לעיל הן חמש או עשר דקות בערכו של הדור הזה, והיה קוצב לכל תלמיד את דקותיו במשורה, מתוך היכרותו המעמיקה עמו (פרק יד).
סביב הנושא המרכזי הזה ונגזרותיו מבאר הרבי הרש"ב עוד כמה וכמה נקודות, ובהן:
הדרכים הראויות למי שאינו מצליח להגיע לידי “התקשרות עצמית בעצם נושא המושכל":
־ התבוננות של 'בְּכֵן' — דהיינו: העמקת הדעת בתמצית העניין או במסקנה המעשית הנגזרת מתוכו. למרות חסרונותיה הרבים של דרך זו, כולל אותה הרבי הרש"ב בכלל 'עבודה שבלב' ומראה כיצד גם היא פועלת את פעולתה הרצויה, גם אם באופן מצומצם הרבה יותר (פרק ה).
־ התבוננות בעניינים השייכים לסדר התפילה, שגם היא הדרכה למי "שאין דעתו יפה כל כך לקשר את עצמו בעצם העניין האלוקי", ונראה שתועלתה היא בעיקר בכך שהלומד אינו צריך להביא ממרחק לחמו אלא להתבונן במילות התפילה עצמן. מי שיש לו בסיס מסודר של ידיעה נרחבת בחסידות, כבר ימצא את הקשר שבין המילים ובין העניינים הידועים לו היטב — עד שיאירו לו מילות התפילה ויביאו אותו לידי התפעלות הלב וחיות בקיום התורה והמצוות (פרק י).
־ קבלת עול, שהיא היסוד השווה לכל נפש, "שכל אחד ואחד צריך לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה לידע בנפשו שיש לו אדון... וגם הוא צריך לקבל עול מלכותו יתברך עליו ולהיות עבד נאמן אליו יתברך". גם מי שאינו עומד באחת ממדרגות ההתבוננות שנתבארו לעיל, הנה אם ישים לבו לעיקר הגדול הזה ויחיה אותו בכל רגעיו, תוך השתדלות להיכנס לעבודת התפילה על פי יכולתו, אזי "הבא ליטהר מסייעין לו מלמעלה... ויפתח לו ה' יתברך פתח יתרה להאיר מוחו ולבו בתורתו ועבודתו יתברך" (פרק טו). בכלל הנחיה זו היא גם ההדרכה להיות מן השונים הלכות בכל יום, והכוונה ל"הלכות פסוקות הצריכות למעשה", שהיא חלק בלתי־נפרד מקבלת עול מלכות שמים (פרק יז).
־ דרך ראויה לבעלי עסקים, שאין עיתותיהם בידם והם אנוסים לבלות את רוב זמנם בעסקיהם, ועליהם להישמר על כל פנים ללמוד מעט קודם התפילה, להתפלל במתינות ולשבור ליבם בקרבם על היותם שקועים "בהבלי העסקים הסובבים עליהם מכל צד ופינה". מתוך כך יזכו ל'רשימת הארה' שתגן עליהם ותקרב אותם לאלוקות גם בהיותם בשוק (פרק טז).
עניינים נוספים המתבארים לאורך הדרך הם:
כיצד נעשים כלי הראוי לקבל אור אלוקי — חמש הכנות מבוארות בהרחבה (פרק יא), עם הכנה כללית של התעוררות תשובה הנדרשת ממי שיודע בנפשו שאין הוא כלי לכך, “שאין לו שום חפץ ותשוקה ללמוד דא"ח ולייגע ולהעמיק בזה" (פרק יב).
מודעות לחלקי הרע — חובתו של המתבונן להיות מודע היטב לחלקי הרע שבנפשו, כדי שיוכל לתקן כל אחד ואחד מהם בפרטיות ולא יסתפק במאיסה כללית בלבד, שאינה מתקיימת ואינה מועילה (פרק יג).
לדרך עריכת הביאור
מאמר זה מלווה את סיום מלאכת הביאור על קונטרס התפילה במסגרת ספריית ‘המעיינות', החותם גם את המאמץ לביאורם של שלושת הקונטרסים שחיבר הרבי הרש"ב בעבור תלמידי הישיבה — קונטרס התפילה, קונטרס העבודה וקונטרס עץ החיים.
בעריכת הביאור הייתה עיקר מגמתנו הבהירות והפשיטות. בגוף דברי הרבי הרש"ב פתחנו ראשי תיבות, חילקנו את העמודים הצפופים לפסקאות והוספנו סימני פיסוק ומראי מקומות. את הביאור עצמו ערכנו כך שישמש מעין ‘חברותא' ללומד, החוזר בעבורו על דברי הרבי הרש"ב בלשון קלה יותר, ואגב כך מספק לו תועלת כפולה: מבט כללי על התפתחות המהלך לאורך פרקי הקונטרס, ומבט פרטי המנתח אחת לאחת את הנקודות המבוארות בכל פסקה.
ככלל, לא התיימרנו להעמיק בדברים, לחדש בהם או להוסיף עליהם מן המבואר במקומות אחרים. ואולם במקומות שבהם חשבנו שדברי תורה עשירים יותר במקום אחר, או כאשר הרבי הרש"ב עצמו רומז למבואר במקום אחר, לא נמנענו מלצטט משם בהרחבה.
