לא לעצבות

להבין עצה היעוצה איך להגיע לכך שלא יפל לב האדם עליו, בראותו שאחר עסקו בתורה ותפלה, לא נהפך לאיש אחר. כשאדם מתאמץ בעבודת ה', יש בו ציפייה לשינוי מהותי שיחול בו. כאשר השינוי לא מתרחש, עליו לדעת כיצד להתמודד עם כך מבלי ליפול לעצבות.

והענין, כי באמת גוף האדם הוא בשקוצו כמקדם. הגוף איננו נמשך אל הקודש מאליו. והוא כמו למשל בית חשוך ואפל, שאי־אפשר להפריד החשך ממנו ולגרשו, כי אם על־ידי התורה ומצוות, מאיר בו בבית בשעת מעשׂה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה עמו. כך, שכשהאדם מפסיק לעסוק בתורה, החושך שהיה בו מקודם חוזר לשלוט. זהו תהליך טבעי ולא מפתיע.

והנה כשיתבונן היטב איך שהתורה מאירה בו אור בשעת עסקו בה, הנה אדרבה יהיה לו מזה שׂמחה אמתית בהשם יתברך – איך שבמקום חשך כמוהו, האיר בו אור ה'. וזהו השׂמחה הבאה מתכלית השפלות הענווה דוקא.

מה־שאין־כן העצבות היא מגדלות מגאווה, שהוא יקר בעיניו בעיני עצמו מאד, ורוצה שיהיה הוא 'יש' ו'דבר' חשוב ובעל משמעות. לכן, כשרואה בעצמו השפלות שלו שלא השתנה כפי שצפה, יפל לבו בקרבו ויתקצף על התורה ועבודה שלו, שעבד.

מה־שאין־כן כשהתורה ומצוות הם יקרים בעיניו מאד מאד, כל מה שהוא נבזה בעיניו יותר – יהיה השׂמחה ביותר ככל שאדם פחות מרוכז בעצמו, הוא יותר 'מופתע' ומאושר מכך שזכה לאור ה'. וזה יהיה כוונת עקר עסק התורה, שנקרא אורה ושׂמחה.

ומזה יתבונן המשׂכיל, שלא יפל לבו עליו לומר שאינו נגמר אצלו שלא מצליח לו עסק התורה ועבודה עבודת ה' כל־כך, או לומר 'מי אני' מה אני שווה, ומכל־שכן כשיש לו איזה ספקות על אמונה חס ושלום שלא יחשוב שהתורה והתפילה שלו אינם 'רציניים'. זאת ישׂים אל לבו יאמר לעצמו: מה לך בכך? האתה תבחר? האם אתה מחליט מה משמעותי ומה לא? ואם אינך מסכים על־זה, מכל מקום האמת הוא כן מצד עצמו שגם אם איננו מרגיש כך, הרי והתורה ועבודה מצד עצמם הם יקרים מאד ומאירים בו בשעת עסק התורה ומעשׂה המצוה.

וזהו ענין 'הסח הדעת', רוצה לומר שמסיח דעתו ממקום שהוא שם מתפיסת עולם מוטעית לדעת תורת ועבודת ה' כו', ודי למבין.

(מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמוד תקנ"ד)

לימוד התורה

המשכה והארה זו, שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל ...על ידי עסק התורה לימוד תורה איננו התרחשות אינטלקטואלית־אישית בלבד. מעבר לדיבור ולמחשבה שמפעיל הלומד, הלימוד גורם להשפעה של קדושה על נפשו. הקדושה חורגת מהאדם הפרטי ומשפיעה על כל עם ישראל.נקראת בלשון קריאה – "קורא בתורה". פירוש, שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש ברוך הוא לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו, התורה מקשרת אותנו אל השם. איננו רק קוראים את התורה, אלא קוראים אל השם דרך לימוד התורה. יש בלימוד התורה גם חלק רגשי, התורה היא גם תפילה.וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו להיות עמו בצוותא חדא ולא ליפרד ממנו ולהשאר יחידי חס ושלום. העולם הזה מסתיר מאתנו את נוכחותו של הקב"ה. ואנחנו, כמו בן קטן שלא רוצה להישאר לבד, קוראים אל הקב"ה בקריאה בתורה, שיהיה יחד אתנו גם בתוך העולם הזה.

וזה שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו – באמת" ואין אמת אלא תורה. דהיינו: שקורא לקדוש ברוך הוא על ידי התורה דווקא, לקרוא להשם באמת זה לקרוא לו דווקא דרך לימוד תורהלאפוקי =להוציא,לעומתמי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך 'אבא' 'אבא'. לצעוק אל השם זה תמיד טוב, אבל הקריאה אל השם דרך לימוד התורה היא יותר עמוקה, מכיוון שהתורה היא דברו של השם, והיא הדבר שמקשר אותנו אליו יותר מכל וכמו שקובל עליו הנביא "ואין קורא בשמך" כו' לא די לקרוא להשם, אלא דווקא לקרוא לו בשמו, והתורה היא שמו של הקב"ה, דווקא דרכה הוא מתגלה אלינו.ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה כשחושבים על זה לעומק, הופך לימוד התורה למפגש הכי ישיר ועמוק שלנו עם הקב"ה, אנחנו 'שומעים' אותו מדבר אלינו. יחס כזה מעורר יראה גדולה מהשם, דווקא בזמן הלימוד. איננו פונים אל השם רק ברגש של אהבה, אלא גם ביראה גדולה.

*  *  *

ומי שנפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו במי־התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק 'מים' 'מים' לשתות. מי שחש געגועים אל הקב"ה אך לא מחבר אותם ללימוד תורה, איננו מבין מהי התורה. מצב אבסורדי שכזה דומה למצבו של אדם צמא שלא מקשר בין צימאונו לבין מים.כמו שקובל עליו הנביא "הוי כל צמא לכו למים". כי לפי פשוטו אינו מובן דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד פשיטא שילמוד מעצמו ולמה לו לנביא לצעוק עליו הוי. מי שצמא – שותה מים. ובאותו אופן, "אין מים אלא תורה", מי שרוצה ללמוד – הולך ללמוד. הנביא צריך לצעוק על אדם שצמא להשם, אך לא מבין שהתורה היא המים המרווים. התורה היא התשובה של הקב"ה לגעגועינו, היא ההתגלות שלו אלינו. לכן, מי שרוצה את השם יכול למצוא אותו דווקא בתורה. מי שלא מפנה את הכיסופים להשם אל לימוד התורה, ממשיך להרגיש עד כמה השם רחוק, ולא מוכן לגלות עד כמה השם גם קרוב ועד כמה הקשר אליו ממשי.

(תניא, פרקים לז, מ)