כשהתנא מתפרץ וכשהרמב"ם לא מתאפק...

אחת המשניות המפורסמות באבות (ה,כ) פותחת ב"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים..." ובסיומה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

ה'תפארת ישראל' אומר שזהו המקום היחיד בכל ששה סדרי משנה שהתנא מתפלל...! מה קרה כאן? מה עורר את התנא לצאת מגדרו ואת רבי יהודה הנשיא לשנות מהסגנון הרגיל של המשנה?

נאה דורש ונאה מקיים

מסביר הרבי: משנה זו קוראת ליהודי לקלילות, זריזות, עזות וגבורה בעשיית רצון אבינו שבשמים. הרצון השלם של ה' יתקיים רק כש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואז "נקריב לפניך כמצוות רצונך" ועד אז, העיקר חסר מן הספר ו"אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך, ולעשות חובותינו בבית בחירתך". מכיוון שכך, כאשר התנא דורש מאתנו זריזות, הוא גם "נאה מקיים" ומיד מתפלל להקב"ה שיעשה גם הוא את חלקו בזריזות ("במהרה")... שיבנה בית המקדש, על מנת שנוכל לעשות את רצונו בשלמות במהרה בימינו!

ועוד: התפילה "יהי רצון" עניינה ש"פועלים וממשיכים למעלה רצון חדש בנוגע לעניין שאותו מבקשים". המשמעות של "לעשות רצון אביך שבשמיים'' היא גם לעשות לה' רצון, לחדש את רצונו ולגלותו ועד שיקום בפועל בניין בית המקדש.

פעם אחת ב־1000 פרקים

מעין התפרצות זו, מצינו גם ב"משנה תורה" - ספר ההלכה של הרמב"ם. בהלכות פרה אדומה (סוף פ"ג) כותב הרמב"ם "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשניה... והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון". זוהי הפעם היחידה בספר ההלכה הענק של הרמב"ם, בעל 1000 הפרקים, שבה מביע הרמב"ם תפילה ומשאלה! וגם כאן, כמו בפרקי אבות, התפרצות זו היא בקשר לגאולה.

כמו במשנה גם כאן, צריך להבין מדוע מביע הרמב"ם תפילה בספר ההלכה שלו ומדוע דווקא במקום זה.

מסביר הרבי: בהלכה הקודמת מלמד הרמב"ם שיש צורך לשים מאפר הפרה האדומה למשמרת; עם ישראל צריך שתמיד יהיה איתו אפר פרה אדומה. ולכן מפרט הרמב"ם שישראל השתדלו בעשיית הפרה וברצף של אלפי שנים, מימות משה רבנו ועד חורבן הבית השני. כאן, לפתע, הרמב"ם 'לא יכול להתאפק' ומיד מוסיף תפילה שיבוא משיח צדקנו ושוב נזכה לפרה אדומה, כי הלכות פרה אדומה 'דורשות' גאולה מיידית.

לבקש, לא להתאפק

בזה מלמדנו הרמב"ם גם הלכה ממש: מי שמחכה לביאת המשיח, כשמזכיר עניין שיש לו שייכות לביאת המשיח, גם אם זה דרך אגב, הרי זה מעורר אצלו מיד רגש של ציפייה. הציפייה גוברת והופכת לכדי צורך ממשי של האדם, ואז יש חיוב תפילה (שיסודה "למלאות צרכיו") לבקש את הגאולה!

למרות שהלכות רבות בספרו של הרמב"ם תוכלנה להתקיים רק בגאולה, את הלימוד הזה מלמדנו הרמב"ם דווקא בהלכות פרה אדומה, העוסקות בטהרה מטומאת מת. בזה הוא מדגיש לנו עד כמה חסרי חיים אנחנו בימות הגלות.

ו"לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". אחרי שהרמב"ם לימד אותנו פעם אחת, איך לבקש על הגאולה כשמזכירים דבר הקשור אליה, שוב אינו צריך לחזור על כך בכל הלכה. עלינו לדעת לעשות זאת בעצמנו.

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

'ביאורים לפרקי אבות' על המשנה,
משיחת שבת ראה תשמ"א. 'לקוטי שיחות' חלק כ"ח,
שיחה ראשונה לפרשת חוקת

חולה, דג ומשיח

"אין בן דוד בא, עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא" (סנהדרין צח).

מאמר חז"ל זה מתפרש על ידי הרבי בשני פנים, בשני המצבים בהם יכול לבוא המשיח: בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב.

הדגים

הדגים הינם ברואים שמרגישים בכל עת את הביטול למקורם. הדג נברא בששת ימי בראשית מן המים (חולין כז), חי במים ותלוי במים. הדג לא יכול ולא רוצה לצאת מהמים, הם החמצן שלו וביתו ממש. רשב"ג אף סובר שכל מה שנברא מהמים אינו חוצץ: במקרה ואדם נטל ידיו ונשפך עליו דג שנברא במים וחצץ בינו למים, אין זו חציצה! מכיוון שברייה שגדלה מהמים נחשבת לחלק מהמים עצמם. (ידים ב,ב).

לעומת הדגים, הנבראים שביבשה חיים בעולם בו הם חשים עצמאיים ובלתי תלויים. אפילו החמצן אינו 'בית' לנבראי היבשה, ואינו מקבע אותם בתחושת תלות במקורם.

לכן הדגים יותר עדינים מבעלי החיים שביבשה ואינם צריכים שחיטה על מנת להעלותם ולהכשירם לאכילה, אלא נאכלים כמות שהם. וזהו סודם של הדגים, החביבים על בעלי הסוד...