בכל פרק מובא קדימון קצר, המצביע על עיקר המבואר בפרק זה.
אחד המאפיינים המקשים על לימודו של קונטרס זה הוא השימוש המרובה בסוגריים בתוך סוגריים, כשלעתים נדרש מאמץ משמעותי רק כדי להבין היכן מתחיל ונגמר מאמר מוסגר כלשהו, ולאן שייכת כל שורה ברצף העניינים המתבארים כשהם שלובים זה בזה. כדי לפתור את הבעיה, נקטנו בכמה דרכים:
א. הזחת פסקאות, היוצרת הפרדה ברורה בין רמות הסוגריים השונות.
ב. כשמאמר מוסגר קוטע את רצף הביאור בעניין כלשהו, העתקנו מילים ספורות מהמשך העניין כדי לסייע ללומד למצוא היכן נמשך המשפט שנקטע, וכן להפך (העתקנו מילים ספורות מתחילת העניין כדי להזכיר ללומד את ההקשר שאליו שייכת הפסקה, לאחר שנקטע). מילים אלו צבועות אפור.
ג. בנוסח הנדפס נשמטו בכמה מקומות סימני סוגריים, לעתים בראש מאמר מוסגר ולעתים בסופו. לאחר עיון הגענו לכלל הצעה בדרך אפשר מהו מקומם הראוי של הסוגריים האבודים, והוספנו אותם בדרך הבאה: [(] או [)].
בסוף הקונטרס מובא לקט שיחות ומכתבים מנשיאי חב"ד לדורותיהם בעניין עבודת התפילה. לקט זה, ביחס לרוחב היריעה של הנושא הנדון ברחבי תורת חב"ד, הוא רק כטיפה מן הים, אך השתדלנו להתמקד בדברים שיש להם נגיעה ישירה בעניינים המבוארים בקונטרס, וכן בדברים שיש בהם משום הדרכה מעשית לעבודת התפילה. חלק משמעותי מתוך הלקט לקוח מספר השיחות ‘תורת שלום', והם מלווים את קונטרס התפילה בבחינת ‘תורה שבעל פה' ומגלים לנו מעט על הכוונות והרצונות שעמדו בשורש כתיבתו, בדרך שבה ביטא אותם הרבי הרש"ב עצמו בהתוועדויותיו.
יהי רצון שביאורנו יסייע בידי הלומדים ותרבה הדעת.
נחתום מאמר זה בדברים שבהם חתם הרבי הרש"ב את הקונטרס:
הנה ביארתי לפניכם הכרח העבודה בתפילה הנוגע מאוד לכל אחד ואחד בחיי נפשו ממש, ואיך ומה הוא אופן העבודה בתפילה על פי תורת אמת אשר הנחילנו כ״ק אבותינו אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זכותם יגן עלינו, ואתם אהוביי אחיי ורעיי שימו לבבכם היטב אל כל הדברים הנ״ל ותחוסו על נפשכם ללמוד לדעת את ה׳ בלימוד הטוב בעיון לידע הדברים על בוריים היטב, אבל יהיה הלימוד על מנת לעשות דווקא, היינו לעבוד את ה׳ בלימוד הזה בעבודה אמיתית שבמוח ולב בתפילה לפעול ישועות בנפשם לברר ולזכך את המידות טבעיים ולהוסיף אור וחיות בקיום התורה ומצוות. והיה לבבנו שלם ואמת עם ה׳ אלקינו בכל פרט ופרט, וה' יתברך יהיה בעזרנו ויאיר עינינו באור אמיתית תורתו ועבודתו יתברך, אמן כן יהי רצון.
[1]. דברים ל יד.
[2]. תניא, שער.
[3]. דברים ל יב.
[4]. בראשית ח כא.
[5]. ראה סוכה נב, ב.
[6]. ליקוטי דיבורים בלה"ק, עמ' 62.
[7]. משלי ג ו.
[8]. ראה תענית ב, א.
[9]. ליקוטי תורה, כי תצא לד, ג, וראה זוהר ח"ג רמג, א.
[10]. "אז מיא דארף זאיין אנדערש". מתוך הקדמת הרבי הריי"צ לקונטרס התפילה.
[11]. חסידים הראשונים, ח"ב, עמ' 150.
[12]. או על כל פנים אלו שתורתם אמנותם, אם נביא בחשבון שהקונטרס הופנה בכל זאת לתלמידי הישיבה, שעתותיהם קודש לעבודת ה', ואכן בסופו ישנה התייחסות מיוחדת ל"בעלי עסק", שמצבם אחר.
[13]. תהלים יב ט.
[14]. ברכות ו, ב. ואי אפשר שלא להיזכר במה שסיפר אדמו"ר הזקן על עצמו, כשעמד על פרשת דרכים שבין וילנה למזריטש, והכריע: "ללמוד, כמדומה לי שאני יודע מעט, אולם להתפלל איני יודע כלל".
[15]. תורת שלום.
[16]. פסיקתא זוטרתא, בשלח.
[17]. ע"פ מלאכי ג י.
[18]. דברים ו ה.
[19]. שם ו יג.