חולה בדור שכולו חייב

החולה ב"דור שכולו חייב" הוא עם ישראל בגלות. הנביא ממשיל את החוטאים לחולים: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה", ומוכרחים לעשות תשובה "שמביאה רפואה לעולם". בזמן בית המקדש, כולם היו בטלים לאלוקות, שהושפעה לעולם דרך בית המקדש; אך בגלות חסר הביטול לה', ולכן חוטאים, הכל נובע מרוח השטות שמשכיחה מהאדם שהוא מחובר לה' המקיימו בכל רגע ובטל אליו.

לקראת סוף הגלות המחלה מתגברת, ואז מחפשים דג להאכיל לחולה - להכניס 'ביטול' בעם ישראל שירגישו עצמם כמו דגים שבים; שהאוכל ישפיע על האוכלים אותו מתכונתו הטובה.

אבל ה"דג" הזה לא יימצא, התרופה תעדר. לא מצליחים למצוא דרך להעביר את תחושת ה'ביטול' לנבראים, והם מרגישים עצמם נפרדים מאלוקים חיים.

כאשר לא יצליחו בשום צורה שהיא להעביר את תחושת ה'ביטול', יגיע המשיח ויגאל את הנבראים מחוליים.

חולה בדור שכולו זכאי

החולה ב"דור שכולו זכאי" הם הצדיקים, חולי האהבה לה'. חולה בגימטריא מ"ט, הוא הצדיק שהגיע עד מ"ט שערי בינה וקרבה לה', אבל חסר לו שער הנו"ן ומזה הוא נהיה חולה... הוא מחפש את הביטול המוחלט לה'. את מבוקשם של דור הצדיקים הללו ינסו למלא על ידי דגים, אולי דרכם יתרפאו וירגישו בטלים לה' לגמרי, כמו הדג שבטל למקורו. אבל הדג "לא ימצא", לפירוש זה: הדגים אינם מספקים אותם, הם לא מוצאים בהם את מבוקשם!

ומדוע אין הדגים מספקים אותם? כי הרי סוף סוף, גם הדג אינו בטל באמת למים אלא מציאותו היא דג! אף שמרגיש שכל מציאותו היא מקורו ואפילו שאינו חוצץ בנטילת ידיים בין היד למים, דומה הוא לצדיק שאוהב את ה' ברמת האהבה הגבוהה ביותר שישנה: "אהבה בתענוגים", וגם עליו אומר האדמו"ר הזקן שעדיין הוא "יש מי שאוהב"; הוא לא בטל לגמרי, הוא עדיין צדיק בשר ודם ולא האלוקות עצמה... בדור שיש בו רמת צימאון כזו להשם - יבוא המשיח, ימלא את כל העולם בדעת ה' "כמים לים מכסים" וירווה את הצימאון.

את הפירוש הזה כתב הרבי לעצמו במחברתו, כשעלה לספינה שהפליגה מפורטוגל לארצות הברית בשנות האימה, בחודש סיון ה'תש"א.

מחברות רשימותיו של הרבי מהתקופה שלפני אדמו"רותו, התגלו במגירת שולחנו לראשונה רק לאחר הסתלקותו בג' תמוז תשנ"ד. והפלא - רובם ככולם של דברי התורה שרשם במחברותיו אלו, לא הוזכרו על ידו במשך למעלה מארבעים שנה, בהן השפיע שפע עצום של דברי תורה בהתוועדויות ובכתבים.

'רשימות' חוברת יא

לרכב על החמור

המלך המשיח מתואר על ידי הנביא (זכריה ט,ט): "הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור".

חמור הוא מלשון חומר - חומריות. המשיח יתנשא מעל החומריות וירכב עליה. אבל היא גם תרומם אותו, כי העולם יגיע לשלמותו ותכלית בריאתו ככלי ו"מכון לשבתו יתברך". המשיח הוא ביטוי לשלמות התגלות האלוקות בתוך עולם החומר.
על הפסוק "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" (שמות ד,כ) מביא רש"י מחז"ל דבר נפלא: "הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר: עני ורוכב על חמור".
מדייק הרבי: אצל אברהם אבינו נאמר רק שחבש את החמור; אצל משה רבינו שימש החמור לרכיבת אשתו ובניו; ואילו המשיח ירכב בעצמו על החמור - ו"ייגלה עליו".
אברהם היה הראשון שהפיץ את שם ה' בעולם; אבל אז, לפני מתן תורה, עוד לא היה בכוח הגשמיות להתעלות ממש לקדושה, אלא רק 'לאפשר' לקדושה להתגלות. החמור רק "נחבש" לסייע לקדושה (ומשמע שעל החמור שמו את העצים, בדרך לעקידה, ואילו אברהם ויצחק עצמם הלכו ברגל).
משה נתן לישראל את התורה, ובכוחה ניתן לחבר בין הגשמיות לרוחניות ולהעלות את העולם לקדושה; אבל החיבור לא מתרחש ביום אחד, אלא בתהליך ארוך של קיום תורה ומצוות שנים רבות. בהתחלה, בדרך ליציאת מצרים שהיא הדרך למתן תורה, החמור נשא את אשתו ובניו של משה. אמנם אשתו כגופו ובנים הם חלק מהאב, אבל משה עצמו עוד לא יכול היה להתעלות על ידי החמור.
תכליתו של מתן תורה בחיבור הגשמיות עם הרוחניות יתגלה רק בימות המשיח, כשהעולם כולו יהפוך בפועל לדירה לה'. או אז המשיח עצמו ירכב על החמור ו"יתגלה עליו", כי החומריות תתאחד לגמרי עם הרוחניות. החומר עצמו יגלה שהאמת של כל המציאות היא הקדושה.
'לקוטי שיחות' חלק א',
שיחת פרשת וישלח סעיף ז ואילך